אולי כשהייתי ילד הייתי פעם באיזה תהלוכה וקצת התאכזבתי, כי בסוף התהלוכה כתבו שם כל הילדים, אנחנו רוצים משיח עכשיו, חיברו את זה לבלוני הליום וזה עף עד השמיים, והמשיח, בינתיים, לפי שעה, עוד לא הגיע, אז קצת התאכזבתי, אבל אתמול כמבוגר יותר ראיתי את התהלוכה הזאת, ובמבט מבחוץ, אני לא חב"דניק או משהו כזה, וזה היה פשוט מרגש בצורה בלתי רגילה.

אני מכריז בזאת שזה דבר נפלא. למי שלא יודע, אני לא חושב שיש מישהו שלא מכיר את התופעה. בכל זאת, בכל אחת מערי ישראל ובעולם, תהלוכה שתנועת חב"ד מארגנת. והמוני ילדים צועדים ומחזיקים, זה בעצם מן ממש תעמולה יהודית. זה לקוח, אני חושב שזה נוסד בעידן שעוד היו יותר מהיום תהלוכות ומצעדים כאלה, וזה מצעד של ילדים שכולו עושה קמפיין ליהדות.

הם נושאים כל מיני שלטים, שאני חושב שזה שלטים מאוד ישנים, משנים קודמות. זה עובר במסורת שנה אחרי שנה. שלטים כמו, "יהודי אוכל כשר". אתה רואה ילד מניף שלט. כתוב שם "יהודי אוכל כשר". זה קמפיין למען אוכל כשר או "תפילין זה הקשר שלי", או כל מיני אמירות יותר עתיקות כמו "ואהבת לרעך כמוך" ואני יודע, "על שלושה דברים העולם עומד".

כל מיני פלקטים כאלה שבדרך כלל תלויים בכיתות והם יוצאים עם זה החוצה בתהלוכה ססגונית ומקסימה, עם כל מיני בובות ואטרקציות לילדים, ויוצאים לרחובה של עיר. ואני ראיתי איזה רושם עושה התהלוכה הזאת ברחוב מלכי ישראל. זאת אומרת, ממש בואך מאה שערים במקום הכי דוסי בעולם. רק חשבתי לעצמי איזה רושם יכולה לעשות תהלוכה כזאת ובו זמנית, כשהתהלוכה צעדה בירושלים בגאולה ידעתי שזה גם בתל אביב ורמת השרון ולוד וכל אחד מערי ישראל, איזה דבר נפלא זה שדווקא הילדים, יש פה איזה גאונות של הממציא, אני חושב שהממציא ידוע מי זה, זה הרבי מלובביץ', שהילדים הקטנים, הם אלה שילכו עם השלטים האלה, ועם הקמפיין, ועם התעמולה היהודית וחשבתי כמה רושם זה עושה.

אני יודע, עלי, לי זה עשה רושם גדול ושכנע אותי. באמת. קיום מצוות זה היה נראה בתהלוכה הזאת, באמת נראה דבר גדול. אתה רואה שילדים קטנים, ככה כל כך הלכו עם משהו ומאמינים. בסדר, הם באים בגלל השקיות וה… ועוד דבר נהניתי בתהלוכה זה שזה לא היה, זה היה קמפיין באמת למצוות. לא קמפיין לחב"ד. כי בדרך כלל כשאתה רואה אירועים של חב"ד, אני לא יודע של איזה פלגים ואני לא נכנס לזה, אבל לפעמים כל הקמפיין זה זה שעכשיו הרבי הוא המשיח, או ש… אני לא יודע. אני לא ראיתי שהילדים נושאים אפילו תמונה אחת של הרבי מלובביץ".

אני מקווה שלא הולכים עכשיו לפטר את מארגן התהלוכה בירושלים, איזה מחדל זה שלא היו לילדים תמונות של הרבי מלובביץ'… אבל זאת הייתה תהלוכה באמת נטו, להפצת יהדות ותורה ומצוות, וזה היה פשוט פשוט מקסים ומרגש עד דמעות ועד בכלל.

הרחובות מלאים שאון אדם.

פרגים אדומים מעטרים את הסמטאות וקול דנדון פעמוני התפילה מכה באויר. קרשים הפכו לבימות מאולתרות ועליהם מוצבת דמותו של הבודהא מעץ ומאבן.

רמקולים מזייפים מנגינות צורמות לאוזן. פושטי יד מטולאי בגדים וילדים זבי חוטם מרקדים ומקצפים ברגליים יחפות אל מול הצלם, משליכים לעברו אורז ועדשים, כורעים בהכנעה על ברכם זועקים לו תפילה.

היום הוא יום הולדתו של בודהא על פי המסורת הבודהיסטית ונפאל עוטה חג.

התיירים הרבים הגודשים את האיזור מתקתקים בהתגשות בכפתור המצלמה, דואגים שלא להחמיץ ולו אחד מהטכסים.

על חוטי החשמל תלויות נורות צהובות המאירות באור חיוור את קהל החוגגים. "מיים קדושים" צבועים בשלל גוונים נשפכים לכל עבר.

בבנין הלבנים האדום, בית חב"ד קטמנדו, יושבים אותה שעה צעירים וצעירות על הכורסאות הכחולות לשיעור של שבת עם הרב חזקי.

פניהם מכוסות בקמטי הקשבה. ידיהם חרוצות בתלמי הרצון. אילו מבניהם שמיהרו להספיק את סעודת השבת, עוד מכוסים באבק הדרכים ועמל הטיפוס ממנו שבו זה עתה.

קולות השחוק וההילולא שבחוץ חודרים מבעד החלונות ורוח הדברים צולפת מעל ראשם אך עיניהם המביטות בנו, צלולות וטהורות הם וקול פכפוך מיים חיים שובה את ליבם, מושך אותם אל המקום ואלינו כמו בחוט נסתר.

בעוד שעות מספר תצא שבת המלכה חרש את עמק קטמנדו ושלושים ושלושה יום ימלאו לעומר. יום הפטירה של רבי שמעון בר יוחאי.

איני יכולה להימנע מהמחשבה על כך שבדיוק 1840 שנה קודם לכן, ישב רבי שמעון במקום נסתר בין הרים, בבית חב"ד קטן עשוי חול ואפר עם אלעזר בנו.

מחוץ למערה הרחובות מלאים היו גם כן שאון אדם.

הרומים עטו שריוני קשקשים. הניפו הזרוע, סימנו טריטוריות על מפת העולם, מילאו איצטדיונים בשוורים ובשר. שעטות הסוסים נשמעו היטב על מרצפות השיש המסותתות. פרסות הברזל הטביעו חותם של און ושל כח. פסלי אבן ועץ הונחו בכל פינה, נתינים כרעו בהכנעה על ברכם זעקו תפילה לקיסר ולאל.

בפנים יושב היה אלעזר ומביט באבא שמעון. פניו מכוסות בקמטי הקשבה ידיו חרוצות בתלמי הרצון. הרוח צולפת מעל לראשו, גופו מפולש בעפר עד צווארו, שערותיו מכוסות באבק אך עיניו צלולות וטהורות היו.

רחש פכפוך מעיין המיים הנובע, שבה את ליבו ועץ החרובים המצל תדיר על הפתח, נסך כח באבריו ומושך אותו בחוט נסתר אל שמעון אביו ורבו.

אנו מספרים להם, לצעירים, על אותו רבי שמעון אשר נולד לאחר שנות עקרות רבות וקשות לאמא שרה ואבא יוחאי.

מנהיג מבטן ומלידה שלא חת ולא פחד מאף אחד, לא נתן לתרבות זרה לעבור את סף ביתו. איש קדוש שהאיר את העולם בסודות ורזים.

"רגע", מהסס גיל, "נראה לי שיש כאן טעות. זה… זה לא היה בר כוכבא"? הוא שואל. "השם בר יוחאי לא ממש זכור לי בהקשר הזה " הוא נבוך.

"כל השנים למדנו שהמדורות של ל"ג בעומר הם לזכר האבוקות שהובערו במהלך מרד בר כוכבא המפורסם והחץ והקשת היו כלי המלחמה באותה תקופה" מסבירה הילה.

כבכל שנה אנו מנסים לעקור את הטעות שהשתרשה. בסמינרי היהדות הנערכים מידי שלושה שבועות בכפר נופש הררי, אנו משתדלים להקדיש מספר שעות לימוד לנושא של לוח השנה היהודי ונוכחים לגלות בכל פעם מחדש עד כמה זה חשוב, עד כמה רב הבלבול.

מאוחר יותר בגן האירועים של בית חב"ד. שמיים זרועי כוכבים מרכינים ראשם מטה אל העשן המיתמר.

ספסלי עץ נושקים זה לזה נושאים עליהם עשרות מטיילים ומטיילות יושבים יחד מול להבה גדולה של אש.

צלילי גיטרה וחליל משתלבים בשיחת חברים. תפחי אדמה משנים אט אט צבעם בין גחלים לוחשות.

"אמא", לוחש לי הילד שלי פתע, "יש מקומות בעולם בהם יש גם ילדים במדורה, נכון"?.

"כן, זה נכון", אני עונה לו ומביטה היישר בעיניו היפות.

"ילדים בגילי?" הוא משתלהב.

"כן" אני עונה לו "ילדים בגילך ובגיל של אחים שלך".

תומר היושב סמוך אלינו מניף את תלתלי הזהב לעברו ומציע לו לפרוט על הגיטרה שיר ילדים מוכר, הילד נפנה אליו בחיוך אופיני.

בדרך חזרה הביתה צעדי איטים יותר.

אני עומדת בפתח חדר הילדים ומביטה בפניהם של הקטנים הנמים ברוגע את שנתם. ברחובות בחוץ טרם הסתים הפסטיבל. הריקודים המסורתיים לבודהא נמשכים, המיים הצבועים אדום נשפכים על במות העץ.

ואני אז נזכרת בפטל אדום שטפטף על כביש אספלט דרך הסדק הקטן שבמימיה הוורודה.

תהלוכת ל"ג בעומר בעיר מגורי. צעדנו אז תחת השמש היוקדת עשרות ילדים בשורות אורכות דבוקים זה לזה בזיעת חברים צועקים במלוא גרון מפריחים ססמאות לחלל האויר.

הכרזות אותם עמלנו לקשט ימים ארוכים קודם לכן, התקמטו תחת ידינו הקטנות אך למי היה אכפת בכלל?!

מוללנו בהתרגשות את כרטיס ההגרלה הירוק נושאים תפילה שאך הפעם נטוס בשמי הארץ ואם לא אז, לפחות נקבל את האופניים.

תחת כובע המצחיה הקטן זיהינו את פניהם של ילדים מהשכונה, מבית הספר , מכרים ותיקים וחדשים. שנה תמימה חיכינו לחגיגה הגדולה וכשזו הגיעה , ביקשנו שלא יגמר לעולם.

קול נשימותיהם הקצובות של הילדים מחזיר אותי אל ביתנו בנפאל.

אל הצלילים המראות הריחות…

למחרת אנו יושבים להכין את הכרזות לתהלוכה הקטנה שלנו. שלושה ילדים אוחזים שקית ממתקים ביד. תיכף נצעד מהסלון אל המטבח.

בבית חב"ד שממול יושבים אנשים לאכול ארוחת בוקר כשרה. חלקם ניגשים לבית הכנסת מדפדפים בסידור מגניבים מבט מהורהר אל הקוביות השחורות. אולי רק הפעם… הם לבד… אף אחד לא יחשוד בהם שהם חוזרים בתשובה חלילה.

"אנחנו מצירים את מדורת ל"ג בעומר להתלוכה שלנו" מספרים לי הילדים.

"עוד מעט ניתן לך לראות" הם מבטיחים.

גלית ושירה נכנסות אלינו לטעום קצת תחושה של בית. אני מגניבה מבטי אל הציורים שלהם. חתיכות של בריסטול כתום מודבקות על דף לבן – זו המדורה. במרכז דמות רב עם זקן ועשרות רבות של פרצופים יושבים מסביב . בחורים עם שיער ארוך עד כתפיים. כמה גיטרות שעונות על גדר. אף לא ילד אחד בתמונה.

אני מפליגה בדמיון שוב 1840 שנה קודם לכן. רואה שליח עם בנו בתוך מערה.

ילד יחיד שם בפנים. כשבחוץ, הצלילים המראות הריחות, ילד עם מבט יוקד בעיניו הגדולות.

"עוד מעט. ממש לא עוד הרבה זמן", אני לוחשת לילדים שלי, "נבעיר מדורה ענקית בחצר של בית המקדש בירושלים", הם מביטים בי מוקסמים.

"הכהנים אז ידליקו את המדורה בלפידים מוזהבים והלויים ינגנו בנבל וכינור", אני ממשיכה.

"אנשים מכל העולם יהיו שם במדורה הזו. הם יעמדו על קצות האצבעות כדי לא להחמיץ את המראות אבל.. אבל אתם לא צריכים לדאוג . באמת שלא. בשורה הראשונה מול השלהבת העולה, יהיה מקום מיוחד לשליחים הקטנים של הרבי. אין לי ספק בכלל".

"ויהיו ילדים בגילנו "? הם שואלים "וודאי" אני ממהרת להשיב "נשב שם כולנו יחד עם עוד הרבה הרבה ילדים".

פניהם של ילדי מחייכות מול פני. אנו אוחזים את הכרזות בידינו ויוצאים לתלוכה הקטנה שלנו מהסלון למטבח.

אנו חיים בימים של קיטוב חמור בין חלקי העם בישראל. יש קיטוב בין מה שמכונה 'ימין' ו'שמאל', והוא מוצא את ביטויו בעיקר בזירות הפוליטיות. אולם הקיטוב בתחום הדתי יוצר לדאבוננו שתי קבוצות שמתרחקות זו מזו. מתפתחים ציבורים שכמעט אינם נפגשים זה עם זה וחיים במעגלים נפרדים.

הניכור הגובר והולך למסורת ישראל מעמיק את הקיטוב. הדור הצעיר אינו מכיר כלל את עולם המושגים של היהדות. אפילו את אישי התנ"ך אין הוא יודע, והוא מתקשה לקרוא פסוק בתנ"ך כהלכתו.

כל מי שרואה את המציאות לאשורה ויש בו תחושת אחריות להמשך עתידו של עם-ישראל, חייב להיות מודאג לנוכח מגמה זו. אין כיום משימה לאומית חשובה יותר מלאחד מחדש את כל חלקי העם, ומלהקנות למאות-אלפי ילדים, הלומדים בבתי-ספר ממלכתיים, זיקה יהודית שורשית.

רואים צימאון

זכה רבי שמעון בר-יוחאי שדווקא יום ההילולה שלו – ל"ג בעומר – נעשה בפועל ליום שמצליח לאחד מאות-אלפי ילדי ישראל סביב התורה ומצוותיה. זכה הרבי מליובאוויטש, שקריאתו לקיים בל"ג בעומר תהלוכות של ילדים, נתקבלה בכל תפוצות ישראל, והמוני ילדים, מכל חוג, עדה, זרם ואורח-חיים, משתתפים בהן.

כל מי שהשתתף בעבר בתהלוכות האלה נוכח עד כמה הילדים והוריהם צמאים למעט יהדות אמיתית. בתחושתם הפנימית אין הם מנותקים כלל וכלל משורשי חיוּתם, אלא שמעולם לא זימנו לידם אפשרות ממשית להשתתף בפעילות יהודית מקורית.

הפעילים המארגנים את התהלוכות רגילים לזרם הפניות אליהם בעת האירוע ואחריו: מתי יש עוד אירועים כאלה? איפה יש מועדונים וחוגים ביהדות לילדים? למה אין מלמדים בבתי-הספר את מורשת ישראל? למה כלי-התקשורת אינם מציגים את הפעולות היפות האלה לכל עם-ישראל?

לבוש חדש למנהג עתיק

לתהלוכות האלה יש משמעות רבה ביותר בשבירת המחיצות המבדילות בין חלקי העם. האווירה שמשרים הפוליטיקאים וכלי-התקשורת מרימה חומה בין הציבור הדתי לזה שאינו שומר מצוות. חומה זו מעכבת רבבות יהודים, שנשמתם צמאה למילה יהודית, מלפנות אל הכתובת הנכונה. כאן, בתהלוכות ל"ג בעומר, הם חשים פתאום שכולנו עם אחד ושכל המחיצות הללו מלאכותיות ונטולות יסוד.

ובעצם, התהלוכות אינן אלא לבוש חדש למנהג יהודי עתיק בל"ג בעומר. בקהילות ישראל בעבר נהגו המלמדים לצאת עם תלמידיהם לשדה, לשחק במשחקי חץ וקשת, לספר להם על רבי עקיבא ורבי שמעון בר-יוחאי ולהעניק לילדים חוויה יהודית מיוחדת במינה. בימינו אנו מגשימים רעיון בסיסי זה על-ידי התהלוכות.

בספר הזוהר נאמר שבימים הסמוכים לביאת המשיח אף ילדים קטנים יֵדעו את סודות תורת הנסתר, וזו תהיה ההכנה לקראת הגאולה הקרובה. זו המשימה המוטלת על כולנו בימים אלה של ערב הגאולה – להביא את אור התורה לכל יהודי, ובמיוחד לכל ילד יהודי, ובמהרה נזכה לצאת בתהלוכה הגדולה והמרכזית לקבל את פני משיח-צדקנו.

'רבי שמח', כך כינה הרבי יוסף יצחק שניאורסון זצ"ל את רבי שמעון בר יוחאי.

ברור שהוא רבי שמח, שמח ומשמח. רק במקום קבורתו במירון, יקפצו וירקדו מעל חצי מליון איש ב-24 שעות של יום ראשון הקרוב. רבי שמעון ישמח גם בכל פינה בעולם בה יש יהודים, מהם בתהלוכות של אהבה ומהם באירועים של מוזיקה ואש – ותמיד יהיה זה בשילוב של אור, חום ושמחה.

במסכת שבת (דף לג עמוד ב') מסופר, שכשיצאו רבי שמעון ובנו רבי אלעזר אחרי שהתחבאו 12 שנה במערה, ראו אנשים חורשים וזורעים. אמרו בתמיהה ?מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?? כל מקום שנותנים עיניהם בו – מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם.

חזרו וישבו בה עוד 12 חודש. כשיצאו שוב, ראו בערב שבת בין השמשות זקן, שרץ ואוחז בשני ענפי הדס. אמרו לו: בשביל מה הענפים? אמר להם: לכבוד שבת. שאלוהו: והלא מספיק לך הדס אחד? ענה להם: אחד כנגד 'זכור' ואחד כנגד 'שמור'. אמר ר' שמעון לבנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל.

אני מבין את התמיהה שלהם. אחרי 12 שנים ארוכות של עיסוק רוחני בלבד, תורה ובתפילה יום ולילה, נתפס העיסוק בחרישה וזריעה כחילול הקודש כמעט. וזה מביא לתמיהה, האיך זה יהודי בעל נשמה אלוקית קדושה מתעסק בדברים חומריים?

אבל מלמעלה הודיעו להם – אתם צריכים עוד שנה במערה, כדי להבחין ולהפנים, שהמטרה היא לא להפריד בין הגשם ובין הרוח, אלא לחבר ביניהם. עבודת האדם בעולם שמחוץ למערה, היא להביא את הרוח של הגשם, לקדש את העולם החומרי ולזככו. ובמבט שכזה, תראו את היופי שיש בהדסים ריחניים, אך חומריים, הבאים כדי לכבד את השבת, תראו את המתיקות והטוהר שנסוכים על פני הזקן שהולך מרוגש וקוטף עבור אשתו שני הדסים.

רבי שמעון הוא רבי שמח, ואנחנו יהודים פשוטים עלינו להיות 'יהודי שמח'. והשמחה, רבותי, נמצאת בדברים הפשוטים, כל כך פשוטים עד שאנחנו לפעמים לא שמים לב אליהם, כי אלוקים נמצא בפרטים הקטנים.

ל"ג בעומר שמח!

הרב זלמן וישצקי הוא שליח חב"ד בבאזל, שוויץ.