על ספר ה'תניא' ומחברו

ההיסטוריה היהודית משובצת במספר מצומצם של תחנות שבהן יחידי סגולה הצליחו לשזור את אורך, רוחב ועומק המחשבה היהודית לכדי ניסוח הגותי, שיטתי ומקיף. המאפיין תחנות אלה הוא היכולת של אותם אישים לעמוד באתגר המחשבה היהודית והאנושית ולשרטט בצורה בהירה מערכת מחשבתית אחת, אשר בכוחה להסביר את המציאות ולענות על הסוגיות הפילוסופית היסודיות המעסיקות כל אדם חושב, ובראשן מיהו האדם ומה תפקידו בעולם, מהו העולם והאם הוא באמת קיים. אותה מערכת מחשבתית משמשת כעין משקפיים אשר דרכן היחיד והרבים מעבדים את חוויותיהם ומעניקים להן משמעות.

כאחת מהתחנות החשובות ביותר באלף האחרון אפשר למנות את מפעלו של רבי שניאור זלמן מהעיר ליאדי שבאזור פולין, הנקרא בקרב חסידיו גם בשם אדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן הניח על מדף הספרים היהודי תרומה המסכמת את ליבת ההגות היהודית על שלל היבטיה, לרבות משנה סדורה הנוגעת להבנת הבורא בגבולות האנושיים. את ספרו העיקרי, ספר התניא, פרסם בשנת תקנ"ז (1797), שנתיים לפני סיום המהפכה הצרפתית וקצת לאחר המהפכה האמריקאית, בזמן שאירופה סוערת ומתנדנדת בין מאבק לשמירה על זכויות אדם וזכויות טבעיות לבין קנאות דתית ומלוכנות, ובעת שמחשבת המודרנה וניצני הקפיטליזם מתחילים להתפשט באירופה

בדרך כלל מאורעות התקופה הם בעלי השפעה על כל כותב. התקופה מעצבת את גישתו הבסיסית כלפי טבע האדם, ומכאן את רוב פרטי הגותו. ההקשר ההיסטורי שבו פורסם ספר התניא רלוונטי משום שהוא מלמד עד כמה הקדימו רעיונותיו את זמנם. רעיונות המציבים את האדם במרכז ומדגישים את ערך תיקון המידות והתמודדות היחיד עם מופעים של חוסר איזון בנפשו.

מהפכנות רעיונית

בעל התניא, שמקובל לתארו כנכדו הרוחני של הבעל שם טוב, ייסד את חסידות חב"ד לפני כמאתיים שנה והיה ממנהיגי יהדות רוסיה הקיסרית באותה תקופה. מכתביו בולט כי היה אדם צמא לידע, שלט בכל תחומי התורה והיה בקיא בנושאים רבים נוספים. הוא היה גם בעל תכונות מנהיגותיות מובהקות, לצד יכולת ארגונית יוצאת דופן. ניכר כי היה מודע לעצמו ופעולותיו היו מדודות ומוקפדות. על אף כישוריו המולדים, התאמץ לפתח את עצמו בכל ההיבטים, האינטלקטואליים והרוחניים, וירד עד לפרטים הקטנים בכל עניין בו עסק.

למרות שהיה מקובל בקרב קהילות רבות, התמודד אדמו"ר הזקן עם התנגדויות לא מעטות לשיטתו. במהלך חייו הציב חלופה משמעותית לכמה וכמה תפיסות ואמונות רווחות. חסידיו נוהגים לתארו כמהפכן מבחינת החדשנות והמקוריות. כמי שבדומה לאברהם אבינו הלך נגד הזרם בניסיונו להנחיל את האמיתות בהן האמין. אברהם הכריז, בסתירה לאמונה הנפוצה באותם זמנים, על קיומו של א-ל מונותיאיסטי שאותו יש להכיר ולעבוד. באופן דומה בעל התניא תבע מכל יהודי להכיר את אלוקיו, ומתוך הכרות זאת להתמלא בתחושת דחיפות וחיות בכל מעשיו. במקרים רבים ניכר כי הוא לא התפשר עם יראת שמים פשוטה ודרש לימוד מתמיד בתורת האלוקות.

חוויה אינטלקטואלית

דרכו של בעל התניא מדגישה כי להתבוננות מעמיקה המעוררת הכרה והרגשה ולמאמץ השכלי וידיעה של נפש האדם, יש ערך רב בהתעוררות האמונה ובגילוי מציאות הבורא בעולם.

על פי בעל התניא במחשבה היהודית האמונה אינה מנוגדת לכוח השכל ואין מאבק אמיתי בין השניים. האמונה מספקת את ההקשר, את הגורם המעודד את העיון השכלי בקיום הבורא. ללא הקשר לעולם לא מתקיימת תצפית או התבוננות כלשהי. תצפית ועיון מכל סוג מתקיימים תמיד במסגרת של דיון אינטלקטואלי מוגדר ולעולם לא כדיווח פשוט וחסר הטיה על דברים שנראו. האמונה מספקת את הבסיס, השורש הפנימי המעודד את קיום התצפית השכלית בנוכחות האלוקית.

האמונה אינה מוגבלת בתחומי הידיעה האנושית. אין היא זקוקה להשגה ברת כימות ומדידה של מושאיה. אולם היא זקוקה למערכת מורחבת של ידע כדי להעמיק את ההתקשרות למושא האמונה. מטרת הידיעה והלימוד היא בין היתר לצורך הפנמת האמונה. האמונה מחייה את ההשגה ובה בעת ניזונה ממנה. בהשקפה החסידית, העיון האינטלקטואלי והנפשי בא-ל הוא הסולל את הדרך להתמסרות ולעבודת הבורא. השכל מהווה את החוליה המקשרת בין האדם ליוצרו, ובאמצעותו מתגבשת סדרה של השגות המאפשרות להכיר את הבורא.

המאמין אינו זקוק להוכחות לקיומו של הבורא, שכן האמונה משמשת בכמה היבטים אקסיומה, הנחת יסוד מוסכמת, סביבה נרקמת מערכת עיונית ענפה, הנשענת על כלי הלוגיקה. יחד עם זאת, אותו עיסוק שכלי בחקירת דבר הבורא מהווה כשלעצמו גם חוויה דתית נעלה. בחקירה ועיון בהשגת האלוקות, האדם יוצא מעצמו, מגדרי ישותו, ונדבק בדבר חיצוני לו. במסגרת אותה הדבקות הוא עשוי להתקרב אל האלוקי.

עד כמה יכול האדם להכיר את האלוקי באמצעות שכלו? ומנגד, מה הערך של אמונה תמימה, טבעית ופשוטה?

ספר זה מספק תשובות לשתי סוגיות עיקריות הקשורות ביחסים בינינו, הברואים, לבין הבורא. שאלת המפתח הראשונה עליה ניתן מענה היא מיהו אלוקים, עד כמה שמתאפשר לנו להשיגו. הסוגיה השנייה נוגעת לקשר שלנו עם אותו אלוקים שהכרנו, ולשאלות המתחייבות מקשר זה, ובהן: מה אומרת לנו ההכרה של הבורא ואיך הוא קשור לחיינו.

הלימוד בתניא

התניא אינו ספר קריאה פשוט שלאחר שמסיימים את העיון בו אפשר להשיבו למדף. זהו ספר הדרכה אשר בקיאות בו מקנה ללומד מפתח לחדור למרחבי התורה ומחשבת חכמי ישראל.

החיבור המקורי קשה להבנה עבור מי שאינו בקי בניסוחים קבליים וחסידיים. פרקיו מורכבים ממשפטים ארוכים וממושגים עמוקים שאינם נהירים לקהל הרחב. אחת הסיבות לכך היא שאת התניא כתב רבי שניאור זלמן במשך כ-20 שנה, תוך הקפדה יתירה על דיוק בכל אות. יחד עם זאת, באמצעות ידיעת הטרמינולוגיה והכרת עיקרי התכנים המופיעים בתניא, ניתן לרכוש יכולת קריאה שוטפת בספר ובה בעת לפתוח שער להבנת אלפי המאמרים והפרשנויות שנאמרו סביב החיבור ומרחיבים את הרעיונות המופיעים בו.

ספר התניא מורכב מחמישה חלקים: החלק הראשון נקרא "ספר של בינונים" או "ליקוטי אמרים". החלק השני נושא, כאמור, בשם "שער היחוד והאמונה" וגם "חינוך קטן". החלק השלישי הוא "אגרת התשובה". שני החלקים האחרונים נקראים "אגרת הקֹדש" ו"קונטרס אחרון". את שלושת החלקים הראשונים קיבץ בעל התניא בעצמו ואילו שתי היחידות האחרונות סופחו על-ידי בניו במהדורות מאוחרות יותר, לאחר פטירתו. העובדה שהחלקים הראשונים נכתבו וקובצו כמקשה אחת על-ידי אדמו"ר הזקן מעידה על חשיבותם הרבה. יחד הם מהווים מערכת מחשבתית אחת, שתשומת לב רבה הושקעה בגיבושה.

החלק הראשון בתניא, 'ספר של בינונים', מוביל את הקורא למסע אל תוך הנפש, כוחותיה ולבושיה, ומציג את הכלים הזמינים המצויים באמתחתו של היחיד להתמודד עם מצבי נפש שונים.

בחלק השני, "שער היחוד והאמונה", הניצב במוקד חיבור זה, עובר בעל התניא מתיאור האדם לתיאור הבריאה וייחוד הבורא, בה במידה שניתן לאדם להכירו. חלק זה עומד על רעיון אחדות הבורא ופורס בפני הלומד את סדר השתלשלות אור הבורא, מדרגתו הגבוהה ביותר ועד למידה שבה הוא מצוי בכל דבר בטבע. הפרקים המתומצתים המרכיבים את שער היחוד והאמונה מרכזים באופן שלם וסדור את תורת האלוקות על-פי החסידות. בתוך כך מתמודד שער היחוד והאמונה עם שאלות נלוות, כגון מהי אמונה, מה הערך של העיון השכלי במסגרת האמונה, מה היחס בין הבורא לאדם ומה תפקיד האדם.

החלק השלישי בתניא מפגיש, בהשקפה מסוימת, בין שני החלקים הראשונים. אם ב"ספר של בינונים", החלק הראשון, מלמד בעל התניא על מבנה האדם, וב"שער היחוד והאמונה" הוא מעמיק בייחוד הבורא, בחלק השלישי הוא מדריך כיצד האדם יכול לשוב לעצמו, לשורשו ומקורו האלוקי.

מתוך המבוא לספרו של ד"ר יחיאל הררי "להכיר את הבורא".

באדיבות אתר: התבוננות.

ספר התניא של רבינו "ספר של בינונים", בהסבריו השונים לדרכי החיים, כיצד צריך להיות יהודי לחיות בענינים גופניים ורוחניים, וסוגי העצות איך למצוא מומי בני אדם ולתקנם – פתח את עיניהם של עשרות אלפי יהודים בעולם הרחב בכל תפוצות ישראל, בגולה ובארץ ישראל. ספר התניא היה לספר דרך החיים לגדולים וקטנים: איך שהגאון הגדול ביותר מוכרח להיות עובד ה', ואיך היהודי הפשוט ביותר יכול להיות עובד ה'.

לשון ספר התניא מדויק באותיות

בספר התניא הלשון מדוייק באותיות, וצריכים שימת לב מיוחדת בפרוש המילות וכוונותיהם גם כאשר ישנו כפל הענין במילות שונות.

בכל אות בתניא יש סתרי תורה

ידוע ומפורסם הוא, שאין לך תיבה ואות בתניא שאין בהם תילי תילים של כוונות בעמקי סתרי התורה. אבל זה היה ידוע רק לרבותינו הקדושים.

מעלתה של חצי שורה בתניא

שורה בתניא, ואפילו חצי שורה, (ואפילו במקום ש)סליק ענינא, הוא דבר נעלה, ובלבד שזה יגיע ללב, ושהלב יעלה אותו לראש, שיבוא לידי פועל.

מדיוקי הלשונות שבספר התניא לומדים הרבה הלכות

תורת החסידות חב"ד ענינה הלכה פסוקה בנוגע לעבודת ה'.. כידוע שמדיקי הלשונות דספר התניא ("תורה שבכתב דתורת החסידות) לודים כמה וכמה עניני הלכה. וזאת – – מלבד עניני הלכה שמצינו בפירוש בספר התניא, בפרט בנוגע לג' הקוין תורה תפלה וגמ"ח. ועד"ז הוא גם לתורה שבע"פ דתורת החסידות, שניתנה ביחד עם תורה שבכתב, בהיותה הפירוש דתורה שבכתב.

צדיקים על ספר התניא

כ"ק הרב המגיד ממעזריטש:

"התניא הוא תורה מגן עדן עליון"

הרה"ק רבי זושא מאניפולי:

"כל הנייר שבעולם לא יספיק לכתוב את שבחי אדמוה"ז והתניא ..עם ספר התניא ילכו ישראל לקראת משיח צדקנו"

הרה"ק ר' יהודה לייב הכהן:

"וכעת ישמח ישראל (הבעש"ט) בהגלות דברי קדשו … ספר התניא הוא הקטורת לכל המגפות הרוחניות דעקבות משיחא"

הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיצ'ב:

"וכעת ישמח ישראל (הבעש"ט) בהגלות דברי קדשו … ספר התניא הוא הקטורת לכל המגפות הרוחניות דעקבות משיחא"

התייחסות לספר התניא כאל החומש – הוד כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים, והחסידים הראשונים וזקני החסידים שבכל דור ודור, התיחסו לספר התניא על דרך אותה הדרת הקודש שמתייחסים לספר החומש.

התניא הוא כחומש, לענין אופן השגתו

כשהתחיל כ"ק אדמו"ר האמצעי ללמוד עם ה'צמח צדק' את ספר התניא אמר לו: התניא הוא כחומש. לכל ישראל מגדול שבגאונים עד הקטן שבקטנים לומדים חומש, וכל אחד לפי ערכו יודע מה שיודע, ואין שום אחד יודע מאומה, וכל היודע יותר יותר הפלאת המוסג.

התניא הוא כחומש, שכולו שותיו של הקב"ה

סיפר כ"ק אדמו"ר הצמח צדק: בימי בחרותי חפצתי לנקד את ספר התניא ולחלקו לפסוקים. וכאשר החלטתי לעשות כן חלמתי באותו הלילה,שהנני לומד הלכות כתיבת ספר תורה, והנה באה ךפני שאלה בספר תורה שכתבוה כדינה, אלה שנקדוה וחלקוה לפסוקים מה דינה, ולאחר אריכות הפלפול הכשרתי', וכשהקיצותי הבנתי את הרמז. באותו יום הי' עלי להיות אצל כ"ק אאזמו"ר (=אדמו"ר הזקן) לרגלי איזה ענין. וכשדרכתי על המפתן לצאת אמר לי כ"ק אאזמו"ר, ספר תורה שניקדוה וחלקה לפסוקים פסולה, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה שעולים לצירופים שונים.

התניא הוא כתורה שבכתב שאין בה נקודות

אחד בא פעם לרבי בהצעה, שרוצה להוציא ספר תניא מנוקד. תגובתו של הרבי היתה מיידית: "תניא אצל החסידים הוא תורה שבכתב, וידוע שתורה שבכתב, היא בלי ניקוד".

והרבי הוסיף ואמר: "כ"ק מו"ח אדמו"ר (הרבי הקודם) הקפיד תמיד שספר התניא יודפס אך ורק עפ"י מהדורת ווילנא .. פעם ביקשו בירושלים להוציא מהדורה חדשה של ספר התניא, ולהחלטה זו צורפה התחייבות של שלש עשרה אברכים, שכל אחד מהם יגיה את הספר היטב בנפרד,כדי שתהיה מנופה מכל טעות. כשיצא ספר התניא החדש והובא לפני כ"ק מו"ח אדמו"ר , הוא עיין בו ומצא שלש עשרה טעויות כמנין האברכים שהגיהו אותו".

ספר התניא מכוון בפרקיו לפרשיות חמשה חמשי התורה כסדרן

הרב הצדיק ר' הלל מפאריטש הי' מספר בשם מורו הרה"ח ר' זלמן זעזמער:
בבחירותי למדתי אצל הגאון הישיש ר' אלימלך שאול בעיר פאלאצק. כארבע שנים קודם פטירתו, ואני אז בן ט"ז שנה, גילה לי , אשר היה הרבה פעמים אצל הבעש"ט ותלמידו המגיד ממעזריטש.. ומני אז למד עמי דרכי השם יתברך ע"פ תורת הבעש"ט.

כאשר יצא ספר התניא לאור, הנה באחד הלילות ראיתי בחלום את מורי הרא"ש, ויאמר לי: תדע כי ספר התניא של רבך מכוון בפרקיו לפרשיות חמשה חומשי תורה, וכשם שפרשת בראשית היא פרשה כללית, כמו"כ הקדמת ספר התניא היא כללית ומכוונת נגד פרשת בראשית, וכן כל פרק ופרק כסדרו מכוון נגד פרשה בתורה כסדרן ואיקץ.

ומאז התחלתי ללמוד בכל שבוע ושבוע, בכל יום פרק אחד מספר התניא, כקורא בפרשת השבוע.

אדמו"ר הזקן מבאר בהקדמה של ספר התניא, שספר זה מחליף את ענין קבלת הדרכה בעת ה"יחידות" (=הזמן בו נכנס חסיד לחדרו הפרטי של הרבי ומקבל הוראות אישיות וברורות להמשך עבודת השם שלו ותשובות לשאלותיו), וכלולות בו תשובות לכל השאלות בעבודת השם. ובזה שהדפיס אדמו"ר הזקן את ההקדמה בתור חלק מספר התניא וכהקדמת הספר, הרי זה נעשה חלק מ"התורה היא נצחית" ששייכת לכל יהודי. ובמילא – נוסף על זה שהלימוד של ספר התניא שייך לכל אחד, הרי מובן גם שכל אחד ואחד יכול להוציא מספר התניא את "כל התשובות על כל השאלות", ויכול להוציא ממנו "עצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה".

בזה שאדמו"ר הזקן כתב בהקדמה שהלימוד בתניא הוא במקום ה"יחידות", הרי בזה נתן אדמו"ר הזקן את הכח ואת האפשרות, וגם פעל, שכל אחד ואחד שלמד את ספר התניא נעשה מ"יודעי ומכירי" של אדמו"ר הזקן: שאז אפילו אם מצד עצמו הוא בדרגה של "בחשכה יתהלכו", פעל עליו לימוד התניא באופן של "ראיה": אדמו"ר הזקן מראה ומאיר לו את דרך האמת, שהיא גם דרך ברורה ומאירה, כיצד "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".

התניא מכריתה את הקליפה הקשה המונעת מלימוד פנימיות התורה

כבוד קדושת אדמו"ר הצמח צדק אמר: ישנה קליפה שנקראת בשם "תניא" שמנגדת ללימוד רזין דאורייתא (=סודות התורה), וההתנגדות היא, משום שהקליפה יודעת שעל ידי זה מקרבים את הגאולה. ובפתיחה זו (במילה "תניא".) נתכווין רבינו הזקן להחליש ולבטל קליפה זו. ובמילא, לקרב ולהביא בפועל את הגאולה.

והענין הוא כמו שכתוב בספרי קבלה, שהקליפה הנקראת בשם "תניא" היא קליפה קשה ביותר ונמצאת בלב רוב לומדי התורה, ועל ידי לימוד פנימיות התורה כורתים אותה. ועל פי זה תובן השייכות של התניא והאידרא רבא, לפתיחה במילה "תניא", יותר משאר ספרים . מכיון שאת האידרא רבא הרי אמר רשב"י – המקור של פנמיות התורה , וזהו ההתחלה של פנימיות התורה, וכך גם התניא הוא התורה שבכתב של תורת החסידות.

ולכם התחיל אדמו"ר הזקן את הספר ב"תניא", וכן נעשה שמו של ספר כולו, מכיוון שבזה מתבטא מהות הספר. זאת אומרת שמהותו של הספר – התורה שבכתב שבחסידות, הוא להכרית את הקליפה שנקראת בשם תניא, שהיא קליפה קשה ביותר, שכל רצונה למנוע לימוד סודות התורה. והביטול הוא על ידי פנימיות התורה דוקא.

ועל פי זה תובן גם-כן השייכות של התניא לי"ט כסלו. י"ט כסלו הרי קשור עם התניא מכיוון שי"ט כסלו הוא "ראש השנה לחסידות". שראש השנה הוא הדין ומשפט לא רק על גשמיות אלא גם על רוחניות, כמו שכתוב: "כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" – משפט כמה אלקות יומשך ביעקב. והיות שהקליפה "תניא" היא קליפה קשה ביותר שהיא מונעת לגילוי אלקות, הנה בכדי שהדין ומשפט יהיה לזכות, הרי זה על-ידי ספר התניא אשר הוא מכרית את הקליפה, במילא הרי נמשך בראש השנה כתיבה וחתימה טובה ברוחניות ועל-ידי-זה גם כן בגשמיות.