בראש השולחן יושב הרבי, פניו נוהרות באור עילאי ופיו שופע תורה וחסידות, כמעיין המתגבר. החסידים מטים ראשם קדימה, מצמידים כף-יד קעורה לאוזנם – מתאמצים שלא לאבד שום מילה.

הרבי מבאר את עניין המרגלים שהוציאו את דיבת ארץ-ישראל רעה – על-פי פשט, רמז, דרוש וסוד. מכאן הוא עובר לדברים שטרם שמעתם אוזן, על הר-המורייה ועל בית-המקדש שהתנוסס עליו לתפארה – ליבה של ארץ-ישראל ולב כל העולם כולו.

עומדים החסידים צפופים זה לזה, רגליהם על אדמת ספינקה, אך נשמותיהם כאילו מרחפות להן בחללה של ארץ-ישראל. הנה הן בירושלים, משתחוות אפיים ונושאות רינה במקום שממנו לא זזה שכינה מעולם. משם שטות הנשמות אל קבר-רחל ולמערת-המכפלה. מיד אחר-כך הן גומאות במעוף מרחקים וכבר הן על הרי הגליל, פוקדות את קברו של רבי שמעון בר-יוחאי ואת קברי שאר התנאים הקדושים הטמונים שם.

שעה ארוכה מאוד נושא הרבי דברים ומרומם את נפש החסידים. והנה, הרבי משתתק. הס גמור שורר בבית-המדרש. בדממה המוחלטת אפשר לשמוע אפילו את רחש האש האוחזת בפתילות שמאירות את המקום. מאות זוגות-עיניים נעוצות בנקודה אחת ויחידה המחברת את כולם כתרי"ב איברים לראש אחד.

הרבי מושיט יד ענוגה אל קערת הכסף המרהיבה, עמוסת הפירות, שלפניו. נוטל מתוכה פרי חדש, בשל וסמוק. אוחז את הפרי בידיו. "ברוך אתה ה'", פותח הרבי והברכה מתנגנת מפיו כמו הייתה שירה, "אלוקינו מלך העולם", ממשיך הרבי ומדביק את החסידים ברגש עז של תודה וברכה לה'.

"שהחיינו…", מבקש הרבי להמשיך את הברכה, כאשר קול נפץ אדיר מחריד פתאום את הדממה וקוטע את חוט המחשבה והדבקות. באופן טבעי מוסטים המבטים אל מקור הרעש, והעיניים מתקשות להאמין למראה הנגלה להן – שניים מחלונות הוויטראז' המרהיבים של בית-המדרש מנופצים לרסיסים, ושתי האבנים הגדולות שגרמו לכך נחות בגסות-רוח זועקת על השולחן הגדול, במרחק של הושטת יד ממקום שבתו של הרבי.

חיוורון עז מציף את פני החסידים. מביטים הם זה בפני זה כאובדי עצות. בבת-אחת חודרת ההכרה לתודעת הכול – אדוני הארץ ועושי דברם מתקשים להשלים עם הממלכה הקטנה שהקימו היהודים בארצם. האבנים שהושלכו פנימה באו אפוא להזכיר להם כי גרים הם, גרים בלבד, על אדמה זו.

אך ראה זה פלא – על פניו של הרבי לא ניכר אפילו רמז למבוכה הכללית. אדרבה, עיניו מפיקות רוגע ושלווה. חדי-הראייה מבין החסידים אף יכולים להבחין בזיק של חיוך בקצות עיניו של הרבי.

עדיין אוחז הוא בפרי וממשיך במקום שבו פסק – "…וקיימנו, והגיענו לזמן הזה".

"אמן!", שואגים החסידים, אך ליבם בל איתם. "שהחיינו וקיימנו?!", תוהים הם, "והגיענו לזמן הזה?!", תמהים הם. האם לא הוכח זה עתה ההפך הגמור?!

והרבי, כמו קורא את מחשבות חסידיו, טועם טעימה קלה מן הפרי, מניחו לפניו ופותח ואומר: "כן בניי היקרים, 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. כל מילה אמת לאמיתה ואין להרהר אחריה. לא רק מצד קבלת-עול וגזרת-מלך מברכים אנו ברכה זו ומתכוונים לכל מילה, אלא גם מתוך הבנה והשגה…

"לכל מצווה ומצווה יש זמן שבה מאיר באופן מיוחד תוכנה הפנימי. התוכן הפנימי של ט"ו בשבט הוא ארץ-ישראל. ט"ו בשבט מעורר בליבנו את הכמיהה לארץ-ישראל, את הערגה לגאולה העתידה".

השתתק הרבי לרגע, בטרם הגביה את קולו ואמר: "אמרו לי אתם, בניי – מהי הדרך הטובה ביותר לטעת בליבנו כמיהה זו וערגה זו; האם לא כאשר חשים את חשכת הגלות הנוראה? האם לא כאשר מבינים את גודל החשכה שאנו שרויים בה?

"חסד עושה עמנו הקב"ה, החפץ לקבוע בנפשותינו געגועים לארצנו הקדושה וציפייה עמוקה לגאולתנו השלמה. לשם כך הוא שולח לכאן כמה 'שקצים' עלובים, כדי שישליכו לתוך בית-המדרש, בעיצומה של חגיגה והתרוממות-הרוח, שתי אבנים גדולות. למען נדע כי בחושך שרויים אנו ונתחנן לפניו כי יוציאנו לאורה.

"הוא אשר אמרתי – 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'"…

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

אווירה חגיגית מורגשת בשוקי ירושלים לקראת ט"ו בשבט. דוכנים עמוסים פירות צבעוניים נראים בכל פינה, ותושבי העיר קונים בשמחה, מתוך חיבת ארץ-ישראל, כדי לתת שבח והודיה לקב"ה על טובו ושפעו.

בבית-מדרשו של רבי שלמה מזוועהיל, בשכונת בית-ישראל בירושלים, נערכת סעודה חגיגית לרגל היום. על שולחנו מועמסות זו אחר זו קערות וסלסילות מלאות מיני פירות מרהיבי עין, בצבעים מגוּונים, ואף ריבת אתרוגים משובחת שהוכנה בידי אשת אחד החסידים.

האדמו"ר מתיישב על מקומו ומתחיל להתבונן בפירות. השאלה באיזה פרי לבחור לברכת 'בורא פרי העץ' היא עניין הלכתי מרתק, ואכן, לאחר הרהור קל הרבי בוחר פרי, מברך עליו בכוונה רבה וטועם. לאחר מכן הוא מחלק את הפירות בין הנוכחים.

בתוך כך נכנס לבית-המדרש ילד חביב כבן עשר. הנער מוּכר לנוכחים, בהיותו מתגורר בסביבה ומבקר תכופות בבית-המדרש, ונהנה לצפות באירועים המתרחשים בו, כמו ה'טיש' המסורתי של האדמו"ר.

הצדיק מסמן לילד להתקרב. נרגש פוסע הילד אליו והרבי שואל אותו: "ריבת אתרוג כבר טעמת?".

הילד משיב בשלילה, והרבי מגיש לו כף מריבת האתרוגים ומורה לו לברך ולטעום. לאחר שהילד טועם אומר לו הצדיק: "היודע אתה כי סגולה גדולה היא לאכול אתרוגים בט"ו בשבט? – בראש-השנה לאילנות נידונים הפירות ונידון גם האתרוג שיזכה להשיג כל אחד ואחד. לכן אנו מתפללים היום על האתרוג של חג הסוכות הבא עלינו לטובה, שיהיה יפה ומהודר".

הילד חוזר למקומו, ובחלוף ט"ו בשבט הוא שוכח את הדברים לגמרי.

חודש תשרי מגיע, ועמו שוק ארבעת המינים, עם כל המולתו ותכולתו. גם כאן סובבים נערי ירושלים בין הדוכנים ועוקבים אחר הנעשה. הם צופים בסוחרים המכריזים בקולי קולות על סחורתם, וביהודים מדקדקים במצוות הבודקים בעין בוחנת את ארבעת המינים, שיהיו בתכלית ההידור.

באותה שנה מתמלא הילד האמור ברצון עז לאתרוג מהודר ויפהפה משלו. בשנים הקודמות בירך על ארבעת המינים של אביו. הוא יודע שפרנסת אביו דחוקה ביותר, ואך בקושי הוא יכול לקנות לעצמו את ארבעת מינים, אולם החשק הגדול שהתעורר בליבו גובר והולך, ולבסוף הוא מגלה לאביו את מבוקשו.

שומע האב את דברי הילד, וליבו מתרונן לנוכח חיבת המצווה הממלאה את לב הילד. מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לממן אתרוג מהודר בעבור בנו, אך הוא מוציא מכיסו כמה מטבעות ונותנם לילד, בתקווה שיצליח למצוא אתרוג בכסף הזה.

הילד מודה בחום לאביו ורץ בהתרגשות לעבר חנות האתרוגים הידועה של ר' זלמן זוננפלד. כשהוא מתייצב בין הלקוחות גוחן אליו ר' זלמן ושואל: "כן, מה רצונך?". משיב הילד: "אתרוג מהודר אני רוצה!".

"וכמה יש לך?", מוסיף המוכר לשאול. הילד פותח את ידו, ונותן למוכר לספור את המטבעות שבידו.

מביט בו ר' שלמה בסלחנות ואומר: "טוב, גש לקצה החנות, שם תמצא אתרוג בשבילך. בשום אופן אל תחטט בארגזים אחרים שבחנות, שמעת?". הילד מהנהן בראשו בחיוב, וניגש אל המקום שאליו הִפנה אותו בעל החנות.

מרים הילד אתרוג אחד, מביט בו ומחזירו למקומו. מרים אתרוג שני, וגם בו הוא מוצא פגמים. כך הוא מחפש בין האתרוגים, ופתאום הוא מעלה ממעמקי הארגז אתרוג יפה ומהודר ששובה את ליבו. ככל שהוא מסובב אותו ומביט בו אין הוא מוצא בו שום פגם. זה אתרוג מושלם בכל המובנים, הן בצבעו היפה, הן בגידולו הנאה, וגם פיטם מפואר לו.

בהתרגשות רבה הוא מציג את האתרוג לר' זלמן. ר' זלמן מביט באתרוג ומתחיל לגעור בילד: "הלוא אמרתי לך לא לגעת בארגזים אחרים. וכי חשבת שאמכור לך אתרוג שכזה בכמה פרוטות?! מחירו של אתרוג זה הוא פי מאתיים מהסכום שבידך".

הילד מנסה להצטדק ולהסביר שמצא את האתרוג בארגזים שאליהם המוכר שלח אותו, וכי לא נגע בארגז אחר; אך בעל החנות ממאן להאמין לו.

למזלו של הילד מתערבים בשלב הזה לקוחות השוהים בחנות. הללו נהנו להביט בילד הצעיר הבורר לעצמו אתרוג. עכשיו הם מעידים באוזני ר' שלמה כי צודקים דברי הילד.

רגשי חרטה ממלאים את המוכר על שחשד לשווא בילד. הוא גם רואה בכך את יד ההשגחה, ולכן הוא פונה אל הילד בחיוך סלחני ואומר: "נראה שמן השמים רצו לזכותך השנה באתרוג מהודר, ומכיוון שהגיע לידך בדרך כשרה, הרי הוא שלך. זכית בו!".

מאושר כולו מקבל הילד לידיו את האתרוג, עטוף וארוז כראוי, ולעיני הלקוחות השמחים בשמחתו הוא יוצא מן החנות בריצה, להראות את האתרוג לאביו ולספר לו את אשר אירע.

רק בהגיעו הביתה, ולאחר שנרגע מעט, הוא נזכר פתאום במה שאירע בט"ו בשבט אשתקד, ובמילותיו של הצדיק מזעווהיל, כי אכילת ריבת האתרוג בט"ו בשבט והתפילה על האתרוג סגולה הן לאתרוג נאה ומהודר בחג הסוכות. הוא מספר זאת לאביו ודמעות עומדות בעיני שניהם.