במכתביו עומד הרבי מליובאוויטש על כמה נקודות שבהן בא לידי ביטוי עניין זה של "כי האדם עץ השדה".

המחנך כגנן

הנה מסר למורים ומחנכים:

"אמר הכתוב כי האדם עץ השדה, כרם ה' צבאות בית-ישראל, והפירות הם הילדים, כבנים כבנות. ומה גדולה אחריות המנהיג והגנן, אשר בידו מסר בעל הכרם כרמו, שלכן אמרו רז"ל שלימוד הילדים נקרא מלאכת ה'. ומה גדולה זכותו אשר מינהו ה' לנוטר כרמו. ורואים אנו אשר כל הטבה, ואפילו קטנה, בגרעין, גורמת יופי ושבח רב באילן הצומח ממנו" (איגרות- קודש כרך א, איגרת נב).

"ובפרט בהנוגע להנוער, כי האדם עץ השדה, אשר כל שינוי קל בשתיל אילן רך, ועל-אחת- כמה-וכמה בגרעין, יכול להשפיע על כל מהלך חיי האילן לטוב או למוטב חס-ושלום. ובייחוד בימינו אלה, אשר לא ברחוב בלבד נושבות רוחות הרסניות, אלא שחדרו גם-כן למוסדות חינוך ואפילו לישיבות, הרי גדולה פי כמה האחריות (ובדרך ממילא גם הזכות) של כל אלה שבידם להשפיע וקולם נשמע בין הנוער" (איגרות-קודש כרך ח, איגרת ב'תלב).

מדומם למדבר

גם עבודת האדם מתחלקת לדומם, צומח, חי ומדבר, ועל האדם לעבור את כל השלבים הללו:

"האדם נקרא עולם קטן, וכל מה שיש בעולם יש באדם, ובפרט כולל הוא ד' הסוגים דומם צומח חי מדבר. וגם בעבודת האדם לבוראו ד' סוגים אלו. והולך מחיל אל חיל, והתחלת עניינו בדומה לסוג הדומם. זאת אומרת, שאינו אלא מקבל, מבלי כל הוספה מצידו עצמו. אשר בכלל הם ימי הקטנות והילדות. מדומם מתעלה לצומח, אשר חיטה אחת מצמיחה כמה חיטים, ומגרעין – צומח אילן נושא פירות. זאת אומרת, אשר עניין שמקבל ולימוד שלומד – מתבונן בו ומעבד אותו לאורכו, לרוחבו ולעומקו, ומנצלו להתפתחות עצמו ככל האפשרי. מסוג זה עולה, במשך הזמן ועל- ידי עבודה ביגיעת נפש ויגיעת בשר לסוג החי. זאת אומרת, שמתגבר הוא על הטבעיות שלו, באם היא בלתי-רצויה, וכן על סביבתו, מורשת אבות וכיוצא בזה, ומשנה מקומו ואינו קשור להסביבה שלו וכו'. אבל גם זה אינו התכלית והמטרה האחרונה, ועליו לעלות לסוג עליון יותר, הוא סוג המדבר, אדם בעל שכל עיוני ולא רק שכל המעשי השייך לעניינים שבפועל, אשר ישנו גם בבעלי-חיים, וכמו שועל פיקח שבחיות כו' וכיוצא בזה. זאת אומרת, אשר אפילו בעבודתו לקונו אינו מסתפק בלימוד המוכרח בשביל לדעת המעשה אשר יעשה ואלה אשר לא תיעשינה, כי-אם גם עוסק בידיעת בוראו, וכמו שכתוב דע את אלוקי אביך, שכללותה היא פנימיות התורה, אשר בדורנו נתגלתה ונתבארה בתורת החסידות.

"מכל הנ"ל מובן, שתחילת פעולת האדם הוא בעלייה מסוג הדומם – מקבל גרידא – לסוג הצומח, והתחלה זו חלה בראש-השנה לאילנות, וכמו שכתוב כי האדם עץ השדה, ומזה לראש- השנה לענייני בהמה וראש-השנה לענייני אדם" (איגרות-קודש כרך יד, איגרת ה'ח).

"והרי נמצאים אנו למחרת ראש-השנה לאילנות, ומקרא מלא דבר הכתוב, כי האדם עץ השדה, והרי ראש-השנה הוא יום השפעת כוחות חדשים, חיות ואור חדש על משך כל השנה הבאה עלינו, כולל גם צמיחה והליכה מחיל אל חיל בכל ענייני תורה וקדושה ומתוך שמחה אמיתית ופנימית" (איגרות-קודש כרך כד, איגרת ט'צג).

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

חמישה-עשר בשבט הוא "ראש-השנה לאילנות".

ראש-השנה משמעותו – התחלה. כשם שראש-השנה לשנים (בתשרי) מבטא את תחילת השנה, כך ראש-השנה לאילנות מכריז על התחדשות. ואכן, מוצאים אנו שבחודש שבט מקבלת האדמה חידוש כוחות להוציא את פירותיה, וכל הפירות הגודלים במשך כל השנה הינם תוצאה מחידוש כוחות זה.

חשיבותו של יום זה בלוח היהודי איננה אגרונומית בלבד, שכן במקורות דברי ימי ישראל נמשל היהודי לעץ : "כי האדם עץ השדה", היינו, שפעולותיו הרוחניות דומות להפליא לאילן. ואמנם, בהתבוננות קצרה נוכל למצוא קשר רב בינהם : כשם שכל מטרת העץ היא להביא פירות – כן האדם כל מטרת קיומו היא קיום מצוות הבורא.

כמו-כן עלינו לשמור ולתמוך בשתיל רך הגודל, כדי שבבוא היום יצמח גזעו בצורה ישרה. כך עלינו להשגיח על ילדי ישראל – השתילים הרכים – ולחנכם, כדי שבבוא היום יצבו על עומדם – "ישר".

העץ הוא ידידו של האדם והדבר מתבטא במספר דברים, בינהם : המצוה הראשונה, בה נצטוו בני-ישראל בבואם לארץ, היתה: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם"  "אמר הקדוש-ברוך-הוא: אף-על-פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב – לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות אחרים, אף אתם היו נוטעים לבנכם".

עוד מוצאים אנו, כי התורה שומרת "על זכויות האילן" והלכות רבות עוסקות בדיני שמירת העץ והגנתו, שכן : "בשעה שכורתים אילן שעושה פירות, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו…". לפיכך צוותה התורה לשמור על העצים אף בשעת מלחמה וקרב: "כי תצור על עיר ימים רבים . . לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל".

ברכה מיוחדת קובעים לעצמם פירות שבעת-המינים בהם השתבחה ארץ-ישראל, וט"ו בשבט, הנותן את כוח האדמה בא לציין אף את שבחה של זו. משום כך נהגו ישראל לאכול ביום זה פירות משבעת-המינים, ויש הנוהגים לברך ברכת , "שהחיינו" על פרי חדש. כן קיימים מנהגים רבים במספר הפרות שאוכלים.

יום זה איננו בגדר "יום-טוב" ואין בו כל איסורי מלאכה, ואף לא משתה ושמחה. סימנו היחיד בתפילה הוא: אין אומרים בו תחנון.

ראש-השנה משמעותו – התחלה. כשם שראש-השנה לשנים (החל בא' בתשרי) מבטא את תחילת השנה, כך ראש-השנה לאילנות מכריז על התחדשות. ואכן, מוצאים אנו שבחודש שבט מקבלת האדמה חידוש כוחות להוציא את פירותיה, וכל הפירות הגדלים במשך כל השנה הינם תוצאה מחידוש כוחות זה.

חשיבותו של יום זה בלוח היהודי איננה אגרונומית בלבד, שכן במקורות דברי ימי ישראל נמשל היהודי לעץ: "כי האדם עץ השדה", היינו, שפעולותיו הרוחניות דומות להפליא לאילן. ואמנם, בהתבוננות קצרה נוכל למצוא קשר רב ביניהם: כשם שכל מטרת העץ היא להביא פירות – כן האדם כל מטרת קיומו היא קיום מצוות הבורא. כמו-כן עלינו לשמור ולתמוך בשתיל רך הגודל, כדי שבבוא היום יצמח גזעו בצורה ישרה. כך עלינו להשגיח על ילדי ישראל – השתילים הרכים – ולחנכם, כדי שבבוא היום יוצבו על עומדם – "ישר".

העץ הוא ידידו של האדם והדבר מתבטא במספר דברים, ביניהם: המצווה הראשונה, בה נצטוו בני-ישראל בבואם לארץ היתה: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם" – "אמר הקדוש-ברוך-הוא: אף-על-פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב – לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות אחרים, אף אתם היו נוטעים לבנכם".

עוד מוצאים אנו, כי התורה שומרת "על זכויות האילן" והלכות רבות עוסקות בדיני שמירת העץ והגנתו, שכן: "בשעה שכורתים אילן שעושה פירות, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו…". לפיכך צוותה התורה לשמור על העצים אף בשעת מלחמה וקרב: "כי תצור על עיר ימים רבים . . לא תשחית את עיצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל".

ברכה מיוחדת קובעים לעצמם פירות שבעת-המינים בהם השתבחה ארץ-ישראל, וט"ו בשבט, הנותן את כוח האדמה בא לציין אף את שבחה של זו. משום כך נהגו ישראל לאכול ביום זה פירות משבעת-המינים, ויש הנוהגים לברך ברכת "שהחיינו" על פרי חדש. כן קיימים מנהגים רבים במספר הפירות שאוכלים.

יום זה איננו בגדר "יום-טוב" ואין בו כל איסורי מלאכה, ואף לא משתה ושמחה. סימנו היחיד בתפילה הוא שאין אומרים בו תחנון.

מספר התלמוד:

כאשר רבי יצחק ביקש להיפרד מחברו, רבי נחמן. ביקש לברכו, וכך ברכו:

'אמשול לך משל, 
למה הדבר דומה – 
לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא, 
ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. 
אכל מפירותיו, ושתה ממימיו, וישב בצילו. 

וכשביקש לילך, אמר: 

אילן אילן, במה אברכך? 

אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין – הרי פירותיך מתוקין, 
שיהא צילך נאה – הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך – הרי אמת המים עוברת תחתיך. 
אלא: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. 

אף אתה, במה אברכך? 
אם בתורה – הרי תורה, 
אם בעושר – הרי עושר, 
אם בבנים – הרי בנים. 

אלא: יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך'…

תחזיק חזק עלה קטן שלי, כי לא תמיד הכל בחוץ בהיר, 
ברוח סער וסופה קרה, תזכור ותתחזק אני איתך! 

מדי שנה אנו חוגגים את ט"ו בשבט ר"ה לאילנות, מה עניינו של חג זה?

כאשר יהודי בא לתת מעשר מפירותיו אומרת ההלכה שיכול להפריש פירות מכמה עצים ביחד אולם זאת בתנאי שהעצים בני אותו מחזור, ט"ו בשבט הוא התאריך הקובע לכל עץ מאיזה מחזור הוא, עץ שפירותיו חנטו לפני ט"ו בשבט שייך לשנה הקודמת ועץ שפירותיו חנטו אחרי ט"ו בשבט שייך לשנה הבאה.

ומה הקשר של האדם לחגיגת הגדולה של ר"ה לאילנות? 

מוסבר בחסידות שהקשר מתבסס על הכתוב בפסוק "כי האדם עץ השדה" האדם דומה לעץ! במה מתבטא הקשר והדמיון בין האדם לאילן?
האילן בנוי משורשים, ענפים ופירות, השורשים חבויים בתוך האדמה ולא רואים אותם מבחוץ, אצל האדם השורשים זו האמונה שמושרשת בתוך האדם ולא נראית כלפי חוץ אף אחד לא יכול לדעת מה גודל השורשים בפנים.

הענפים הם היופי של העץ גודלו מראהו, ובאדם הענפים הם המצוות והמעשים הטובים שהם החלק הגדול של העץ.

הפירות היוצאים מהעץ הם תכליתו ומטרתו של העץ ובאדם זו ההשפעה והפירות שיש להתנהגותו על סביבתו כי אדם שישב בתוך עצמו ולא ידאג לסביבתו הוא עץ שיכול להיראות יפה מאוד אבל בלי פירות ההנאה ממנו מועטה מאוד.

מתי ידע האדם שהפירות מילאו את ייעודם כאשר יראה שגרעיני הפירות מצמיחים עוד עצים וזה תפקיד האדם המשיך את השרשרת שהוא יתנהג בדרך כזו שתגרום לאנשים להתנהג כמוהו ולהשפיע בהתנהגותם על סביבתם.

דבר נוסף שביכולתנו ללמוד מהעצים זה שהעץ נמצא באופן קבוע בתהליך של גדילה מה שאומר לנו שאדם לא יכול אף פעם להסתפק במעמדו ומצבו אלא עליו תמיד להתקדם ולגדול ותמיד לדאוג שהיום יהיה יותר טוב מאתמול וכבר להתכונן לכך שמחר יהיה עוד יותר טוב.

ועל ידי זה שנדמה את עצמינו לעץ בכל – נחזק את השורשים נגדיל את הענפים ונוסיף בפירות נזכה בקרוב לצמיחה הגדולה של כל העולם שתהיה בביאת המשיח בקרוב ממש.

ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילנות, מדגיש את חשיבותה של הפעילות לקירוב יהודים נוספים לאביהם שבשמים. עיקר עניינו של אילן הוא הפירות, שבאמצעותם אפשר להצמיח אילנות חדשים. מכאן יכולים אנו ללמוד, כי יהודי צריך לשאוף שיהיו עוד יהודים שלומדים תורה ומקיימים מצוות.

כך אמר הרבי מליובאוויטש (התוועדויות תשמ"ב כרך ב, עמ' 882): "מהותו של אילן היא – היות בתנועה של צמיחה וגידול. תכליתו ותפקידו – להניב פירות, ופירות כאלה שבהם טמון הזרע והגרעין, שממנו יצמחו אילנות ופירות כמותם. וזו שלמותו של אילן – שהוא עושה פירות ופירי-פירות עד עולם.

"ומזה מובן הנמשל בנוגע לכל אחד ואחת מישראל: כל יהודי הוא 'נצר מטעיי' – נטיעתו של הקב"ה… ועד שפירותיו הם באופן שגם בהם יש זרע וגרעין שמהם יצמחו אילנות ופירות כמותם, היינו שהוא משפיע על כל הנמצאים בסביבתו שיתנהגו באופן המתאים, על-פי התורה ומצוותיה, ועד שגם הם יהיו אילנות עושי פירות, בעלי זרע וגרעין, שמהם יצמחו אילנות ופירות עד סוף כל הדורות".

לצמוח ולהצמיח

בהזדמנות אחרת הוסיף הרבי: "אנו רואים בעצים, שככל שהעץ גדול יותר, הוא מצמיח יותר פירות. כך צריך כל יהודי להתאמץ ולגדול מעלה-מעלה בענייני יהדות, כדי שיוכל להפיץ עוד יותר תורה ומצוות בכל מקום שהוא יכול להגיע אליו, ולהכניס עוד יותר יהודים תחת כנפי השכינה, שיקיימו את התורה והמצוות בשמחה ובטוב לבב" (י"א בשבט תשכ"ז).

תכונת הצמיחה והגידול של האילנות מחייבת כל יהודי להוסיף עוד ועוד גם בפעולות של הפצת אור התורה והמצוות בסביבתו. אין הוא רשאי להסתפק בפעולות שעשה עד כה, אלא עליו להימצא ללא הרף בתנועה של צמיחה והתחדשות.

וכך אומר הרבי (התוועדויות תשמ"ב שם עמ' 784): "חיים אמיתיים הראויים לשמם הם – כאשר נמצאים בתמידות בתנועה של צמיחה ושגשוג, ולא נשארים כבמעמד ומצב הקודם.

"וזוהי התכונה המאפיינת את 'עץ השדה', שהוא נמצא תמיד בתנועה של צמיחה וגידול מקטנות לגדלות, וגם כשהוא מגיע לגדלות ראשונה אינו מסתפק בזה, אלא הוא מוסיף לצמוח ולגדול לגדלות שנייה וכו'. וכפי שרואים במוחש שיש עצים שכבר קיימים אלפי שנים, ואף-על-פי-כן נמצאים הם בתנועה של צמיחה וגידול, ומצמיחים ענפים ועלים ופירות וכיוצא-בזה.

"ומאחר שמצאנו זאת במין הצומח, על-אחת-כמה-וכמה שצריך להיות כך אצל מין האדם, ובפרט אצל בני-ישראל, 'אתם קרויים אדם', שמהם תובעים להתנהג בחיי היום-יום כמתאים וכראוי ל'עם חכם ונבון'…

"זאת אומרת: יהודי אינו יכול להסתפק בזה שהוא נמצא במעמד ומצב של 'צדיק גמור', אלא הוא צריך לפעול ולהשפיע על יהודים נוספים הנמצאים בסביבתו, עד כמה שידו מגעת. שזה כללות העניין של הפצת היהדות, הפצת התורה ומצוותיה".

הזכות הגדולה

ההשוואה בין האדם ל'עץ השדה' מודגשת גם במאמר המשנה שכל ישראל הם בבחינת 'נצר מטעיי' – מטע מיוחד של הקב"ה. על יהודי לזכור, שהיהודי השני, שהוא פוגש ברחוב, הוא 'נצר מטעיי' של הקב"ה. הוא שתיל יקר במטע של בורא העולם, והקב"ה מביט ומשגיח על גורלו של השתיל הזה.

ברור אפוא שגדולה לאין-קץ זכותו של יהודי שזוכה לטפח, להשקות ולגדל את השתיל היקר במטעו של הקב"ה, ולהפוך אותו לעץ עושה פרי, שמצמיח עוד ועוד שתילים חדשים, שמפארים את הגן היקר של הקב"ה.

התוכן באדיבות: צעירי אגודת חב"ד © כל הזכויות שמורות

השבוע נציין את ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילנות. במבט ראשון מפנה יום זה את תשומת-ליבנו אל עולם הצומח, אולם במבט מעמיק יותר – זה חגה של ארץ-ישראל. המשמעויות המעשיות של יום זה קשורות במצוות התלויות בארץ-ישראל.

בהיסטוריה היהודית ריכז יום זה מגוון פעילויות לביטויה של אהבת ארץ-ישראל. אכילת פירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, דיון במצוות התלויות בארץ, סיפורים וגעגועים לארץ-ישראל ולאתריה. פרי מארץ-ישראל עורר התרגשות עצומה ואכלו אותו בחרדת-קודש. זה היה תמיד התוכן האמיתי של ט"ו בשבט.

קשר נפשי ותחושת שייכות

למרבה הצער, הוויכוח המתמשך סביב המשך אחיזתנו בחלקי ארץ-ישראל פגע בערכים הללו של אהבת ארץ-ישראל. גם אם יהודי סבור שאין לנו ברירה אלא לוותר על חלקים מארץ-ישראל, עליו להזיל דמעה ולחוש שזו כריתת איבר חי מגופנו. כשיהודים מתבטאים על חלקי ארץ-ישראל במונחים כמו "אין לנו מה לחפש שם", יש כאן תחושת ניכור וניתוק מערכי-יסוד בסיסיים של קשר לארץ-ישראל, שאינו אמור להיות שנוי במחלוקת.

אהבת הארץ היא בראש ובראשונה רגש של אהבה, קשר נפשי עמוק, תחושה חזקה של שייכות לארץ הזאת. קשר זה עמוק לאין-ערוך מאהבת מולדת, הקיימת בכל אומות העולם. אהבת ארץ-ישראל קשורה בהבטחה האלוקית, שניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. היא מתחברת ליציאת מצרים ולמתן תורה, ראשית היוולדו של העם היהודי, שאז הבטיח הקב"ה לבני-ישראל "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב".

אהבת הארץ נובעת מחיבת הארץ העולה מכל התנ"ך ומדברי חז"ל. פרקים רבים בתורה הם שיר-הלל מופלא לארץ-ישראל. חז"ל מרבים לדבר על מעלתה של הארץ, שהקב"ה בחר בה מכל הארצות כדי לתיתה לעם שבחר בו מכל העמים. גם המצוות התלויות הארץ מעידות על קדושתה ועל המימד האלוקי הטמון בה – "ארץ אשר… עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה".

ההלכה שאסור לצאת מארץ-ישראל (אלא מסיבות מוגדרות וברורות) ממחישה היטב עד כמה מקומו של יהודי הוא בארץ-ישראל, ועד כמה אין לו מה לחפש במקומות אחרים. כל הדורות מסרו יהודים את נפשם למען ישיבה בארץ-ישראל, בתנאים קשים, בעוני ובמחסור, ולא עלה על דעתם לעוזבה ולחפש לעצמם חיים נוחים יותר בנכר.

מאבק צמוד

בכלל, ארץ-ישראל אינה ככל הארצות. אפילו אומות-העולם מכנות אותה 'ארץ-הקודש'. היא נחשבת "פלטרין של מלך" – היכל ארמונו של הקב"ה. לא לשווא נקרא המעבר לארץ-ישראל – עלייה; כי זו אכן עלייה רוחנית. יהודי שעולה לארץ מתעלה לדרגה גבוהה יותר של קדושה, ונדרשת ממנו התעלות רוחנית נוספת.

אלא שהקב"ה ברא עולם שיש בו מאבק צמוד בין יצר הטוב ליצר הרע, בין הקדושה לבין הפכה. ככל שהקדושה גדולה יותר, גם הצד השני מנסה להתגבר. לכן דווקא בארץ-ישראל, שבה שורה קדושה עליונה יותר, גוברים הפיתויים והמאבקים הרוחניים. אחד הביטויים לכך הוא יצר המחלוקת, שמתגבר במיוחד בארץ-ישראל ומאיים לכלות כל חלקה טובה. ואכן, מחלוקת ושנאת-חינם הן שהביאו את החורבן והגלות, ולצערנו לא הצלחנו להשתחרר מהן עד היום.

ט"ו בשבט הוא זמן ראוי להתעלות מעל כל חילוקי הדעות ולעורר את אהבת ארץ-ישראל. זה הזמן להתעמק בקדושתה ובסגולותיה המיוחדות, ולהרהר בזכות המיוחדת שמיליוני יהודים זכו לה בדורנו – לחיות בארץ-ישראל – ובגודל האחריות המוטלת עליהם. ונקווה שבקרוב ממש נזכה לראות את הארץ בשלמותה, בגאולה האמיתית והשלמה.

באדיבות: אתר צעירי חב"ד בישראל