קבלת פנים מלכותית מעין זו יכלה להמשיך ולהתקיים במשך שנים רבות, לולא אותו שר חשוב מבין שרי המלוכה, אשר שנא את היהודים בכל מאודו, וחיבתו של המלך כלפיהם, הפריעה לו עד מאוד. שמו של איש צר ואויב זה היה מרקוס, והוא חיפש דרכים ותחבולות שונות כדי להרע ליהודים, ובה בעת להעלות את גדולתו בפני המלך.

באחת ההזדמנויות, התגלה למרקוס משום מה, כי הנרתיקים שהחזיקו היהודים בידיהם – ריקים. גווילי הקלף עליהם נכתבה התורה הקדושה הוצאו מהנרתיקים! הם הושארו בבית-הכנסת. מרקוס חיכה בקוצר-רוח להזדמנות פז, בה יוכל לספר למלכו את האמת.

וההזדמנות, אכן, לא אחרה לבוא. בארמון המלך נערך משתה גדול. המלך ישב בחברת שריו וידידיו, סביב שולחנות ערוכים במיטב המאכלים והמשקאות. היין נשפן כמים ומצב-הרוח היה מרומם. בעודם שותים ומיטיבים את ליבם, קם המלך על רגליו והחל להתפאר בפני המסובים, על הכבוד הרב, אשר חולקים לו נתיניו היהודים:

"כאשר אני מופיע ברחובות העיר, כל היהודים מקבלים את פני, ובראשם צועדים נכבדיהם עם ספרי-התורה שלהם, הקדושים והיפים!"

טרם הספיק המלך לסיים את דבריו, קם מרקוס ממקומו, פנה אל המלך ואמר לו:

"אדוני המלך, ירום הודו, דע לך, כי היהודים היוצאים לקראתך, נושאים נרתיקים ריקים! את גווילי הקלף של ספרי-התורה הם משאירים בבית-הכנסת. הם גונבים את דעתך ושמים אותך ללעג וקלס".

לשמע הדברים הללו התרגז המלך מאוד וחמתו בערה בו. מרקוס החליט לנצל את שעת הכושר, והציע למלך שיבדוק את הנושא ואחר מכן יוציא צו מלכותי להרוג את היהודים הנבזים המעזים להשפיל את מלכנו הנערץ. המלך, שהיה כה נרגז, נענה להצעת השר הנכבד ואמר: "אם אמנם נכונים הדברים אשר אמרת, מרקוס, רע ומר יהיה גורלם של היהודים… אולם, קודם לכן, מחובתי לבדוק את העניין לאשורו. אם-כך, הרי שבסיורינו הקרוב ברחובות העיר, כאשר יבואו נכבדי הקהילה היהודית לקבל את פנינו. תורה אתה לפתוח את נרתיקי ספרי-התורה, ואם אכן הם יהיו ריקים – מיד אצוה לעשות כבקשתך. אולם, אם דבריך יתגלו כשקר, הרי הסוף המר יהיה על ראשך. האם אתה מסכים לנסות?"

מרקוס הניד את ראשו להסכמה, הוא היה בטוח בצדקת דבריו וכבר ציפה בקוצר-רוח לביקורם ברחובות העיר. סוף-סוף יגיע קיצם של היהודים, הבלתי נסבלים, והוא – וודאי יועלה לדרגה חשובה בחצר המלוכה.

***

לילה. שמש בית-הכנסת שוכב במיטתו ושנתו נודדת מעיניו. הוא מתהפך מצד אל צד ואינו מצליח להרדם. משהו רע מעיק על ליבו. מחר בבוקר, צפוי המלך להופיע ברחובות העיר בליווי פמלייתו המלכותית. אבל הוא מודאג. יש לו תחושה, כי אסון עומד להתרחש על בני קהילתו היהודית. לשווא מנסה השמש לגרש את מחשבותיו הטורדניות, הלוא קבלת-הפנים הזו כה חביבה על המלך האהוב… לבסוף נרדם השמש, והנה הוא חולם. בחלומו רואה איש זקן, ופניו העטורים זקן לבן, מאירות כפני מלאך אלוקים. האיש עומד מולו ואומר: "קום מהר, אל נא תאבד זמן יקר. קום ממיטתך, רוץ לבית-הכנסת והכנס בזריזות את גווילי הקלף של ספרי-התורה הקדושים לתוך נרתיקיהם. אך אל תספר דבר וחצי דבר לאיש!" ועוד לפני שהספיק השמש לומר משהו, נעלם האיש הזקן.

בפחד ובאימה קם השמש ממיטתו, נטל ידיו, לבש את חלוקו ורץ מיד לבית-הכנסת. בידיים רועדות ובאימה הכניס את כל הגוילים לנרתיקיהם, כפי שהורה לו האיש הזקן בחלומו, ומשסיים, פנה לביתו בלב שקט.

***

תרועת חצוצרות ברחובות סרגוסה בישרה על הופעתו של המלך בליווי פמלייתו המלכותית. היהודים יצאו בהמוניהם אל הרחובות לקבל את פניו ובראשם נכבדי הקהילה, אוחזים בידיהם, כהרגלם, את נרתיקי ספרי-התורה. כאשר הגיעו ראשי הקהל סמוך לכרכרה המלכותית, נעצרה הכרכרה, ומרקוס, שישב על יד המלך, פנה אל המלך ואמר: "מלכינו הנכבד והנערץ וודאי ישמח לראות, מה ישנו בתוך הנרתיקים, אותם נושאים היהודים".

"וודאי, וודאי. פיתחו נא את הנרתיקים", הורה המלך.

פחד גדול נפל על היהודים, ביודעם היטב, כי בטרם יוצאים ראשי-הקהילה לקבל את פני המלך, מוציאים הם את גווילי ספד-התורה מנרתיקם ומשאירים אותם בארון הקודש שבבית-הכנסת, וכעת יתגלה לעיני המלך ובני פמלייתו, כי הנרתיקים ריקים! כיצד יגיב על-כך המלך ומה יעשה ? אולם לא נותרה להם כל ברירה. בידיים רועדות הם צייתו לפקודה המלכותית. בלב חרד כששפתיהם רוחשות תפילה, פתחו ראשי הקהילה את הנרתיקים, והנה, למרבה הפלא… בכל נרתיק היה מונח ספר-תורה!

נוכח המלך לראות, כי שרו הנכבד, מרקוס, העליל עלילת-שקר על היהודים וליבו נתמלא כעס.

"הכיצד זה העזת להעליל דבר שקר וכזב על אזרחי הנאמנים ביותר, המכבדים אותי באמת ובתמים?!" צעק המלך על מרקוס. "ביקשת שאהרוג אותם, אולם את העונש הזה תקבל אתה בעצמך. עיצרו אותו והוציאוהו להורג מיד!" פקד המלך על חייליו. הללו מיהרו לציית לפקודת מלכם, וכך הגיע סופו המר של מרקוס הרשע. ואילו את היהודים שבח המלך מאוד על מסירותם ועל הכבוד הרב, שהם חולקים לו. ולאות תודה והוקרה, שחררם ממיסים לקופת המלוכה למשך שלוש שנים.

אוירה של שמחה וצהלה שררה באותו יום ברחובות היהודים. ליבם היה מלא שבח והודיה להשם על הנס, אשר עשה להם והצילם ממות בטוח.

מיותר לציין, כי היחסים בין הקהילה היהודית לבין המלך נעשו טובים ביותר, מצבם הכלכלי השתפר והם המשיכו ללמוד תורה ולקיים מצוות באין מפריע.

ומאז, נשמרו ימים אלו, י"ז וי"ח בשבט, כ"ימי הפורים" של יהודי סרגוסה, במשך דורי דורות, כימי תפילה והודיה לה', שהצילם מ"המן" שבדורם, אשר רצה להשמידם ולכלותם.

נוסף על היותו בקיא גדול בדברי ימי החסידות ומנהיגיה, ושתמיד הייתה שגורה על פיו אמרה נאה, היה ידוע גם בכוח החידוד שלו. הוא היה חריף מחשבה וחד-לשון והיה מסוגל להוציא חיוך אפילו מהאדם האומלל ביותר.

אולם מעל הכול זכתה להערכה בקרב החסידים יכולתו הייחודית להעלות בת-שחוק על שפתי הרבי עצמו. במיוחד היה ר' אייזיקל מגדיל לעשות בפורים. או-אז נהג להתחפש בתחפושות משונות, לשיר ולפזז לפני הרבי עד כי חייך במלוא פה.

ר' אייזיקל ורעייתו היו חשוכי-ילדים. למרות היותו קרוב מאוד לרבי, מעולם לא דחק את השעה ולא תבע מרבו הבטחה או ברכה לילדים. בפתקאותיו נהג דרך קבע להזכיר, בין שאר הדברים שעליהם ביקש – "לישועה בזרע של קיימא".

שנה אחת, בפורים, החליט ר' אייזיקל לחרוג ממנהגו. באותה שנה התחפש ר' אייזיקל לעובר-אורח זקן שעל גבו שק. נכנס ר' אייזיקל לבית-המדרש בשעה שכבר היה מלא מפה אל פה. בראש השולחן ישב הרבי וסביבו החסידים. משחקו של ר' אייזיקל היה מושלם כל-כך, עד שגרם לרבי לצחוק ממש. באותו רגע חש ר' אייזיקל כי זו שעת-כושר.

פתח את שקו והושיטו קדימה, כמבקש מהרבי נדבה. נטל הרבי פרוסת חלה וביקש להטילה לשק באמרו, "לחם לאכול ובגד ללבוש". ר' אייזיקל המחופש מיהר למשוך אליו את השק כאומר, "לא זאת ביקשתי". הביט בו הרבי בפנים קורנות ועמד להטיל מטבע לתוך השק, רמז לעשירות. אך גם הפעם לא נפתח השק. "מה תיתן לי, רבי, ואני הולך ערירי בלא בנים!", אמר הזקן המחופש, בקולו של ר' אייזיקל האמיתי.

בבת-אחת נמחה החיוך מעל פני הרבי. "הגם אתה בדוחקים?!", תמה ומיד הוסיף, "וכי אינך יודע את פירוש הברכה 'שעשה לי כל צורכי', כלומר שהקב"ה מספק ליהודי את צרכיו, ואם נדמה לו כי דבר-מה חסר לו, אות הוא כי אין זה מצרכיו האמיתיים?!".

נשתתק הרבי לרגע ושוב אמר: "האינך סבור, אייזיקל, כי מוטב לאדם שלא יהיו לו בנים מאשר יהיו לו בנים שיגרמו לו עגמת-נפש רבה?".

"אף-על-פי-כן", התעקש ר' אייזיקל, "יברכני הרבי בבן, ובנוגע לעתיד – הנסתרות לה' אלוקינו".

"לו יהי כדבריך", השיב לו הרבי, ומיד נתחדשה שמחת הפורים במלוא עוזה.

לשנה הבאה ילדה אשתו של ר' אייזיקל בן. זמן לא-רב לאחר מכן נפטרה האישה, ור' אייזיקל עבר להתגורר בעיר ברודי. כשגדל בנו, שלחו לעיר לבוב, ללמוד תורה בישיבתו של ר' אהרון ליטבק.

באותם ימים פעלה בלבוב אגודת משכילים צעירים, שכינתה עצמה 'מקרא-קודש'. מטרתה המרכזית הייתה להעביר צעירים מוכשרים מהיכלי הישיבות לבתי-ספר להשכלה גבוהה. יום אחד נודע לר' אייזיקל כי גם בנו נתפס ברשת המשכילים ובהשפעתם נטש את הישיבה. לא הועילו לאב החסיד כל תחינותיו ודמעותיו. "איני חפץ לגדול 'בטלן' ככל חבריי", הגיב הבן בהתנשאות ובבוז, "עליי לדאוג ל'תכלית'".

לא רק את הישיבה נטש הבן אלא גם את דרך התורה והמצוות. הוא חבר לאגודת המשכילים, ואף השפיע על כמה צעירים נוספים ללכת בעקבותיו. ר' אייזיקל שקע בדכדוך עמוק. אשתו נפטרה זה-כבר וכעת בנו-יחידו סר מדרך הישר.

הוא חש כי הגיעו מים עד נפש, ועל-כן נסע לחצר הרבי. פורים בפתח ורוחו של ר' אייזיקל קודרת כלילה נטול ירח. לא נמצא מי שיוכל להעלות חיוך של תקווה ועידוד על שפתיו של המשמח הוותיק. בעיצומה של סעודת הפורים פנה לפתע ר' אייזיקל אל הרבי: "לפני חמש-עשרה שנים העניק לי הרבי, על-פי בקשתי, 'משלוח-מנות'. מבקש אני כעת כי ייטלנו בחזרה… אין לי עוד חפץ בו".

נזדעזע הרבי עד עומק נשמתו. "כיצד תדבר אייזיקל?! 'ייתמו חטאים' נאמר, לא 'חוטאים'. ועוד זאת, במקום הזה נותנים ולא לוקחים".

פרץ ר' אייזיקל בבכי תמרורים: "לא מדובר בחוטא בלבד, אלא בחוטא המחטיא את הרבים. מוטב היה לולא בא לעולם… אשם אני על כי לא שעיתי להזהרת הרבי, והנה אני במצב שטוב מותי מחיי…".

הביט הרבי בחסידו האומלל שנהפך לשבר-כלי, ולאחר הרהור ממושך הושיט לו כוס מלאה יין. "תנו שכר לאובד ויין למרי-נפש", ציטט הרבי את לשון החכם מכל אדם. ביד מהססת נטל ר' אייזיקל את כוס היין וגמעה עד תום.

מאז נשאר ר' אייזיקל בצ'ורטקוב. הוא והיין נעשו ידידים צמודים גם בימים הבאים. את יתרת חייו חי על הגבול הדק שבין שתייה לשכרות. שוב חזר לפניו החיוך, ושוב הקרין שמחת-חיים ושנינות. באי חצר הרבי תמכו בו באהבה ודאגו לכל צרכיו (ובכלל זה גם שלא יחסר לו המזג…). בתמורה היה ר' אייזיקל משקה אותם ממעיינו הבלתי-נדלה סיפורים נאים ואמרות-שפר לרוב.

('שיחת השבוע' בהוצאת 'צעירי-אגודת-חב"ד – המרכז', גליון 951)

כל העיניים ננעצו ב"מזרח", בסמוך לארון הקודש, שם ישב הרבי מברדיטשוב, רבי לוי יצחק. הרב הקדוש ישב במקומו וחיכה, כמו כולם, לתחילת תפילת ערבית.

לפתע, ניגש השמש אל הרבי ולחש באוזניו דבר מה. הרבי קם מכסאו ויצא מבית הכנסת. כולם קמו לכבודו והסתכלו בהשתוממות על דמותו האצילית, שנעלמה בפתח הדלת.

רבי לוי יצחק נכנס לחרר 'בית הדין', שם עמדה אישה ובידיה תרנגול שחוט. היא היתה מוטרדת.

"רבי", אמרה ברעד קל, "יש לי שאלה", ובאומרה זאת הגישה לרבי לוי יצחק את התרנגול.

רבי לוי יצחק הסתכל על העוף השחוט, בדק אותו, פשפש בקרביו, ולאחר דקות ספוגות של מחשבה פסק: "טרף! התרנגול אינו כשר! אסור לאכול אותו".

"אוי לי ואבוי לי", נזדעקה המסכנה. "בפרוטותי האחרונות קניתי את התרנגול הזה. בעלי חולה וחלש, וקיוויתי שקצת מרק עוף יחזק אותו. גם הילדים לא טעמו עוף או מרק זה זמן רב. כולנו חיכינו בצפיה דרוכה לקראת סעודת פורים אמיתית, ומה יהיה עכשיו…" בכתה האישה ופרכה את אצבעותיה.

היה זה מחזה קורע לב ומעורר רחמנות להסתכל עליה.

"אל דאגה, בתי", ניסה רבי לוי יצחק להרגיעה. "השם יתברך עוזר תמיד לכולם והוא יעזור גם לך, את תראי שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. דרך אגב, היכן אתם גרים?" התעניין הרבי, והאישה מיהרה לציין את כתובתם המדוייקת.

"זה די מרוחק מכאן', הרהר הרבי בקול, "האם מי שהוא נשאר עם בעלך כשיצאת?"

"יענקלה, בני בן השבע, משגיח עליו ועל אחיו ואחותו הקטנים", השיבה האישה.

"אם כך, אם את כבר כאן, מדוע שלא תלכי לבית הכנסת לשמוע את קריאת המגילה?"

הרעיון מצא חן בעיניה, למרות מצב רוחה העגום. היא פנתה לבית הכנסת ונכנסה לעזרת הנשים.

הרבי, לעומת זאת, לא שב למקומו בבית הכנסת. הוא לבש את מעיל החורף שלו ויצא אל הרחוב החשוך. בצעדים מהירים הלך לביתו. איש לא היה בבית, כמובן, כולם היו בבית הכנסת והמתינו לקריאת המגילה. רבי לוי יצחק לקח מפה לבנה והחל למלא אותה בכל טוב; חלות, אזני המן, צלחת עם דגים ממולאים, סיר עם מרק עוף ועוד דברים טובים לרוב.

מבלי לאבד זמן מיותר, קשר רבי לוי יצחק היטב את קצוות המפה, לקח אותה בידו ויצא לדרך, אל ביתה של האישה הענייה. כשנכנס פנימה, היה הבית שקט, הילדים שכבו במיטותיהם ונמו את שנתם. רבי לוי יצחק נכנס בצעדים חרישיים פנימה ואז הוא שמע קול חלוש בוקע מן החדר הפנימי:

"ביילה, זו את? מה היה עם ה'שאלה'?"

"פורים שמח!" השיב רבי לוי יצחק בעליזות. "ביילה תשוב עוד מעט. כעת היא נמצאת בבית הכנסת כדי לשמוע את קריאת המגילה. הנה השם יתברך שלח לכם משלוח מנות. אכלו ושתו מתוך בריאות ושמחה".

הרבי הוציא את כל המצרכים שהביא עימו והניח אותם על השולחן, לאחר מכן יצא שמח וטוב לב, ובצעדים מאוששים חזר לבית הכנסת.

משנכנס לבית הכנסת, הבחין רבי לוי יצחק במבטיהם המוטרדים של המתפללים שהודאגו מהיעלמותו הפתאומית והמסתורית. דאגתם התפוגגה כשראו את הרבי חוזר ופניו קורנות משמחת חג הפורים הממשמש ובא. נהרה היתה נסוכה על פניו. פני הרבי קרנו מאושר ושמחה. הרבי נתן את האות להתחיל בתפילת ערבית, וכמנהגו מידי שנה בשנה, לאחר תפילת ערבית קרא רבי לוי יצחק את המגילה.

במשך שנים רבות לאחר אותו חג הפורים, הזכירו את קריאת המגילה המיוחדת במינה, שעוד לא היתה כמוה. פניו הקדושות של רבי לוי יצחק האירו באור מיוחד, אור פנימי, שהאיר את בית הכנסת כולו, וכאשר הוא הגיע לפסוק "ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" קרא אותו מתוך דבקות גדולה, עד שכל השומעים חשו היטב את משמעותה האמיתית של מצוות אהבת ישראל.

לאחר קריאת המגילה, כאשר שבה הרבנית הביתה ורצתה לחמם את האוכל לסעודה שאחר הצום, ציפתה לה הפתעה מאד לא נעימה מבחינתה: שום דבר לא נמצא במקומו; לא דגים ולא בשר, אפילו אוזני המן הטריות נעלמו ואינם. אובדת עצות נכנסה לחדרו של בעלה, הרבי, כדי לספר לו, שמישהו התגנב לביתם וסחב את כל האוכל שהכינה. אבל משנכנסה לחדרו של הרבי, ברך אותה בעלה בברכת "פורים שמח" עליזה בפנים קורנות ובחיוך רחב, הבינה הרבנית ידו של מי היתה ב"מעל".

מבלי לומר דבר, עזבה הרבנית את החדר. כעת עליה לארגן ארוחה כלשהיא כדי לשבור את הצום, עד לסעודת הפורים ביום המחרת היא כבר תדאג לבשל מאכלים אחרים.

ובינתיים, ביילה, האישה הענייה, מיהרה לפרסם בין כל שכנותיה וידידותיה על כל מה שעשה רבם הקדוש למענה ולמען בני משפחתה. החדשות פשטו חיש מהר בכל העיירה, ויהודי ברדיטשוב, שכה העריכו את רבם, שלחו לו משלוחי מנות ביד רחבה, וכמובן שלא שכחו גם את ביילה, בעלה החולה וילדיהם הקטנים.

זקני ברדיטשוב שסיפרו סיפור זה, סיימו את המעשה, כי "לא היה בברדיטשוב פורים כה שמח, כמו פורים זה"…

שנה אחת בערב פורים, יצא הדייג, כהרגלו, לפרוש את רשתו על פני הנהר. אותו יום העלה חרס בחכתו. הדגים, כאילו נדברו ביניהם, לא נלכדו ברשת. היום כבר פנה לערוב, והוא לא הצליח לדוג אפילו דג אחד.

אם היה קורה כדבר הזה ביום רגיל – ניחא. אך בערב פורים?! איזו צורה תהיה לסעודת-פורים בלי דגים, והרי חודש אדר מזלו – דגים!

השמש נטתה לשקוע כשהחליט הדייג לנסות את מזלו בפעם האחרונה. הוא השליך את הרשת, ולפתע חש משיכה חזקה. דג גדול ושמן פירפר ברשת, דג שזה זמן רב לא ראה כמותו.

שמחת היהודי היתה גדולה, והוא כבר ראה בדמיונו את הדגים הממולאים שאשתו תכין מהדג לכבוד פורים…

בשוטו חזרה לגדת הנהר נזכר, שבעצם הדג אינו שלו. הן הצליח להעלות ברשתו רק דג אחד, ולפי ההסכם שייך הוא לפריץ. היה חבל לו לוותר על הדג היפה ולהישאר בלי דגים לפורים. לבסוף החליט: הפעם ישאיר את הדג לעצמו, ובהזדמנות הראשונה ישיב לפריץ כפליים. הפריץ הלוא איננו מחוייב בסעודת-פורים…

ריח הדגים הממולאים מילא את כל הבית, ומסתבר שפרץ אף לחצר. לרוע המזל הגיע הריח לאפו של אחד ממשרתי הפריץ, והלה מיהר לספר לאדונו שהיהודי מרמה אותו. הנה, במטבח הפריץ אין היום דגים, ואילו מביתו של היהודי עולה ריח נפלא של דג ממולא.

חמת הפריץ בערה בו. מיד ציווה להביא לפניו את הדייג. היהודי הודה במעשה, והתנצל שחשב לפצות את הפריץ פי כמה וכמה.

"רצית לרמות אותי?!", שאג הפריץ לעומתו. היהודי הנבוך החל לספר לאדון על חג הפורים. בשפה מגומגמת סיפר על הנס הגדול, על הסעודה החגיגית, על המתנות לעניים.

"על חג הפורים שלכם אני יודע", קטע אותו הפריץ, "מה זה נוגע לדג שלי?".

"איך אפשר לערוך סעודה בלי דגים?", תלה הדייג עיניים שואלות בפריץ, "ובמיוחד שמזלו של חודש אדר – דגים".

הפריץ, שנרגע מעט, התעניין למשמעות המזל. היהודי הסביר, שכשם שעיניהם של הדגים פקוחות תמיד – כך גם עיני ה' פקוחות תמיד להשגיח על היהודים.

אין לדעת אם הרעיון מצא חן בעיני הפריץ, או אולי סתם נחה עליו רוח טובה. על-כל-פנים, הוא פטר את היהודי לדרכו, לא לפני שהזהירו לבל יישנה הדבר.

חלפו הימים והפריץ הוזמן לכינוס חשוב. לאירוע הגיעו כל ה'מי ומי' באצולה הפולנית. פריצים, בעלי אחוזות, דוכסים. על סדר-היום עמדו נושאים חשובים מענייני הנהגת המדינה, אך השיחה
התגלגלה גם לנושא היהודי.

הסיפורים החלו לזרום. כל אחד ממשתתפי הכינוס סיפר על היהודי 'שלו'. זה מספר כיצד רימה אותו החוכר היהודי ; זה, כיצד מפגר המוזג היהודי בתשלומים, והפריץ שלנו מספר על הדג.
שונאי-ישראל ניצלו את ההזדמנות כדי לשסות את הנוכחים ביהודים, ומעשה שטן הצליח. הוחלט על דעת הכול, להוציא צו-גירוש לכל יהודי המדינה. הצו נכתב והוכן להעברה מיד ליד כדי שהכול יחתמו עליו.

לפתע נפתחה הדלת. בפתח עמד פריץ לבוש הדר. מדיו נוצצים ומקושטים ביהלומים. הופעתו היתה מרשימה מאוד ועוררה התפעלות. הפריץ הושב בראש השולחן. לאות כבוד, הוגש לו המסמך על מנת שיחתום עליו ראשון.

בכובד ראש הביט בנייר הכתוב. "שטויות,", קרא כשסיים לעיין במסמך, "וכי בשל דברים פעוטים
וחסרי-ערך אלה ברצונכם לגרש את היהודים? האם מאמינים אתם שחוכרים נוצרים יעשו את המלאכה טוב יותר, הם הרי ישתו לשוכרה ויטביעו את כל נכסיכם בים של שכרות. אין חוכרים נאמנים יותר מן היהודים".

תוך כדי דיבורו נטל האציל את המסמך וקרעו לגזרים. אחר קם, בירך את היושבים לשלום, ויצא מן האולם. הנאספים קפאו במקומותיהם. האסיפה ננעלה וגזירת הגירוש בוטלה.

"מיהו האציל הנכבד שקרע את המסמך?", שאל בלחש אחד הפריצים את ידידו הקרוב. "האמת היא שאינני יודע", ענה חברו. אט-אט התברר, שאיש אינו מכיר את האציל שביקרם לפתע וסיכל את מזימתם.

"האם אתה זוכר שסיפרת לי על מזל דגים שיש לכם?", שאל הפריץ את הדייג היהודי שזומן לטירה.
"אמרת לי שלאלוקי ישראל יש עיניים פקוחות לשמור על עמו. ובכן, אני ראיתי אותו, את אלוקיכם!".

הפריץ גולל באוזני החוכר את כל סיפור המעשה באציל הזר שהופיע לפתע בכינוסם, והביע את השערתו שהיה זה אלוקי היהודים בכבודו ובעצמו.

"את אלוקינו לא יכולת לראות", חייך הדייג, "אולם לפי תיאור לבושו של האציל, כנראה שהיה זה מרדכי היהודי מן המגילה, שיצא ב"לבוש מלכות תכלת וחור"…

תלמידי ה'חתם סופר' מבחינים בשמחה מיוחדת על פני רבם. תחילה הם מייחסים את השמחה היתרה לעיצומו של יום – יום הפורים. אך כששמחת רבם גוברת מרגע לרגע ומגיעה לשיאה ברגע קריאת השם לילד – "ברוך-מרדכי" – הכול מבינים כי שמחתו המיוחדת של ה'חתם סופר' נעוצה ברך הנימול.

תהיית הסובבים גוברת כאשר ה'חתם סופר' משנה מהנוסח הרגיל. לאחר "ואומר לך בדמייך חיי", בעודו מטיף טיפת יין לפי הרך, מוסיף הוא, כמעט לוחש – "נכנס יין יצא סוד". ומכיוון שאין מנהגו של ה'חתם סופר' בדברי משל וחידוד, מסיקים הנוכחים כי "דברים בגו".

חולפות כמה שנים. ברוך-מרדכי, שנקרא כך לרגל יום הפורים שבו נימול, גדל והיה לנער בעל יראת-שמים מיוחדת במינה. השתתפותם של גדולי ישראל בברית- המילה שלו, והברכות שאצלו לו אז, ניכרות היטב בדרך תפילתו, בהידוריו במצוות ובטוב-ליבו המיוחד.

אך אליה וקוץ בה – כל אימת שמישהו מנסה לפתוח עמו בדברי תורה, נאלם פיו של ברוך- מרדכי, והוא נותן בבן-שיחו מבט נבוך. עד מהרה מתבררת העובדה המצערת, כי מוחו של
ברוך-מרדכי פשוט אינו מסוגל לקלוט דברי תורה, אף לא הקלים והפשוטים.

ובכל-זאת, ברוך-מרדכי אינו נוהג לשוטט סתם כך ברחובות. את רוב יומו הוא מבלה בבית – המדרש, מול גמרא פתוחה. מתנועע ומתנועע בלי הפסקה. לא-אחת נוהגים ילדי העיר השובבים להתל בו. כשהוא קם לרגע ממקומו, נוטלים הם את הגמרא הפתוחה שהניח ומחליפים אותה במסכת אחרת. את ברוך-מרדכי, כך נראה, אין הדבר מטריד כלל. מה לו סנהדרין ומה לו בבא-בתרא. בשובו למקומו חוזר הוא להתנועע מול הספר הפתוח. את הילדים המחזה משעשע.

לימים קם ברוך-מרדכי ובעצת רבותיו עולה לארץ-ישראל ומתיישב בירושלים. בעיר- הקודש הוא מקים משפחה, ואת לחמו הוא מוציא בשאיבת מים. יראת-השמים שלו ניכרת בכל הליכותיו, גם במלאכתו. בכל ראש-חודש נוהג ברוך-מרדכי לפקוד את בתי כל לקוחותיו ולספק להם מים חינם אין-כסף; שמא החסיר טיפה וקיבל תשלום שלא כהוגן במהלך החודש החולף.

פורים תרנ"ג. בביתו של הגאון רבי שניאור-זלמן לאדיער, בעל 'תורת חסד' מלובלין, מגדולי חסידיו של אדמו"ר ה'צמח צדק' מליובאוויטש, מסבה לסעודת פורים קבוצה נכבדה מקרב תלמידי-החכמים ובני-העלייה של ירושלים. סביב עומדים רבים מהמון העם, המבקשים להתבסם משמחת הפורים בצילו של הגאון החסיד וחבורתו. גם ברוך-מרדכי שואב המים ביניהם.

הגאון מלובלין מורה למזוג לנוכחים כוסות מלאות יין, שהלוא כך ראוי לעשות – "לבסומי בפוריא".

פתאום נשמע קולו של ברוך-מרדכי. "רבי!", קרא אל הגאון היושב בראש השולחן, "היום מלאו שבעים שנה לכניסתי בבריתו של אברהם אבינו!". הקהל, שלא היה רגיל לשמוע את ברוך-מרדכי פוצה את פיו, בוודאי לא בקול רם, הביט בו בהשתוממות. אין זאת אלא שהיין הישן שלגם עשה את שלו, חשבו.

הגאון מלובלין האיר פנים לברוך-מרדכי, והורה לשמשו למזוג לו עוד כוס מלאה יין. "מן הראוי לכבדו ביומו הגדול!", נימק הגאון בעל העיניים החריפות, המעוטרות בגבות עבותות. ברוך-מרדכי לא היסס ורוקן את הכוס עד תומה.

הגאון לא הרפה מברוך-מרדכי: "נו, אולי תזכה אותנו בדבר תורה מענייני דיומא?".

הנוכחים הבליעו את חיוכיהם למראה ברוך-מרדכי שתלה בגאון מבט מזוגג, ששכרות ובורות משמשות בו בערבוביה. "ענייני דיומא?! הלוא יש על זה מסכת שלמה, מסכת מגילה, ומה כבר אוכל להוסיף?". תשובה מפולפלת משהו לאיש כערכו.

הגאון מלובלין, כאילו מתוך זחיחות-דעת, הוסיף ללחוץ: "ומה כתוב במסכת מגילה?".

ואז, לתדהמת כל הנוכחים, פתח ברוך-מרדכי את פיו והחל להרצות בענייני היום. הוא קרא את לשון המשנה הראשונה, עבר מיד לגמרא, משם גלש לפירושי רש"י והתוספות, תיבל בדברי ראשונים נוספים, התגלגל למסכתות אחרות, הקשה, תירץ, השווה ופרך, עקר הרים וטחנם זה בזה. שעתיים רצופות פלפל ברוך-מרדכי בלי הפסקה, והמסובים היו שרויים בהלם מוחלט. לבסוף תש כוחו של ברוך-מרדכי והוא צנח על כיסאו ושקע בתרדמה.

עוד הוא ישן וירושלים כמרקחה – "ברוך-מרדכי שואב המים הוא גאון אדיר!".

עלתה על כולנה התפעלותו של ישיש מופלג, יוצא פרשבורג, שאמר: "אני עוד זכיתי להשתתף בברית-המילה של ברוך-מרדכי ולשמוע את דברי ה'חתם סופר' שאמר, 'נכנס יין יצא סוד'.
אז היו הדברים בבחינת חידה. והנה, בחלוף שבעים שנה מאותו יום, נתגלה הסוד ונחשפה ברבים גאונותו המופלגת של ברוך-מרדכי בתורה".

"סטאלין". איש הפלדה. זה היה כינויו הרשמי של האיש צמא הדם ששמו המלא היה יוסף ויסאריונוביץ דז'וגאשוילי. עריץ זה שלט כנשיאה של ברית המועצות במשך שלושים שנה וניהל שלטון ללא מצרים בעריצות שלא הייתה דוגמתה. בשנות שלטונו נשלחו מאות אלפי אזרחים סובייטים לסיביר במסגרת מדיניות ה'טיהורים' שלו ורבבות חוסלו בהוראתו. 

אזרחי ברית-המועצות לא זכו לקבל ממנו מנת חסד. כך האזרחים ועל אחת כמה היהודים ברוסיה שסבלו שבעתיים. 

אם לא די בכל הצרות שחולל העריץ בשנות שלטונו, הרי אלו הגיעו לשיאן באחרית ימיו. שאיפתו האחרונה הייתה להביא לחיסולם, רחמנא ליצלן, של שלושת מיליון היהודים שנותרו בברית-המועצות, לאחר השואה האיומה שפקדה את עמנו. היה זה שיא השיאים של מלחמת הטירוף שניהל סטאלין כנגד העם היהודי. במוחו האפל עלה רעיון חדש-ישן – להגלות המוני יהודים לסיביר ולהעסיק אותם שם בעבודות כפייה עד שתצא נשמתם, ממש באותן שיטות רצחניות שנקטו הנאצים ימ"ש. 

לצורך כך הקים סטאלין את "הוועדה לגירוש היהודים", וזו הייתה כפופה לו ישירות. מזכיר הוועדה, ניקולאי פוליאקוב, העיד לימים כי הוועדה עסקה בריכוז רשימות ענקיות שהיכילו את שמותיהם של כל היהודים בברית המועצות. הרשימות הוכנו בעזרת פקידי משטרה ואנשי המשטרה החשאית. גם מפעלים גדולים שהעסיקו יהודים, וכן ועדי-בתים – כולם התבקשו לדווח על כל יהודי שמתגורר או עובד אצלם. מלאכת איסוף השמות וריכוזם נמשכה במשך חודשים ארוכים – רשימת המיועדים להישלח לסיביר. 

החזקתם והעסקתם של שלושה מיליון איש במחנות בסיביר, הייתה משימה קשה ומורכבת. משום כך, החליטה ועדת הגירוש שלא כל היהודים "יזכו" להגיע למחנות ההשמדה בסיביר. חלקם יהיו נידונים להרג על ידי אספסוף זועם שישתולל בחוצות הערים ויכה בהם בהמוניהם. אחרים היו אמורים למות בתאונות דרכים מבוימות של רכבות המסע עוד בדרך לסיביר, או שהמון-העם הזועם ירצח את היהודים נוסעי הרכבות בשעה שהרכבות תעצורנה בתחנות שבדרך. רק כמחצית מהיהודים היו אמורים להגיע לבסוף למחנות בסיביר. אם לא די גם בכל אלה, ועדת הגירוש תכננה גם מה ייעשה ברכושם הרב של מיליוני היהודים… 

על מנת להביא להסכמת דעת הקהל במדינה לצעד נורא וזוועתי כזה, הכין סטאלין בעזרת עוזרו האכזר לאוראנטי בריה ימ"ש, תשתית תעמולתית רחבה שמגמתה להוכיח כי היהודים אינם נאמנים לברית-המועצות, ולכן יש להרחיק אותם מריכוזי האוכלוסייה ולגרשם לסיביר. 

סטאלין לא נרתע מלממש את מזימותיו. זו לא הייתה זו הפעם הראשונה שסטאלין ביקש לגרש עם שלם. הוא כבר עשה כך כמה שנים קודם לכן, כאשר גירש את העם בני הטטרי ובני מיעוטים אחרים מאדמותיהם. ובכל זאת, הפעם היה מדובר בצעד אכזרי הרבה יותר – הגליה המונית של יהודים מכל פינה בברית המועצות אל מחנות הריכוז בסיביר. 

כדי להצדיק גם את גזירת הגירוש הזאת בעיני המון העם, הטיל הצורר על הדוקטור דימיטרי צ'סנוקוב להכין חומר הסברה שיוכיח כי היהודים מפריעים להגשמת תורת המרקסיזם ורעיון הקומוניזם, ועל כן הם 'אויבי המשטר' ו'אויבי העם', ובתור שכאלה אחת דתם למות. 

עם תחילת חורף תשי"ג, החלו יהודי ברית-המועצות להריח ריחות חריפים של אנטישמיות, ריחות שנדפו גם אל יתר מדינות הגוש הקומוניסטי. בפראג בירת צ'כיה, לדוגמה, נערך משפט ראווה ובמהלכו הועמדה לדין קבוצת מנהיגים קומוניסטים יהודים בצ'כיה שהואשמו בניסיון להחזיר לצ'כיה את שלטון הקפיטליזם. לאחר שרוב הנאשמים ב"משפט פראג" הורשעו ונידונו למוות, החלו היהודים ברחבי ברית-המועצות להרגיש שביטחונם האישי הולך ומתערער. 

אף על פי כן, עדיין לא בשלה הקרקע להוצאת גזירת הגירוש ההמוני לשלב המעשי שלה. האזרח ברחוב הרוסי עדיין לא קנה את הסחורה ולא ראה ביהודים אויבי האומה, כפי שביקש סטאלין להציגם. לשם כך הוא החל לרקום עלילה גדולה, זדונית ומרושעת שתצדיק את תכניתו לחסל את כל היהודים בארצו, עלילה שתופץ בכל רחבי ברית המועצות ותסעיר את הציבור הרחב. 

זה היה הרקע לעלילת הרופאים. 

ב 

"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה". נשיא הדור ומנהיגו, הרבי, ידע את אשר מתרקם בחשאיות בלשכתו של העריץ, וכמרדכי הצדיק בשעתו, פעל לקדם את פני הרעה בכלים השמימיים שבידו. 

במבט לאחור, אפשר להיווכח כי באותם ימי חורף שבשנת תשי"ג, הרבי חש בסכנה המאיימת על חלק גדול מהעם היהודי. כך היה בהתוועדות שנערכה בשבת פרשת וירא, כ' במרחשוון תשי"ג, כאשר הרבי החל לנגן ניגון חדש שעד אז לא הושר מעולם בהתוועדויותיו. באמצע קטע הניגונים שבין השיחות, הרבי שאל לפתע: 

"אולי יש כאן מישהו שיודע לנגן את הניגון 'אני מאמין?'" 

אחד הנוכחים בהתוועדות החל לנגן את הניגון המפורסם ששרו יהודים בהיותם בגטו – ואחריו המשיך כל הקהל. מיד בהתחלת הניגון, נשתנו פניו הקדושות של הרבי והפכו לרציניות מאוד. הרבי סימן בתנועות ידיו הק' שינגנו את הניגון בחזקה, וגם הוא עצמו הצטרף בקולו הק' יחד עם כל המסובים. מי שהכיר וחש בנפשו את אווירת הימים ההם בקרב יהודי ברית-המועצות, כנראה לא התפלא לשמוע את הניגון… 

בהתוועדויות שהתקיימו באותם ימים, הִרבה הרבי לדבר על חושך הגלות ההולך וגובר, ועל מעלתם העצמית של בני ישראל שבכוחה יתגברו על החושך. וכי למרות העובדה שבני ישראל נמצאים בשלטון אומות העולם, יש בכוחם שלא להתפעל מההעלם וההסתר ולעמוד בתוקף, ודבר זה פועל חלישות בקליפה. 

איש גם לא הבין מדוע לפתע, בעיצומו של יום חורף לא בהיר – כ"א בטבת תשי"ג – הוציא הרבי לאור מאמר דא"ח חדש, אף על פי שאותו יום לא חג היה ולא יומא דפגרא. מאמר זה עוסק במעלת מסירות-הנפש של בני ישראל בתקופה בה קשה לקיים תורה ומצוות, ואם זה מה שעלה בגורלנו בזמן הגלות, בוודאי יש לנו כוחות להתגבר על זה. 

יומיים לאחר מכן, בהתוועדות שבת שמות, כ"ג בטבת, הזכיר הרבי במפורש את משטרו של סטאלין ברוסיה והפליא מאוד את מעלתם של היהודים שנדרשים להתחבא ולהסתתר כדי לקיים מצוות הנחת תפילין, שומרים שבת חרף סכנת איבוד הפרנסה, נוסעים למרחקים כדי לטבול במקווה, ולומדים תורה במרתפים, וכל זה למרות הדוחק במחשבות על הפרנסה, הרעב ללחם וגם הדוחק בנעליים… 

ג 

כ"ו בטבת תשי"ג. מוסקווה. סוכנות הידיעות הרשמית של ממשלת ברית-המועצות מפרסמת בעיתון הרשמי 'פראבדה' את ההודעה הבאה: 

"לפני זמן מה גילו מוסדות המדינה קבוצה טרוריסטית של רופאים, ששמה לה למטרה לקצר את חייהם של מנהיגים סובייטיים שונים באמצעות ריפוי מזיק. רוב הרופאים המרצחים היו קשורים בארגון היהודי הבין-לאומי הבורגני-הלאומני 'ג'וינט', ומקצתם בשירות האינטליג'נס הבריטי. הם קיצרו את חייהם של א' ז'דנוב וא"ס קורצ'וב. כמו כן ביקשו להתנקש בחייהם של מפקדי הצבא. החקירה תסתיים בעתיד הקרוב". 

בהמשך ההודעה פורטו שמותיהם של תשעה עצורים, כולם מגדולי הרופאים ברוסיה בימים ההם – שישה מהם יהודים. 

מאותו היום החלה להתגלגל הפרשה המזוויעה של עלילת-דם, שלימים התפרסמה כ"משפט הרופאים". ההודעה פורסמה בהבלטה בכל העיתונים ושודרה ברדיו. כל הפרסומים היו מלווים ב'פרשנות' שהייתה למעשה הסתה ארסית כנגד היהודים בברית-המועצות ונגד היהדות העולמית. הפרשנים וכותבי המאמרים קראו לציבור להיזהר מפני "אויבי העם" וביקשו מכל האזרחים להגביר את הערנות מפני "מחבלים בדמות רופאים". במוסדות ציבוריים מכל הסוגים – בבתי-ספר, במוסדות להשכלה גבוהה, במפעלים ובמחנות הצבא, ובראש ובראשונה בכל המוסדות הרפואיים – התקיימו 'אספות הסברה'. הדוברים, אנשי המפלגה והמשטרה החשאית גינו את 'הרופאים המרצחים' וקראו לציבור לשמור על עצמו מפני מחבלים נוספים שמתחזים כרופאים… 

ההסתה האנטישמית הפרועה גברה והתחזקה מיום ליום. רבים מהמאמרים בעיתונות לא הזכירו במפורש את המילה "יהודים"; הם הסתתרו במסווה של נוסחאות כגון "קוסמופוליטים חסרי מולדת, לאומנים, בורגנים, סוכנים ציונים", וכדומה. אולם לאיש לא היה ספק למי הכוונה. 

אלו שהכירו את מהלכי הממשלה בראשות סטאלין העריץ, בוודאי שיערו כי מדובר בעלילה חסרת שחר ובעוד תרגיל פוליטי של הצורר. גם רופאים בכירים רבים שהכירו את הרופאים היהודים העצורים היכרות אישית, ידעו בוודאות כי מדובר בעלילת-כזבים. הם ידעו היטב שכל העצורים חפים מפשע ויש כאן פשוט עלילה שפלה. אולם רוב העם הושפע מהתעמולה המסיבית והאמין לגרסה הרשמית. חולים לא-יהודים החלו לחשוש מלהיבדק אצל רופא יהודי. בד בבד, המוני יהודים איבדו את משרותיהם. הפיטורים התרחשו במיוחד במכוני המדע, באוניברסיטאות, וכמובן במרכזים רפואיים. 

ההסתה הלכה וגברה מיום ליום, ועל יהודי ברית המועצות נפל פחד נורא. הם ציפו למשפט-הראווה בחרדה גוברת והולכת. היה חשש רציני מאוד כי אם וכאשר יורשעו הרופאים העצורים ח"ו – ובכך לא היה כל ספק – יעמדו יהודי רוסיה לפני סכנה מוחשית של פוגרומים רחמנא ליצלן, ממש כמו בימי הצאר, כאשר הפוגרומים היו תופעה שבשגרה. 

המשפט עצמו היה מבוים היטב, מתחילתו ועד סופו. הרופאים היהודים הואשמו בניסיון להרעיל אישים בצמרת השלטון במטרה לחסל את מנהיגי ברית-המועצות אחד לאחד. במהלך חקירתם הודו כל הרופאים היהודים באשמה, לאחר שעברו סדרת עינויים. גזר הדין – הוצאה להורג בתלייה – הוכן מראש. גם מקום התלייה כבר נקבע. 

לאחר 'ההודאה באשמה', הגיע המשפט לסיומו וגזר הדין המתוכנן עמד להינתן בפומבי. ואז, לפי תכניתו השטנית של סטאלין, היו אמורים לפרוץ באופן ספונטני, מיד לאחר ההרשעה וביצוע גזר הדין, פוגרומים נגד 'אויבי המשטר'. היהודים ברחבי ברית המועצות עמדו להיות מותקפים על ידי האוכלוסייה המקומית הזועמת. 

התכנית של סטאלין הייתה מסודרת ומחושבת עד אחרון הפרטים: הרופאים יורשעו, התמרמרות המון-העם תגיע לשיאה, וברגע האחרון תיחלץ הממשלה, כביכול, להגנת היהודים. ה"הגנה" תתבצע על ידי הגליה המונית של היהודים לסיביר ולקאזחסטן. 

סטאלין גם קבע את לוח-הזמנים ליישום הגירוש: בחמישה במארס (י"ח באדר) יתקיים משפטם של הרופאים, ושבוע לאחר מכן, בשנים עשר במארס (כ"ה באדר) תתבצע הוצאתם להורג. מיד לאחר מכן יוחל בביצוע תכנית הגירוש. שבועיים-שלושה לפני מועד הגירוש המתוכנן, כבר הוכנו בתחנות הרכבת של כל אחת מהערים הגדולות בברית-המועצות עשרות רכבות שהמתינו לקליטת היהודים ולהובלתם לסיביר. במקומות סגורים וסודיים בסיביר הקפואה הוקמו בזריזות מחנות ריכוז עם צריפים שנועדו לאכלס מאות אלפי יהודים. 

כעבור שנים רבות התברר עוד כי המזימה לא הסתכמה בכך – לא סתם גירוש למחנות עבודה בסיביר, אלא שילוח למחנות השמדה כפי שהקימו הנאצים שנים ספורות קודם לכן! 

אף שיהודי רוסיה לא חלמו באותה שעה באיזו צרה הם נתונים באמת, ואפילו לא חשבו עד כמה עליהם לחשוש לעתיד, הם סבלו לא-מעט צרות שהתחילו כבר לרחף על ראשם. ככל שהתקדם מועד "משפט הרופאים", יהודים ברחבי ברית-המועצות סבלו יותר ויותר מעלבונות וגידופים, מביזיונות וחרפות. הם הושפלו ונרדפו בכל מקום. ברחוב, במקום העבודה וגם בקרב השכנים. השנאה הגיעה לממדים כאלו שיהודים נמנעו מלצאת לרחוב. היו גם מקרים שזרקו יהודים מהאוטובוס תוך כדי נסיעה… 

"משפט הרופאים" צבר תאוצה. התעמולה הארסית גברה מיום ליום. התחושה של יהודים רבים בכל העולם הייתה שכלל ישראל ברוסיה – בשלטונו העריץ של סטאלין – עומד לפני סכנה מוחשית נוראה. שום מוצא לא נראה באופק ויהודים בכל העולם שפכו שיחם ודמעתם לפני היושב במרומים. 

ד 

יום שלישי, י"ד באדר. חג הפורים תשי"ג. ניו-יורק. קהל גדול נאסף במוצאי פורים להתוועד במחיצת הרבי. עשרות מהנוכחים בהתוועדות היו יהודים מרוסיה שרק לפני שנים מספר יצאו מאחורי מסך הברזל. חלקם 'ישבו' בעצמם תקופות ארוכות והרגישו את נחת זרועו של סטאלין על בשרם ממש. הם וחבריהם בוודאי לא יכלו שלא לחשוב על אחיהם הנתונים היום בצרה ובשביה ובסכנה נוראה מאחורי מסך הברזל. 

ההתוועדות, כדרכו בקודש של הרבי, נמשכה שעות ארוכות. במהלך ההתוועדות אמר הרבי אחת-עשרה שיחות קודש. כדרכו בקודש, בתחילת ההתוועדות אמר מאמר חסידות עמוק מאוד המבוסס על הפסוק במגילת אסתר "ויהי אומן את הדסה". לאחר מכן המשיך באמירת שיחות בעניינא דיומא, כשבין לבין שרו ניגונים ואמרו 'לחיים' כנהוג. 

שעות הלילה התקדמו במהירות. בשעה של לפנות בוקר, חוורו לפתע פני קודשו של הרבי ונעשו להבים מתוך דבקות מיוחדת. החסידים כבר זיהו כי מדובר באותה דבקות שלפני אמירת מאמר חסידות, דברי אלוקים חיים. כולם היו בהפתעה, שכן אף לא פעם נאמרו שני מאמרים בהתוועדות אחת. 

אחרי דקות אחדות, בעוד הכול ממתינים למאמר ועל פניו הק' ניכרות היטב הרצינות והדבקות המיוחדת – פתח הרבי והפתיע בסיפור: 

"בתקופת המהפכה ברוסיה לאחר מפלתו של הצאר, הורה כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע לחסידים שישתתפו בבחירות שנערכו במדינה. לאור זאת, הגיע למקום שבו התקיימו הבחירות גם אחד החסידים שהיה מופשט לגמרי מהוויות העולם, ולא ידע כלל מה מתרחש במדינה. הוא הגיע בפשטות גמורה רק כדי לקיים את ההוראה של הרבי. מובן שהוא עשה זאת לאחר טבילה במקווה וחגירת אבנט, כראוי לקיום הוראה של הרבי. לאחר שעשה מה שצריך לעשות בשביל הבחירות, כפי שהורו לו חבריו – ראה אנשים עומדים ומכריזים "הו-רה", ועמד גם הוא והכריז "הו-רע, הו-רע, הו-רע"… 

בספרו זאת, תיאר הרבי איך עשה בדיוק אותו חסיד – הוא עצם את עיניו, הרים את שתי ידיו יחד כלפי מעלה והכריז שלוש פעמים "הו-רה הו-רה, הו-רה". כשציבור החסידים שנכח בהתוועדות ראה את הרבי עוצם את עיניו הקדושות, מניף את שתי ידיו הקדושות יחד כלפי מעלה ומכריז כך שלוש פעמים "הו-רה, הו-רה, הו-רה" – לא הבינו החסידים מה קורה כאן… 

אחרי שסיים הרבי לספר את הסיפור, הסתובב לימינו וסיפר שוב את כל הסיפור, כששוב הוא עוצם את עיניו הקדושות, מניף את שתי ידיו ביחד כלפי מעלה ומכריז שלוש פעמים "הו-רה, הו-רה, הו-רה"… 

אחר כך הסתובב הרבי לצד שמאלו, ושוב סיפר את כל הסיפור, ושוב הראה בדיוק איך עשה החסיד. ושוב הסתובב הרבי לאחוריו, לעבר זקני החסידים שישבו שם, ושוב סיפר את הסיפור, ושוב הראה בדיוק איך עשה החסיד… 

אלה היו המילים המפתיעות והמדהימות שהרבי השמיע, מתוך דבקות, כשפניו הק' יוקדות באש-קודש. 

ציבור הנוכחים בהתוועדות היה נסער ונרגש, וכמובן – מופתע. אבל חסידים – שפיקחים הם – מיד הבינו שיש דברים בגו, והדברים שמימיים, נעלמים ונסתרים. ואז, מתוך התעוררות גדולה, קמו כולם על רגליהם והכריזו יחד בהתרגשות שלוש פעמים: "הו-רע, הו-רע, הו-רע"… 

בין כה וכה השעין הרבי את ראשו הקדוש על גבי שתי ידיו על השולחן במשך דקות ארוכות, כשציבור החסידים נותר מופתע המום ולא קולט מה קורה פה. חלק מהחסידים ניגנו ניגונים, ואחרים שוחחו בתדהמה על המתרחש ברגעים אלה – קודם היה המחזה עם הסיפור המופלא, ומה קורה עכשיו?… 

החסיד הרה"ח ר' יצחק גולדין ז"ל, חסיד קשיש יוצא רוסיה, פנה באותן דקות אל הרה"ח ר' מנחם מענדל שם טוב שעמד לידו ואמר לו: 

"לי ברור שהרבי הורג עכשיו את סטאלין!"… 

כעבור דקות ארוכות הרים הרבי הרים את ראשו, והחל באמירת המאמר השני באותה התוועדות מבוסס על הפסוק במגילת אסתר "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור". 

לאחר ההתוועדות דיברו החסידים ביניהם על הפלא שבאמירת המאמר השני, ובייחוד על הסיפור שקדם למאמר, וכולם הבינו שבוודאי הדבר קשור באירוע חשוב ברוסיה – אך יותר מכך איש לא ידע. 

ה 

באותן שעות ישב החסיד הרה"ח ר' אהרן חזן בביתו שבמוסקבה יחד עם עוד כעשרים וחמישה יהודים. 

עצם הסעודה הייתה בגדר איסור מוחלט. האווירה ברחוב המוסקבאי הייתה לוהטת כנגד היהודים. אף על פי כן החליט הרב חזן שלא להישבר, והוא, רעייתו ילדיו וכמה אורחים התאספו לסעודת פורים. 

מצב הרוח בסעודה היה קודר מאוד. השמשות בחלונות הבית היו שבורות; הן נופצו לילה קודם לכן על ידי השכן הגוי. במקום לשמוח בשמחת פורים, דיברו המסובים על צרותיהם של יהודים בעבר, מעין אלה שהם עדים להן באותה שעה. הרב חזן עצמו נשא דברי עידוד וביטחון. 

כשסיים את דבריו, קמו לפתע מהשולחן שניים מהילדים הקטנים, שמו יד על כתף והחלו לרקוד ולשיר! עובדה זו הפליאה את הנוכחים ורוממה את רוחם. אחד מהמסובים לא התאפק ואמר בהתרגשות: 

"אם ילדים קטנים רוקדים ושרים – סימן הוא לנס גדול שיקרה לנו"… 

ו 

4 במארס 1953. י"ז אדר תשי"ג. מוסקבה. קריין הרדיו הסובייטי פותח את מהדורת החדשות בקול עצוב ומספר כי סטאלין חלה בצורה חמורה ואיבד את הכרתו. הודעה רשמית זו על מחלתו של סטאלין הייתה דבר בלתי רגיל בברית המועצות, שכן תמיד נמנעו מלהודיע על מחלתם של אישי הצמרת. ציבור התושבים כבר הרגיש כי סטאלין מת, וגרסת הרדיו נועדה להכין את אזרחי המדינה לקראת המאורע כדי למנוע זעזוע במדינה. אולם הידיעה טרם אומתה לחלוטין. 

חלף יום נוסף, ורק אז יצאה הודעה רשמית מסודרת כי הצורר סטאלין, ימח שמו מת מיתה חטופה. ברדיו הממלכתי של ברית-המועצות הודיעו בדרמטיות: "לפני יומיים [התאריך היהודי: מוצאי פורים בזמן ההתוועדות אצל הרבי] חלה סטאלין בצורה חמורה ואיבד את הכרתו ולמחרת בבוקר הוא מת. 

מה גרם למותו הפתאומי של סטאלין? כמו כל דבר בימים ההם, הכול היה לוטה בערפל, וכך עד היום הזה. היו שסיפרו כי לקה בשבץ ורק לאחר שלושה ימים של גסיסה – מת. יש מספרים כי הוא מת בתוך התקפת טירוף, אחת מאלו שהיו תוקפות אותו בשנותיו האחרונות, ויש אומרים כי רצה לירות בחברי ממשלתו והם הקדימו רפואה למכה וחיסלו את מי שרצה לחסלם. 

בעיתון האנגלי "לונדון כרוניקל" סופר מפי אדם שהיה קרוב מאוד לסטאלין ומיד לאחר מותו של סטאלין ערק לאנגליה, כי סטאלין קרא באותו לילה לווארושילוב, מי שהחזיק בתפקיד הרשמי של "נשיא ברית המועצות" ומסר לידו פתק שבו הופיעה הגזירה שכל יהודי ברית-המועצות יוגלו ויישלחו לבירוביג'אן, ושם יהרגו את כולם!… מטרתו של סטאלין הייתה, רחמנא ליצלן, להשלים את זממו של הצורר הנאצי ימח שמו. ווארושילוב קיבל את הפתק מידי סטאלין, קרא את הכתוב בו ואז זרק בעצבנות את הפתק לעבר פניו של סטאלין. לחוצפה כזו לא הסכין סטאלין מעודו, ומרוב כעס ותדהמה לקה במקום בהתקף לב ואחר כך מת! 

היו שגרסו כי סטאלין לא מת מהתקף לב אלא מזריקת-רעל שהוזרקה לו בהוראת ראש הק.ג.ב. בירייה, בעקבות החשש של בכירי המימשל הרוסי שגירוש היהודים יגרום למלחמת עולם שלישית והם חששו מניצחון של ארה"ב שימוטט את רוסיה לחלוטין. 

שלא כהמן בשעתו – הרי שמוסקבה לא צהלה ושמחה. אולם יהודי רוסיה נשמו לרווחה. הם לא יכלו לתאר לעצמם סיום מוצלח ומופלא יותר לעלילת הרופאים… 

בן-לילה התהפכו היוצרות: ההנהגה החדשה של ברית המועצות הוקיעה את כל מעשי הזוועה של סטאלין ובהם 'משפט הרופאים'. כעבור זמן קצר הנחתה הממשלה החדשה את העיתון 'פראוודה' לפרסם כי כל הסיפור על פרשת הריגול לא היה אלא עלילה שביים סטאלין עצמו. העצורים שוחררו והסיפור נגמר. 

בעקבות מותו של השליט העריץ, השתנה המצב ברוסיה בצורה משמעותית מאוד, אסירים 'פוליטיים' רבים שוחררו, ובהם חסידים רבים שהוגלו למחנות סיביר הרחוקים. כך תמה תקופה נוראה בחיי יהודי רוסיה. 

ז 

הרבי, כדרכו בקודש, מעולם לא הסביר את פשר אותם מאורעות שמימיים שחולל בהתוועדות פורים תשי"ג. מעין "אישור" לכך ניתן רק כעבור ארבעים שנה, כאשר אותו מאמר דא"ח מופלא הודפס והוגה מחדש על ידי הרבי. הרבי גם הגיה את ה'פתח דבר' לקונטרס ובכך אישר את הכתוב בו: 

"לקראת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה, הננו מוציאים לאור את המאמר דיבור המתחיל 'על כן קראו לימים האלה פורים', שאמר כ"ק אדמו"ר שליט"א בהתוועדות פורים תשי"ג, המאמר השני שנאמר בהתוועדות דפורים בשנה ההיא, שאמירתו הייתה קשורה, כנראה, עם המאורעות שאירעו בתקופה ההיא עד למפלתו של המושל דמדינה ההיא שהיה צורר ישראל, כפי שהבינו בשעתו מהסיפור שסיפר כ"ק אדמו"ר שליט"א – כהקדמה ובסמיכות לאמירת מאמר זה – ע"ד הוראת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בתקופת המהפיכה לאחרי מפלתו של הקיסר". 

העיתוי המופלא למותו של סטאלין – בחג הפורים, יום מפלת צורר היהודים הראשון – הדגיש עוד יותר את העובדה שכמו בימים ההם, כך בזמן הזה נס גדול נעשה ליהודים בברית-המועצות וגרורותיה.

מתוך הספר "סיפור של חג", מאת הסופר מנחם זיגלבוים