כל חג ומועד מביא לפנינו זכרונות אודות תקופה מסויימת ומאורעות מיוחדים, ועל כן, לכל חג – משמעות מיוחדת משלו.

ימי החנוכה מתבלטים מכל חגי ומועדי השנה, בזאת שחג החנוכה הראשון הוחג בארצנו הקדושה – ארץ ישראל. כל החגים והמועדים הנזכרים לעיל, כולם נחוגו לראשונה מחוץ לארץ ישראל. פסח – במצרים, סוכות ושבועות – במדבר, פורים – בפרס ומדי.

מאידך, יש לחנוכה דמיון מה לפסח ופורים, בכל שלושת החגים הללו נגאלו ישראל מידי צר וצורר. בפסח נגאלו מפרעה, בפורים – מהמן ובחנוכה – מאנטיוכוס.

בכל זאת גדול ההבדל בין חנוכה לבין שני חגי-הגאולה הללו.

בפסח ובפורים היתה הגאולה גאולת הגוף. בחנוכה, היתה הגאולה גאולת הנשמה, גאולה רוחנית.

ברור הדבר, כי אין הגוף יכול להתקיים מבלעדי הנשמה, כשם שהנשמה נצרכת לגוף בעולם הזה. ממילא כאשר הגוף משועבד – סובלת מכך גם הנשמה, כי כל חיי הרוח נהיים אז קשים ומצומצמים. לעומת זאת כאשר המדובר הוא אודות שעבוד רוחני – מוכרח גם הגוף לסבול מכך. מכל מקום גדול ההבדל אם כוונת הצורר היא לשעבוד רוחני או גופני-גשמי. פרעה שעבד את ישראל בצורה גופנית, אך חיי הרוח שלהם – לא עניינו אותו כלל. המן בקש להשמיד את כל בני ישראל, ביום אחד אבל לא שעבד אותם ברוחם.

שונה הוא נס החנוכה, כאן התכוון אנטיוכוס הרשע לא לגוף היהודי ; חציו הופנו "אך ורק" נגד הנשמה היהודית. אנטיוכוס אסר על בני ישראל ללמוד תורה ולשמור את מצוותי-ה, על דיני היהדות. העונש על אי קיום גזירתו – הי' מות. כל יהודי יכול הי' להציל את עצמו על ידי ההשתחוי-ה לצלם, על ידי עבודת אלילים, ונוסף לכך – שכר גדול הי' צפוי לו על כך.

בתקופת אנטיוכוס ישבו בני ישראל בארץ אנטיוכוס לא בקש להוציאה מאתנו, לכבוש, את ארצנו הקדושה, ולהגלות אותנו ממנה, אלא בארץ עצמה בקש להעבירנו על דתנו ולבטל את התורה ואת חיי הרוח שלנו.

על כן חוגגים אנו את החג הזה בהדלקת נרות-החנוכה. מלבד מה שהדבר בא להנציח את נס פך השמן, טמון בכך גם בטוי סמלי של חג החנוכה : אנטיוכוס בקש לכבות את אבוקת נשמתנו ולהחשיך את חיינו הרוחניים.

"כי נר מצוה ותורה אור" אומר הפסוק. המצוה נמשלת לנר והתורה לאור. וזאת מסמלים נרות החנוכה, תוספת אור, תוספת של קדושה ותורה.

אנטיוכוס הוא סכנה גדולה וחמורה יותר לעמנו מאשר המן ופרעה. שני האחרונים אומרים את אשר בלבם בגלוי, אינם מעלימים דבר. אך אנטיוכוס בא מעוטף באיצטלא של ידיד, הוא אומר לנו: "בידך נר קטן, אור זעיר. אני אתן לך שלהבת גדולה, אור חזק. אולם תחילה עליך לכבות את נרך", וכוונתו היא אך ורק להשאירנו במחשך, יען כי אור זך ואמיתי, מלבד אור התורה, אין ולא יהי-ה.

על כן מהווה אנטיוכוס, סכנה תמידית. אנו חיים בין אנטיוכוסים רבים אשר, מרצון או שלא מרצון, מבקשים הם לכבות את אור תורתנו הקדושה. לעתים האנטיוכוס הוא תנאי החיים, לעתים חברים לא רצויים וכדומה. העצה היעוצה נגד האנטיוכוסים למיניהם היא – להדליק את אור התורה בגאון, ולהפיץ את אורה בכל מקום ומקום. כי אפילו מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

ישמשו לנו ימי החנוכה להפצת האור, אור התורה. נדליק את נר החנוכה, ולאורו יתקבצו השרויים בחושך. יאיר אור החנוכה את מחשך הגלות.

יהא נר החנוכה – עמוד האור לפנינו!

אולם אין זאת אומרת, כי חג חנוכה הוא החג היחידי אשר לגביו המספר שמונה הוא בעל משמעות. הנה ברית נערכת לשמונה ימים ולא זו בלבד, אלא שהיא דוחה את השבת, שהיא ביום השביעי. לכהן הגדול היו שמונה בגדים וביום השמיני לאחר הקמת המשכן נמשח אהרון לכוהן גדול ובניו – ככוהנים. חז"ל אומרים, כי כינורו של המשיח יהיו לו שמונה מיתרים, בניגוד לכינור בו ניגנו הלויים בבית המקדש, שהיו לו שבעה מיתרים בלבד. חז"ל אומרים, כי לזה מכוונים מזמורי התהילים, המתחילים במילים "למנצח על השמינית".

מה הוא איפוא השוני בין שבע לשמונה?

בספרי חסידות מוסבר, כי המספר שבע קשור עם הטבע, עם העולם, בעוד שהמספר שמונה מסמל את מה שלמעלה מן הטבע, למעלה מן העולם. הנה הבורא ברא את העולם בששה ימים וקידש את היום השביעי, יום השבת. השבת היא, איפוא, כמו שאומרים, ה"נשמה" של ששת ימי המעשה ; השבת מחייה את ששת ימי השבוע, כך יוצא, כי השבת היא חלק מן העולם – חלק חשוב וחיוני. והיות שהשבת היא מהדברים שאפשר להסביר אותם על פי השכל, חלק מן העולם, יכולים אנו לתפוש בשכלנו האנושי (שאף הוא חלק מן העולם) את חשיבותה ומשמעותה של השבת.

אולם, כאמור, שמונה הוא מעל לטבע ומסמל את מה שלמעלה מן העולם, מה שנעלה משכלנו האנושי. מצוות מילה ביום השמיני דווקא – זהו דבר, שאי אפשר להבין או להסביר בשכל האנושי. אין לזה טעם ונימוק הגיוני: אלא שהבורא ציווה כך. לכן נבחרה מצוות מילה מכל תרי"ג המצוות, כמצווה המסמלת את הברית בין הבורא ובין עם ישראל. זוהי ברית הנצח, המאחדת את הבורא עם עמו ישראל. מצווה זו – המצווה הראשונה, הנעשית כאשר הילד היהודי הינו בן שמונה ימים בלבד, – מצווה זו מראה את הדרך ואת הצורה, בה צריכות להעשות כל המצוות: לא בגלל שהשכל האנושי מבין ומסכים שזה דבר טוב, אלא בגלל שכך צווה הבורא.

רעיון זה מודגש גם בברכה שמברכים את הילד בשעת הברית לאמור: "כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים". והדגש הוא על כשם: כאשר אדם עושה מצווה לפי הבנת שכלו, הרי כשם ששכלו מוגבל, כך גם המצווה מוגבלת וגם הקשר שנוצר באמצעותה עם הבורא נותן התורה, הוא מוגבל. אולם כאשר האדם מניח את שכלו הצידה ועושה את המצווה בגלל שהבורא ציווה לעשות כך, הרי הקשר עם הבורא ע"י המצווה הוא בלתי אמצעי ובלתי מוגבל.

הכוהן הגדול עשה את עבודתו בבית המקדש, כשהוא לבוש דוקא בשמונה בגדים, בגדי כהונה. עבודת הכהן הגדול היתה קשורה ביום הכיפורים, בתשובה, סליחה, מחילה וכפרה. אלו הם דברים, שהם למעלה מן השכל ולמעלה מן העולם. עיקרה של התשובה הוא בלב וע"י ווידוי, חרטה על העבר וקבלה על העתיד. פירוש הדבר, כי ע"י מחשבה נכונה ודיבור נכון, אפשר למחוק עבירה שנעשתה במעשה, בפועל. יתר על כן, בדרגה הגבוהה ביותר של תשובה, לא זו בלבד שהעבירה נמחקת, אלא "זדונות נעשים כזכיות". אלו הם דברים שאי אפשר להסביר אותם על פי השכל; אין זאת כי אם זהו רצון הבורא ולבורא הרי אין מגבלות ומעצורים.

בימות המשיח – נאמר בספרי קודש – יתגלו דברים, שהם למעלה מן העולם ונעלים מן השכל. דבר זה מרומז בכך, שלכינור שישתמשו בו בבית שלישי, שיבנה בבוא המשיח, יהיו שמונה מיתרים…

עתה ניטיב להבין את הקשר שבין המספר שמונה ובין חג החנוכה. את החנוכה אנו חוגגים לזכר נצחונו של עם ישראל על היוונים. וזאת לדעת, כי היוונים של הזמנים ההם לא היו פראי אדם, ברבארים אוכלי אדם. אדרבא, הם היו בעלי "תרבות" גבוהה ומקרבם יצאו פילוסופים גדולים ואמנים מהוללים. אולם, הדבר הנעלה ביותר נחשב בעיניהם השכל האנושי.
כמה מאות שנים לפני התקופה בה התחולל נס חנוכה, יסדו אפלטון ואריסטו שיטות פילוסופיות, המהוות עד היום יסוד מוסד ללימוד הפילוסופיה בקרב העמים. אולם השכל האנושי, ככל שיהיה גדול יותר, הוא מוכרח להשאר בעל מגבלות והוא גם יכול להוביל את האדם לדרכים עקלקלות ולשקעו ביוון השחיתות ואי-מוסריות. דבר דומה ראינו בימינו אצל הגרמנים – עם שהצטיין בפילוסופים בעלי שם עולמי, אנשי מדע ואמנות ולאחר מכן הוכיח את עצמו כעם של מרצחים חסרי מצפון.

חנוכה מזכירה לנו את ההתנגשות בין התרבות ובין אורח החיים היהודי, אורח חיים של תורה ומצוות. אנטיוכוס הרשע רצה לכפות על היהודים את גישת היונים אל החיים, את ההשקפה היונית ואת דרכי החיים של אתונה. אולם העם היהודי דחה את התרבות וההשקפה היונית ובמסירות נפש גדולה לחם למען קיום התורה והמצוות, העומדות למעלה מן השכל האנושי. וכך אירע הנס: קומץ של היהודים ניצח את כוחות הרשע הענקיים, טיהר וקידש מחדש את בית המקדש שטומא על ידי היונים והדליק את המנורה בשמן זית, שלא נגעו בו היוונים. הטוהר והקדושה של תורה ומצוות, אותם מסמלת המנורה הטהורה, נשארו שלמים.

מכאן יובן מדוע חוגגים אנו את חג החנוכה במשך שמונה ימים ומדוע מדליקים אנו שמונה נרות. בכך מודגש, לא זו בלבד שהנצחון של חנוכה היה למעלה מדרך הטבע, אלא ובמיוחד היה זה נצחונה של השקפת התורה; השקפה המלמדת אותנו, כי הגישה אל התורה והמצוות צריכה להיות לא מצד השכל, אלא מצד קבלת עול, כי זהו רצון הבורא יתברך.

חסידים מספרים, שביום זה אירע שחרורו של רבנו הזקן, בעל התניא, ממאסרו השני (בשנת תקס"א). הרבי מליובאוויטש מסביר, שהדבר קשור בתוכנו המיוחד של הנר החמישי. ידועה המחלוקת בין בית-שמאי לבית-הילל בעניין סדר הדלקת נרות חנוכה. לדעת בית-שמאי מדליקים ביום הראשון שמונה נרות ומכאן ואילך פוחתים והולכים, ולפי בית-הילל מדליקים ביום הראשון נר אחד ומכאן ואילך מוסיפים והולכים. ההלכה היא כבית-הילל.

עד הלילה החמישי של חנוכה יש יותר אור לפי דעת בית-שמאי מאשר לפי דעת בית-הילל. ביום הראשון יש לפי בית-שמאי שמונה נרות, ואילו לפי בית-הילל רק נר אחד. ביום הרביעי יש לפי בית-שמאי חמישה נרות ואילו לבית-הילל רק ארבעה. אולם בלילה החמישי מתהפך המצב, ומכאן ואילך יש לבית-הילל יותר נרות מלבית-שמאי. לכן יש ביום הזה שמחה יתרה.

ביטול הגזירות

נרות החנוכה – שאותם מדליקים "על פתח ביתו מבחוץ" – מזכירים את החובה להאיר גם את ה'חוץ' ואת הזולת. כשמדייקים בפרטים יכולים ללמוד מזה כמה וכמה הוראות:

א) אין להמתין עד שהחושך יחדור לתוך הבית ואז לצאת להילחם בו, אלא צריכים לצאת אל ה'חוץ' ולהאירו. ב) אין מדליקים נר אחד בבית ונר נפרד בחוץ, אלא אותו נר המאיר את הבית מאיר גם את החוץ. על האדם להשתדל להביא את הזולת לאותה דרגה בעבודת-ה' (מהדרין מן המהדרין) שהוא-עצמו עומד בה; אין אדם רשאי להתנהג בעצמו באופן של מהדרין מן המהדרין ואילו לגבי הזולת יסתפק בעבודה של 'כשר בדיעבד'.

מבואר בתורת החסידות, שעניינה של מצוות נרות חנוכה להאיר אף את ה'חוץ', מקום החושך, וגם את החושך של הדורות האחרונים שלפני ביאת המשיח. הזמן שלפני ביאת המשיח הוא תקופה של חבלי משיח ושל גזירות קשות, ובזמן כזה נחוצה העבודה של ביטול הגזירות. איך אפשר לבטל גזירות? על-ידי שמאירים גם את מקום החושך: שמחזירים חוטא בתשובה, ככתוב (ירמיה טו,יט): "ואם תוציא יקר מזולל (אם תוציא אדם הגון מאדם רשע, שנחזירנו למוטב, רש"י) כפי תהיה" (שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה, רש"י), או שמלמדים את בן עם-הארץ תורה.

שני ניסים

השמש אינו בכלל נרות המצווה, ולכאורה היה צריך לעמוד למטה מכל הנרות. בפועל רואים אנו שמקומו של ה'שמש' למעלה משאר הנרות. הנה הטעם הפנימי שבזה: מי שמדליק את "נר ה' נשמת אדם" של חברו, מתעלה לדרגה שהיא נעלית אף מדרגתו של האדם שאת נשמתו 'הדליק'.

שני ניסים אירעו בחנוכה – נס ניצחון המלחמה ונס פך השמן. את הנס הראשון אנו מזכירים בתפילת 'ועל הניסים', ואילו לזכר הנס השני נקבעה מצוות נרות חנוכה. צורת הזיכרון של שני הניסים מבליטה ומדגישה את ערכה וחשיבותה של הרוחניות מול הגשמיות. וכשם שכך הדבר בחיי הכלל, כך הוא בחיי היחיד – הצלחה גשמית היא בעלת ערך רק כשהיא משמשת לחיי הרוח.

העיר בתול אשר ביהודה, היתה נתונה במצור. המצביא הסורי הולופרנש צר על העיר. כשהוא פוקד על חיל גדול. הולופרנש זה היה ידוע לשמצה באכזריותו. כשהצליח לכבוש עיר, לא ידע רחמים ולא חמל על נער או זקן, אשה וטף. אין פלא, איפוא, כי היהודים הנצורים בבתול לחמו כאריות והדפו את כל התקפותיו.

בראותו זאת, החליט הולופרנש להאריך את המצור, עד שהעיר תפול לידיו בלי קרב, בגלל הרעב והצמא שיתנו בה אותותיהם.

חשבונו זה של הגנרל הסורי, היה מבוסס על ידיעת העובדות. ואכן, עד מהרה אזלו המים בעיר, עד שהלוחמים בקושי יכלו לעמוד על רגליהם. המון גדול שהתאסף בכיכר השוק, דרש בקולי-קולות כי ראשי העיר ועוזיהו בראשם, יפתחו בשיחות עם הולופרנש לבירור תנאי הכניעה.

עוזיהו והזקנים אשר עמו, עמדו אך בקושי נוכח הפצרותיהם של הלוחמים המיואשים, מוכי הצמא. "חמישה ימים תנו נא לנו" – קרא אליהם עוזיהו – "חמישה ימים ולא יותר, הבה נתחזק ונקווה כי אלוקינו אשר בידו נפש כל חי, לא יסגירנו לידי האויב האכזר הזה. רק חמישה ימים , אם עד אז, חלילה לא תבוא לנו ישועה, ניכנע לאויב ויהי מה…!

ההמון המיוגע התפזר אט-אט. ברחבה הגדולה נשארה רק אשה אחת, שנראתה שקועה בהרהורים. אחר היא ניגשה אל עוזיהו ואל הזקנים ואמרה להם: "כיצד זה שאתם מנסים את הקב"ה ונותנים לו חמישה ימים? אם הנכם משליכים יהבכם על ה' ובוטחים בו בלבב שלם, אזי למה רק לימים ספורים? , וכי אינכם יודעים, כי להתמסר לידיו של הולופרנש, גרוע יותר מן המוות עצמו"?!

כך דיברה יהודית, בתו של יוחנן כהן גדול, זה לה שנים אחדות שאבדה את מנשה בעלה. ומאז היא חיה פרושה מן העולם ומבלה את ימיה בתפילה לאלוקים. היא הרבתה במתן צדקה והיתה מפורסמת בצדקנותה, צניעותה והחן המיוחד שהיה נסוך עליה.

"צדקת בתי, וצדקו דבריך"-השיב לה עוזיהו באנחה כבדה, לאחר שהאזין לדבריה. "אולם" – הוסיף בעוגמה -"עתה, רק אם גשם שוטף ימלא את בורותינו, יהיה בכוחינו לדחות את הגזירה לזמן מה, כי העם ממש מת מצמא. התפללי יהודית. אולי ירחם ה' וישמע בקולך…"

"התפלל נתפלל כולנו ואת בטחוננו בהשם יתברך אסור לנו לאבד" – השיבה יהודית – "אולם אני באה אליך בתכנית מסויימת ואולי יעזור השם וישלח ישועה, על ידי. אם תרשוני, אני רוצה לצאת אל הולופרנש, בלווית אמתי…".

"אולם יהודית, היודעת את מה שאת שחה?" – קרא עוזיהו נרגשות – "הרוצה את לסכן את חייך ואת כבודך. תמורת תקווה כה קלושה?"

"ה' שלח פעם ישועה לישראל, על ידי יעל אשת חבר הקיני, ומסר את סיסרא בידי אשה…" – השיבה יהודית.

עוזיהו והזקנים ניסו להניא את יהודית מביצוע תכניתה המסוכנת. אולם כשהיא הוסיפה לעמוד על דעתה, נתנו לה את ברכתם.

כשיצאה יהודית את שער העיר, בדרכה אל הולופרנש, היתה מקושטת ככלה הלבושה במיטב בגדיה, אותם לא עטתה מאז מות מנשה בעלה. צעיף ארוך כיסה את פניה היפות והיא הלכה בצעדים מאוששים, כשלידה הולכת אמתה הנאמנה שנשאה על ראשה סל שהכיל לחם, גבינה וכמה בקבוקי יין.

השמש כבר הסתתרה מאחורי ההרים, כשיהודית ואמתה חמקו מהעיר. הן התקרבו אל מחנה הסורים כששפתותיהן לוחשות תפילה. כשהגיעו בקרבת מקום, נעצרו על ידי השומרונים שאלו אותן על מגמת פניהן.

"יש לנו ידיעה חשובה עבור הולופרנש" – השיבה יהודית בקול תקיף – "תקחו אותנו תיכף ומיד אליו".

היא הוכנסה לאוהל הולופרנש, שישב בחברת קציניו ושתה לחיי הנצחון הקרוב.

"מי את ומה מעשיך כאן"?

– שאל אותה המצביא. "אני מהעיר בתול, העיר שאתה צר עליה" – השיבה יהודית – "באתי כדי למסור לך ידיעה כיצד ומתי לכבוש את העיר".

לאחר זאת סיפרה יהודית, כי החיים בעיר נמאסו עליה והיא שיחדה את שומרי העיר כדי שיתנו לה לצאת אליו. היא שמעה על מעשי גבורותיו הנפלאים של הולופרנש ועל כן היא באה להכיר אותו מקרוב, בתקוה שיתן לה את נפשה לשלל.

מה שנוגע לעיר הנצורה – המשיכה יהודית – הרי שם המצב קשה מאוד. האנשים רעבים וצמאים, אולם לעת עתה לא איבדו את בטחונם בה' שיחיש להם עזרה. כל זמן שהם יתמידו באמונתם זו, לא תוכל לכבוש את העיר – אמרה יהודית. אולם יותר מימים מועטים אין הם יכולים להחזיק מעמד. דברי האוכל הכשרים כבר נאכלו ועוד מעט יאלצו התושבים לאכול בהמות טמאות וכל מיני שרצים. אז תבער חמת ה' שימסור את העיר לידי הולופרנש.

יהודית סיפרה עוד כי היא נדברה עם השומרים, שכל ערב, בגישתה אל חומת העיר, ימסרו לה ידיעות על המצב המתהווה בעיר.

הולופרנש הוקסם מהפגישה הבלתי צפויה, עם אשה יפה ועדינה זו. הוא אמר לה : "אם כל מה שאמרת אמת היא, ואם תעזרי לי לכבוש את העיר, אקחך אלי ואשא אותך לאשה". הוא הורה למשמר שיאפשרו ליהודית לעזוב את המחנה מדי ערב.

למחרת בערב ניגשה יהודית אל החומה והודיעה לעוזיהו, כי בינתיים הצליח ה' את דרכה ושלא יאבדו את האמונה, כי הישועה קרובה לבוא.

ויהי בלילה השלישי והולופרנש הזמין את יהודית לסעודה אצלו באוהל. הוא ציווה לבל יכנס אליו איש, עד אשר יקרא לו.

הולופרנש קיבל את יהודית בסבר פנים יפות. שולחן עמוס לעייפה עם משקאות ומעדנים עמד במרכז האוהל, מוכן לשרת את המסובים. אולם יהודית אמרה, כי הביאה עמה מאכלים משלה והיא תאכל רק מהם.

הגבינה שהביאה יהודית אתה, היתה מלוחה אך טעימה להפליא. הולופרנש שהיה זללן גדול, מילא את כריסו ממנה. וכשהצמא החל להציק לו, שתה המצביא המשולהב מיינה של יהודית. עד שתוך זמן קצר שכב אפרקדן שיכור כלוט

"חזקני, אלוקי. רק הפעם" – קראה עתה יהודית את התפילה שהתפלל שמשון הגיבור לפני שמוטט את הבית על הפלישתים. היא גייסה את כוחה כדי להתגבר על פחדה. אחר, ניגשה אל הקיר, שם היתה תלויה חרב הולופרנש. ביד רועדת ובכוחות על-אנושיים הניפה יהודית את החרב, כדי להורידה על צוארו של העריץ. עוד רגע – …וראשו של הולופרנש היה מוטל על הארץ. יהודית עטפה את הראש הכרות בסודרה וכעבור רגעים אחדים יצאה את המחנה, בלווית המשמר, כפי שעשתה זאת בערבים אחרים, כאילו לא אירע דבר.

בגישתה אל החומה ביקשה יהודית שיתנו לה להכנס. היא נגשה אל עוזיהו והראתה לו את "המציאה שהביאה.אולם היא לא נתנה לו לדבר הרבה ולהביע את רגשי תודתו ואת רגשות ותודת העם.אסור לנו לאבד רגע- אמרה יהודית בתקיפות- צווה תיכף ומיד על אנשיך שיפתחו מיד בהתקפה.חיילי האוייב יופתעו, ירוצו אל האוהל וימצאו את מצביאם כרות ראש.זה יבלבל אותם והם יפוצו לכל רוח, והניצחון יהיה שלם ומלא.

וכך היה, העיר בתול ניצלה הודות לאשת החיל יהודית.

הנס
היוונים, שהשתלטו על ארץ-ישראל, התנהגו ככובשים נדיבים והציעו ליהודים זכויות אוטונומיות וחופש לנהל את חייהם כרצונם. הם "רק" דרשו מהיהודים להמיר את תורת ישראל וחוקיה בתרבות-הגוף ובנורמות-החיים של יוון.
משפחת מתתיהו החשמונאי הבינה היטב, כי בכך מבקש אנטיוכוס מלך יוון להביא לחיסולו של העם היהודי "מבלי לירות אפילו ירייה אחת". כך פרץ מרד החשמונאים נגד הצבא היווני האדיר.

והבלתי-ייאמן קרה: המעטים, החלשים, ניצחו את הרבים, הגיבורים, והיוונים גורשו מן הארץ ; הרוח גברה על החומר.

אולם כאשר טיהרו ההשמונאים את בית- המקדש ורצו לחדש את עבודתו, התברר, כי היוונים פתהו את כל כדי השמן הטהור, שבו היו מדליקים את המנורה, וטימאוהו בידיהם, ובשמן טמא אין להדליק את המנורה.
בנס, נמצא פך שמן שנותר חתום בחותמו של הכהן הגדול ושבו לא נגעו היוונים.
אך בפך-שמן זה היתה כמות שהספיקה ליום אחד בלבד. ואז אירע הנס הגדול. המנורה הודלקה – והשמן לא תמן שמונה ימים דלקה המנורה עד שהובא שמן חדש, טהור.

את נס חנוכה אנו חוגגים עד היום הזה ומציינים אותו באחת המצוות החשובות של חנוכה – הדלקת נרות בכל ערב מערבי החג, מתוך הלל ושמחה והודיה לבורא-העולם. מכיוון ששם החג הוא חנוכה – מלשון חינוך, יש לחנך את הילדים להדליק נרות בהדרם.

מאכלי החג
בנוסף להדלקת הנרות זכר לנס פה השמן נוהגים להרבות בחנוכה במאכלים מטוגנים בשמן, כמו לביבות וסופגניות. כמו כן נוהגים לאכול מאכלי-חלב, זכר לסיפור ההצלה על ידי יהודית בת יוחנן כהן-גדול.

דמי חנוכה
בכל אחד מימי החנוכה נוהגים לחלק דמי חנוכה. הטעם לזה: בחנוכה אנו מציינים את התחדשות התורה, לאחר שהיוונים רצו "להשכיחם תורתך", וילד המתחיל ללמוד, נותנים לו מתנות… בנר הרביעי או החמישי נוהגים להכפיל את הסכום.

משחק הסביבון
מקורו של משחק הסביבון קשור אף הוא בלימוד תורה של ילדי ישראל: כשאסרו היוונים ללמוד תורה היו הילדים עוברים על החוק ולומדים, וכאשר הייתה מגיעה ה"ביקורת" הוציאו את הסביבון, שעל ארבעת דפנותיו היו חרותים האותיות נ.ג.ה.ש. (ראשי-תיבות: נשיא גדול היה שמעון), ושיחקו. כיום נוהגים לשייך לאותיות אלו ראשי תיבות נוספים כמו: נס גדול היה פה (בארץ ישראל) או נס גדול היה שם (בחו"ל).

 הלכות חנוכה

מי מדליק נרות חנוכה?
נוהגים שכל בני הבית מדליקים נרות חנוכה.
נשים אף הן חייבות במצוות נר חנוכה לפי שאף הן היו באותו הנס, ואף גם הנס עצמו נעשה על ידי אישה, אלא שנהגו שאישה יוצאת ידי חובה על ידי בעלה, וכן הבנות לא מדליקות בפני עצמן.

מתי מדליקים את הנרות?
יש שנהגו להדליק לאחר השקיעה ויש שנהגו אחר צאת הכוכבים. מנהג חב"ד אחר שקיעת השמש, בין מנחה לערבית.
אם לא התאפשר להדליק בזמן, ניתן לקיים את המצוה כל זמן שבני הבית-ערים.

על הנרות לדלוק לפחות חצי שעה מזמן הדלקתם.
נהגו הנשים שכל זמן שהנרות דולקים (דהיינו, לפחות כחצי שעה מההדלקה), שלא לעשות מלאכה, וזאת כדי שלא יסיחו את דעתן מהנס, עושין הן אותו שעה כיו"ט.

מתי הוא זמן ההדלקה בערב שבת ובמוצאי שבת?
ביום שישי מובן שיש להדליק את נרות החנוכה לפני הדלקת נרות שבת.
היות ומדליקים מוקדם מהרגיל, יש להוסיף כמות שמן שהנרות יספיקו לדלוק חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. (לאחר כניסת השבת, אסור להזיז את החנוכיה ממקומה, ואם הניח מערב שבת ספר קודש על הכסא שעליו הנרות מותר יהיה לטלטל את הכסא לצד לאחר שיכבו הנרות.

במוצאי שבת, מדליקים נרות רק לאחר צאת השבת ולאחר הבדלה (בבית הכנסת, משום פרסום הנס, מדליקים לפני הבדלה).

היכן מניחים את החנוכיה?
מצוה להדליק בפתח רשות הרבים, משום פרסום הנס.
בחב"ד נוהגים להדליק על פתח החדר ולא על פתח החלון.

נוהגים להעמיד את החנוכיה מצד שמאל של פתח החדר, משום שבכך המזוזה תמצא בימין ונר החנוכה משמאל, נמצא האדם מסובב במצוות.

כמה נרות מדליקים ובאיזה סדר?
בלילה הראשון מדליקם נר אחד, בלילה השני מדליקים שנים וכך מוסיפים והולכים עד ללילה השמיני בו מדליקים שמונה נרות.
את הנרות קובעים בצד הימני של החנוכיה ומדליקים קודם את הנר הנוסף (הנר השמאלי) ולאחר מכן את הנרות הקודמים לו.

חוץ מנרות אלו מדליקים בכל לילה נר נוסף הנקרא 'שמש', אותו יש לקבוע באופן כזה שיבלוט מיתר נרות החנוכה כדי להדגש שאנו נהנים לאורו של השמש בלבד (ולא מאורם של יתר הנרות).

באיזו חנוכיה נדליק נרות?
ניתן להדליק בכל חנוכיה העשויה בכל חומר שהוא. צריך רק להקפיד, שיהיו נרותיה בגובה אחיד ובשורה אחת, וכן שיהיו הנרות מובדלים זה מזה, ולא יראו כאבוקה אחת.

במה מדליקים נרות?
המהדרים מדליקים את הנרות בפתיליות העשויות מצמר גפן הטבולות בשמן זית, שמן זה אורו צלול, ובו היו מדליקים את מנורת המקדש, אולם מותר להשתמש גם בשמנים אחרים או בנרות.

אלו ברכות מברכים לפני הדלקת נרות החנוכה?

1. ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצונו להדליק נר חנוכה.

2. ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

3. ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה.

ביתר לילות החג אומרים רק את שתי הברכות הראשונות (ללא ברכת 'שהחינו').

לאחר מכן שרים 'הנרות הללו' :
הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות, ועל הניסים, ועל הנפלאות, שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, על-ידי כהניך הקדושים. וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהן, אלא לראותן בלבד, כדי להודות ולהלל לשמך הגדול, על ניסיך ועל נפלאותיך ועל ישועותיך.

ושאר שירי חנוכה כמו: 'מעוז צור' ו'יוונים יוונים'.

מה, בעצם קרה. בימים ההם, לפני למעלה מאלפיים שנה, בימי מתתיהו כהן גדול, חשמונאי? מאורעות גורליים אלה אירעו בימי בית שני, עת ישראל היו שרויים על אדמתם. מאז ימי שיבת ציון – באשורו של כורש – ובניית בית שני, לא נהנתה ארץ ישראל מעצמאות מדינית. מוקדם יותר שלטו בה הפרסים ולאחר מכן הכובש הגדול אלכסנדר מוקדון.

לאחר מות אלכסנדר, שלטו בארץ ישראל יורשיו היוונים, זמן מסויים השתייכה א"י לאזור ההשפעה המצרי, תחת שלטון התלמיים ולאחר מכן לאזור ההשפעה הסורי, שם שלטו הסיליקיים.

בארץ ישראל גופא נהנו היהודים מחופש פנימי גמור. בית המקדש עמד על מכונו והעם רשאי היה לעבוד את ה', ללמוד תורה ולשמור את המצוות.

אולם, מימי אלכסנדר מוקדון ואילך, שעה שה"תרבות" היוונית החלה להתפשט בעולם, נשקפה לעם ישראל סכנה חמורה. היוונים, ככל העמים בימים ההם, היו עובדי אלילים. ברם ליוונים היו פילוסופים, אמנים ומשוררים שהפיצו את תרבות יוון בכל העולם.

תרבות יוונית זו, שתי פנים היו לה. מן השפה ולחוץ נראתה מבריקה ומושכת, בעוד שבפנים היתה רקובה ומושחתת. היא היתה תרבות של "עולם הזה" : ספורט, קרקס, תיאטרון ודומיהם, היו היסודות העיקריים של התרבות היוונית. בעולם נחשל של אליליות עקרה, זכתה תרבות יוונית זו להצלחה גדולה והיא כבשה עולם זה בסערה. ארץ ישראל נשארה בים סוער זה של התנגשויות תרבויות, כאי קטן ובודד.

אעפ"י שהתרבות היוונית רחוקה מרוח התורה והיהדות כרחוק מזרח ממערב, נמצאו גם בא"י אנשים שרצו להתבולל ו"לעשות חיים" כמו היוונים. יהודים רבים החלו לקשור קשרי ידידות עם היוונים ומגפת ההתיוונות התפשטה חיש מהר. לא הועילו אזהרותיהם של גדולי ישראל, מאורי האומה, שיצאו בדברים חריפים נגד נחשול הטמיאה.

אולם, יהודים משולים לזית, השומר בתוכו את שמנו ואינו מוציאו רק תחת לחץ כבד. כבימי מרדכי ואסתר, לפני מאות שנים, שעה ששלח ה' את המן הרשע, כדי שהיהודים יחזרו בתשובה שלימה, כך עתה בימי היוונים, הוא שלח את אנטיוכוס הרשע, כדי שבעקבות רדיפותיו האכזריות – שהיו מכוונות לשבור את היהדות ולדכא את רוחה – ישובו ישראל לשמור את התורה והמצוות.

אנטיוכוס לא רצה לחכות עד שהיהודים יתבוללו מעצמם בתהליך איטי. הוא רצה להטמיעם במהירות – ובכוח הזרוע. הוא אסר על היהודים לשמור את השבת, לאכול בשר כשר, למול את הבנים ולנהל אורח חיים יהודי. הוא טימא את בית המקדש, ביטל את העבודה ואסר על ילדי ישראל את לימוד התורה, במגמה להביא אותם לידי עבודה זרה.

ההבדל בין המן לאנטיוכוס היה נעוץ בזה, כי האחרון לא רצה "סתם" להשמיד את היהודים כמו המן. הוא היה "מתורבת" יותר וכל מאוויו היו לקטול את הנשמה היהודית. אלה ששמעו בקולו והלכו בתלם, זכו מידיו לעושר וכבוד.

אנטיוכוס טעה טעות גסה. הוא לא ידע כי דווקא כשלוחצים על היהודי לזנוח את אמונתו ומסורת אבותיו – דווקא אז מתעוררת אצלו "הנקודה היהודית" והוא מגלה התנגדות נמרצת במסירות נפש. זה טבעה של הנשמה האלוקית, זה טבעו של "עם קשה עורף".

ככל שרבו מעשי האכזריות של אנטיוכוס, כך גברה התנגדות היהודים. צעירים וזקנים, נשים וילדים, לעגו לאנטיוכוס והלכו למות במקום להמיר את התורה בתרבות יוונית. ידועים הסיפורים על חנה ושבעת בניה ומעשה אלעזר הצדיק, מלבדם נמצאו עוד יהודים רבים, שהשליכו את נפשם מנגד וקידשו שם שמים ברבים.

אז באה ישועת ה'.

קומץ יהודים ובראשם מתתיהו חשמונאי וחמשת בניו, יצאו בגלוי נגד הדיכוי היווני. הלפיד הקטן שהודלק במודיעין, הפך לאש להבה של מלחמת חרמה להגנת התורה והמצוות. ממודיעין התפשט האור, מוסיף והולך מיום ליום. כשם שאנחנו מדליקים היום נרות חנוכה, כל יום יותר ויותר. אורות ההתנגדות הודלקו, ודחו הרבה מהחושך היווני, עד שדחוהו לגמרי וטיהרו את ארץ הקודש.

החשמונאים ניהלו קרבות מרים עם היוונים. ניסים נעשו להם, עד שהמעטים נצחו את הרבים וצבאו הקטן של יהודה המכבי הביס את קלגסיו של אנטיוכוס.

אולם לא המלחמות היו כאן העיקר. יהודים אינם עושים חג, לזכר נצחון בשדה הקרב. חג החנוכה הוא חגו של נצחון הרוח, רוח התורה והמצוות, הרוח של "נר מצווה ותורה אור".

ובכדי שלא נבוא לידי טעות בהערכת מאורעות חנוכה, חולל השם יתברך את נס פך השמן. כשבית המקדש טוהר והעבודה חודשה, מצאו רק פך שמן קטן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. כשהדליקו את המנורה משמן זה, נעשה נס והשמן שהיה צריך בדרך הטבע להספיק ליום אחד בלבד, הספיק לשמונה ימים, עד שהכינו שמן חדש.

בזה הראה ה' יתברך לדעת, כי השכינה שוב שורה בקרב היהודים ; כאשר היהודים מדליקים מעט שמן, עוזר ה' שהאור לא יכבה אלא אדרבה, יתפשט ויתרחב.

חג החנוכה מלמד אותנו את ערכם של תורה ומצוות. הוא מלמד גם כן, כי יהודי אינו צריך לחכות עד שבא אנטיוכוס ומזכיר לו בנחת זרועו שהוא יהודי…

חנוכה הוא אמנם רק שמונה ימים בשנה, אולם נרותיו מאירים את החיים היהודים במשך כל ימות השנה.

מקובל לראות בחנוכה חג שחרור מעול היוונים ומגזירותיהם. בדורות האחרונים הייתה נטייה להדגיש את ההיבט הלאומי של המאבק, ולהציג את חנוכה כחג של שחרור לאומי שהביא לעצמאות יהודית ולהקמתה של מלכות החשמונאים.

אבל מצד האמת, בעיקרו היה זה מאבק רוחני-ערכי, שהתנהל בעיקר בתוך העם היהודי.

מנהיגות מתייוונת

המנהיגות הרשמית של עם-ישראל באותם ימים הייתה בידי המתייוונים.

האצולה נסחפה מהר מאוד אחר רוחות התרבות היוונית, וכך גם הצעירים ובני-הנוער. הללו חתרו להשתלבות במרחב ההלניסטי ובתרבות ה'מתקדמת' של אותם ימים. היה זה תהליך שנמשך דורות אחדים, כאשר בהדרגה המתייוונים מתחזקים והולכים, ואילו נאמני התורה נהפכים לגורם שולי יותר ויותר.

בתווך עמד הרוב הדומם של העם היהודי. הרוב הזה, כדרכו, נוטה להיגרר אחרי מי שנותן את הטון. התחזקות היוונים והמתייוונים נטעה בו תחושת חוסר-אונים ונטייה להשלים עם המציאות. וכך החלה יהודה לאבד את ייחודה והייתה נשקפת סכנה ממשית שהיא תתבולל בתוך התרבות ההלניסטית, כיתר עמי האזור.

אולם דווקא שעת שפל זו יצרה את המרד. ניסיונם של היוונים לזרז את התהליך על-ידי גזירות נגד הדת ודיכוי הרוח היהודית, הציב את נאמני התורה כשגבם אל הקיר. במצב זה לא נותרה להם ברירה אלא למרוד. מרד לא-הגיוני, לא-מתוכנן, לא-מחושב – אבל מרד שפורץ מתוך הכרה עמוקה שאי-אפשר אחרת. מרד של מסירות-נפש.

אש המרד

ואז, כאשר ניצתה אש המרד, היא הדליקה את הניצוץ גם בלבו של הרוב הדומם. אותם יהודים, שמתוך חולשה והשלמה עם המציאות הרכינו ראש לפני היוונים והמתייוונים, ראו את המרידה ההירואית של החשמונאים, וכוחות חדשים מילאו אותם. לבם הלך אחרי מתתיהו ובניו. נפשם נמשכה אחרי התקווה להחיות מחדש את הערכים היהודיים ואת תחושת הייחוד היהודי. בהצטרפותם אל המכבים הם ביטאו את סלידתם מההתייפייפות של המתייוונים לפני היוונים ומטשטוש זהותם היהודית.

חנוכה מסמל את הניצחון הזה. ניצחון הרוח היהודית המקורית על כל החיקויים והתחליפים לפניהם. ניצחון הייחוד היהודי על ההתייוונות והנהייה אחר תרבויות-ניכר. ניצחון האמונה ומסירות-הנפש על החישובים הפוליטיים ה'ריאליים'.

קשה שלא לחוש במשמעויות האקטואליות של כל הדברים הללו. קשה שלא לראות את הדמיון בין שתי התקופות ובין המאבקים הרוחניים שניטשו בהן. כאז כן עתה אנו מצפים להתנערות מעול התרבויות הזרות ולחזרתו של עם ישראל לייחודיותו.

אלא שאנו מייחלים ומקווים, שלא נזדקק למרד ולמלחמה. ה'מתתיהו' שאנו מצפים לו הוא משיח-צדקנו, שיצליח להפיח רוח של תחייה יהודית בזכות כוחו הרוחני ורוח ה' אשר בקרבו. ומכיוון שכבר נעשה רע כל-כך, ודאי שהתגלותו של הגואל קרובה מאוד. חנוכה שמח!

ידוע הסיפור על אודות חנה ושבעת בניה. כאשר אנטיוכוס הרשע ביקש לכפות על עם ישראל אמונה זרה, אמונת האליליות היונית, עמדו חנה ושבעת בניה והראו דוגמא של מסירות נפש, כאשר אחד אחרי השני היו מוכנים למות על קידוש ה' ולא להשתחוות לצלם. כאשר הגיע תורו של צעיר הבנים, השליך אנטיוכוס את טבעתו על הארץ, למרגלות הפסל שעמד. שם וביקש מהילד שיתכופף להרימה, כדי שהרואים יחשבו, כי הוא משתחווה לצלם. אולם הילד סירב לעשות זאת וללא פחד צעד אל המוות.

כן ידוע מעשהו של אלעזר הצדיק, שהמלך דרש ממנו שיעמיד פנים, כאילו הוא אוכל מבשר החזיר, כדי להראות בכך "דוגמא" לאחרים. אלעזר סירב ואף הוא מת על קידוש השם.

השולחן ערוך, המלמד אותנו אורחות חיים ומורה את הדרך ליהודי כיצד עליו לחיות, מלמד אותנו גם כיצד ובאיזה מקרים חייב היהודי לוותר על חייו הארציים, כדי לא לאבד את חיי העולם הבא. כך נקבעו כללים לגבי המקרים שבהם חייב היהודי – כאשר אין לו אפשרות לחיות חיים יהודיים – להפרד מחייו ולמסור את נפשו על קידוש ה'. בזמנים רגילים ונורמליים, כאשר אין נשקפת סכנה לקיומו הרוחני של עם ישראל ורק יהודים בודדים, יחידים, נצבים בפני הברירה של לעבור על דין מדיני התורה או לההרג, ואם המדובר לא בפרהסיא, שפירושה בנוכחות של 10 יהודים, – מותר ליהודי להציל את חייו ולעבור על כל עבירות שבתורה, פרט לשלושה : כאשר מכריחים אותו לעבוד עבודה זרה, או לרצוח אנשים (שפיכות דמים), או לעבור עבירה מוסרית חמורה (גילוי עריות). בשלושת המקרים האלה מצווה היהודי ב"יהרג ואל יעבור" אולם כאשר המדובר בפרהסיא, או שהגויים מתכוונים בכך להביא את היהודים לידי שמד – חייב היהודי למסור את נפשו גם על שאר העבירות ולא רק אלה השלוש, החמורות ביותר.

כאשר לא מדובר בימים כתיקונם, אלא בימי גזרות שמד המאיימים כסכנת , כליה רוחנית לעם, כמו למשל בימי אנטיוכוס וגזרותיו – חייבים למסור את נפשם על פרט קטן (וכדברי הגמרא אפילו על שרוך נעליים) כדי לחזק בכך את עמידתו הרוחנית של העם ולסייע בהעברת רוע הגזירה.

מכאן נכונותם של יהודי כל הדורות למסור את נפשם למען התורה ומצוותיה. בימי מסעות הצלב קרה לעיתים, שיהודים שמו במו ידיהם קץ לחייהים ולחיי יקיריהם כדי לא ליפול לידי הרוצחים האכזריים, שרצו להכריח אותם להמיר את דתם. בימי האינקויזיציה סבלו היהודים עינויים נוראים במרתפי הכנסיות ונשרפו חיים על המוקדים, אך נשארו נאמנים לה' ולתורתו, עד נשימתם האחרונה. אין עוד עם בהיסטוריה ובאנושית, שמסר את נפשו בעד עקרונותיו הרוחניים בגבורה עילאית כזו, כמו העם היהודי. בכך קיימנו יום יום, שעה שעה, את הכתוב "כי עליך הורגנו כל היום. נחשבנו כצאן טיבחה".

גם היום יש לנו מה ללמוד מגבורתם של אבותינו, שמסרו את נפשם בימי אנטיוכוס הרשע. היום אין מכריחים איש להמיר את דתו, או לוותר על מורשת זכותיו, אולם השפעת העולם הגויי מורגשת בחוזקה, וההתבוללות, מבית ומחוץ גדלה והולכת. לכן דרושה גם היום מסירות נפש מירבית, כדי לעמוד נגד הרוחות המצויות והבלחי מצויות ולהחזיק ברמה את דגל ישראל סבא.

אני מוכרח לספר לכם על נס חנוכה הפרטי שלי, הסכיתו ושמעו…

היה זה באותם ימים גורליים, ימי ה'בליץ קריג', בהם לחמה בריטניה בדם, בדמעות וביזע, כדי להדוף את נסיונותיו של היטלר, לפלוש לאיים הבריטיים. להקות של מפציצים גרמנים טסו בשמי בריטניה וזרעו הרס וחורבן, בהפציצם ערים וכפרים. ילדים ונשים פונו ממקומות מסוכנים אל חלקי הארץ הפנימיים יותר, אולם גם לכאן הצליחו כלי המשחית הגרמניים להגיע ולא היה כל מנוס מהם.

הייתי אחד מתוך ילדים יהודים רבים שפונו למקום מבטחים, עד יעבור זעם. ה'חדר' שלנו התמקם בקומה התחתונה בבית-הכנסת הגדול והחדש של העיר, שנבנה לפני זמן לא רב על שטח רחב-ידיים ומוקף דשא רך. בסמוך, עמד בנין ישן בן שתי קומות. בקומה העליונה היה בית-מדרש, שבו התפללו היהודים במשך כל ימות השבוע, פרט לשבתות וחגים, בהם התפללו בבית-הכנסת הגדול והחדש. במרתף של הבנין הישן היה מקלט, ששימש אותנו בשעת האזעקה.

היה זה בליל נר חמישי של חנוכה. כל תלמידי ה'חדר' התאספו בבית הכנסת והתכוננו להדלקת הנר ולאחריו תכננו מסיבת-חנוכה עליזה. אולם, בדיוק אז, נשמעה יללת צופרי האזעקה, שבישרה התקפה אווירית!

אנו, הילדים, תורגלנו היטב למצבים כאלה. מבלי להראות כל סימן של פחד, הסתדרנו בשורה עורפית וצעדנו היישר לבית-המדרש הישן, בו היו מדרגות, שהובילו אל המקלט.

היינו עדיין בדרך לבנין הישן, כשה'תזמורת' החלה. זמזום המטוסים נשמע קרוב יותר ויותר והחריש את אוזנינו. המומחים שבינינו ניסו לנחש, לפי רעש מנועי המטוסים, אלו הם 'שלנו' ואלו הם של האוייב הגרמני. וכאשר נשמעו קולות וברקים של פצצות נופלות, ניסו אותם מומחים לנחש איזה קול שייך לפצצה, איזה לקיר שהתמוטט ואיזה מהם היה הד לצרור יריות של תותחים נגד-מטוסים שלנו. הויכוח בין המומחים לא עניין אותי במיוחד, אך לאמיתו של דבר, הוא עזר לי להעביר את הזמן ולהפיג את המתיחות.

המרחק בין בית-הכנסת הגדול והחדש לבית-המדרש הישן לא היה רב ואפשר לעשותו ברגע אחד, אולם עתה, רגע זה נדמה היה לנו כנצח. סוף סוף הגענו, ירדנו במדרגות ותפשנו את מקומותינו במקלט, כהרגלינו. המורה שלנו הקריא את שמותינו מתוך רשימה, כדי לוודא שכולנו נמצאים.

כעת יכולנו להתחיל במסיבת-חנוכה כמתוכנן, כשברקע נשמעים קולות נפץ אדירים. המורה הציע שנשיר שיר, ומיד פצחנו בשירת "מה עוז צור ישועתי" ולאחריו שירי חנוכה אחרים. שרנו דווקא בקול רם, כאילו רצינו שהגרמנים ישמעו אותנו ויתפוצצו.

"עתה, ילדים, נדליק נרות חנוכה ואחר נמשיך את המסיבה, שהפסקנו בבית הכנסת, אמר המורה, אך לאחר הרהור קל הוסיף, "או, לא, אני חושש שלא נוכל לעשות זאת. אין לנו כאן אף לא נר אחד, שכחנו את החנוכיה והנרות בבית-הכנסת, סיים בעצב.

לפתע, נתעורר בליבי רצון עז ללכת לבית-הכנסת ולהביא את החנוכיה והנרות, ברור שדבר זה כרוך בסכנת חיים, אבל לא יכולתי לוותר. רק השאלה היא, האם כדאי לבקש רשות מהמורה, והוא וודאי לא ירשה לי, או לחמוק החוצה, מבלי שאיש ישים-לב לכך… לבסוף החלטתי לעשות את הצעד המסוכן על אחריותי הבלעדית ומבלי לשאול איש, שהרי כבר אמרו חכמינו ז"ל, 'שליחי מצוה אינם ניזוקים'.

כאשר פתחתי בזהירות את הדלת החיצונית, הסתכלתי החוצה אל החשכה. בשמים הכהים הסתובבו אלומות אור של זרקורים גדולים, שהצטלבו זה בזה בתורם אחר מטוסי האוייב. ברגעים אלה, שרר שקט בחוץ ואני ניצלתי את ההזדמנות ובריצה מהירה דילגתי מעל הדשא המפריד בין שני הבנינים. מיד נכנסתי לבית-הכנסת החשוך וגיששתי את דרכי אל הבימה, שם עמדה החנוכיה ועל-ידה, קופסת נרות חנוכה. נטלתי את החנוכיה ביד אחת ואת קופסת הנרות ביד השניה והתחלתי לשוב על עקבותי אל המקלט… כל הענין לא ארך אלא דקות ספורות בלבד, אולם עד שהגעתי אל הדלת, השתנה המצב בחוץ מן הקצה אל הקצה. עתה נשמעו פיצוצים מקרוב ומרחוק והשמים היו אדומים מלהבות, שעלו מבנינים אחדים שנפגעו, לא הרחק מבית-הכנסת הגדול. מבלי לחשוב פעמיים, נכנסתי בחזרה לבית-הכנסת. ליבי פעם בחוזקה, פחד גדול נפל עלי וכל גבורתי נעלמה כלא היתה. 'מה עושים עכשיו? מה יהודה המכבי היה עושה במקומי?' – שאלתי את עצמי. 'הרי הוא לא היה מוותר על קיום מצות ה', אז מדוע שאני יהיה שונה ממנו!' ולפני שהספקתי לחשוב, מה עלול לקרות לי… רצתי בדרכי אל המקלט.

בעודי חוצה את הדשא המפריד בין בית-הכנסת למקלט, ראיתי, פצצת תבערה נופלת על הגג השטוח של בית-הכנסת. 'ריבונו של עולם, מה אעשה עכשיו?' ידעתי, כי בקרבת מקום חייב להיות איש הג"א (הגנה אזרחית), שבתפקידו לטפל במקרים מסוג זה. אבל, מי יודע, אם הוא יבחין בעוד מועד בפצצה שנפלה על הגג ואם הוא לא יהיה עסוק בכיבוי שריפות במקום אחר? ובנתיים עלול בית-הכנסת לעלות באש. החלטתי לטפל בכיבוי הפצצה בעצמי. שמעתי, לא אחת, את ההוראות המפורטות, שניתנו למקרה כמו זה, ברדיו. ובימים שקטים יותר, נהגנו אנו, הילדים, לשחק במשחק כיבוי אש, בתפקיד אנשי הג"א מבוגרים.

הנחתי בזריזות את החנוכיה והנרות, שהיו בידיי, על הדשא ורצתי לעבר בית-הכנסת. ליד אחד הקירות עמד סולם, שהוכן במיוחד למאורעות כאלה. חיש מהר טיפסתי על הגג ומיד הבחנתי בפצצה, שהחלה להתלקח. באחד הפינות של הגג, עמד דלי מלא מים עם משאבת-רגל וצינור גומי. הכנסתי את הצינור לתוך הדלי, לחצתי על משאבת הרגל ובזהירות רבה התזתי מים סביב הפצצה ועליה, עד שכבתה האש לגמרי. לשון-אש, שעלתה מהגג הסמוך, האירה לרגע את גג בית-הכנסת. לאורה הבחנתי בצילו של איש הג"א, הנאבק עם פצצה בצדו השני של גג בית-הכנסת. חששתי, שאם יראה אותי האיש, וודאי יכעס עלי ויצעק על עצם נוכחותי במקום. לכן, רצתי אל הסולם וירדתי במהירות למטה.

את הדרך חזרה למקלט, עשיתי שוב בריצה והבזק של אור האיר את המקום, בו הינחתי את החנוכיה והנרות. תפסתי אותם בידיי ובקפיצה אחת גדולה כבר הייתי בסמוך לדלת הכניסה של בית-המדרש הישן. כשפתחתי את הדלת, כמעט נפלתי לזרועותיו של המורה, שעמד שם יחד עם כמה מחבריי.

שמחתם היתה רבה, כשראו אותי בריא ושלם. הם סיפרו לי, שכאשר הבחינו בהעדרי, מיד התחילו לחפש אותי בבית-המדרש ובחדר המדרגות, ומשעבר זמן מה ולא מצאו אותי, היו מודאגים מאוד וכבר ניגשו אל הדלת, כדי לנסות ולבדוק, מה קרה לי. עתה, משחזרתי ובידי החנוכיה והנרות, היתה השמחה גדולה מאוד והפכתי ל'יהודה המכבי' של ה'חדר'. על פצצת התבערה לא סיפרתי מאומה.

ירדנו כולנו למקלט והדלקנו נרות חנוכה. וכאשר אמרנו ברכת "שעשה ניסים לאבותינו", הרהרתי בניסים הפרטיים שלי, שהקב"ה עשה לי, כשיצאתי לשליחותי המסוכנת, וליבי היה מלא תפילה והודיה לה'.

למחרת בבוקר הגיע איש הג"א והחל לחקור ולברר, מי היה הילד, שכיבה את פצצת התבערה על גג בית-הכנסת? כך נתגלה סודי ונאלצתי ל'הודות' באשמה.

אני בטוח, כי כל אחד מחבריי, תלמידי ה'חדר', היה מוכן לקיים שליחות כזו ברצון, שהרי כולנו צאצאים למכבים הגיבורים, שמסרו את נפשם למען התורה והמצוות…