העיר בתול אשר ביהודה, היתה נתונה במצור. המצביא הסורי הולופרנש צר על העיר. כשהוא פוקד על חיל גדול. הולופרנש זה היה ידוע לשמצה באכזריותו. כשהצליח לכבוש עיר, לא ידע רחמים ולא חמל על נער או זקן, אשה וטף. אין פלא, איפוא, כי היהודים הנצורים בבתול לחמו כאריות והדפו את כל התקפותיו.

בראותו זאת, החליט הולופרנש להאריך את המצור, עד שהעיר תפול לידיו בלי קרב, בגלל הרעב והצמא שיתנו בה אותותיהם.

חשבונו זה של הגנרל הסורי, היה מבוסס על ידיעת העובדות. ואכן, עד מהרה אזלו המים בעיר, עד שהלוחמים בקושי יכלו לעמוד על רגליהם. המון גדול שהתאסף בכיכר השוק, דרש בקולי-קולות כי ראשי העיר ועוזיהו בראשם, יפתחו בשיחות עם הולופרנש לבירור תנאי הכניעה.

עוזיהו והזקנים אשר עמו, עמדו אך בקושי נוכח הפצרותיהם של הלוחמים המיואשים, מוכי הצמא. "חמישה ימים תנו נא לנו" – קרא אליהם עוזיהו – "חמישה ימים ולא יותר, הבה נתחזק ונקווה כי אלוקינו אשר בידו נפש כל חי, לא יסגירנו לידי האויב האכזר הזה. רק חמישה ימים , אם עד אז, חלילה לא תבוא לנו ישועה, ניכנע לאויב ויהי מה…!

ההמון המיוגע התפזר אט-אט. ברחבה הגדולה נשארה רק אשה אחת, שנראתה שקועה בהרהורים. אחר היא ניגשה אל עוזיהו ואל הזקנים ואמרה להם: "כיצד זה שאתם מנסים את הקב"ה ונותנים לו חמישה ימים? אם הנכם משליכים יהבכם על ה' ובוטחים בו בלבב שלם, אזי למה רק לימים ספורים? , וכי אינכם יודעים, כי להתמסר לידיו של הולופרנש, גרוע יותר מן המוות עצמו"?!

כך דיברה יהודית, בתו של יוחנן כהן גדול, זה לה שנים אחדות שאבדה את מנשה בעלה. ומאז היא חיה פרושה מן העולם ומבלה את ימיה בתפילה לאלוקים. היא הרבתה במתן צדקה והיתה מפורסמת בצדקנותה, צניעותה והחן המיוחד שהיה נסוך עליה.

"צדקת בתי, וצדקו דבריך"-השיב לה עוזיהו באנחה כבדה, לאחר שהאזין לדבריה. "אולם" – הוסיף בעוגמה -"עתה, רק אם גשם שוטף ימלא את בורותינו, יהיה בכוחינו לדחות את הגזירה לזמן מה, כי העם ממש מת מצמא. התפללי יהודית. אולי ירחם ה' וישמע בקולך…"

"התפלל נתפלל כולנו ואת בטחוננו בהשם יתברך אסור לנו לאבד" – השיבה יהודית – "אולם אני באה אליך בתכנית מסויימת ואולי יעזור השם וישלח ישועה, על ידי. אם תרשוני, אני רוצה לצאת אל הולופרנש, בלווית אמתי…".

"אולם יהודית, היודעת את מה שאת שחה?" – קרא עוזיהו נרגשות – "הרוצה את לסכן את חייך ואת כבודך. תמורת תקווה כה קלושה?"

"ה' שלח פעם ישועה לישראל, על ידי יעל אשת חבר הקיני, ומסר את סיסרא בידי אשה…" – השיבה יהודית.

עוזיהו והזקנים ניסו להניא את יהודית מביצוע תכניתה המסוכנת. אולם כשהיא הוסיפה לעמוד על דעתה, נתנו לה את ברכתם.

כשיצאה יהודית את שער העיר, בדרכה אל הולופרנש, היתה מקושטת ככלה הלבושה במיטב בגדיה, אותם לא עטתה מאז מות מנשה בעלה. צעיף ארוך כיסה את פניה היפות והיא הלכה בצעדים מאוששים, כשלידה הולכת אמתה הנאמנה שנשאה על ראשה סל שהכיל לחם, גבינה וכמה בקבוקי יין.

השמש כבר הסתתרה מאחורי ההרים, כשיהודית ואמתה חמקו מהעיר. הן התקרבו אל מחנה הסורים כששפתותיהן לוחשות תפילה. כשהגיעו בקרבת מקום, נעצרו על ידי השומרונים שאלו אותן על מגמת פניהן.

"יש לנו ידיעה חשובה עבור הולופרנש" – השיבה יהודית בקול תקיף – "תקחו אותנו תיכף ומיד אליו".

היא הוכנסה לאוהל הולופרנש, שישב בחברת קציניו ושתה לחיי הנצחון הקרוב.

"מי את ומה מעשיך כאן"?

– שאל אותה המצביא. "אני מהעיר בתול, העיר שאתה צר עליה" – השיבה יהודית – "באתי כדי למסור לך ידיעה כיצד ומתי לכבוש את העיר".

לאחר זאת סיפרה יהודית, כי החיים בעיר נמאסו עליה והיא שיחדה את שומרי העיר כדי שיתנו לה לצאת אליו. היא שמעה על מעשי גבורותיו הנפלאים של הולופרנש ועל כן היא באה להכיר אותו מקרוב, בתקוה שיתן לה את נפשה לשלל.

מה שנוגע לעיר הנצורה – המשיכה יהודית – הרי שם המצב קשה מאוד. האנשים רעבים וצמאים, אולם לעת עתה לא איבדו את בטחונם בה' שיחיש להם עזרה. כל זמן שהם יתמידו באמונתם זו, לא תוכל לכבוש את העיר – אמרה יהודית. אולם יותר מימים מועטים אין הם יכולים להחזיק מעמד. דברי האוכל הכשרים כבר נאכלו ועוד מעט יאלצו התושבים לאכול בהמות טמאות וכל מיני שרצים. אז תבער חמת ה' שימסור את העיר לידי הולופרנש.

יהודית סיפרה עוד כי היא נדברה עם השומרים, שכל ערב, בגישתה אל חומת העיר, ימסרו לה ידיעות על המצב המתהווה בעיר.

הולופרנש הוקסם מהפגישה הבלתי צפויה, עם אשה יפה ועדינה זו. הוא אמר לה : "אם כל מה שאמרת אמת היא, ואם תעזרי לי לכבוש את העיר, אקחך אלי ואשא אותך לאשה". הוא הורה למשמר שיאפשרו ליהודית לעזוב את המחנה מדי ערב.

למחרת בערב ניגשה יהודית אל החומה והודיעה לעוזיהו, כי בינתיים הצליח ה' את דרכה ושלא יאבדו את האמונה, כי הישועה קרובה לבוא.

ויהי בלילה השלישי והולופרנש הזמין את יהודית לסעודה אצלו באוהל. הוא ציווה לבל יכנס אליו איש, עד אשר יקרא לו.

הולופרנש קיבל את יהודית בסבר פנים יפות. שולחן עמוס לעייפה עם משקאות ומעדנים עמד במרכז האוהל, מוכן לשרת את המסובים. אולם יהודית אמרה, כי הביאה עמה מאכלים משלה והיא תאכל רק מהם.

הגבינה שהביאה יהודית אתה, היתה מלוחה אך טעימה להפליא. הולופרנש שהיה זללן גדול, מילא את כריסו ממנה. וכשהצמא החל להציק לו, שתה המצביא המשולהב מיינה של יהודית. עד שתוך זמן קצר שכב אפרקדן שיכור כלוט

"חזקני, אלוקי. רק הפעם" – קראה עתה יהודית את התפילה שהתפלל שמשון הגיבור לפני שמוטט את הבית על הפלישתים. היא גייסה את כוחה כדי להתגבר על פחדה. אחר, ניגשה אל הקיר, שם היתה תלויה חרב הולופרנש. ביד רועדת ובכוחות על-אנושיים הניפה יהודית את החרב, כדי להורידה על צוארו של העריץ. עוד רגע – …וראשו של הולופרנש היה מוטל על הארץ. יהודית עטפה את הראש הכרות בסודרה וכעבור רגעים אחדים יצאה את המחנה, בלווית המשמר, כפי שעשתה זאת בערבים אחרים, כאילו לא אירע דבר.

בגישתה אל החומה ביקשה יהודית שיתנו לה להכנס. היא נגשה אל עוזיהו והראתה לו את "המציאה שהביאה.אולם היא לא נתנה לו לדבר הרבה ולהביע את רגשי תודתו ואת רגשות ותודת העם.אסור לנו לאבד רגע- אמרה יהודית בתקיפות- צווה תיכף ומיד על אנשיך שיפתחו מיד בהתקפה.חיילי האוייב יופתעו, ירוצו אל האוהל וימצאו את מצביאם כרות ראש.זה יבלבל אותם והם יפוצו לכל רוח, והניצחון יהיה שלם ומלא.

וכך היה, העיר בתול ניצלה הודות לאשת החיל יהודית.

אני מוכרח לספר לכם על נס חנוכה הפרטי שלי, הסכיתו ושמעו…

היה זה באותם ימים גורליים, ימי ה'בליץ קריג', בהם לחמה בריטניה בדם, בדמעות וביזע, כדי להדוף את נסיונותיו של היטלר, לפלוש לאיים הבריטיים. להקות של מפציצים גרמנים טסו בשמי בריטניה וזרעו הרס וחורבן, בהפציצם ערים וכפרים. ילדים ונשים פונו ממקומות מסוכנים אל חלקי הארץ הפנימיים יותר, אולם גם לכאן הצליחו כלי המשחית הגרמניים להגיע ולא היה כל מנוס מהם.

הייתי אחד מתוך ילדים יהודים רבים שפונו למקום מבטחים, עד יעבור זעם. ה'חדר' שלנו התמקם בקומה התחתונה בבית-הכנסת הגדול והחדש של העיר, שנבנה לפני זמן לא רב על שטח רחב-ידיים ומוקף דשא רך. בסמוך, עמד בנין ישן בן שתי קומות. בקומה העליונה היה בית-מדרש, שבו התפללו היהודים במשך כל ימות השבוע, פרט לשבתות וחגים, בהם התפללו בבית-הכנסת הגדול והחדש. במרתף של הבנין הישן היה מקלט, ששימש אותנו בשעת האזעקה.

היה זה בליל נר חמישי של חנוכה. כל תלמידי ה'חדר' התאספו בבית הכנסת והתכוננו להדלקת הנר ולאחריו תכננו מסיבת-חנוכה עליזה. אולם, בדיוק אז, נשמעה יללת צופרי האזעקה, שבישרה התקפה אווירית!

אנו, הילדים, תורגלנו היטב למצבים כאלה. מבלי להראות כל סימן של פחד, הסתדרנו בשורה עורפית וצעדנו היישר לבית-המדרש הישן, בו היו מדרגות, שהובילו אל המקלט.

היינו עדיין בדרך לבנין הישן, כשה'תזמורת' החלה. זמזום המטוסים נשמע קרוב יותר ויותר והחריש את אוזנינו. המומחים שבינינו ניסו לנחש, לפי רעש מנועי המטוסים, אלו הם 'שלנו' ואלו הם של האוייב הגרמני. וכאשר נשמעו קולות וברקים של פצצות נופלות, ניסו אותם מומחים לנחש איזה קול שייך לפצצה, איזה לקיר שהתמוטט ואיזה מהם היה הד לצרור יריות של תותחים נגד-מטוסים שלנו. הויכוח בין המומחים לא עניין אותי במיוחד, אך לאמיתו של דבר, הוא עזר לי להעביר את הזמן ולהפיג את המתיחות.

המרחק בין בית-הכנסת הגדול והחדש לבית-המדרש הישן לא היה רב ואפשר לעשותו ברגע אחד, אולם עתה, רגע זה נדמה היה לנו כנצח. סוף סוף הגענו, ירדנו במדרגות ותפשנו את מקומותינו במקלט, כהרגלינו. המורה שלנו הקריא את שמותינו מתוך רשימה, כדי לוודא שכולנו נמצאים.

כעת יכולנו להתחיל במסיבת-חנוכה כמתוכנן, כשברקע נשמעים קולות נפץ אדירים. המורה הציע שנשיר שיר, ומיד פצחנו בשירת "מה עוז צור ישועתי" ולאחריו שירי חנוכה אחרים. שרנו דווקא בקול רם, כאילו רצינו שהגרמנים ישמעו אותנו ויתפוצצו.

"עתה, ילדים, נדליק נרות חנוכה ואחר נמשיך את המסיבה, שהפסקנו בבית הכנסת, אמר המורה, אך לאחר הרהור קל הוסיף, "או, לא, אני חושש שלא נוכל לעשות זאת. אין לנו כאן אף לא נר אחד, שכחנו את החנוכיה והנרות בבית-הכנסת, סיים בעצב.

לפתע, נתעורר בליבי רצון עז ללכת לבית-הכנסת ולהביא את החנוכיה והנרות, ברור שדבר זה כרוך בסכנת חיים, אבל לא יכולתי לוותר. רק השאלה היא, האם כדאי לבקש רשות מהמורה, והוא וודאי לא ירשה לי, או לחמוק החוצה, מבלי שאיש ישים-לב לכך… לבסוף החלטתי לעשות את הצעד המסוכן על אחריותי הבלעדית ומבלי לשאול איש, שהרי כבר אמרו חכמינו ז"ל, 'שליחי מצוה אינם ניזוקים'.

כאשר פתחתי בזהירות את הדלת החיצונית, הסתכלתי החוצה אל החשכה. בשמים הכהים הסתובבו אלומות אור של זרקורים גדולים, שהצטלבו זה בזה בתורם אחר מטוסי האוייב. ברגעים אלה, שרר שקט בחוץ ואני ניצלתי את ההזדמנות ובריצה מהירה דילגתי מעל הדשא המפריד בין שני הבנינים. מיד נכנסתי לבית-הכנסת החשוך וגיששתי את דרכי אל הבימה, שם עמדה החנוכיה ועל-ידה, קופסת נרות חנוכה. נטלתי את החנוכיה ביד אחת ואת קופסת הנרות ביד השניה והתחלתי לשוב על עקבותי אל המקלט… כל הענין לא ארך אלא דקות ספורות בלבד, אולם עד שהגעתי אל הדלת, השתנה המצב בחוץ מן הקצה אל הקצה. עתה נשמעו פיצוצים מקרוב ומרחוק והשמים היו אדומים מלהבות, שעלו מבנינים אחדים שנפגעו, לא הרחק מבית-הכנסת הגדול. מבלי לחשוב פעמיים, נכנסתי בחזרה לבית-הכנסת. ליבי פעם בחוזקה, פחד גדול נפל עלי וכל גבורתי נעלמה כלא היתה. 'מה עושים עכשיו? מה יהודה המכבי היה עושה במקומי?' – שאלתי את עצמי. 'הרי הוא לא היה מוותר על קיום מצות ה', אז מדוע שאני יהיה שונה ממנו!' ולפני שהספקתי לחשוב, מה עלול לקרות לי… רצתי בדרכי אל המקלט.

בעודי חוצה את הדשא המפריד בין בית-הכנסת למקלט, ראיתי, פצצת תבערה נופלת על הגג השטוח של בית-הכנסת. 'ריבונו של עולם, מה אעשה עכשיו?' ידעתי, כי בקרבת מקום חייב להיות איש הג"א (הגנה אזרחית), שבתפקידו לטפל במקרים מסוג זה. אבל, מי יודע, אם הוא יבחין בעוד מועד בפצצה שנפלה על הגג ואם הוא לא יהיה עסוק בכיבוי שריפות במקום אחר? ובנתיים עלול בית-הכנסת לעלות באש. החלטתי לטפל בכיבוי הפצצה בעצמי. שמעתי, לא אחת, את ההוראות המפורטות, שניתנו למקרה כמו זה, ברדיו. ובימים שקטים יותר, נהגנו אנו, הילדים, לשחק במשחק כיבוי אש, בתפקיד אנשי הג"א מבוגרים.

הנחתי בזריזות את החנוכיה והנרות, שהיו בידיי, על הדשא ורצתי לעבר בית-הכנסת. ליד אחד הקירות עמד סולם, שהוכן במיוחד למאורעות כאלה. חיש מהר טיפסתי על הגג ומיד הבחנתי בפצצה, שהחלה להתלקח. באחד הפינות של הגג, עמד דלי מלא מים עם משאבת-רגל וצינור גומי. הכנסתי את הצינור לתוך הדלי, לחצתי על משאבת הרגל ובזהירות רבה התזתי מים סביב הפצצה ועליה, עד שכבתה האש לגמרי. לשון-אש, שעלתה מהגג הסמוך, האירה לרגע את גג בית-הכנסת. לאורה הבחנתי בצילו של איש הג"א, הנאבק עם פצצה בצדו השני של גג בית-הכנסת. חששתי, שאם יראה אותי האיש, וודאי יכעס עלי ויצעק על עצם נוכחותי במקום. לכן, רצתי אל הסולם וירדתי במהירות למטה.

את הדרך חזרה למקלט, עשיתי שוב בריצה והבזק של אור האיר את המקום, בו הינחתי את החנוכיה והנרות. תפסתי אותם בידיי ובקפיצה אחת גדולה כבר הייתי בסמוך לדלת הכניסה של בית-המדרש הישן. כשפתחתי את הדלת, כמעט נפלתי לזרועותיו של המורה, שעמד שם יחד עם כמה מחבריי.

שמחתם היתה רבה, כשראו אותי בריא ושלם. הם סיפרו לי, שכאשר הבחינו בהעדרי, מיד התחילו לחפש אותי בבית-המדרש ובחדר המדרגות, ומשעבר זמן מה ולא מצאו אותי, היו מודאגים מאוד וכבר ניגשו אל הדלת, כדי לנסות ולבדוק, מה קרה לי. עתה, משחזרתי ובידי החנוכיה והנרות, היתה השמחה גדולה מאוד והפכתי ל'יהודה המכבי' של ה'חדר'. על פצצת התבערה לא סיפרתי מאומה.

ירדנו כולנו למקלט והדלקנו נרות חנוכה. וכאשר אמרנו ברכת "שעשה ניסים לאבותינו", הרהרתי בניסים הפרטיים שלי, שהקב"ה עשה לי, כשיצאתי לשליחותי המסוכנת, וליבי היה מלא תפילה והודיה לה'.

למחרת בבוקר הגיע איש הג"א והחל לחקור ולברר, מי היה הילד, שכיבה את פצצת התבערה על גג בית-הכנסת? כך נתגלה סודי ונאלצתי ל'הודות' באשמה.

אני בטוח, כי כל אחד מחבריי, תלמידי ה'חדר', היה מוכן לקיים שליחות כזו ברצון, שהרי כולנו צאצאים למכבים הגיבורים, שמסרו את נפשם למען התורה והמצוות…

זה היה בחורף הראשון של מלחמת העולם השנייה (שנת ת"ש – 1939). הנאצים כבר כבשו את מערב פולין, בעוד את מזרח פולין כבשו כוחות ברית-המועצות. שתי המעצמות חילקו ביניהן את פולין, כפי שסיכמו בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בשטחי פולין הנאצית כבר שרר משטר של טרור ורצח, ויהודים רבים ברחו מזרחה.

העיר ביאליסטוק אמנם הייתה בשלטון הרוסים, ומצב היהודים שם היה טוב יותר, אך בכל-זאת רבים חששו מהעתיד, במיוחד כאשר ברית-המועצות וגרמניה משתפות ביניהן פעולה, והם העדיפו להימלט לווילנה.

בביאליסטוק התגורר סבי, הרב אריה יוכט, תלמיד-חכם גדול ור"מ בישיבת ביאליסטוק. לרב יוכט ולרעייתו, הלוא היא סבתי, סימה, היו שלוש בנות ובן. בתם הגדולה, חיה, עלתה ארצה כבר כמה שנים קודם-לכן (כאן נישאה למשה ספוקויני, תלמידי ישיבת חברון בעיר חברון ומניצולי פרעות תרפ"ט. עם הזמן נולדו לחיה ולמשה שתי בנות ושלושה בנים, אני אחד מהם).

בנם היחיד של הסבא והסבתא, צבי יוכט, נסע עוד לפני פרוץ המלחמה לווילנה ולמד שם בישיבה. בת אחרת, הניה שמה, הלכה בעקבות אחיה, והספיקה לצאת ברכבת שנסעה ישירות לווילנה. בינתיים נמסרה וילנה לרשות מדינת ליטא והגבול נסגר.

במכתב ששלחה לביאליסטוק תיארה הניה את מצב הפליטים בעיר "טוב למדיי". היא עצמה – כך סיפרה – מצאה עבודה כמטפלת ועוזרת-בית אצל משפחה יהודית ובתמורה זכתה לאש"ל ולשכר זעום.

במכתבה הוסיפה הניה וציינה כי הד"ר זרח ורהפטיג מצליח לסדר ליהודים רבים סרטיפיקטים – רישיונות-עלייה לארץ-ישראל. המליצה אפוא הניה להוריה: "כדאי שתצאו משם ומהר!". את המכתב נשא עמו, בתוך אחת מנעליו, בחור צעיר, מחשש הצנזורה, שבדקה כל מכתב ומכתב.

מכתבה של הניה שכנע את סבי וסבתי. בליבם גמלה ההחלטה לברוח לווילנה, אך ליתר ביטחון הם החליטו להתפצל. תחילה ייצא הוא ורק אחריו יבואו גם רעייתו ובתם הקטנה, שפרינצה, שהייתה כבת אחת-עשרה.

כאמור לעיל, הגבול נסגר וחצייתו הייתה בלתי-חוקית. לפיכך התארגנו כמה יהודים, שכרו עגלון גוי כדי שיבריח אותם אל מעבר לגבול.

סבא לקח עמו את הטלית והתפילין, כמה ספרי-קודש, מעט בגדים ואת חידושי התורה שכתב במשך השנים. הוא נפרד מרעייתו ומבתו ויצא לדרכו. הוא לא שיער כי זו תהיה הפעם האחרונה שיראה אותן.

הנוסעים בעגלה ישבו בה אפופי מתח וחרדה. הנה נראה הגבול מרחוק. בעוד כמה דקות יחצו אותו. ואולם בדיוק כשהגיעו לנקודת החצייה נשמעו יריות. העגלון הגוי צעק להם לברוח צפונה ולהציל את עצמם. הם עזבו הכול בעגלה ונסו על נפשם. רק בנס לא נפגע איש. זה היה בליל הנר החמישי של חנוכה.

סבא ושאר הנמלטים הסתתרו בצד השני של הגבול עד הבוקר, ואחר-כך הגיעו כפליטים לווילנה. עם הגיעו לווילנה חיפש סבא את הניה בתו. לאחר שהצליח לאתר את כתובתה, מיהר אליה. הניה דאגה לכל מחסורו, אך הבחינה כי אף-על-פי שהצליח לעבור את הגבול בשלום, הוא עצוב ונסער. "מה לך, אבא?", שאלה. וסבא סיפר לה על הכתבים שהשאיר בעגלה בעת מנוסתו. "הביני, כל חידושי התורה שכתבתי כל ימי חיי, אבדו לי!", הסביר לה בכאב רב.

סבא מיאן להינחם על כתביו ונותר עצוב. חלפו כמה ימים והנה נשמעה דפיקה בדלת. מישהו הגיע וביקש למסור חבילה לרב אריה יוכט. כשפתח סבא את החבילה, אורו עיניו – "הכתבים!", זעק נרגש, "הכתבים חזרו הביתה!".

התברר כי סמוך לסבא ישב בעגלה איש עשיר. העגלון הגוי, שחזר לעגלתו כשוך היריות, מצא את התיק, וסבר כי הוא שייך לעשיר. הוא מיהר להחזיר לו את האבדה, מתוך הנחה שיזכה לפיצוי הולם. העשיר לקח את התיק מהעגלון, וכשפתחו ומצא את הכתבים, הבין מיד למי הוא שייך. העשיר הכיר את הסבא מביאליסטוק, ומתוך הכרה בגדלותו ומכיוון שהבין עד כמה הם יקרים לליבו, שלח אליו שליח מיוחד שיחזיר לו את חידושי התורה שלו. כך הוחזרו הכתבים לסבא.

גורלן של סבתא סימה ושל שפרינצה הקטנה, לא שפר עליהן. שני מכתבים ששלחו מגטו ביאליסטוק הגיעו אל סבא. שוב לא שמע מהן. סבא עלה לארץ בשנת תש"א. מכאן עוד ניסה להציל את רעייתו ובתו, בהנחה שעודן חיות, אך הדבר לא עלה בידו. הוא נפטר מעוגמת-נפש בהיותו בן חמישים ושמונה.

חלפו שנים ובני-המשפחה הדפיסו את חידושי התורה של סבא, הרב יוכט, על מסכת בבא-קמא. 'משנת אריה', נקרא הספר. לאחר הפסקה ארוכה, שוקדים עתה על הוצאתם לאור של חידושיו גם על מסכתות בבא-מציעא ובבא-בתרא.

אף שסיפור ההצלה לא היה שלם, משפחתנו נוהגת להתכנס בכל שנה ושנה בליל הנר החמישי למסיבת חנוכה משפחתית, להודות ולהלל לה' על הצלת הסבא, בערב הזה, ועל הצלת כתביו שהיו יקרים כל-כך לליבו. יהי זכרו ברוך ותהא התורה הנלמדת מחיבוריו נר לנשמתו.

בימים ההם שלטה האינקוויזיציה בספרד שלטון ללא עוררין . ארגון זה היה מעין משטרה מקומית של השלטון הנוצרי בספרד. מטרת משטרה זו היתה לחפש, לגלות ולחקור אנשים, שנאמנותם לנצרות מוטלת בספק. היא פעלה בהנהגה של שונא ישראל, הצורר טורקוומדה, האינקויזיטור הראשי, ולרשותה עמד כח בלתי מוגבל. סוכניה ומרגליה היו פזורים בכל רחבי ספרד וגם בארצות נוצריות אחרות.

במיוחד התמסרה האינקוויזיציה למעקב אחר היהודים האנוסים, כל אותם יהודים שלא המירו את דתם לנצרות ועדיין רצו להשאר בספרד. יהודים אלו, לא יכלו לעמוד בנסיון הגירוש, שהתבצע בתשעה באב שנת ה'רנ"ב. הגירוש היה מנת חלקם של כל היהודים שביכרו לוותר על כל רכושם הגשמי ולא להתכחש ולו למראית עין ליהדותם. אלו שרצו להשאר, נאלצו לקבל על עצמם את הנצרות, לפחות למראית עין. הם העמידו פני נוצרים, אך בסתר למדו תורה וקיימו מצוות. על-פי רוב היו אלה יהודים בעלי מעמד גבוה, עשירים ובעלי השכלה, שתפסו משרות חשובות בממשלה ובחברה הכללית. רבים מהם שמרו, כאמור, את מצוות התורה בסתר וזו היתה עילה מצויינת מבחינת האינקוויזיציה "לטפל" בהם, להחרים את רכושם לטובת הכנסיה ולענות אותם בעינויי גוף קשים כדי שיודו ב"חטאם" הנורא – שמירה על יהדותם בסתר. לאחר שהוציאו מהם את ההודאה בעינויים קשים ונוראים, היתה האינקויזיציה מעלה אותם על המוקד בכיכר העיר, בטכס שנקרא "אוטו דה פה", "למען ישמעו ויראו".

* * *

ברוך מנדוזה, נמנה בין תושביה המכובדים ביותר של סיביליה. הוא היה סוחר עשיר, שניהל עסקים בהיקף רחב וספינותיו הובילו סחורות לארצות רחוקות.

מזה זמן, שם טורקוומדה, האינקוויזיטור הראשי, עין על "נוצרי" חדש זה וחכך ידיו בהנאה: "אה! הרכוש הגדול יפול בחלקה של הכנסיה, כשאצליח לתפוס את האנוס הזה באיזו "עבירה" קטנה. האינקוויזיציה לא נזקקה להוכחות רבות ומוצקות. די היה בעדותה של משרתת, כי בבית אדוניה מחליפים כל יום שישי כלי-מיטה, כדי להוכיח כי דבר זה נעשה לכבוד שבת. אולם, לצערו הרב של האינקוויזיטור הראשי, לא הצליחו סוכניו החשאיים, אותם שתל בביתו של ברוך מנדוזה, לגלות ולו "חטא" קטן. ברוך ואשתו ברוריה היו זהירים מאוד, הם מאד נזהרו לא לעורר כל חשד שהם שומרים עדיין על זיקה כלשהי ליהדות. אולם טורקוומדה לא אמר נואש. הוא עדיין קיווה, כי יבוא יום וברוך מנדוזה יפול ברשתו…

* * *

בביתו של ברוך גדלה נערה יתומה, רחל שמה. רחל היתה בתם של לאון ואסתלה מנדוזה, אנוסים גם הם. כאשר היתה תינוקת, פרצו סוכני האינקוויזיציה לבית הוריה בליל חג הפסח, שעה שהסבו לשולחן ה"סדר" במרתף ביתם.

הוריה של רחל נספו במרתפי העינויים של האינקוויזיציה. היא נמסרה לרשותו של דודה, ברוך מנדוזה, אחיו של לאון, ואילו אחיה התאום, אפרים, נמסר למנזר. במנזר הוא הוטבל לנצרות וניתן לו שם ספרדי, פרננדז. מחנכיו עשו הכל, על מנת להשכיח מליבו את מוצאו היהודי ולחנכו כנוצרי לכל דבר. חינוכו הצליח מעבר למשוער. בזכות שכלו המפותח וכשרונותיו הצליח בלימודי הכמורה שלו, ובמרוצת השנים אף הצטרף לשורות האינקוויזיציה. הכומר הצעיר והכשרוני משך את תשומת ליבו של הצורר טורקוומדה. לאחר בירור נודע לטורקוומדה מוצאו של הנער הכישרוני, דבר שהסב לו קורת רוח רבה. בעקבות ידיעותיו החליט טורקוומדה כי פרנדדז ימונה לתפקיד מנהל המעקב על האנוסים. יהודי יסגיר לאינקויזיציה את אחיו היהודים, ללא שהוא עצמו יודע כי אף הוא יהודי. טורקוומדה תלה בפרננדז תקוות גדולות.

עוד בהיותו צעיר לימים, במנזר, שאל פרננדז, לא אחת, את מחנכיו הכמרים אודות מוצאו והוריו. הללו סיפרו לו, כי הוא אסופי, ובהיותו תינוק מצאו אותו בפתחה של כנסיה. פרננדז פקפק בדבריהם. ליבו אמר לו, שמוצאו יהודי, אך לא היתה בידו כל הוכחה, כדי לאמת השערה זו. עתה, משנכנס לשורות האינקוויזיציה נפתחו בפניו הרבה דלתות והיתה לו גישה חופשית אל ארכיון האינקוויזיציה, שם נמצאו כל התיקים הסודיים. הוא ניצל כל הזדמנות והחל מחפש ומחטט בספרים, כדי לגלות את עקבות מוצאו.

ערב אחד, כאשר עלעל פרננדז בין הדפים המצהיבים של הארכיון האינקוויזיטורי, משך את תשומת ליבו מסמך, שסיפר אודות קורותיה של משפחת אנוסים, לאון ואסתלה מנדוזה. השם מנדוזה, היה שם די נפוץ בספרד, ולא היתה לו כל משמעות מיוחדת לגבי הכומר הצעיר, אך למרות זאת משך המסמך את תשומת-ליבו והוא החל קורא בו בעיון. המסמך סיפר בפרטי פרטים אודות החשד שנפל על משפחת מנדוזה, כיצד התנפלו סוכני האינקוויזיציה בליל חג הפסח של היהודים על הבית, כיצד חקרו אותם תוך שימוש במכשירי עינוי מהמשוכללים והאכזריים ביותר. החוקרים עשו הכל כדי לאלץ את האנוסים "להודות בפשע" וכן למסור שמות של אנשים נוספים, כמותם, השומרים בסתר על חוקי התורה. המסמך גם ציין, כי הנחקרים גילו עקשנות רבה ולמרות כל העינויים הקשים לא הסכימו למסור ולו שם אחד. לאחר שנתיים של עינויים מתו בני משפחת מנדוזה מהעינויים. המסמך סיכם את הענין בכך שהגופות נשרפו על המוקד בפומבי. בסוף המסמך, נוספה הערה בה נכתב, כי קרוב משפחה של מנדוזה התייצב וביקש שימסרו לידיו את היתומים, ילד וילדה בני שלוש, שהיו תאומים, אך האינקוויזיציה הסכימה למסור רק את הילדה, בעוד שאת הילד מסרו למנזר שאת שמו הכיר פרננדז היטב…

פרננדז קרא את המסמך מוכה תדהמה. סוף סוף הוא מצא את מה שחיפש. כעת הוא יודע מיהו אביו ומיהי אמו. אך היכן אחותו? היכן נמצאים בני המשפחה שלקחו אותה אליהם לאימוץ. הפרטים המדוייקים, שהוקדשו לתאור העינויים החליאו אותו וגרמו לו לבחילה. הוא לא תאר לעצמו לאיזו אכזריות ושפלות יכולה ה"אהבה הנוצרית" להגיע. המחשבה, שהללו, שעונו למוות על-ידי האינקוויזיציה, היו הוריו, שברה אותו לגמרי.

כל אותו הלילה ישב פרננדז במשרדי הארכיון של האינקוויזיציה ועיין וחזר ועיין במסמכים כמכושף. כאשר יצא מהבנין כבר האיר השחר והוא הסתובב ברחובות ללא מטרה, לפתע נזכר כי עליו להיות במשרד הראשי של האינקוויזיציה בשעה עשר בבוקר.

טורקוומדה קיבל את פניו בחיוך ידידותי, אולם מעיניו החדות לא נעלמה סערת ליבו של הכומר הצעיר.

"אתה חולה, פרננדז? נראה עליך, כאילו בלעת צפרדע, או שמא ראית שד בדרכך לכאן?" פרננדז ביקש להשיב לאינקוויזיטור הראשי, כי אמנם נכון הדבר, הוא רואה לנגד עיניו שדים בדמות בני-אדם, אולם התאפק ואמר, כי עבר עליו לילה של נדודי-שינה ואינו מרגיש טוב.

"רק חוטאים אינם מסוגלים לישון", העיר טורקוומדה, "אולם אתה, פרננדז, הנך ירא-שמים ואינך חוטא!"

"מי האיש שיוכל לומר על עצמו, שהוא נקי מעוון?" – השיב פרננדז בנימה של עצב.

"אל תיפול ברוחך, פרננדז, יש לי בשבילך תפקיד מצויין ואם תבצע אותו ביעילות, לא יחסר לך, לא עושר ולא כבוד. שב ושמע" – וכאן החל טורקוומדה למסור לכומר הצעיר את הפרטים הבאים:

"זה זמן רב, שאנו חושדים באחת המשפחות העשירות ביותר של האנוסים בעיר. הבית שלהם הוא היפה ביותר מבין הבתים אשר על שפת הנהר. אני סומך עליך, שאתה כבר תמצא דרך, כיצד לחדור לבית זה ולהוכיח את אשר צריך להוכיח. החלק העשירי מכל הרכוש הרב יהיה שלך ואני אמנה אותך לתפקיד בכיר ביותר באינקוויזיציה, אם רק תצליח במשימה"…

לאחר שסיים לומר את דבריו, קם טורקוומדה ממקומו והחל פוסע בחדר, כשהוא מסביר לפרננדז בלהט של שנאה: "אינך יכול לתאר לעצמך, איזו הצלחה תירשם לאינקוויזיציה, אם תצליח לשים את ידך על מר מנדוזה".

פרננדז הוכה בהלם מששמע את השם "מנדוזה" יוצא מפיו של האינקוויזיטור הראשי. אולם הוא הצליח לשלוט על רגשותיו והעמיד פנים, כאילו הוא שומע בדריכות את הנחיותיו של הרוצח.

"לך לישון, פרננדז ומחר תיגש לעבודה במרץ!" אמר-פקד טורקוומדה, כשליוה את הצעיר לדלת.

במשך יום שלם התרוצצו במוחו של פרננדז מחשבות שונות, כיצד לפתור את הבעיה הסבוכה, לבסוף הצליח לעבד תוכנית…

היה זה באמצע הלילה, כאשר ניגש פרננדז לבית מנדוזה. הדלתות היו נעולות וחומת-אבן גבוהה הקיפה את הגינה. הבית היה נתון בחשכה מוחלטת, רק למעלה, מבעד לתריסים המוגפים של חדרי השינה, הסתנן החוצה אור קלוש.

לאט-לאט ובזהירות טיפס פרננדז על החומה הגבוהה וקפץ לתוך הגינה. ליד קיר הבית גילה עץ גבוה, שאחד מענפיו צמח מעל למרפסת הבית. הוא טיפס על העץ, קפץ אל המרפסת ונעמד לרגע, כדי לנוח ולהשקיט את נשימתו הטרופה. לאחר שהיה קצרה, הוא ניסה לפתוח את הדלת, המוליכה לחדרי השינה, אך היא היתה נעולה. אולם פרננדז לא התייאש, לפני צאתו למבצע הזה, הוא הצטייד בכלים ממחסן מכשירי הפריצה והעינויים של האינקוויזיציה, ועתה שלף מכיסו "מפתח גנבים" ובעזרתו פתח את הדלת הנעולה. משנכנס, מצא את עצמו בחדר-שינה מפואר, שמיטותיו היו מסודרות לקראת שינה. הדלת של חדר-השינה היתה נעולה מבפנים ומכך הסיק פרננדז, כי מוכרחה להיות דלת נוספת, סודית, המובילה למקום סתר. עובדה זו שלעצמה לא הפתיעה את פרננדז, שידע, כי ברבים מבתי האנוסים קיימים מקומות מחבוא סודיים כאלה. הוא החל לחפש את הפתח, מישש אח הקירות, אך העלה חרס…

לאחר מכן, נפל מבטו על ארון-בגדים גבוה ועלה בדעתו, כי הדלת הסודית צריכה להיות מאחוריו. הוא ניסה לדחוף את הארון ממקומו, אך הלה לא זז. ואז, כאילו מתוך הסח הדעת, ניסה לדחוף בכיוון השני והפעם האיר לו המזל פנים: הארון החל זז אט-אט ולנגד עיניו נתגלתה דלת ומאחוריה מדרגות תלולות, שהובילו לאי-שם, למטה.
פרננדז החל פוסע במדרגות והדלת נסגרה אחריו. כאשר נסגרה הדלת, נשתרר חושך במקום ופרננדז, שעמד על המדרגה האחרונה נפל מלוא קומתו לפני דלת נוספת, שהיתה בתחתית המדרגות. דלת זו נפתחה בבהלה מעוצמת הנפילה ופרננדז מצא את עצמו שוכב על רצפתו של חדר מרתף מואר באור יקרות ושלוש פנים מפוחדות מביטות בו באימה…

פרננדז קם והזדקף. לפתע, ראה לנגד עיניו חנוכיה ובה נרות דולקים. נרות קטנים, מפיצים אור גדול, נרות שכמותם לא ראה זה זמן רב. כן, עכשיו נזכר, כי נרות כאלה הוא ראה פעם, כשהיה ילד קטן… מבטו נפל על פניהם החיוורות כסיד של ברוך מנדוזה, אשתו ורחל.

"אחותי היקרה! דוד… דודה… אינכם מכירים אותי?!" – קרא פרננדז נרגשות.

שלוש הדמויות הקפואות נעורו לפתע לחיים.
"הלוא זה פרננדז – אפרים! זהו בן-אחי היקר… זהו אחי האבוד!"

את מקומו של פחד המוות תפסה עכשיו שמחה גדולה, אולם בראותם את גלימת הנזיר של פרננדז, החלו מעיפים בו מבטים של חשד וחשש.

"אין עכשיו זמן לספר לנם את כל הסיפור שלי" – אמר פרננדז לקרוביו – "אנו חייבים להימלט על נפשינו במהירות האפשרית!".

עתה נטל לידיו ברוך מנדוזה את ניהול מבצע ההצלה. בחוץ, על הנהר, תמיד היתה מוכנה ספינה קטנה ומהירה למקרה של צורך דחוף.

עוד באותו לילה נטול ירח, הפליגה משפחת האנוסים בספינה הקטנה, כשבליבם תקווה, שתוך ימים ספורים יגיעו לחוף מבטחים…

מיד נועצתי בבנצי, שנעשה לאיש-אמונם של תושבי הבלוק. בנצי התלהב מרעיוני: "כן, עלינו להדליק נרות חנוכה. כך נקיים את המצווה וגם נעלה את המורל בצריף. הכן תכנית, אך בזהירות!".

על שתי בעיות עיקריות היה עלינו להתגבר: צריך היה 'להשיג' שמן ולמצוא מקום שממנו האור לא ייראה. בבית-החרושת שבו עבדנו לא היה מחסור בשמן, אך הבעיה הגדולה הייתה כיצד להבריח ולו כמה טיפות אל צריפנו בעוד-מועד, לקראת יום שני בערב, ליל ראשון של חנוכה.

אמנם ידענו כי אין אנו חייבים על-פי ההלכה לסכן את חיינו לשם קיום המצווה, אך אצל רבים מאיתנו פעל דחף מיוחד לנהוג במסירות-נפש למען המשך ניהול חיינו היהודיים, גם בתנאים הקשים שהיינו נתונים בהם. מלבד זאת היינו שרויים בדיכאון רוחני וגופני גם יחד, עד שהרגשנו כי נר חנוכה קטן אחד יכול לחמם את נפשותינו ולהחדיר בנו תקווה, אמונה ואומץ לעמוד בכל האתגרים שלפנינו.

החלטנו להטיל גורל. האיש ששמו יעלה ראשון בגורל יצטרך 'להשיג' את השמן; השני יופקד על המשימה להסתיר את השמן עד יום שני בערב; וכך הלאה – כל אחד ותפקידו. יצאתי חמישי בגורל ועליי הוטל לדאוג לפתילות.

גרינוולד, שעלה ראשון בגורל, מילא את תפקידו להפליא. הוא הצליח לשכנע את מנהל העבודה השנוא כי המכונה שלו תיטיב לעבוד אם ישמנוה בקביעות מדי בוקר. לשם כך קיבל צנצנת שמן מכונות משובח. כעת היה לנו שמן שתפס את מקומו המכובד והגלוי בארגז הכלים. כך נפתרה גם בעיית הסתרתו של השמן. גם האחרים מילאו את משימתם באמונה.

בהגיע יום שני לפנות ערב, שמתי את השמן במחציתה הריקה של קופסה למשחת נעליים. הוצאתי כמה חוטים משמיכתי הדקה והפכתים לפתיל. כאשר היה הכול מוכן, התיישבתי לאכול בחיפזון והזמנתי את חברינו להשתתף בהדלקת נר ראשון של חנוכה.

לפתע נזכרתי כי שכחנו לדאוג לגפרורים. לחשתי לבנצי: "על כל אחד ואחד להשאיר מעט מרק". בנצי הורה לחבריו הרעבים לעשות כן והסביר להם את הסיבה. בתוך חמש דקות הוחלפו בחדר הסמוך חמש מנות מרק בסיגריה. הסיגריה הוענקה לממונה על המטבח תמורת השאלת קופסת גפרורים, ללא שאלות מיותרות.

לאחר הארוחה בירכתי את שלוש הברכות ונר חנוכה קטן הבהב מתחת לדרגשי. לא רק חבריי שומרי המצוות השתתפו, אלא כל דרי הצריף, ללא יוצא מן הכלל, הצטרפו לזמזום שירי חנוכה. לנגד עינינו צפו ועלו מחזות מלילות חנוכה עם הורינו, אחינו, אחיותינו, נשינו וילדינו; כולם נאספים סביב חנוכיות הכסף היפות, שרים בשמחה 'הנרות הללו', 'מעוז צור' ועוד שירים. דמעות ירדו על לחיינו הנפולות.

לאחר מכן התיישב כל אחד ואחד על דרגשו, שקוע במחשבות עמוקות. לרגע נדמה היה כי שום דבר אינו חשוב בעינינו באותם רגעים, מלבד אור הנר הקטן והמרצד.

אך אויה! החלום חלף מהר מדי. צעקת "הקשב!" החזירתנו באחת למציאות. זינקנו לעמידת דום. ה'אונטרשארפירר' הקטן עמד בדלת בדממה, כפי שנהג לעיתים קרובות בביקורי-פתע, שבהם חיפש בקפידה תירוץ, ולו הקלוש ביותר, כדי להצליף במגלב-הכלבים שלו. לפתע עיקם את אפו וצרח: "מה קורה פה? אני מריח ריח של שמן שרוף!".

לרגע חדל ליבי מלפעום. הגנבתי מבט אל נר החנוכה הקטן, בשעה שהמפקד וכלבו החלו לצעוד לאורך הדרגשים, מחפשים אחר השמן הבוער. לא העזתי להתכופף ולכבות את הנר בנעלי, פן ירגיש הכלב בתנועתי ויקפוץ עליי.

סקרתי בחטף את הפנים החיוורות כמוות שמסביבי. כך עשה גם המפקד. הוא בחן את פנינו והביט לתוך עיני כל אחד ואחד מאיתנו. בעוד רגע או שניים יגיע לשורת הדרגשים שלנו ואז שום דבר לא יצילנו מידיו.

אך פתאום… קול צפירה, המתריעה על התקפה אווירית, נשמע. המפקד נעצר ובאותו רגע כובו מבחוץ כל האורות שבמחנה. "אזעקה! אזעקה!", הדהד הקול בכל המחנה. במהירות-הבזק כיביתי בנעלי את הנר, ועל-פי הוראות המחנה פרצנו כולנו החוצה.

"עוד תהיה חקירה! עוד תהיה חקירה!", צווח המפקד בתוך הרעש הגדול וההמולה שיצרו האזעקות והאסירים הרצים אל מגרש המסדרים. אך אני לא דאגתי עוד. בשמחה תפסתי את ה'מנורה' הקטנה ורצתי עמה החוצה.

בעבורנו זה היה נס חנוכה ממש. נס חנוכה שבו ראינו את יד ה' גם בתוך מחנה-העבודה הנשכח הזה שבנידרארשל.

בחוץ, בלילה הקר כקרח, דלקו הכוכבים הנוצצים. וכשהרעש המזמזם של מפציצי בעלות-הברית מעל ראשינו, הוספתי להרהר בליבי בנוסח הברכה – "שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם ובזמן הזה".

(סיפורו של ש"ב אונסדורפר, לונדון תשכ"א)

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות