אולם אין זאת אומרת, כי חג חנוכה הוא החג היחידי אשר לגביו המספר שמונה הוא בעל משמעות. הנה ברית נערכת לשמונה ימים ולא זו בלבד, אלא שהיא דוחה את השבת, שהיא ביום השביעי. לכהן הגדול היו שמונה בגדים וביום השמיני לאחר הקמת המשכן נמשח אהרון לכוהן גדול ובניו – ככוהנים. חז"ל אומרים, כי כינורו של המשיח יהיו לו שמונה מיתרים, בניגוד לכינור בו ניגנו הלויים בבית המקדש, שהיו לו שבעה מיתרים בלבד. חז"ל אומרים, כי לזה מכוונים מזמורי התהילים, המתחילים במילים "למנצח על השמינית".

מה הוא איפוא השוני בין שבע לשמונה?

בספרי חסידות מוסבר, כי המספר שבע קשור עם הטבע, עם העולם, בעוד שהמספר שמונה מסמל את מה שלמעלה מן הטבע, למעלה מן העולם. הנה הבורא ברא את העולם בששה ימים וקידש את היום השביעי, יום השבת. השבת היא, איפוא, כמו שאומרים, ה"נשמה" של ששת ימי המעשה ; השבת מחייה את ששת ימי השבוע, כך יוצא, כי השבת היא חלק מן העולם – חלק חשוב וחיוני. והיות שהשבת היא מהדברים שאפשר להסביר אותם על פי השכל, חלק מן העולם, יכולים אנו לתפוש בשכלנו האנושי (שאף הוא חלק מן העולם) את חשיבותה ומשמעותה של השבת.

אולם, כאמור, שמונה הוא מעל לטבע ומסמל את מה שלמעלה מן העולם, מה שנעלה משכלנו האנושי. מצוות מילה ביום השמיני דווקא – זהו דבר, שאי אפשר להבין או להסביר בשכל האנושי. אין לזה טעם ונימוק הגיוני: אלא שהבורא ציווה כך. לכן נבחרה מצוות מילה מכל תרי"ג המצוות, כמצווה המסמלת את הברית בין הבורא ובין עם ישראל. זוהי ברית הנצח, המאחדת את הבורא עם עמו ישראל. מצווה זו – המצווה הראשונה, הנעשית כאשר הילד היהודי הינו בן שמונה ימים בלבד, – מצווה זו מראה את הדרך ואת הצורה, בה צריכות להעשות כל המצוות: לא בגלל שהשכל האנושי מבין ומסכים שזה דבר טוב, אלא בגלל שכך צווה הבורא.

רעיון זה מודגש גם בברכה שמברכים את הילד בשעת הברית לאמור: "כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים". והדגש הוא על כשם: כאשר אדם עושה מצווה לפי הבנת שכלו, הרי כשם ששכלו מוגבל, כך גם המצווה מוגבלת וגם הקשר שנוצר באמצעותה עם הבורא נותן התורה, הוא מוגבל. אולם כאשר האדם מניח את שכלו הצידה ועושה את המצווה בגלל שהבורא ציווה לעשות כך, הרי הקשר עם הבורא ע"י המצווה הוא בלתי אמצעי ובלתי מוגבל.

הכוהן הגדול עשה את עבודתו בבית המקדש, כשהוא לבוש דוקא בשמונה בגדים, בגדי כהונה. עבודת הכהן הגדול היתה קשורה ביום הכיפורים, בתשובה, סליחה, מחילה וכפרה. אלו הם דברים, שהם למעלה מן השכל ולמעלה מן העולם. עיקרה של התשובה הוא בלב וע"י ווידוי, חרטה על העבר וקבלה על העתיד. פירוש הדבר, כי ע"י מחשבה נכונה ודיבור נכון, אפשר למחוק עבירה שנעשתה במעשה, בפועל. יתר על כן, בדרגה הגבוהה ביותר של תשובה, לא זו בלבד שהעבירה נמחקת, אלא "זדונות נעשים כזכיות". אלו הם דברים שאי אפשר להסביר אותם על פי השכל; אין זאת כי אם זהו רצון הבורא ולבורא הרי אין מגבלות ומעצורים.

בימות המשיח – נאמר בספרי קודש – יתגלו דברים, שהם למעלה מן העולם ונעלים מן השכל. דבר זה מרומז בכך, שלכינור שישתמשו בו בבית שלישי, שיבנה בבוא המשיח, יהיו שמונה מיתרים…

עתה ניטיב להבין את הקשר שבין המספר שמונה ובין חג החנוכה. את החנוכה אנו חוגגים לזכר נצחונו של עם ישראל על היוונים. וזאת לדעת, כי היוונים של הזמנים ההם לא היו פראי אדם, ברבארים אוכלי אדם. אדרבא, הם היו בעלי "תרבות" גבוהה ומקרבם יצאו פילוסופים גדולים ואמנים מהוללים. אולם, הדבר הנעלה ביותר נחשב בעיניהם השכל האנושי.
כמה מאות שנים לפני התקופה בה התחולל נס חנוכה, יסדו אפלטון ואריסטו שיטות פילוסופיות, המהוות עד היום יסוד מוסד ללימוד הפילוסופיה בקרב העמים. אולם השכל האנושי, ככל שיהיה גדול יותר, הוא מוכרח להשאר בעל מגבלות והוא גם יכול להוביל את האדם לדרכים עקלקלות ולשקעו ביוון השחיתות ואי-מוסריות. דבר דומה ראינו בימינו אצל הגרמנים – עם שהצטיין בפילוסופים בעלי שם עולמי, אנשי מדע ואמנות ולאחר מכן הוכיח את עצמו כעם של מרצחים חסרי מצפון.

חנוכה מזכירה לנו את ההתנגשות בין התרבות ובין אורח החיים היהודי, אורח חיים של תורה ומצוות. אנטיוכוס הרשע רצה לכפות על היהודים את גישת היונים אל החיים, את ההשקפה היונית ואת דרכי החיים של אתונה. אולם העם היהודי דחה את התרבות וההשקפה היונית ובמסירות נפש גדולה לחם למען קיום התורה והמצוות, העומדות למעלה מן השכל האנושי. וכך אירע הנס: קומץ של היהודים ניצח את כוחות הרשע הענקיים, טיהר וקידש מחדש את בית המקדש שטומא על ידי היונים והדליק את המנורה בשמן זית, שלא נגעו בו היוונים. הטוהר והקדושה של תורה ומצוות, אותם מסמלת המנורה הטהורה, נשארו שלמים.

מכאן יובן מדוע חוגגים אנו את חג החנוכה במשך שמונה ימים ומדוע מדליקים אנו שמונה נרות. בכך מודגש, לא זו בלבד שהנצחון של חנוכה היה למעלה מדרך הטבע, אלא ובמיוחד היה זה נצחונה של השקפת התורה; השקפה המלמדת אותנו, כי הגישה אל התורה והמצוות צריכה להיות לא מצד השכל, אלא מצד קבלת עול, כי זהו רצון הבורא יתברך.

חסידים מספרים, שביום זה אירע שחרורו של רבנו הזקן, בעל התניא, ממאסרו השני (בשנת תקס"א). הרבי מליובאוויטש מסביר, שהדבר קשור בתוכנו המיוחד של הנר החמישי. ידועה המחלוקת בין בית-שמאי לבית-הילל בעניין סדר הדלקת נרות חנוכה. לדעת בית-שמאי מדליקים ביום הראשון שמונה נרות ומכאן ואילך פוחתים והולכים, ולפי בית-הילל מדליקים ביום הראשון נר אחד ומכאן ואילך מוסיפים והולכים. ההלכה היא כבית-הילל.

עד הלילה החמישי של חנוכה יש יותר אור לפי דעת בית-שמאי מאשר לפי דעת בית-הילל. ביום הראשון יש לפי בית-שמאי שמונה נרות, ואילו לפי בית-הילל רק נר אחד. ביום הרביעי יש לפי בית-שמאי חמישה נרות ואילו לבית-הילל רק ארבעה. אולם בלילה החמישי מתהפך המצב, ומכאן ואילך יש לבית-הילל יותר נרות מלבית-שמאי. לכן יש ביום הזה שמחה יתרה.

ביטול הגזירות

נרות החנוכה – שאותם מדליקים "על פתח ביתו מבחוץ" – מזכירים את החובה להאיר גם את ה'חוץ' ואת הזולת. כשמדייקים בפרטים יכולים ללמוד מזה כמה וכמה הוראות:

א) אין להמתין עד שהחושך יחדור לתוך הבית ואז לצאת להילחם בו, אלא צריכים לצאת אל ה'חוץ' ולהאירו. ב) אין מדליקים נר אחד בבית ונר נפרד בחוץ, אלא אותו נר המאיר את הבית מאיר גם את החוץ. על האדם להשתדל להביא את הזולת לאותה דרגה בעבודת-ה' (מהדרין מן המהדרין) שהוא-עצמו עומד בה; אין אדם רשאי להתנהג בעצמו באופן של מהדרין מן המהדרין ואילו לגבי הזולת יסתפק בעבודה של 'כשר בדיעבד'.

מבואר בתורת החסידות, שעניינה של מצוות נרות חנוכה להאיר אף את ה'חוץ', מקום החושך, וגם את החושך של הדורות האחרונים שלפני ביאת המשיח. הזמן שלפני ביאת המשיח הוא תקופה של חבלי משיח ושל גזירות קשות, ובזמן כזה נחוצה העבודה של ביטול הגזירות. איך אפשר לבטל גזירות? על-ידי שמאירים גם את מקום החושך: שמחזירים חוטא בתשובה, ככתוב (ירמיה טו,יט): "ואם תוציא יקר מזולל (אם תוציא אדם הגון מאדם רשע, שנחזירנו למוטב, רש"י) כפי תהיה" (שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה, רש"י), או שמלמדים את בן עם-הארץ תורה.

שני ניסים

השמש אינו בכלל נרות המצווה, ולכאורה היה צריך לעמוד למטה מכל הנרות. בפועל רואים אנו שמקומו של ה'שמש' למעלה משאר הנרות. הנה הטעם הפנימי שבזה: מי שמדליק את "נר ה' נשמת אדם" של חברו, מתעלה לדרגה שהיא נעלית אף מדרגתו של האדם שאת נשמתו 'הדליק'.

שני ניסים אירעו בחנוכה – נס ניצחון המלחמה ונס פך השמן. את הנס הראשון אנו מזכירים בתפילת 'ועל הניסים', ואילו לזכר הנס השני נקבעה מצוות נרות חנוכה. צורת הזיכרון של שני הניסים מבליטה ומדגישה את ערכה וחשיבותה של הרוחניות מול הגשמיות. וכשם שכך הדבר בחיי הכלל, כך הוא בחיי היחיד – הצלחה גשמית היא בעלת ערך רק כשהיא משמשת לחיי הרוח.

מקובל לראות בחנוכה חג שחרור מעול היוונים ומגזירותיהם. בדורות האחרונים הייתה נטייה להדגיש את ההיבט הלאומי של המאבק, ולהציג את חנוכה כחג של שחרור לאומי שהביא לעצמאות יהודית ולהקמתה של מלכות החשמונאים.

אבל מצד האמת, בעיקרו היה זה מאבק רוחני-ערכי, שהתנהל בעיקר בתוך העם היהודי.

מנהיגות מתייוונת

המנהיגות הרשמית של עם-ישראל באותם ימים הייתה בידי המתייוונים.

האצולה נסחפה מהר מאוד אחר רוחות התרבות היוונית, וכך גם הצעירים ובני-הנוער. הללו חתרו להשתלבות במרחב ההלניסטי ובתרבות ה'מתקדמת' של אותם ימים. היה זה תהליך שנמשך דורות אחדים, כאשר בהדרגה המתייוונים מתחזקים והולכים, ואילו נאמני התורה נהפכים לגורם שולי יותר ויותר.

בתווך עמד הרוב הדומם של העם היהודי. הרוב הזה, כדרכו, נוטה להיגרר אחרי מי שנותן את הטון. התחזקות היוונים והמתייוונים נטעה בו תחושת חוסר-אונים ונטייה להשלים עם המציאות. וכך החלה יהודה לאבד את ייחודה והייתה נשקפת סכנה ממשית שהיא תתבולל בתוך התרבות ההלניסטית, כיתר עמי האזור.

אולם דווקא שעת שפל זו יצרה את המרד. ניסיונם של היוונים לזרז את התהליך על-ידי גזירות נגד הדת ודיכוי הרוח היהודית, הציב את נאמני התורה כשגבם אל הקיר. במצב זה לא נותרה להם ברירה אלא למרוד. מרד לא-הגיוני, לא-מתוכנן, לא-מחושב – אבל מרד שפורץ מתוך הכרה עמוקה שאי-אפשר אחרת. מרד של מסירות-נפש.

אש המרד

ואז, כאשר ניצתה אש המרד, היא הדליקה את הניצוץ גם בלבו של הרוב הדומם. אותם יהודים, שמתוך חולשה והשלמה עם המציאות הרכינו ראש לפני היוונים והמתייוונים, ראו את המרידה ההירואית של החשמונאים, וכוחות חדשים מילאו אותם. לבם הלך אחרי מתתיהו ובניו. נפשם נמשכה אחרי התקווה להחיות מחדש את הערכים היהודיים ואת תחושת הייחוד היהודי. בהצטרפותם אל המכבים הם ביטאו את סלידתם מההתייפייפות של המתייוונים לפני היוונים ומטשטוש זהותם היהודית.

חנוכה מסמל את הניצחון הזה. ניצחון הרוח היהודית המקורית על כל החיקויים והתחליפים לפניהם. ניצחון הייחוד היהודי על ההתייוונות והנהייה אחר תרבויות-ניכר. ניצחון האמונה ומסירות-הנפש על החישובים הפוליטיים ה'ריאליים'.

קשה שלא לחוש במשמעויות האקטואליות של כל הדברים הללו. קשה שלא לראות את הדמיון בין שתי התקופות ובין המאבקים הרוחניים שניטשו בהן. כאז כן עתה אנו מצפים להתנערות מעול התרבויות הזרות ולחזרתו של עם ישראל לייחודיותו.

אלא שאנו מייחלים ומקווים, שלא נזדקק למרד ולמלחמה. ה'מתתיהו' שאנו מצפים לו הוא משיח-צדקנו, שיצליח להפיח רוח של תחייה יהודית בזכות כוחו הרוחני ורוח ה' אשר בקרבו. ומכיוון שכבר נעשה רע כל-כך, ודאי שהתגלותו של הגואל קרובה מאוד. חנוכה שמח!

ידוע הסיפור על אודות חנה ושבעת בניה. כאשר אנטיוכוס הרשע ביקש לכפות על עם ישראל אמונה זרה, אמונת האליליות היונית, עמדו חנה ושבעת בניה והראו דוגמא של מסירות נפש, כאשר אחד אחרי השני היו מוכנים למות על קידוש ה' ולא להשתחוות לצלם. כאשר הגיע תורו של צעיר הבנים, השליך אנטיוכוס את טבעתו על הארץ, למרגלות הפסל שעמד. שם וביקש מהילד שיתכופף להרימה, כדי שהרואים יחשבו, כי הוא משתחווה לצלם. אולם הילד סירב לעשות זאת וללא פחד צעד אל המוות.

כן ידוע מעשהו של אלעזר הצדיק, שהמלך דרש ממנו שיעמיד פנים, כאילו הוא אוכל מבשר החזיר, כדי להראות בכך "דוגמא" לאחרים. אלעזר סירב ואף הוא מת על קידוש השם.

השולחן ערוך, המלמד אותנו אורחות חיים ומורה את הדרך ליהודי כיצד עליו לחיות, מלמד אותנו גם כיצד ובאיזה מקרים חייב היהודי לוותר על חייו הארציים, כדי לא לאבד את חיי העולם הבא. כך נקבעו כללים לגבי המקרים שבהם חייב היהודי – כאשר אין לו אפשרות לחיות חיים יהודיים – להפרד מחייו ולמסור את נפשו על קידוש ה'. בזמנים רגילים ונורמליים, כאשר אין נשקפת סכנה לקיומו הרוחני של עם ישראל ורק יהודים בודדים, יחידים, נצבים בפני הברירה של לעבור על דין מדיני התורה או לההרג, ואם המדובר לא בפרהסיא, שפירושה בנוכחות של 10 יהודים, – מותר ליהודי להציל את חייו ולעבור על כל עבירות שבתורה, פרט לשלושה : כאשר מכריחים אותו לעבוד עבודה זרה, או לרצוח אנשים (שפיכות דמים), או לעבור עבירה מוסרית חמורה (גילוי עריות). בשלושת המקרים האלה מצווה היהודי ב"יהרג ואל יעבור" אולם כאשר המדובר בפרהסיא, או שהגויים מתכוונים בכך להביא את היהודים לידי שמד – חייב היהודי למסור את נפשו גם על שאר העבירות ולא רק אלה השלוש, החמורות ביותר.

כאשר לא מדובר בימים כתיקונם, אלא בימי גזרות שמד המאיימים כסכנת , כליה רוחנית לעם, כמו למשל בימי אנטיוכוס וגזרותיו – חייבים למסור את נפשם על פרט קטן (וכדברי הגמרא אפילו על שרוך נעליים) כדי לחזק בכך את עמידתו הרוחנית של העם ולסייע בהעברת רוע הגזירה.

מכאן נכונותם של יהודי כל הדורות למסור את נפשם למען התורה ומצוותיה. בימי מסעות הצלב קרה לעיתים, שיהודים שמו במו ידיהם קץ לחייהים ולחיי יקיריהם כדי לא ליפול לידי הרוצחים האכזריים, שרצו להכריח אותם להמיר את דתם. בימי האינקויזיציה סבלו היהודים עינויים נוראים במרתפי הכנסיות ונשרפו חיים על המוקדים, אך נשארו נאמנים לה' ולתורתו, עד נשימתם האחרונה. אין עוד עם בהיסטוריה ובאנושית, שמסר את נפשו בעד עקרונותיו הרוחניים בגבורה עילאית כזו, כמו העם היהודי. בכך קיימנו יום יום, שעה שעה, את הכתוב "כי עליך הורגנו כל היום. נחשבנו כצאן טיבחה".

גם היום יש לנו מה ללמוד מגבורתם של אבותינו, שמסרו את נפשם בימי אנטיוכוס הרשע. היום אין מכריחים איש להמיר את דתו, או לוותר על מורשת זכותיו, אולם השפעת העולם הגויי מורגשת בחוזקה, וההתבוללות, מבית ומחוץ גדלה והולכת. לכן דרושה גם היום מסירות נפש מירבית, כדי לעמוד נגד הרוחות המצויות והבלחי מצויות ולהחזיק ברמה את דגל ישראל סבא.

מה, בעצם קרה. בימים ההם, לפני למעלה מאלפיים שנה, בימי מתתיהו כהן גדול, חשמונאי? מאורעות גורליים אלה אירעו בימי בית שני, עת ישראל היו שרויים על אדמתם. מאז ימי שיבת ציון – באשורו של כורש – ובניית בית שני, לא נהנתה ארץ ישראל מעצמאות מדינית. מוקדם יותר שלטו בה הפרסים ולאחר מכן הכובש הגדול אלכסנדר מוקדון.

לאחר מות אלכסנדר, שלטו בארץ ישראל יורשיו היוונים, זמן מסויים השתייכה א"י לאזור ההשפעה המצרי, תחת שלטון התלמיים ולאחר מכן לאזור ההשפעה הסורי, שם שלטו הסיליקיים.

בארץ ישראל גופא נהנו היהודים מחופש פנימי גמור. בית המקדש עמד על מכונו והעם רשאי היה לעבוד את ה', ללמוד תורה ולשמור את המצוות.

אולם, מימי אלכסנדר מוקדון ואילך, שעה שה"תרבות" היוונית החלה להתפשט בעולם, נשקפה לעם ישראל סכנה חמורה. היוונים, ככל העמים בימים ההם, היו עובדי אלילים. ברם ליוונים היו פילוסופים, אמנים ומשוררים שהפיצו את תרבות יוון בכל העולם.

תרבות יוונית זו, שתי פנים היו לה. מן השפה ולחוץ נראתה מבריקה ומושכת, בעוד שבפנים היתה רקובה ומושחתת. היא היתה תרבות של "עולם הזה" : ספורט, קרקס, תיאטרון ודומיהם, היו היסודות העיקריים של התרבות היוונית. בעולם נחשל של אליליות עקרה, זכתה תרבות יוונית זו להצלחה גדולה והיא כבשה עולם זה בסערה. ארץ ישראל נשארה בים סוער זה של התנגשויות תרבויות, כאי קטן ובודד.

אעפ"י שהתרבות היוונית רחוקה מרוח התורה והיהדות כרחוק מזרח ממערב, נמצאו גם בא"י אנשים שרצו להתבולל ו"לעשות חיים" כמו היוונים. יהודים רבים החלו לקשור קשרי ידידות עם היוונים ומגפת ההתיוונות התפשטה חיש מהר. לא הועילו אזהרותיהם של גדולי ישראל, מאורי האומה, שיצאו בדברים חריפים נגד נחשול הטמיאה.

אולם, יהודים משולים לזית, השומר בתוכו את שמנו ואינו מוציאו רק תחת לחץ כבד. כבימי מרדכי ואסתר, לפני מאות שנים, שעה ששלח ה' את המן הרשע, כדי שהיהודים יחזרו בתשובה שלימה, כך עתה בימי היוונים, הוא שלח את אנטיוכוס הרשע, כדי שבעקבות רדיפותיו האכזריות – שהיו מכוונות לשבור את היהדות ולדכא את רוחה – ישובו ישראל לשמור את התורה והמצוות.

אנטיוכוס לא רצה לחכות עד שהיהודים יתבוללו מעצמם בתהליך איטי. הוא רצה להטמיעם במהירות – ובכוח הזרוע. הוא אסר על היהודים לשמור את השבת, לאכול בשר כשר, למול את הבנים ולנהל אורח חיים יהודי. הוא טימא את בית המקדש, ביטל את העבודה ואסר על ילדי ישראל את לימוד התורה, במגמה להביא אותם לידי עבודה זרה.

ההבדל בין המן לאנטיוכוס היה נעוץ בזה, כי האחרון לא רצה "סתם" להשמיד את היהודים כמו המן. הוא היה "מתורבת" יותר וכל מאוויו היו לקטול את הנשמה היהודית. אלה ששמעו בקולו והלכו בתלם, זכו מידיו לעושר וכבוד.

אנטיוכוס טעה טעות גסה. הוא לא ידע כי דווקא כשלוחצים על היהודי לזנוח את אמונתו ומסורת אבותיו – דווקא אז מתעוררת אצלו "הנקודה היהודית" והוא מגלה התנגדות נמרצת במסירות נפש. זה טבעה של הנשמה האלוקית, זה טבעו של "עם קשה עורף".

ככל שרבו מעשי האכזריות של אנטיוכוס, כך גברה התנגדות היהודים. צעירים וזקנים, נשים וילדים, לעגו לאנטיוכוס והלכו למות במקום להמיר את התורה בתרבות יוונית. ידועים הסיפורים על חנה ושבעת בניה ומעשה אלעזר הצדיק, מלבדם נמצאו עוד יהודים רבים, שהשליכו את נפשם מנגד וקידשו שם שמים ברבים.

אז באה ישועת ה'.

קומץ יהודים ובראשם מתתיהו חשמונאי וחמשת בניו, יצאו בגלוי נגד הדיכוי היווני. הלפיד הקטן שהודלק במודיעין, הפך לאש להבה של מלחמת חרמה להגנת התורה והמצוות. ממודיעין התפשט האור, מוסיף והולך מיום ליום. כשם שאנחנו מדליקים היום נרות חנוכה, כל יום יותר ויותר. אורות ההתנגדות הודלקו, ודחו הרבה מהחושך היווני, עד שדחוהו לגמרי וטיהרו את ארץ הקודש.

החשמונאים ניהלו קרבות מרים עם היוונים. ניסים נעשו להם, עד שהמעטים נצחו את הרבים וצבאו הקטן של יהודה המכבי הביס את קלגסיו של אנטיוכוס.

אולם לא המלחמות היו כאן העיקר. יהודים אינם עושים חג, לזכר נצחון בשדה הקרב. חג החנוכה הוא חגו של נצחון הרוח, רוח התורה והמצוות, הרוח של "נר מצווה ותורה אור".

ובכדי שלא נבוא לידי טעות בהערכת מאורעות חנוכה, חולל השם יתברך את נס פך השמן. כשבית המקדש טוהר והעבודה חודשה, מצאו רק פך שמן קטן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. כשהדליקו את המנורה משמן זה, נעשה נס והשמן שהיה צריך בדרך הטבע להספיק ליום אחד בלבד, הספיק לשמונה ימים, עד שהכינו שמן חדש.

בזה הראה ה' יתברך לדעת, כי השכינה שוב שורה בקרב היהודים ; כאשר היהודים מדליקים מעט שמן, עוזר ה' שהאור לא יכבה אלא אדרבה, יתפשט ויתרחב.

חג החנוכה מלמד אותנו את ערכם של תורה ומצוות. הוא מלמד גם כן, כי יהודי אינו צריך לחכות עד שבא אנטיוכוס ומזכיר לו בנחת זרועו שהוא יהודי…

חנוכה הוא אמנם רק שמונה ימים בשנה, אולם נרותיו מאירים את החיים היהודים במשך כל ימות השנה.

יש בחג החנוכה מסר מופלא על כוחו האמיתי של עם-ישראל. יש בו לקח לדורות, כיצד צריך להתנהג במצבים דומים. צריך רק להטות אוזן למה שמלחשות השלהבות הקטנות של נרות החנוכה.

כאז כן עתה

יש זהות מעניינת בין התקופה שלנו לתקופת מלחמת החשמונאים. כאז כן עתה מתמודדת היהדות מול תרבות כלל-עולמית, שמושכת את בני-הנוער והצעירים. כאז כן עתה ניצב מול העם היהודי הפיתוי, להשליך אחר גוו את הדברים המבדילים אותו מן העמים האחרים, ולהתערות במשפחת העמים – עם ככל העמים. בימים ההם הייתה זו התרבות ההלניסטית, וכיום זו התרבות המערבית, גלי האופנה והרוח המנשבת בעולם.

השאלה היא – כיצד מתמודדים? איך מסבירים לעם, שההיטמעות בתוך התרבות המערבית משמעותה בעצם התאבדות קולקטיבית, ביטול ייחודנו כעם יהודי? איך משכנעים צעיר יהודי, שהזוהר של התקשורת והאופנה הוא אשליה וזיוף, דבר ריק וחולף, שאין מאחוריו שום תוכן ממשי? איך מוצאים את שביל-הזהב, שמאפשר לנצל את כל ההישגים הטכנולוגיים של העולם המודרני, בלי להיות מושפעים מהתכנים השליליים שעולם זה מקרין סביבו?

התשובה היא – נר, אור. לאו-דווקא מלחמה ברע, לאו-דווקא הדגשת השלילה, לאו-דווקא גערות ומחאות. הדרך להגיע ללבו של יהודי ולהראות לו את אור התורה היא על-ידי אור. זו סגולה מיוחדת שנתן הקב"ה באור, שאין הוא צריך להילחם נגד החושך. מדליקים נר קטן, ומיד החושך מתפזר ומתפוגג.

כל אחד יכול להאיר

אמנם לפעמים צריך להילחם. גם החשמונאים קמו ונלחמו נגד היוונים והמתייוונים. אבל זה מצב זמני, תגובה מיידית על אירועים ועל מצבים מסויימים. הדרך הכללית, השיטה והקו, באים לידי ביטוי בסמל שהשאירו החשמונאים לדורי-דורות – הדלקת נרות, הפצת אור.

רבים מבני העם היהודי בימינו חיים באפלה, מבחינה יהודית. הם נוהים אחר הגל העולמי לא משום שהם מעדיפים אותו מן היהדות, אלא משום שזה הדבר האחד והיחיד שהם מכירים. מעולם לא טעמו את טעמה של היהדות ולא למדו להכיר את האור הגדול הטמון בה. חובתנו להאיר לפניהם את היהדות. להפנות זרקור אל מכמניה, הטובלים מבחינתם בחשכה. אז יתברר שאין צורך כלל להילחם, לגעור ולגנות. האור עצמו יעשה את המלאכה.

ועוד יתרון לאור – גם ילד קטן יכול להעלות אור. כדי להילחם צריך להיות גיבור-מלחמה, אבל להדליק אור – כל אחד יכול. לא כל אחד יודע להתפלמס ולהתווכח, אבל כל אחד מסוגל להאיר באור היהדות. חובתו של כל יהודי שזכה לאור התורה, לפתוח צוהר גם לרעהו. כל אחד ואחד יכול לסייע בביעור הבערות, אם יבאר מושגים יהודיים לסובבים אותו, ישמיע לפניהם רעיון מפרשת-השבוע וכדומה. כך מדליקים אור ומגרשים את החושך.

ימי החנוכה הם סמל ומופת לפעילות הנדרשת מאיתנו כל ימות השנה. כשם שבחנוכה אנו מעמידים חנוכיות "על פתח ביתו מבחוץ" ומאירים את העולם שסביבנו באור התורה, כך בחיי היום-יום צריך כל יהודי להשתדל להפיץ בסביבתו יותר אור, יותר שמחה, יותר אמונה ויותר תורה. וכשיהיה אור – ממילא לא יהיה חושך.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

יש בחג החנוכה מסר מופלא על כוחו האמיתי של עם-ישראל. יש בו לקח לדורות, כיצד צריך להתנהג במצבים דומים. צריך רק להטות אוזן למה שמלחשות השלהבות הקטנות של נרות החנוכה.

יהודים מול העולם הגדול

יש זהות מעניינת בין התקופה שלנו לתקופת מלחמת החשמונאים. כאז כן עתה היהדות מתמודדת עם תרבות כלל-עולמית, המושכת את בני-הנוער והצעירים. כאז כן עתה ניצב מולנו הפיתוי להשליך אחר גוונו את הדברים המבדילים אותנו מן העמים האחרים, ולהתערות במשפחת העמים. אז זו הייתה התרבות ההלניסטית, וכיום זו התרבות המערבית, גלי האופנה והרוח הכללית המנשבת בעולם.

כיצד מתמודדים עם זה? איך מסבירים לנוער שההיטמעות בתוך התרבות המערבית משמעותה בעצם התאבדות קולקטיבית, ביטול ייחודנו כעם יהודי? איך משכנעים צעיר יהודי שהזוהר של התקשורת והאופנה הוא אשליה וזיוף, דבר ריק וחולף? איך מוצאים את שביל-הזהב בין שימוש בכל ההישגים הטכנולוגיים של העולם המודרני, ובין ההימנעות מחשיפה לתכנים השליליים שהביאה הקִדמה?

התשובה היא – נר, אור. לאו-דווקא מלחמה ברוע, לא בהכרח הדגשת השלילה, גערות ומחאות. הדרך להגיע ללבו של יהודי ולהראות לו את אור היהדות היא על-ידי אור. זו סגולה מיוחדת שהטמין הקב"ה באור, שאין הוא צריך להילחם בחושך. מדליקים נר קטן, ומיד החושך מתפזר ומתפוגג.

אין צורך לגעור ולגנות

אמנם לפעמים צריך להילחם. גם החשמונאים קמו ונלחמו ביוונים ובמתייוונים. אבל זה מצב זמני, תגובה מיידית על אירועים ועל מצבים מסויימים. הדרך הכללית, השיטה והקו, באים לידי ביטוי בסמל שהשאירו החשמונאים לדורי-דורות – הדלקת נרות, הפצת אור.

רבים מבני העם היהודי בימינו חיים באפלה, מבחינה יהודית. הם נוהים אחר הגל העולמי לא משום שהם מעדיפים אותו מן היהדות, אלא משום שזה הדבר היחיד שהם מכירים. הם לא טעמו את טעמה של היהדות ולא למדו להכיר את האור הטמון בה. חובתנו להאיר לפניהם את היהדות. להפנות זרקור אל מכמניה. אז יתברר שאין צורך להילחם, לגעור ולגנות. האור עצמו יעשה את המלאכה.

ימי החנוכה הם סמל ומופת לפעילות הנדרשת מאיתנו כל ימות השנה. כשם שבחנוכה אנו מעמידים חנוכיות "על פתח ביתו מבחוץ" ומאירים את העולם שסביבנו באור התורה, כך בחיי היום-יום כל יהודי צריך להשתדל להפיץ בסביבתו יותר אור, יותר שמחה, יותר אמונה ויותר תורה. וכשיהיה אור – ממילא לא יהיה חושך.