מה יכול החקלאי המסכן לעשות? להתפלל אל השם שיברך את פרי עמלו ויתן לו קציר טוב, יבול טוב ובשעה טובה.

אין זה פלא איפוא, כי ימי הקציר היו ימי שמחה וגיל בארץ ישראל. החקלאי היהודי ידע אל נכון כי על כל מה שיש לו, עליו להודות לה' הטוב והמטיב. וכדי שלא נשכח אמיתות אלה, אנו אומרים בפרשת "שמע" שלוש פעמים ביום: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי… ונתתי מטר ארצכם בעיתו, יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך".

עונת הקציר בארץ ישראל הקדומה התחילה בתקופת פסח. שעה שיבול השעורה נקצר לראשונה והעומר הובא לבית המקדש כקרבן תודה. מיד לאחר מכן מתחילים גם יבולים אחרים להבשיל, אולם ביכורים לא הובאו למקדש לפני חג השבועות. זמן הבאת הביכורים היה מחג השבועות ועד חג הסוכות, במשך כל ימי הקיץ.

ביכורים הובאו אך ורק משבעת המינים שארץ ישראל השתבחה בהם: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. מסכת שלימה במשניות ובגמרא הירושלמית מטפלת בכל השאלות ההלכתיות הכרוכות בהבאת הביכורים. כאן מתבררת השאלה, מי צריך להביא ביכורים ולקרוא את ה"הצהרה" הכתובה בתורה (למשל גוי אינו יכול לקרוא את "ארמי אובד אבי", כי אבותיו הלא לא היו יהודים). אנו לא ניכנס כאן לפרטי הדינים של הבאת הביכורים, אולם נביא בפני קוראינו פרטים אחדים מסדר הבאת הביכורים, כפי שהוא מתואר כמשנה .

"יורד אדם בתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה. אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי (חוט) ואומר: הרי אלו ביכורים". תארו לכם את החלקאי היהודי בשעה זו, כמה שהוא רוצה לתלוש את הפרי הבשל, הראשון שהבחין בו, ולשימו בפיו, אך לא! הוא אינו עושה זאת, אין הוא מתפתה לאכול את הפרי, אלא מגישו לה' כביכורי יבולו, כתודה על הקציר הטוב.

באספו את כל פרי הביכורים ובהוסיפו אליהם פירות מובחרים אחרים, הלך החקלאי היהודי אל עיר המחוז הסמוכה, שנקראת "עיר של מעמד", ולן ברחובה של עיר ולא היה נכנס לבתים. ולמשכים היה הממונה אומר: "קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוקינו".

"הקרובים (לירושלים) מביאים התאנים והענבים (טריים), והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים. העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאים אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה".

בדרך בואכה ירושלימה היה השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, "החליל מכה לפניהם עד שהגיעו קרוב לירושלים. משהגיעו קרוב לירושלים, הפחות והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם, וכל בעלי אומניות של ירושלים עומדים לפניהן ושואלין בשלומם: אחינו אנשי המקום פלוני בואכם לשלום".

"החליל מכה לפניהן עד שהגיעו להר הבית. שם נוטל כל אחד את סלו על כתפו, ונכנס עד שמגיע לעזרה, הגיע לעזרה דברו הלויים בשיר: ארוממך ה' כי דיליתני ולא שמחת אויבי לי".

עוד הסל על כתפו קורא (בתורה): "הגדתי היום לה' אלוקיך" ומזכיר בין היתר את עבדות מצרים ואת הגאולה משם. בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו, אולם משרבו אלה שלא ידעו לקרוא, ונמנעו מלהביא בגלל שהתביישו, התקינו שיקריאו בפני כל אחד, בין אם יודע לקרוא ובין אם אינו יודע.

אחר שגמר הפרשה, היה מניח את הסל בצד המזבח, משתחווה ויוצא.

אחרי הבאת הביכורים בבית המקדש היתה ירושלים עיר מלאה שמחה והמון חוגג שמילא את השווקים והרחובות וקיים את המצווה של "ושמחת בחגיך והיית אך שמח".

חג השבועות – על שם שבעה השבועות בהם אנו סופרים את ספירת העומר, מלמחרת חג הפסח ועד יום החמישים הוא ו’ בסיון. יש הגורסים כי שם זה הוא מלשון "שבועה", על שם שבועת האמונים של בני-ישראל לקב"ה כשאמרו "נעשה ונשמע", ומאידך שבועת הקב"ה שנתן את הבטחתו לעם ישראל כי לא יחליפנו בעם אחר.

חג הביכורים – ביום זה היו מביאים לבית המקדש את המנחה החדשה מביכורי (ראשית) היבול של החיטה. כמו כן התחילה אז עונת הביכורים וכל אחד היה מביא מראשית ביכורי אדמתו – כביטוי של תודה לה’ על שהנחיל לו את נחלת אבותיו וברך את יבולה. את הביכורים היו מביאים אך ורק מפירות שבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.

עצרת – כשם ששמיני עצרת הוא היום הנועל (עוצר) את חג הסוכות – כך חג השבועות  קשור ונלווה לשבעת ימי הפסח באמצעות שבעת השבועות של ספירת העומר ולכן בתלמוד הוא מכונה "עצרת".

חג מתן תורה – שם זה בא להדגיש כי מטרת כל הנס הגדול של יציאת מצרים הייתה להגיע למעמד הר סיני ולקבל את התורה. שם זה מזכירים בכל תפילות החג  "חג השבועות הזה, זמן מתן תורתנו".

חג הקציר – כי בתקופה זו החלו לקצור את החיטים שהן המאוחרות שבתבואות הארץ. בלילה הראשון של חג השבועות נוהגים לאתר את תפילת ערבית עד לאחר צאת הכוכבים, שכן אם יקדימו ויקבלו את קדושת החג נתפילה מבעוד יום ימעטו מארבעים ותשעה ימי הספירה והתורה ציותה: "שבע שבתות (שבועות) תמימות תהיינה".

קידוש ליל חג השבועות – לאחר תפילת עברית בליל החג מקדשים על היין לפני תחילת הסעודה:

אתקינו סעודתא דמלכא עלאה, דא היא סעודתא דקודשא בריך הוא ושכינתיה:

(בשנים בהם חל החג בשבת מוסיפים מתחילים: יום השישי, ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם,ויכל אלוהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה,וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה,ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות.)

(בחול מתחילים מכאן אחרי אמירת אתקינו):

סברי מרנן, ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן:

ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו ומכל לשון וקידשנו במצוותיו ותתן לנו ה’ אלקינו (בשבת: שבתות למנוחה ו) מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום (בשבת: השבת הזה ואת יום) חג השבועות הזה ואת יום טוב מקרא קודש הזה, זמן מתן תורתנו (בשבת: באהבה) מקרא קודש זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, (בשבת: ושבת) ומועדי קודשך (בשבת: באהבה וברצון) בשמחה וששון הנחלתנו ברוך אתה ה’ מקדש (בשבת: השבת ו) וישראל והזמנים.

ומברכים שהחיינו: ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה

תיקון ליל שבועות – המדרש מספר כי בלילה שלפני מתן תורה שכב כל העם לישון ולעת בוקר, שה’ רצה לתת להם את התורה, היה צריך משה להרים את קולו כדי להעירם משנתם. כדי "לתקן" באופן סמלי את חטא השאננות שפשתה בעם וחוסר הדריכות לקראת קבלת ותורה אנו מקדישים את כל הלילה עד עלות השחר ללימוד תורה. בקהילות רבות נוהגים לקרוא מתוך הספר "תיקון ליל שבועות" המכיל את תמצית חמישה חומשי תורה, הנביאים, ומשנה והגמרא. הנעורים כל הלילה, שלא ישנו ותר מחצי שעה, מפסיקים את הלימוד בעלות השחר, נוטלים ידיים כדין ומברכים את "ברכות התורה". כדי והתפילה תהיה בכוונה הרצויה כדאי מאוד לישון מעט לפני תפילת שחרית.

קריאת התורה – בבוקר של שבועות מוציאים שני ספרי תורה ובראשון קוראים פרשת יתרו שבספר שמות על מתן תורה. בשנים האחרונות עורר הרבי רבות לאסוף את כל הילדים לבתי הכנסת, אפילו את הקטנים והקטנות שאינן מבינים את פירוש המילים, כדי לשמוע את עשרת הדיברות.

לאחר קריאת התורה עורכים "הזכרת נשמות" למי שאביו או אמו נפטרו.

מאכלי חלב – נוהגים לאכול מאכלי חלב בחג, אך יחד עם זאת אנו מצווים גם לשמוח בחג שנאמר: "ושמחת בחגך" ואמרו חז"ל כי "אין שמחה אלא בבשר". לכן צריך לסדר את הארוחות באופן שלא נכשל חלילה באיסור בשר וחלב. הנוהגים להמתין (כפי שמובא בקבלה) שעה אחת לאחר אכילת חלב, יאכלו תחילה ארוחה חלבית (כי אם יאכלו ארוחה בשרית יצטרכו להמתין שש שעות) גם בארוחה החלבית לא יאכלו גבינה קשה (כי גם אחריה צריכים להמתין שש שעות), יברכו ברכת המזון ורק בסעודה הבאה לאחר שעה לפחות יפרסו מפה אחרת ויאכלו ארוחה בשרית.

למנהג אכילת מאכלי חלב בשבועות ישנם מספר טעמים והם:

א. במגילת שיר השירים נמשלה התורה לדבש וחלב, ככתוב: "דבש וחלב תחת לשונך". ביום קבלתה של התורה מציינים אנו זאת אפוא באכילת הדברים, להם נמשלה: חלב ודבש.

ב. חלב בגימטרייה – ארבעים, זכר לארבעים הימים והלילות שעשה משה בהר סיני, עד שקיבל את התורה והלוחות.

ג. הטעם השלישי הוא פשוט חישוב הגיוני: עד לקבלת התורה לא חוייבו עם ישראל בשמירת דיני הכשרות המיוחדים – בפרט למאכלי בשר, ובמתן תורה, כאשר התברר להם כי כל הכלים שלהם טרפים, ואסורים הם בשימוש. לא נותרה בידם הברירה אלא להסתפק במאכלי חלב, פירות וירקות, עד שיכשירו את הכלים.

קישוט בית הכנסת – נוהגים לקשט את בית הכנסת בענפים ירוקים ופרחים, זכר להר סיני שהיה מכוסה בירק. יש התולים את טעם המנהג כדי שיזכרו שבשבועות נידונים על פירות האילן ויתפללו עליהם. אך בדורות האחרונים היו שביטלו מנהג זה.

מגילת רות – יש מקומות שנוהגים לקרוא לפני קריאת התורה את מגילת רות. בין הטעמים הרבים שניתנו לכך:

1. חג השבועות הוא יום הולדתו ופטירתו של דוד המלך ובמגילת רות אנו קוראים על שורשי משפחתו ויחוסו המתחיל מרות.

2. כל העם היהודי הוא בבחינת גר צדק שיצא ממצרים, שם שקע בטומאת הארץ, וקיבל על עצמו עול תורה בהר סיני. מהפרט, רות המואביה שהתגיירה, ניתן ללמוד על כלל ישראל.

3. רות בגימטריא 606, רמז ל-606 המצוות המיוחדות ליהודים ובהצטרפותן לשבע מצוות בני נח (הן חייבים אף הגויים) מגיעים לתרי"ג (613) מצוות התורה.

שמחת החג – בחג השבועות יש עניין מיוחד להרבות בשמחה, כדי להפגין שנוח ומקובל עלינו אותו יום שניתנה לנו התורה. מלבד אכילת הבשר מרבים בשתיית יין (חוץ מהקידוש) ומרבים במיני מאכלים וכל דבר המעורר את שמחת החג.

אחד מקווי האופי הבולטים ביתר של מגילת רות – והסיבה העיקרית לקריאתה בחג מתן התורה – נעוצה בעובדה שרות היא דוגמא מושלמת של גרת-צדק. והרי בחג השבועות הראשון, בזמן מתן תורה, היינו כולנו בבחינה מסוימת גרים, כאשר קיבלנו את התורה ותרי"ג מצוותיה.

חג-השבועות העניק לנו את המתנה היקרה ביותר – התורה. בזכות היום הזה, "זמן מתן תורתנו", נוצרה התופעה היחידה במינה, שאין לה אח ורע בעולם כולו – אנשים, נשים וטף ההוגים בתורה ביום ובלילה ומוסיפים ללומדה כל ימי חייהם.

בעולם המושגים המקובל, לימודים נועדו למטרה מוגדרת כלשהי. מי שלומד רפואה רוצה להיות רופא, והלומד משפטים מעוניין בהסמכה לעריכת דין. היהדות רואה את לימוד התורה מטרה בפני עצמה. בראש ובראשונה, זו מצווה, והיא אחת המצוות הגדולות והחשובות ביותר. כל יהודי חייב ללמוד תורה לפחות "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", ומי שאינו טרוד בפרנסת בני-ביתו – חייב להקדיש כל רגע פנוי ללימוד התורה.

השכלה כללית יהודית

נוסף על כך, לימוד התורה נחוץ כדי שפשוט נהיה יהודים. טועים מי שחושבים כי הלימודים בישיבה נועדו להשגת הסמכה לרבנות. מסלול הלימודים הרגיל בישיבות כלל אינו מכשיר אדם לרבנות. יכול אדם ללמוד עשרות שנים בישיבה, להיות עילוי ותלמיד מצטיין, ועדיין לא יהיה רב. כדי לקבל הסמכה לרבנות יש צורך בלימודים מוגדרים מאוד של ארבעת חלקי השולחן-ערוך, ומי שלא פנה למסלול מיוחד זה, לא יוסמך לרבנות. כלומר, אדם עשוי ללמוד עשרות שנים בישיבה ולא לזכות בשום תואר.

במידה מסויימת אפשר להשוות את הלימוד בישיבה להשכלה הבסיסית שהמערכת הכללית מבקשת להעניק לכל ילד ונער בבית-הספר היסודי והתיכון. כששואלים הורים, מה יוצא לילדיהם משתים-עשרה שנות הלימוד בבית-הספר, התשובה שתתקבל תהיה: "הם לומדים להיות בני-אדם ורוכשים כלים לחיות בעולם האנושי". בדיוק כך יש להשיב על השאלה לשם-מה לומדים בישיבה: "כדי להיות יהודים וכדי לרכוש כלים לחיות בעולם המושגים של היהדות".

ההבדל ה'קטן' הוא, שכדי להיות 'אדם' די בשתים-עשרה שנות לימוד, ואילו כדי להיות 'יהודי' יש צורך בשמונה-עשרה שנות לימוד בסיסיות, בתוך מאה ועשרים שנים של השתלמות שוטפת. היהדות גדולה כל-כך וחובקת מרחבים עצומים כל-כך, שאדם נדרש להשקיע שנים רבות של לימוד אינטנסיבי, כדי לרכוש את היכולת לשחות בה בחופשיות ולצבור את הידע הנחוץ לחיי יום-יום ברוח התורה.

כוח הברכה וההצלחה

לפני כ-3300 שנה, בחג-השבועות הראשון לאחר היציאה ממצרים, הטיל הקב"ה על העם היהודי תפקיד נכבד וכבד – להיות "ממלכת כוהנים". הוא הטיל עלינו להיות הפנס של העולם, ולהביא לאנושות כולה את האמונה בא-ל אחד ואת הערכים הבסיסיים של חיים אנושיים הגונים וישרים. לנו נתן תפקיד מיוחד, ולצורך זה צייד אותנו בתרי"ג מצוות ובתורה אין-סופית, כדי לאפשר לנו לשמור על ערך מוסף של קדושה ושל התעלות רוחנית. ה'הכשרה' של יהודי מחייבת אפוא ללמוד ולהכיר לעומק את ים התורה.

את חשיבותו של לימוד התורה ממחישה ההלכה, כי מי שתורתו אומנותו פטור אפילו מתפילה. שכן ללימוד התורה כוח רוחני כביר, שהוא למעלה מכל המצוות. לכן נאמר שהתורה מגינה ומצילה, כי בזכות כוחה הרוחני הגדול היא מגינה על העולם כולו.

כל הקיום היהודי הוא למעשה על-טבעי והוא נשען הרבה על הנס ועל הברכה האלוקית. אנו רואים היטב מה קורה כאשר איננו זוכים לאותה ברכה מלמעלה: צבא חזק עומד חסר-אונים מול חוליות של משגרי קסאמים וחופרי מנהרות. הכלי לברכת ה' הוא לימוד התורה וקיום מצוותיה. לכן התורה מכונה "חיינו ואורך ימינו", כי היא מעניקה לנו את מהות החיים ומבטיחה את קיומנו לנצח-נצחים. חג-השבועות הוא הזמן לקבל החלטות טובות בקביעת עיתים לתורה, ושיהיה לנו חג שמח.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

ארבע שמות יש לחג השבועות וטעמם עימם:
חג-השבועות – כי היהודים ספרו ארבעים ותשעה ימים, שהם שבעה שבועות, משעת יציאת מצרים עד שניתנה התורה.
חג מתן-תורה – כי בו ניתנה התורה לעם-ישראל.
חג הקציר – כי בימים אלה מתחיל קציר החיטה.
חג הבכורים – כי בחג-השבועות החלו להביא לבית-המקדש את היבול הראשון של האילנות,שנקרא "בכורים". את הבכורים היו מביאים רק משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ-ישראל: חטה, שעורה, גפן, תאנה, רמון, זית, דבש-תמרים.

התורה – מגן העם

העולם של ימינו שונה מאוד מכפי שהיה לפני מאה שנה. בתוך מאה השנים הללו קמו מדינות חדשות ונעלמו מדינות ישנות. מאות מיליוני בני-אדם נדדו מארץ אחת לשנייה, החליפו שפה, תרבות, אורחות-חיים וסגנונות לבוש. אם היינו מביאים לכאן אדם שחי לפני מאה שנים – הוא לא היה מכיר בכלל את דמות העולם של ימינו.

כל זה קרה במשך מאה שנה בלבד. תארו לעצמכם אלו שינויים כבירים קרו בעולם במשך חמש-מאות, אלף, אלפיים ושלושת אלפים שנים. מדינות כבשו זו את זו עשרות פעמים. ממלכות אדירות קמו ונעלמו. העמים התערבבו אלה באלה, עד שאין היום שום עם שהצליח לשמור על ייחודו ועל זהותו במשך ההסטוריה.

חוץ מהעם היהודי. העם הקטן הזה סבל יותר מכל עם אחר על-פני האדמה. הוא נדד בכל  קצווי תבל ועבר רדיפות ועינויים. הוא התפזר בכל חמש היבשות של כדור- הארץ. אבל הוא לא התבולל בין העמים והצליח לשמור על ייחודו. גם אחרי אלפי שנים נשארנו כולנו יהודים, בני אברהם, יצחק ויעקב. כל זה קרה בזכות ספר יקר שקיבלנו בשעה שנעשינו לעם, ספר שעליו שמרנו במסירות-נפש
במשך כל הדורות. זהו ספר-התורה.

התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות. יהודים ברוסיה ובתימן, בצרפת ובאמריקה, באוסטרליה ובתוניס למדו אותה תורה, קיימו אותן מצוות, שמרו אותם חגים והתפללו באותה שפה.

בזכות התורה זכרנו את ארצנו. מהתורה למדנו שארץ-ישראל ניתנה לנו לנחלה מאת בורא העולם. בתורה מצאנו את ההבטחה, שגם אחרי שנים רבות של גלות אנו עתידים לחזור לארץ-ישראל ולבנותה מחדש. זכרנו, האמנו, ציפינו – והנה אנחנו פה.

כל זה קרה בזכות התורה, שניתנה לנו במעמד הר-סיני בחג-השבועות. לכן אנחנו חוגגים את החג הזה ושמחים בו, ובכל שנה אנו מקבלים עלינו מחדש את התורה, שהיא המתנה היקרה ביותר שנתן לנו הקדוש-ברוך-הוא. ואנחנו גם מחכים שתתגשם ההבטחה הגדולה של התורה – שיבוא משיח-צדקנו ויביא לנו ולעולם כולו את הגאולה האמיתית והשלמה.

נעשה ונשמע

לפני שנתן הקדוש-ברוך-הוא את התורה לעם-ישראל, הלך לכל העמים שהיו בעולם ושאל: "האם אתם רוצים לקבל את התורה?".
שאל כל עם: "מה כתוב בתורה זו שאתה רוצה לתת לנו?". סיפר הקדוש-ברוך-הוא לכל עם על מצווה אחת מהתורה. כששמעו זאת העמים אמרו: "לא, איננו יכולים לקיים מצווה זו. איננו יכולים לקבל את התורה".

כששאל ה' את היהודים אם הם רוצים לקבל את התורה, לא שאלו אותו מה כתוב בה. הם אמרומיד: "כן, אנו רוצים לקבל את התורה. נקיים כל מה שכתוב בה. נעשה ונשמע!". מיד נתן ה' את התורה לעם-ישראל.

הילדים – ערבים

כשרצה ה' לתת לעם-ישראל את התורה, ביקש לדעת מי יהיה אחראי לכך שהיהודים ישמרו אתהתורה, ילמדו אותה ויקיימו את מה שכתוב בה. הוא ביקש מבני-ישראל ערבים (אחראים).

אמרו היהודים: "אבותינו הקדושים – הם יהיו ערבים בעדנו". אך ה' לא קיבל תשובה זו. אמרו עוד היהודים: "נביאינו יהיו ערבים בעדנו". אך גם תשובה זו לא הסכים הקדוש-ברוך-הוא לקבל. ואז אמרו היהודים: "יש לנו ערבים טובים – הילדים שלנו! הם יהיו אחראים לכך שנשמור את התורה. אם המבוגרים ישכחו ולא ישמרו את התורה כראוי, יבואו הילדים וישמרו את התורה ויחזירו את כל העם אליה". כששמע ה' תשובה זו, מצאה חן בעיניו ונתן ליהודים את התורה.

כל העם ראה

כששלח הקדוש-ברוך-הוא את משה רבנו להוציא את בני-ישראל ממצרים, חשש משה ללכת ואמר: "אולי לא יאמינו לי, אולי יטענו שה' לא דיבר אלי". אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: "אל תירא, יבוא יום וכל העם יראה שאני נותן את התורה על- ידך".

לאחר שיצאו ממצרים והגיעו להר-סיני, אמר הקדוש-ברוך-הוא למשה: "לך אמור לעם-ישראל, שאני עומד להתגלות על הר-סיני לעיני כל העם, והכל יראו שאני נתתי את התורה ואני שלחתי אותך".

התכונן כל העם שלושה ימים וציפה לקבלת התורה, ואז ירד הקדוש-ברוך-הוא על הר-סיני. כל העם ראו את הקולות, את האש והעשן, ושמעו את הקול הגדול: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית-עבדים".

אחרי ששמעו בני-ישראל את שני הדברות הראשונים, הרגישו שאין בכוחם לשמוע עוד את קולה'. הם באו למשה רבנו בבקשה: "אנא, בקש מהקדוש-ברוך-הוא שיתן לך את התורה ולא ידברישירות אלינו, פן נמות". נענה ה' לבקשת העם ומסר את שאר הדברות ואת כל דיני התורה למשה רבנו.

תורה מתוך ענווה

כששמעו ההרים שה' עומד לתת את התורה על אחד מהם, מיד באו כל ההרים הגבוהים ואמרו: "עלי תינתן התורה, עלי תינתן התורה". רק הר סיני עמד מבוייש. הוא היה הר נמוך ומה היה יכול לומר ליד ההרים הגבוהים?

אמר להם הקדוש-ברוך-הוא: "למה אתם מתרוצצים, הרים גבוהים? אתן את התורה דווקא על הר-סיני, שהוא הר נמוך. כך ידעו הכול, שרק על-ידי ענוה זוכים לתורה".

התורה של כולם

התורה ניתנה דוקא במדבר השומם ולא במקום מיושב. מכאן למדנו, כי כשם שהמדבר שייך לכולם ואינו רכושו של איש, כך גם התורה היא של כולנו; כולנו יכולים וצריכים ללמדה ולהבינה, כי היא שלנו.

ממנהגי החג

אוכלים מאכלי חלב

בחג-השבועות נוהגים לאכול גבינות ומאכלי חלב. אחת הסיבות לכך היא, שכאשר ניתנה לבני-ישראל התורה, ובה נצטוו על דיני הכשרות, התברר שאין להם בשר כשר, מכיוון שהכנת בשר כשר דורשת סכיני שחיטה מיוחדים וכן יש צורך להשרות את הבשר במים ולמלחו במלח, וכל זה דורש זמן. לכן אכלו ביום זה מאכלי חלב.

ערים עד הבוקר בליל שבועות

משום שרבים מבני-ישראל שכבו לישון בלילה שלפני מעמד הר-סיני, ושנתם היתה מאוד נעימה ומתוקה, עד שהקודש-ברוך-הוא היה צריך להעירם משנתם. כדי לתקן זאת אנו נוהגים להיות ערים כל הלילה ולעסוק בתורה.

יש המקשטים בירק את בית-הכנסת

בקהילות רבות נהוג לקשט את בית-הכנסת בענפי אילנות. אחת הסיבות לכך היא, כדי להזכיר את הר-סיני שהיה מכוסה ירק, שלכן ציווה הקדוש-ברוך-הוא להרחיק את הצאן והבקר מההר.

סיפורים לשבועות

אליהו והצייד

פעם הלך אליהו הנביא בדרך ופגש אדם פוחז וקל-דעת. החל האיש ללעוג לאליהו: "אתה כל היום לומד תורה, ואילו אני עושה חיים ונהנה מתענוגות העולם".

אמר לו אליהו: "בני, אבל מה תענה ביום-הדין, כשישאלו אותך למה לא למדת תורה?". צחק האיש: "מזה אני לא מפחד. אענה, שלא נתנו לי שכל ובינה ללמוד תורה". שאלו אליהו: "ממה אתה מתפרנס?". השיב האיש: "אני צד עופות ודג דגים". שאלו אליהו: "איך אתה עושה זאת?". הסביר האיש: "אני לוקח פשתן, עושה ממנו חוטים חזקים, מכין מלכודות ורשתות ובאמצעותן צד את העופות ודג את הדגים".

שאלו אליהו: "מי לימדך להכין מלכודות ורשתות?". אמר האיש: "מן השמים נתנו לי בינה ודעת". אמר לו אליהו: "אם נתנו לך בינה ודעת להכין מלכודות ורשתות, ונתנו לך שכל כדי לצוד עופות ולדוג דגים – כל-שכן שנתנו לך שכל ובינה כדי להבין את דברי התורה, שעליהם נאמר: 'כי קרוב אליך הדבר מאד'. אם רק תרצה – תוכל גם אתה ללמוד תורה".

נגעו דבריו של אליהו בליבו של האיש ופרץ בבכי. אמר לו אליהו: "אל תבכה, אתה עוד יכול ללמוד תורה. איך הדבר תלוי אלא ברצונך".
(על-פי מדרש תנחומא וילך ג; ילקוט שמעוני סוף פרשת ניצבים)

החכם והסוחרים

מעשה בתלמיד-חכם אחד שנסע בספינה. באותה ספינה נסעו סוחרים עשירים, שהובילו עמם סחורות. היו הסוחרים מתגאים בסחורותיהם איש לפני רעהו ומתארים את העסקים המוצלחים שצפויים להם. רק היהודי החכם ישב עם ספריו ולמד, ולא השתתף בשיחותיהם של הסוחרים.ה שאלו הסוחרים את היהודי: "האם גם אתה מוליך עמך סחורה?". השיב החכם: "כן, אך סחורתי יקרה יותר מכל סחורותיכם". שמעו כך הסוחרים והתחילו לנסות לנחש איזו סחורה יקרה זו שמוביל עמו היהודי. אחד אמר: "ודאי הוא מוביל משי יקר". שני אמר: "אני חושב שיש עמו תכשיטי-זהב מרהיבים". שלישי אמר: "ואולי הוא נושא עמו יהלומים ואבנים יקרות אחרות?".

מרוב סקרנותם החלו לחפש את הסחורה. הם שאלו את רב-החובל היכן מצויה סחורתו של היהודי. אמר להם רב-החובל: "היהודי הזה לא הביא עמו שום סחורה". בדקו הסוחרים בחדרו, וראו שאין גם שם זכר לסחורה כלשהי. כך חיפשו ובדקו ולא מצאו דבר.

לגלגו הסוחרים על היהודי: "לא סוחר אתה, אלא סתם עני שאין לו מאומה". אך החכם שתק ולא השיב להם מלה.

הספינה המשיכה במסעה ולפתע התנפלו שודדי-ים על האניה ולקחו את כל הסחורה שהיתה בה. הסוחרים העשירים נותרו בלי כסף ובלי רכוש, רק עם בגדיהם אשר לעורם. אמר להם החכם: "עכשיו תיווכחו שסחורתי יקרה יותר משלכם". כשהגיעו ליבשה, נכנס החכם לבית-המדרש והחל לשוחח בדברי-תורה עם יושבי בית- המדרש. הללו ראו מיד כי האורח הוא חכם גדול. מיהרו להזמין את כל תלמידי- החכמים, והאורח דרש לפניהם דרשה נפלאה ועמוקה.

אחרי הדרשה הכינו לכבודו סעודה גדולה וכיבדוהו כבוד רב. אחר החכם למארחיו: "אנא מכם, דאגו גם לסוחרים שבאו עמי בספינה, אשר שודדים גזלו מהם את כל סחורותיהם והשאירום בעירום ובחוסר-כל". שמעו היהודים בקולו, הכינו אכסניה לסוחרים ונתנו להם כסף שיוכלו לקנות אוכל ולחזור לבתיהם".

היו הסוחרים מלאי תודה לחכם, ובאו לבקש את סליחתו על שלגלגו עליו בהיותם בספינה.

אמר להם: "הלא אמרתי לכם שסחורתי יקרה יותר משלכם; הסחורה שלכם יכולה להינטל מכם,ואילו סחורתי קיימת לעד".ה ועל כך אמר דוד המלך: "טוב לי תורת-פיך מאלפי זהב וכסף".
(על-פי מדרש תנחומא פ' תרומה, ותנחומא-הקדום שם)

לשמוע את עשרת הדברות

בחג-השבועות בבוקר קוראים בבתי-הכנסת את עשרת הדברות מתוך ספר-התורה. כל הנוכחים עומדים על רגליהם ומקשיבים לקריאה. חכמינו אמרו, ששמיעת עשרת הדברות בשבועות נחשבת לנו כאילו אנו עומדים לפני הר-סיני ושומעים את עשרת הדברות מפי הקדוש-ברוך-הוא.

לכן נזכור: כל הילדים, בנים ובנות, גדולים וקטנים, באים לבתי-הכנסת בבוקר החג. יחדיו נקשיב לקול הקורא בתורה ונרגיש כאילו אנו עומדים עכשיו מול הר-סיני ושומעים את עשרת הדברות מפי האלוקים.

מאז חלפו יותר משלושת-אלפים ושלוש-מאות שנה, ואנו עדים לתופעה מעניינת: היהדות השפיעה על האנושות כולה. שתי הדתות הגדולות, הנצרות והאסלאם, מבוססות במידה רבה עליה. ובכל-זאת היהדות נותרה דתם של מעטים. אם היהדות היא דת-האמת, מדוע לא סחפה אחריה את העולם כולו?

היהדות נועדה ליהודים

שתי תשובות בדבר. ראשית, היהדות לא נועדה לאנושות כולה. תרי"ג המצוות ניתנו לעם-ישראל בלבד וגוי אינו צריך לקיימן, ואפילו אסור לו לקיימן. גם אין לנו שום עניין לעודד גיור. כאשר גוי מביע את רצונו להצטרף לעם היהודי, אנו מצוּוים לנסות לדחותו, ורק אם מגלים שכוונתו כנה ועזה – יש לקבלו.

עם זה, האמת של היהדות אכן הגיעה לכל האנושות. נוסף על תרי"ג המצוות, שנועדו לעם-ישראל בלבד, יש ביהדות חלק אוניברסלי, כלל-אנושי. האמונה באלוקים אחד ושאר המצוות הכלליות, המכונות ’שבע מצוות בני-נח’, מיועדות לכל בן-אנוש על-פני האדמה. הערכים הללו אכן הגיעו לכל האנושות – מתוך היהדות.

מעמד הר-סיני התחולל בימים שהעולם כולו עבד אלילים. העם היהודי היה היחיד שהאמין באלוקים אחד, בורא שאין לו גוף ולא דמות הגוף. זו הייתה אמונה שהאנושות, באותם ימים, לא הייתה מסוגלת לקבל.

חלפו שנים ואט-אט חלחלה ההכרה הזאת למרבית האנושות. הדבר נעשה במידה רבה על-ידי הדתות המונותאיסטיות האחרות, שנטלו מן היהדות את רעיון האמונה בא-ל אחד והפיצו אותו בקרב מאות-מיליוני בני-אדם. ברור שהדתות הללו הוסיפו על אמונה בסיסית זו עיוותים וסילופים, אך בפועל, באמצעותן נעשתה האמונה בבורא העולם נחלת האנושות כולה.

כיום קל לראות כיצד ההתגלות האלוקית שהתחוללה בחג-השבועות כבשה למעשה את העולם כולו. המסר הכלל-אנושי בדת ישראל אכן הגיע לתודעת האנושות כולה. איננו עוד מעטים באמונתנו בה’ אחד. העולם כולו התנער מן האלילות והגיע להכרה ברעיון האחדות האלוקית.

תיקון העולם

איננו זקוקים לתמיכתו של העולם באמונתנו, אולם יש לנו עניין גדול בה. בהר-סיני נצטווינו להביא את רעיון ’שבע מצוות בני-נח’ לתודעת כל בני-האנוש. זה גם חלק מהייעוד הצפוי להתקיים בימות המשיח. אחד הדברים שהמשיח אמור לעשות הוא "לתקן את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד", כדברי הרמב"ם. ככל שהאנושות נעשית בשלה יותר לרעיון זה, אנו מבינים שזמן ביאת המשיח מתקרב והולך.

לנו, היהודים, נועד תפקיד מרכזי בהכנת העולם לייעודו. מחובתנו להביא את ’שבע מצוות בני-נח’ לכל האנושות כולה, חלק מתפקידנו להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". כשם שהכוהנים בעם-ישראל תפקידם להקרין ערכי קדושה ורוחניות על כל העם, כך תפקידו של העם היהודי להיות אור לגויים במובן הרוחני.

זו המשמעות האמיתית של היותנו ’עם-סגולה’. אין כאן התנשאות, חלילה, אלא מחוייבות עמוקה לערכים, לקדושה ולרוחניות. זו תביעה מעצמנו והכרה בתפקיד הגדול וכבד-המשקל המוטל עלינו. עלינו להקרין את ערכי האמונה לעולם כולו ולהכינו לגאולתו השלמה בקרוב ממש.

בראש חודש סיוון הגיעו בני ישראל להר סיני וחנו למרגלותיו. בדרך כלל מתארת התורה את הפעולות של עם ישראל בלשון רבים: וילכו, ויבואו, ויחנו. במקרה זה מתנסחת התורה בלשון יחיד: "ויחן שם ישראל נגד ההר". ומסבירים חז"ל כי זה בא לבטא את האחדות בה היו בני ישראל, "כאיש אחד בלבד אחד".

בשעה שיצאו בני ישראל ממצרים הם היו מקשה אחת של עם. לא הייתה בתוכם חלוקה כלשהי, גם לא למעמדות של כוהנים, לויים וישראלים. המחלוקת הראשונה נוצרה על שפת ים סוף (מה לעשות לנוכח המצרים הרודפים), ובהמשך נתגלעו מחלוקות נוספות. מכל מקום, למרגלות הר סיני כולם התעלו מעל למחלוקות והגיעו לאחדות עמוקה.

ההתעלות הזו רמוזה במספר התורני של חודש סיוון – החודש השלישי (בתורה, נקרא ניסן הראשון לחודשים ולכן סיוון הוא השלישי). מה הרעיון שגלום במספר 'שלושה'?

המספר 'אחד' מבטא נוכחות של מציאות אחת שאין בלתה, כך שאין לה עם מי להתאחד. המספר 'שניים' אומר כי ישנן לפנינו שתי מציאויות-עמדות – מה שמזמין אפשרות למחלוקת. המספר 'שלושה' מגלה נוכחות של גורם שלישי, שעשוי להיות המאחד בין השניים החולקים.

זוהי האחדות שנוצרה בחודש השלישי, סיוון: לאחר שכבר היו מחלוקות בעם ישראל, הגיע הגורם המאחד – הנכונות לקבלת התורה – שחיברה את כולם להיות "כאיש אחד בלב אחד".

תורת החסידות מלמדת כי בכל תאריך חוזר על עצמו במובן מסוים מה שאירע ביום זה בעבר ואף ניתן לחוות זאת. בימים אלה ניתנת לנו אפוא ההזדמנות לחדש את האחדות בינינו. אחדות אמיתית, בכוח התורה, שמרוממת מעל להבדלים וחילוקי דעות.

האחדות היא כלי לכל ברכותיו של הקדוש-ברוך-הוא, ובמיוחד לברכה העיקרית – הגאולה האמיתית והשלמה.

מרגע היציאה ממצרים חיכה עם ישראל בדריכות וספר את הימים לקראת נתינת התורה. בצל המעמד הגדול נשכחו המריבות הקטנות, כל ה"חשבונות" האישיים חוסלו והעם כולו ניצב למרגלות הר סיני באחדות גמורה – "כאיש אחד בלב אחד".

המדרש מספר כי ברגע האחרון התנה הקב"ה את נתינת התורה במתן ערבויות מתאימות מצד בני-ישראל, שיבטיחו לו כי אכן יקיימו את התורה היקרה וישמרו עליה. בתשובה הציעו בני-ישראל כערבים את האבות הקדושים, אך הקב"ה דחה את ההצעה בטענה כי גם באבות נמצא שמץ של עוון וממילא אין הם יכולים להיות ערבים.

יוצא אפוא כי לילדים הקטנים ישנו תפקיד מרכזי בקבלת התורה ולכן בכל שנה מעורר הרבי לפני חג השבועות את ההורים והמחנכים לדאוג שכל הילדים יבואו ביום החג, בבוקר, לשמיעת קריאת עשרת הדיברות, היות וזהו הזמן שאנו מקבלים בכל שנה מחדש את התורה. מכיוון שהערבות חלה על כל הילדים ללא יוצא מן הכלל – ואין זה תלוי כלל במידת גילם והבנתם – יש להביא גם את התינוקות הרכים ואפילו בני חודש ומעלה.

* * *

באחת משיחותיו מאיר הרבי את דברי המדרש הנ"ל באופן המתאים לחיינו היום יומיים: ישראל הם העם הנבחר, ובעצם מהותם אוהבים ללמוד את התורה שנאמר: "כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים". אולם לפעמים, בגלל סיבות וטרדות שונות, יתכן שיתרחקו מלימוד התורה וקיום מצוותיה על אף הטוב והעונג הטמונים בהם. על כן בשעה שנתן הקב"ה את התורה, רצה להיות בטוח כי ישראל ילמדו את התורה ויקיימו את מצוותיה ולכן דרש ערבים.

מה השיבו לו בני-ישראל? "אבותינו ערבים בעדינו", האבות ילמדו תורה: יש לנו אבא זקן שנמצא כבר במושב זקנים ואין לו דאגות בענייני פרנסה וכד' כך שלבטח ימצא תמיד את הזמן הדרוש ללמוד תורה. מאידך, מבטיחים הבנים, אנו נתמוך בו ונספק לו את כל צרכיו.

משלא קיבל הקב"ה הצעה זו מצאו בני-ישראל פתרון אחר: "נביאנו ערבים בעדינו", "נביא" מלשון ניב שפתיים, הרבנים שלנו ילמדו עבורנו את התורה. כל אדם ישכור לעצמו רב, יתמוך בו כדי שילמד תורה והוא עצמו יעסוק במסחר.

ברם הקב"ה לא קיבל גם ערבות זו כי רצונו שכל בני-ישראל ילמדו תורה ויקיימו מצוות. רק כאשר אמרו ישראל: "בנינו ערבים בעדינו", שכל עוד שהם צעירים לימים ואינם מוכשרים למסחר ישלח אותם האב ללמוד בישיבה או בבית הספר התורני, הסכים הקב"ה לערבות והסיבה היא: אם ילמדו בצעירותם רבים הסיכויים ששוב לא יעזבו את ספסל לימודיהם גם בבגרותם. יתר על כן: הילדים ידברו במשך הזמן על לב הוריהם עד שישכנעו אותם להתחיל ולהתמיד בלימוד התורה וקיום מצוותיה.

מכל האמור אנו רואים את גודל חשיבות החינוך היהודי האמיתי, בעיקר בשנות הילדות הראשונות המטביעות את חותמן על הילדים הצעירים ומבטיחות את המשך קיומו של עם ישראל – "עם ישראל חי" – עם שהוא חי ומתנהג על פי הוראותיו של בורא העולם מבלי להתפעל משום דבר.