אחד מקווי האופי הבולטים ביתר של מגילת רות – והסיבה העיקרית לקריאתה בחג מתן התורה – נעוצה בעובדה שרות היא דוגמא מושלמת של גרת-צדק. והרי בחג השבועות הראשון, בזמן מתן תורה, היינו כולנו בבחינה מסוימת גרים, כאשר קיבלנו את התורה ותרי"ג מצוותיה.

ואכן, לתקופת השנה נולד לה בן. ויחד עם בעלה רוותה ממנו נחת. כשהיה הילד בן שנתיים לקחוהו ההורים לבעש"ט. הצדיק ברך את הילד וציוה על ההורים לנסוע לביתם. והנה, בבואם הביתה, נפטר הילד באופן פתאומי. ההורים הכואבים והרצוצים מיהרו מיד לאחר תום שבעת ימי האבל אל הבעש"ט ושפכו לפניו את מר ליבם.

בתשובה סיפר להם הבעש"ט את הסיפור הבא: "פעם היה מלך גדול שלא חסר לו מאומה מלבד דבר אחד: בן שירש אותו לאחר מותו. יום אחד אמר לו אחד מיועציו "איש לא יוכל לעזור לאדוני המלך, מלבד היהודים". לכן על המלך להוציא פקודה, שאם עד תום שנה לא ייוולד למלך בן, "יגורשו כל היהודים מארצו".

המלך קיבל וביצע את הרעיון והצו ניתן. היהודים נבהלו על נפשם והתכנסו בבתי הכנסת, צמו והתפללו לה' שייתן למלך בן. באותה שעה הייתה בגן עדן נשמה קדושה שלא יכלה לראות בצערם של היהודים, עמדה לפני כסא הכבוד ואמרה: "ריבונו של עולם, שלח אותי לעולם להיות בנו של המלך ובלבד שהיהודים לא יסבלו".

כך היה. כעבור שנה ילדה המלכה בן והמלך ביטל את גזירת הגירוש.

המלך שכר פרופסור נודע כדי ללמד את בנו, שהיה בעל כישרונות בלתי רגילים, אך יורש העצר טען כי הלימודים אינם מספקים אותו והמלך שלח אותו לאפיפיור. אולם תנאי התנה האפיפיור, ששעתיים בכל יום לא יורשה גם בן המלך להפריעו, כי באותו זמן הוא מסתגר בחדרו ועולה השמימה.

הנסיך, שלא היה יכול לעצור בעד סקרנותו, נכנס פעם אחת בהפתעה לחדרו של האפיפיור וראה אותו עטוף בטלית ותפילין. למראה מבטיו המפוחדים של האפיפיור, שסוד היותו יהודי נתגלה, הרגיע אותו בן המלך כי לא יגלה לאיש ויחד עם זאת ביקש להכיר את הדת היהודית ולהתגייר.

וכך, יום אחד, באחת מנסיעותיו אל מחוץ למדינה החליף בן המלך את בגדיו לבגדי איכר פשוט, התגייר וחי באותה מדינה עד יום מותו.

כאשר חזרה אותה נשמה למעלה ועמדה במשפט לא העיז אף אחד לדבר לחובתה של נשמה שמסרה את עצמה למען היהודים. אולם בכל אופן נמצא מי שיקטרג על כי שנתיים ימים התחנכה בידיים לא יהודיות. על כן הוחלט להחזירה לעולם הגשמי כדי שתתחנך אצל יהודים.

הבעש"ט הפסיק לרגע את סיפורו ופנה אל ההורים:

"דעו לכם כי הילד שלכם הוא של אותה נשמה קדושה ומכיוון שנגזר עליכם מן השמים שלא יהיו לכם ילדים ניתנה בידכם האפשרות לגדל את אותה נשמה שנתיים ימים".

מסיפור זה למד האדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי, מספר לקחים וביניהם:

(תודתנו לשולחת הסיפור ובתו של גיבור המעשה, הגב’ יקטרינה פוזיילוב, תל-אביב)

לפני שנים רבות חי בטוניסיה סוחר-עתיקות יהודי, מצליח שמו. הוא לא עשה הון גדול ממסחרו, אך הייתה לו פרנסה ב"ה, והוא נתן צדקה יותר מעשירים יותר גדולים ממנו.

מצליח לא היה תלמיד-חכם גדול, אולם הוא היה חובב תורה והיה מייקר ומכבד תלמידי-חכמים ותומך בהם בכל כוחו. אין זה פלא אפוא, כי בעוד שכל הימים הטובים היו חשובים ויקרים בעיניו. הוא החשיב במיוחד את חג השבועות, זמן מתן תורתנו, וכי מה היו היהודים עושים, בלי התורה הקדושה? ואיך היה הוא, מצליח, נראה, בלי המתנה היקרה של תורה ומצוות, חגים ומועדים, שנתן ה’ לעמו ישראל?

מצליח לא היה מסוגל לתאר לעצמו, כיצר זה קרה, שהיהודים ישנו באותו לילה גורלי של מתן תורה. מה גם, שלפני כן הם ספרו את הימים והשבועות, מאז צאתם ממצרים ועד בואם למרגלות הר סיני, ספרו שבעה שבועות שעברו לאט לאט ולבסוף, כאשר הגיע היום הגדול, הם ישנו שנת ישרים וה’ יתברך בכבודו וכעצמו, היה צריך לבוא ולהעיר אותם בקולות וברקים ! ממש לא ייאמן.

אמנם ניסה מצליח ללמד זכות על בני דור קבלת התורה, בכך שהם וודאי רצו להיות רעננים וערניים, כדי לקבל את הגילוי האלוקי כמו שצריך, בכל חושיהם וכוחות הנפש שלהם. אולם התירוץ הוא תירוץ, אך כנראה שהם בכל זאת שגו ומשגה לא קטן ומאז ועד היום עוסקים יהודים בתיקון אותו משגה על ידי כך שהם ערים בליל שבועות, אומרים "תיקון", לומדים תורה – וכל זאת כדי לתקן את אותו משגה היסטורי. ואם לתקן – הרי שיש לעשות במלוא מובן המילה ולהראות לקב"ה, באיזו חיבה ומסירות נפש יהודי מקבל את התורה.

כשמחשבות אלה מנסרות במוחו, התכונן מצליח לחג קבלת התורה. מנהגו היה להזמין לביתו מנין של תלמידי חכמים עניים לליל ראשון של שבועות (בחו"ל חוגגים שני יו"ט, בשל יו"ט שני של גלויות), ואחרי הסעודה של החג לומר "תיקון" וללמוד כל הלילה. הוא הכין להזדמנות זו כיבוד ראוי לשמו, פירות, מיני מזונות, צימוקים ושקדים ומשקאות בשפע וכל מיני דברי מתיקה, כדי להיזכר במתיקותה של תורה ולגרש את הרצון לישון.

כך היה מצליח נוהג כל השנים ומנהגו זה הפך לשם דבר בעירו ועשה רושם בשמים. אולם, נראים הדברים, כאילו היו מלאכים בשמים שקינאו בהצלחתו של מצליח, או אולי השטן "ככבודו ובעצמו" התערב, כדי להעמיד אותו בניסיון.

איך שלא יהיה, החלה ההצלחה להתרחק ממצליח ופרנסתו הפכה קשה יותר מיום ליום, עד שבהגיע חג השבועות נשאר מבלי פרוטה בכיסו. הגיעו הדברים לידי כך, שלא היה לו במה לכסות את הוצאות החג של משפחתו-הוא, מבלי לדבר כבר על הזמנת אורחים, כמנהגו מידי שנה.

כאשר ראתה אשתו של מצליח, כי המצב קשה ולא נראה כל מוצא אחר, הוציאה את תכשיטיה, נתנה אותם לבעלה והציעה שהוא ימשכן אותם, כדי שיהיה להם כסף להוצאות החג. וכאשר לבו של מצליח נחמץ בקרבו למראה הקרבה זו, אמרה לו אשתו דברי ניחומים וביקשו לא להיות עצוב על שהגיעו למצב זה, יען כי ה’ יעזור להם והוא עוד יקנה לה תכשיטים יותר יפים מאלה…

"ברוכה את לה’ יקירתי" – אמר לה מצליח נרגש כולו – "שלמה המלך אמר כי "אשת חיל עטרת בעלה" והוא בודאי התכוון לאישה כמוך". מצליח הודה לאשתו נרגשות. משכן את התכשיטים והתכונן לחג השבועות שמה וטוב לב.

בלכתו הביתה מבית העבוט, בו קיבל תמורת תכשיטי אשתו סכום הגון, היה מצליח שמח, על כי יעלה עתה בידו לחוג את חג קבלת התורה, כמנהגו מאז ומתמיד. כלכתו הביתה, פגש מצליח את הרב הכולל של טוניסיה, רבי יצחק טייב, וברכו לשלום בכבוד הראוי. הרב שמח על הפגישה ואמר למצליח, כי הוא אוסף למטרת פדיון שבויים והוא חסך לו דרך, לאחר שהיה בדעתו לסור לביתו.

מצליח הוציא מכיסו את סכום הכסף שקיבל תמורת תכשיטי אשתו ונתן אותו לרב, תוך שהוא מודה לו על הזכות שזיכה אותו במצווה כה חשובה. הרב בירך אותו באומרו כי זכות המצווה תעמוד לו ויזכה לעשות מצוות רכות כהנה וכהנה. "אמן, כן יהי רצון" – השיב מצליח לדברי הברכה.

הרב הלך לדרכו ומצליח נשאר עומד במקומו שקוע במחשבות. "איך אוכל ללכת הביתה כידיים ריקות ומה אומר לאשתי?" – חשב. בעומדו כך מהרהר, שמע מצליח קול ידידותי הקורא לו : "שלום מצליח, מה שלומך ? רציתי לגשת אליך הביתה. טוב שפגשתי אותך ,"

"שלום סולימאן" – השיב מצליח – "כמה אוכל לשרת אותך?"

סולימאן זה היה אחד מאנשי סודו של המלך (ביי) של טוניסיה ולא אחת קנה אצל מצליח עתיקות יקרות-ערך עבור חצר המלכות. "עשה לי טובה, מצליח" – אמר סולימאן. "אני צריך באופן דחוף עבור הביי מערכת של ספלוני-קפה, לפחות תריסר פריטים, אבל משהו  מיוחד במינו. זה צריך להיות "עתיקה" אמיתית, משהו שלא כל יום רואים אותו. אם תצליח לארגן לי משהו מתאים, תעשה עסק טוב ולא תצטער. אגלה לך סוד, כי הפעם אני צריך את זה עבור הביי בכבודו ובעצמו".

"לא אוכל להבטיח לך ברגע זה, אך אעשה כמיטב יכולתי. כדי לחפש ולמצוא משהו מתאים" – הבטיח מצליח חגיגית.

מצליח הכיר את כל סוחרי העתיקות של העיר, מיד הוא ניגש אל אחד מהם ולמזלו מצא את מבוקשו. היה זה סט של ספלוני קפה עתיקים, מחרסינה נהדרת, משהו מיוחד במינו. הסחורה הייתה מונחת זמן רב אצל הסוחר ההוא, שהיה מוכן לתת אותה במחיר סביר. מצליח לקח את המערכת על תנאי – : אם ימכור אותה, יביא את הכסף ואם לאו – יחזיר את הסט לבעליו. הסוחר הסכים ומצליח לקח את הספלונים והלך עמם לארמון הביי.

"ברוך השם. עלה בידי למצוא משהו מתאים" – בישר להם מצליח ופקידי הביי שמחו לקראתו ואמרו לו, כי אם הסט ימצא חן בעיני הביי ייטב לכולם. באומרם זאת הכניסו את מצליח אל המלך, והוא הציג בפניו את המערכת העתיקה.

הביי של טוניסיה שמח מאד למראה עיניו. "זהו כדיוק מה שחשבתי ורציתי לרכוש זה זמן רב" – אמר ושאל כמה הסט צריך לעלות. נקב מצליח בסכום שהתחייב לשלם לסוחר העתיקות. אם המערכת תמצא חן בעיני המלך.

"הרי זה ממש מציאה" – אמר המלך בהתפעלות – "אולם הביי של טוניסיה אינו מחפש "מציאות". באומרו זאת פקד המלך על הממונה על אוצר המלוכה לתת למצליח פי שלושה מהסכום שנקב. לאחר מכן הוא פנה אל מצליח, שוחח עמו באופן ידידותי ביותר ואמר לו : "אני יודע שאתם, היהודים, עסוקים עתה בהכנות לקראת החג שלכם. משום כך אני מודה לך, מצליח, שמצאת זמן לחפש עבורי את מערכת ספלוני הקפה. דרך אגב, באיזה שלב אתה נמצא בהכנות לקראת החג שלכם?"

"אדוני המלך – השיב מצליח – אני חייב לומר לך את האמת, כי עדיין לא החילותי בהכנות כלל".

"אם כך, אני אחסוך לך זמן" – אמר הביי וציווה על אנשיו לשלוח לביתו של מצליח שק מלא קמח סולת, צפחת שמן זית ושתי כבשים צעירים. "זוהי מתנה מבית המלוכה" – אמר הביי והוסיף "לך, מצליח, ותחוג בשמחה את החג שלך".

מצליח יצא מארמון המלך שמח וטוב לב. כיסיו היו מלאים מטבע זהב.

וראשית חכמה, חשב, עליו ללכת ולשלם לסוחר העתיקות את מחיר המערכת. לאחר מכן יש לגשת לבית העבוט ולפדות את התכשיטים של האישה ובנוסף לכך לקנות איזו מתנה יפה לאשת-החיל לכבוד החג.

בלכתו ברחוב פגש מצליח את הרב הכולל. מצליח שמח לקראתו ואמר לו : רבי, ברכתך נתקיימה. עתה יש בידי לתת תרומה גדולה יותר לפדיון-שבויים" – ובאומרו זאת נתן לרב סכום כפול מזה שנתן קודם לכן. "ברוך השם, שנינו הצלחנו" – אמר הרב ושוב בירך את מצליח בהצלחה מופלגת, ואיחל לו חג שמח וקבלת התורה בשמחה ופנימיות.

כבואו הביתה, קידמה אותו אשתו, מזל, במאור פנים. היא כבר הייתה באמצע מלאכת אפיית חלות ועוגיות לכבוד החג. "הכבשים ממתינים שייקחו אותם אל השוחט" – אמרה בשמחה וכדי לאשר את דבריה, נשמעה מכיוון הדיר פעייה עליזה של בעלי החיים.

כך חגגו מצליח ומזל יום טוב שמח. לסעודת החג, שנערכה כיד המלך, הוזמנו יותר אורחים מאשר תמיד ומי שלא היה אותו לילה בביתו של מצליח – לא ראה שמחת מצווה מימיו…