מה יכול החקלאי המסכן לעשות? להתפלל אל השם שיברך את פרי עמלו ויתן לו קציר טוב, יבול טוב ובשעה טובה.

אין זה פלא איפוא, כי ימי הקציר היו ימי שמחה וגיל בארץ ישראל. החקלאי היהודי ידע אל נכון כי על כל מה שיש לו, עליו להודות לה' הטוב והמטיב. וכדי שלא נשכח אמיתות אלה, אנו אומרים בפרשת "שמע" שלוש פעמים ביום: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי… ונתתי מטר ארצכם בעיתו, יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך".

עונת הקציר בארץ ישראל הקדומה התחילה בתקופת פסח. שעה שיבול השעורה נקצר לראשונה והעומר הובא לבית המקדש כקרבן תודה. מיד לאחר מכן מתחילים גם יבולים אחרים להבשיל, אולם ביכורים לא הובאו למקדש לפני חג השבועות. זמן הבאת הביכורים היה מחג השבועות ועד חג הסוכות, במשך כל ימי הקיץ.

ביכורים הובאו אך ורק משבעת המינים שארץ ישראל השתבחה בהם: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. מסכת שלימה במשניות ובגמרא הירושלמית מטפלת בכל השאלות ההלכתיות הכרוכות בהבאת הביכורים. כאן מתבררת השאלה, מי צריך להביא ביכורים ולקרוא את ה"הצהרה" הכתובה בתורה (למשל גוי אינו יכול לקרוא את "ארמי אובד אבי", כי אבותיו הלא לא היו יהודים). אנו לא ניכנס כאן לפרטי הדינים של הבאת הביכורים, אולם נביא בפני קוראינו פרטים אחדים מסדר הבאת הביכורים, כפי שהוא מתואר כמשנה .

"יורד אדם בתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה. אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי (חוט) ואומר: הרי אלו ביכורים". תארו לכם את החלקאי היהודי בשעה זו, כמה שהוא רוצה לתלוש את הפרי הבשל, הראשון שהבחין בו, ולשימו בפיו, אך לא! הוא אינו עושה זאת, אין הוא מתפתה לאכול את הפרי, אלא מגישו לה' כביכורי יבולו, כתודה על הקציר הטוב.

באספו את כל פרי הביכורים ובהוסיפו אליהם פירות מובחרים אחרים, הלך החקלאי היהודי אל עיר המחוז הסמוכה, שנקראת "עיר של מעמד", ולן ברחובה של עיר ולא היה נכנס לבתים. ולמשכים היה הממונה אומר: "קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוקינו".

"הקרובים (לירושלים) מביאים התאנים והענבים (טריים), והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים. העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאים אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה".

בדרך בואכה ירושלימה היה השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, "החליל מכה לפניהם עד שהגיעו קרוב לירושלים. משהגיעו קרוב לירושלים, הפחות והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם, וכל בעלי אומניות של ירושלים עומדים לפניהן ושואלין בשלומם: אחינו אנשי המקום פלוני בואכם לשלום".

"החליל מכה לפניהן עד שהגיעו להר הבית. שם נוטל כל אחד את סלו על כתפו, ונכנס עד שמגיע לעזרה, הגיע לעזרה דברו הלויים בשיר: ארוממך ה' כי דיליתני ולא שמחת אויבי לי".

עוד הסל על כתפו קורא (בתורה): "הגדתי היום לה' אלוקיך" ומזכיר בין היתר את עבדות מצרים ואת הגאולה משם. בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו, אולם משרבו אלה שלא ידעו לקרוא, ונמנעו מלהביא בגלל שהתביישו, התקינו שיקריאו בפני כל אחד, בין אם יודע לקרוא ובין אם אינו יודע.

אחר שגמר הפרשה, היה מניח את הסל בצד המזבח, משתחווה ויוצא.

אחרי הבאת הביכורים בבית המקדש היתה ירושלים עיר מלאה שמחה והמון חוגג שמילא את השווקים והרחובות וקיים את המצווה של "ושמחת בחגיך והיית אך שמח".

חג-השבועות העניק לנו את המתנה היקרה ביותר – התורה. בזכות היום הזה, "זמן מתן תורתנו", נוצרה התופעה היחידה במינה, שאין לה אח ורע בעולם כולו – אנשים, נשים וטף ההוגים בתורה ביום ובלילה ומוסיפים ללומדה כל ימי חייהם.

בעולם המושגים המקובל, לימודים נועדו למטרה מוגדרת כלשהי. מי שלומד רפואה רוצה להיות רופא, והלומד משפטים מעוניין בהסמכה לעריכת דין. היהדות רואה את לימוד התורה מטרה בפני עצמה. בראש ובראשונה, זו מצווה, והיא אחת המצוות הגדולות והחשובות ביותר. כל יהודי חייב ללמוד תורה לפחות "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", ומי שאינו טרוד בפרנסת בני-ביתו – חייב להקדיש כל רגע פנוי ללימוד התורה.

השכלה כללית יהודית

נוסף על כך, לימוד התורה נחוץ כדי שפשוט נהיה יהודים. טועים מי שחושבים כי הלימודים בישיבה נועדו להשגת הסמכה לרבנות. מסלול הלימודים הרגיל בישיבות כלל אינו מכשיר אדם לרבנות. יכול אדם ללמוד עשרות שנים בישיבה, להיות עילוי ותלמיד מצטיין, ועדיין לא יהיה רב. כדי לקבל הסמכה לרבנות יש צורך בלימודים מוגדרים מאוד של ארבעת חלקי השולחן-ערוך, ומי שלא פנה למסלול מיוחד זה, לא יוסמך לרבנות. כלומר, אדם עשוי ללמוד עשרות שנים בישיבה ולא לזכות בשום תואר.

במידה מסויימת אפשר להשוות את הלימוד בישיבה להשכלה הבסיסית שהמערכת הכללית מבקשת להעניק לכל ילד ונער בבית-הספר היסודי והתיכון. כששואלים הורים, מה יוצא לילדיהם משתים-עשרה שנות הלימוד בבית-הספר, התשובה שתתקבל תהיה: "הם לומדים להיות בני-אדם ורוכשים כלים לחיות בעולם האנושי". בדיוק כך יש להשיב על השאלה לשם-מה לומדים בישיבה: "כדי להיות יהודים וכדי לרכוש כלים לחיות בעולם המושגים של היהדות".

ההבדל ה'קטן' הוא, שכדי להיות 'אדם' די בשתים-עשרה שנות לימוד, ואילו כדי להיות 'יהודי' יש צורך בשמונה-עשרה שנות לימוד בסיסיות, בתוך מאה ועשרים שנים של השתלמות שוטפת. היהדות גדולה כל-כך וחובקת מרחבים עצומים כל-כך, שאדם נדרש להשקיע שנים רבות של לימוד אינטנסיבי, כדי לרכוש את היכולת לשחות בה בחופשיות ולצבור את הידע הנחוץ לחיי יום-יום ברוח התורה.

כוח הברכה וההצלחה

לפני כ-3300 שנה, בחג-השבועות הראשון לאחר היציאה ממצרים, הטיל הקב"ה על העם היהודי תפקיד נכבד וכבד – להיות "ממלכת כוהנים". הוא הטיל עלינו להיות הפנס של העולם, ולהביא לאנושות כולה את האמונה בא-ל אחד ואת הערכים הבסיסיים של חיים אנושיים הגונים וישרים. לנו נתן תפקיד מיוחד, ולצורך זה צייד אותנו בתרי"ג מצוות ובתורה אין-סופית, כדי לאפשר לנו לשמור על ערך מוסף של קדושה ושל התעלות רוחנית. ה'הכשרה' של יהודי מחייבת אפוא ללמוד ולהכיר לעומק את ים התורה.

את חשיבותו של לימוד התורה ממחישה ההלכה, כי מי שתורתו אומנותו פטור אפילו מתפילה. שכן ללימוד התורה כוח רוחני כביר, שהוא למעלה מכל המצוות. לכן נאמר שהתורה מגינה ומצילה, כי בזכות כוחה הרוחני הגדול היא מגינה על העולם כולו.

כל הקיום היהודי הוא למעשה על-טבעי והוא נשען הרבה על הנס ועל הברכה האלוקית. אנו רואים היטב מה קורה כאשר איננו זוכים לאותה ברכה מלמעלה: צבא חזק עומד חסר-אונים מול חוליות של משגרי קסאמים וחופרי מנהרות. הכלי לברכת ה' הוא לימוד התורה וקיום מצוותיה. לכן התורה מכונה "חיינו ואורך ימינו", כי היא מעניקה לנו את מהות החיים ומבטיחה את קיומנו לנצח-נצחים. חג-השבועות הוא הזמן לקבל החלטות טובות בקביעת עיתים לתורה, ושיהיה לנו חג שמח.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

מאז חלפו יותר משלושת-אלפים ושלוש-מאות שנה, ואנו עדים לתופעה מעניינת: היהדות השפיעה על האנושות כולה. שתי הדתות הגדולות, הנצרות והאסלאם, מבוססות במידה רבה עליה. ובכל-זאת היהדות נותרה דתם של מעטים. אם היהדות היא דת-האמת, מדוע לא סחפה אחריה את העולם כולו?

היהדות נועדה ליהודים

שתי תשובות בדבר. ראשית, היהדות לא נועדה לאנושות כולה. תרי"ג המצוות ניתנו לעם-ישראל בלבד וגוי אינו צריך לקיימן, ואפילו אסור לו לקיימן. גם אין לנו שום עניין לעודד גיור. כאשר גוי מביע את רצונו להצטרף לעם היהודי, אנו מצוּוים לנסות לדחותו, ורק אם מגלים שכוונתו כנה ועזה – יש לקבלו.

עם זה, האמת של היהדות אכן הגיעה לכל האנושות. נוסף על תרי"ג המצוות, שנועדו לעם-ישראל בלבד, יש ביהדות חלק אוניברסלי, כלל-אנושי. האמונה באלוקים אחד ושאר המצוות הכלליות, המכונות ’שבע מצוות בני-נח’, מיועדות לכל בן-אנוש על-פני האדמה. הערכים הללו אכן הגיעו לכל האנושות – מתוך היהדות.

מעמד הר-סיני התחולל בימים שהעולם כולו עבד אלילים. העם היהודי היה היחיד שהאמין באלוקים אחד, בורא שאין לו גוף ולא דמות הגוף. זו הייתה אמונה שהאנושות, באותם ימים, לא הייתה מסוגלת לקבל.

חלפו שנים ואט-אט חלחלה ההכרה הזאת למרבית האנושות. הדבר נעשה במידה רבה על-ידי הדתות המונותאיסטיות האחרות, שנטלו מן היהדות את רעיון האמונה בא-ל אחד והפיצו אותו בקרב מאות-מיליוני בני-אדם. ברור שהדתות הללו הוסיפו על אמונה בסיסית זו עיוותים וסילופים, אך בפועל, באמצעותן נעשתה האמונה בבורא העולם נחלת האנושות כולה.

כיום קל לראות כיצד ההתגלות האלוקית שהתחוללה בחג-השבועות כבשה למעשה את העולם כולו. המסר הכלל-אנושי בדת ישראל אכן הגיע לתודעת האנושות כולה. איננו עוד מעטים באמונתנו בה’ אחד. העולם כולו התנער מן האלילות והגיע להכרה ברעיון האחדות האלוקית.

תיקון העולם

איננו זקוקים לתמיכתו של העולם באמונתנו, אולם יש לנו עניין גדול בה. בהר-סיני נצטווינו להביא את רעיון ’שבע מצוות בני-נח’ לתודעת כל בני-האנוש. זה גם חלק מהייעוד הצפוי להתקיים בימות המשיח. אחד הדברים שהמשיח אמור לעשות הוא "לתקן את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד", כדברי הרמב"ם. ככל שהאנושות נעשית בשלה יותר לרעיון זה, אנו מבינים שזמן ביאת המשיח מתקרב והולך.

לנו, היהודים, נועד תפקיד מרכזי בהכנת העולם לייעודו. מחובתנו להביא את ’שבע מצוות בני-נח’ לכל האנושות כולה, חלק מתפקידנו להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". כשם שהכוהנים בעם-ישראל תפקידם להקרין ערכי קדושה ורוחניות על כל העם, כך תפקידו של העם היהודי להיות אור לגויים במובן הרוחני.

זו המשמעות האמיתית של היותנו ’עם-סגולה’. אין כאן התנשאות, חלילה, אלא מחוייבות עמוקה לערכים, לקדושה ולרוחניות. זו תביעה מעצמנו והכרה בתפקיד הגדול וכבד-המשקל המוטל עלינו. עלינו להקרין את ערכי האמונה לעולם כולו ולהכינו לגאולתו השלמה בקרוב ממש.

כבר כשהתחלתי להסביר מה מצופה מהם, הוא מיד ציין שהוא כבר יודע הכל. חבר של בן דוד שלו חזר בתשובה, אח שלו היה באומן לפני שנתיים וסבא שלו, איך לא, היה רב.

אני רק חייכתי ואמרתי לעצמי ’תסמונת נעשה ונשמע’.

’נעשה ונשמע’, הוא אמר, ’זה מה שהיהודים אמרו בהר סיני, נכון?’.

כן, עניתי, נעשה ונשמע זה מה שאמרנו כשקיבלנו את התורה, אבל ’תסמונת נעשה ונשמע’ זה מה שאתה עושה עכשיו.

בחיוך ובנועם סיפרתי לו על האינטרפרטציה שעשינו במשך השנים ל’נעשה ונשמע’ – במקור, הרי, זה ביטוי לציות לה’ וקבלת התורה ללא עוררין. ואילו אנו, במשך השנים הפכנו את זה ל ’קודם נעשה מה שנראה לנו, ואז נשמע מה שיש לך לומר’.

למזלי, הבחור הבין אותי מיד, ומאותו רגע הקשיב ברצינות.

אני הכרתי על בשרי את ’תסמונת נעשה ונשמע’, כשקניתי לראשונה ארון באיקאה. כישראלי גאה, לא חשבתי שלשוודים מאיקאה יש מה ללמד אותי. בניתי – ’עשיתי’ את הארון, ואז כששמתי לב ש’אפעס’ הוא קצת מתנדנד, פתחתי את חוברת ההוראות ו’שמעתי’ את הטעויות שהיו לי בדרך. פירוק הארון והרכבתו מחדש, תוך סינון חוות דעתי הכנה על השוודים, לימדו אותי בדרך הקשה, שצריך קודם כל לשמוע ולהקשיב, לנסות להבין ורק אז לעשות.

חברים, חג השבועות בפתח, ’כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע’ אמרו אז בני ישראל. ’נעשה ונשמע’ נאמר גם אנו בחג השבועות, כשנבוא עם צאצאנו לשמוע את ’עשרת הדברות’ ולקבל את התורה מחדש בפעם ה-3328. רק בבקשה, שימו לב לא לבלבל בין ’נעשה ונשמע’ לבין ’תסמונת נעשה ונשמע’.

מלב אוהב אתכבד לאחל לכולנו ’קבלת התורה בשמחה ובפנימיות’.

בראש חודש סיוון הגיעו בני ישראל להר סיני וחנו למרגלותיו. בדרך כלל מתארת התורה את הפעולות של עם ישראל בלשון רבים: וילכו, ויבואו, ויחנו. במקרה זה מתנסחת התורה בלשון יחיד: "ויחן שם ישראל נגד ההר". ומסבירים חז"ל כי זה בא לבטא את האחדות בה היו בני ישראל, "כאיש אחד בלבד אחד".

בשעה שיצאו בני ישראל ממצרים הם היו מקשה אחת של עם. לא הייתה בתוכם חלוקה כלשהי, גם לא למעמדות של כוהנים, לויים וישראלים. המחלוקת הראשונה נוצרה על שפת ים סוף (מה לעשות לנוכח המצרים הרודפים), ובהמשך נתגלעו מחלוקות נוספות. מכל מקום, למרגלות הר סיני כולם התעלו מעל למחלוקות והגיעו לאחדות עמוקה.

ההתעלות הזו רמוזה במספר התורני של חודש סיוון – החודש השלישי (בתורה, נקרא ניסן הראשון לחודשים ולכן סיוון הוא השלישי). מה הרעיון שגלום במספר 'שלושה'?

המספר 'אחד' מבטא נוכחות של מציאות אחת שאין בלתה, כך שאין לה עם מי להתאחד. המספר 'שניים' אומר כי ישנן לפנינו שתי מציאויות-עמדות – מה שמזמין אפשרות למחלוקת. המספר 'שלושה' מגלה נוכחות של גורם שלישי, שעשוי להיות המאחד בין השניים החולקים.

זוהי האחדות שנוצרה בחודש השלישי, סיוון: לאחר שכבר היו מחלוקות בעם ישראל, הגיע הגורם המאחד – הנכונות לקבלת התורה – שחיברה את כולם להיות "כאיש אחד בלב אחד".

תורת החסידות מלמדת כי בכל תאריך חוזר על עצמו במובן מסוים מה שאירע ביום זה בעבר ואף ניתן לחוות זאת. בימים אלה ניתנת לנו אפוא ההזדמנות לחדש את האחדות בינינו. אחדות אמיתית, בכוח התורה, שמרוממת מעל להבדלים וחילוקי דעות.

האחדות היא כלי לכל ברכותיו של הקדוש-ברוך-הוא, ובמיוחד לברכה העיקרית – הגאולה האמיתית והשלמה.

מרגע היציאה ממצרים חיכה עם ישראל בדריכות וספר את הימים לקראת נתינת התורה. בצל המעמד הגדול נשכחו המריבות הקטנות, כל ה"חשבונות" האישיים חוסלו והעם כולו ניצב למרגלות הר סיני באחדות גמורה – "כאיש אחד בלב אחד".

המדרש מספר כי ברגע האחרון התנה הקב"ה את נתינת התורה במתן ערבויות מתאימות מצד בני-ישראל, שיבטיחו לו כי אכן יקיימו את התורה היקרה וישמרו עליה. בתשובה הציעו בני-ישראל כערבים את האבות הקדושים, אך הקב"ה דחה את ההצעה בטענה כי גם באבות נמצא שמץ של עוון וממילא אין הם יכולים להיות ערבים.

יוצא אפוא כי לילדים הקטנים ישנו תפקיד מרכזי בקבלת התורה ולכן בכל שנה מעורר הרבי לפני חג השבועות את ההורים והמחנכים לדאוג שכל הילדים יבואו ביום החג, בבוקר, לשמיעת קריאת עשרת הדיברות, היות וזהו הזמן שאנו מקבלים בכל שנה מחדש את התורה. מכיוון שהערבות חלה על כל הילדים ללא יוצא מן הכלל – ואין זה תלוי כלל במידת גילם והבנתם – יש להביא גם את התינוקות הרכים ואפילו בני חודש ומעלה.

* * *

באחת משיחותיו מאיר הרבי את דברי המדרש הנ"ל באופן המתאים לחיינו היום יומיים: ישראל הם העם הנבחר, ובעצם מהותם אוהבים ללמוד את התורה שנאמר: "כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים". אולם לפעמים, בגלל סיבות וטרדות שונות, יתכן שיתרחקו מלימוד התורה וקיום מצוותיה על אף הטוב והעונג הטמונים בהם. על כן בשעה שנתן הקב"ה את התורה, רצה להיות בטוח כי ישראל ילמדו את התורה ויקיימו את מצוותיה ולכן דרש ערבים.

מה השיבו לו בני-ישראל? "אבותינו ערבים בעדינו", האבות ילמדו תורה: יש לנו אבא זקן שנמצא כבר במושב זקנים ואין לו דאגות בענייני פרנסה וכד' כך שלבטח ימצא תמיד את הזמן הדרוש ללמוד תורה. מאידך, מבטיחים הבנים, אנו נתמוך בו ונספק לו את כל צרכיו.

משלא קיבל הקב"ה הצעה זו מצאו בני-ישראל פתרון אחר: "נביאנו ערבים בעדינו", "נביא" מלשון ניב שפתיים, הרבנים שלנו ילמדו עבורנו את התורה. כל אדם ישכור לעצמו רב, יתמוך בו כדי שילמד תורה והוא עצמו יעסוק במסחר.

ברם הקב"ה לא קיבל גם ערבות זו כי רצונו שכל בני-ישראל ילמדו תורה ויקיימו מצוות. רק כאשר אמרו ישראל: "בנינו ערבים בעדינו", שכל עוד שהם צעירים לימים ואינם מוכשרים למסחר ישלח אותם האב ללמוד בישיבה או בבית הספר התורני, הסכים הקב"ה לערבות והסיבה היא: אם ילמדו בצעירותם רבים הסיכויים ששוב לא יעזבו את ספסל לימודיהם גם בבגרותם. יתר על כן: הילדים ידברו במשך הזמן על לב הוריהם עד שישכנעו אותם להתחיל ולהתמיד בלימוד התורה וקיום מצוותיה.

מכל האמור אנו רואים את גודל חשיבות החינוך היהודי האמיתי, בעיקר בשנות הילדות הראשונות המטביעות את חותמן על הילדים הצעירים ומבטיחות את המשך קיומו של עם ישראל – "עם ישראל חי" – עם שהוא חי ומתנהג על פי הוראותיו של בורא העולם מבלי להתפעל משום דבר.

תארו בדמיונכם, אסטרונאוט ששולח בחללית אל הירח, נוחת על סלעי הירח, שומע לפתע את צפצופו של מכשיר הקשר בו הוא מקיים את הקשר עם חדר הבקרה שלו על כדור הארץ, והנה מתחילים לשגר לו פקודות מרגיזות לאסוף סלעים מהירח, לסגור שעון זה, לפתוח את השני, לאכול בשעה מסויימת ולישון על פי תוכנית רופאי החלל בחדר הבקרה ועוד ועוד…

חושב לו האסטרונאוט, "די! מספיק כבר!" כל הזמן מבלבלים משם את המוח… די! מספיק עם הפקודות הטפשיות האלו, האם אלו באמת יגידו לי מה לעשות בחיים… אני מפסיק להישמע להוראות…

לפתע הוא שומע שריקה צורמנית במכשיר האלחוט, ואחר כך דממה איומה… הלו, הלו, הלו, מנסה הוא ליצור קשר, אך אין קול ואין עונה. לפתע הוא תופס את מצבו האומלל, אדם בודד על הירח, במרחק עצום מהבית… לבד, לבד בעולם. הוא אינו יודע כיצד להמריא חזרה, אינו יודע כיצד להתחבר עם תא הנחיתה לחללית האם, בקיצור, בדידות של כליה…

ואז הוא חושב בלבו: א-ל שבשמים, עזור לי שאזכה שוב לשמוע את הפקודות המרגיזות והמשונות של חדר הבקרה… הרי זהו חוט הקשר היחידי שלי עם החיים, כל עתידי תלוי בכך… הצילו!!!

ולפתע הוא שומע רעשים וברקים מהמכשיר, היכון לקבוצת פקודות לביצוע מיידי! הוי – כמה מתוק נשמע באוזניו הקול המצווה הזה – הלא הוא ניעור לחיים…

חייו של היהודי עלי האדמות דומה לאותו אסטרונאוט, הנשמה היהודית – אלוקית היתה לפני ירידתה לעולם הזה "אי-שם בגן-עדן". עד שבורא העולם החליט להכניסה ב"חללית" – בגוף ולשגרה לכדור הארץ, למטרה ותכלית של לאסוף כל מיני סלעים (עניני חולין) ולהביאם אל בורא העולם, (כלומר, להפכם לעניני קדושה ומצוות).

הנשמה, שהיא כל כך רחוקה מבסיס האם… מקיימת קשר הדוק עם הקדוש ברוך הוא בקן השילוח, על ידי הפקודות של התורה והמצוות, המדריכות את האדם כיצד להנהיג את החללית (-הגוף) וכיצד להתמצא בכוכב הרחוק ובתנאיו המיוחדים.

לעיתים "מתעצבן" האדם מכל אותן המצוות המגבילות אותו וכדומה… וכבר רוצה הוא לומר "מה כל העבודה הזאת לכם?" "מי צריך את כל זה" ; מה זה יעזור לי?… אך לפתע כאשר הוא מתבונן בעולם שמסביבו, הוא רואה שבלעדיהם הוא תוהה בעולם זר, מבולבל, הוא בודד ללא משענת רוחנית וללא בטחון בצידקת דרכו בחיים… ובעיקר – בלי לדעת "בשביל מה אני בכלל חי?"

אין אנו משלים את עצמנו, כן, אנחנו יכולים לנחש את תגובתם של קוראים מסויימים שיגיבו ב: "מה, אתה באמת חושב כך?" הרי כל התיאוריה היפה שלך מתנפצת לאור המציאות! הנה ישנם אשר (לצערינו) אינם שומרים תורה ומצוות לעת-עתה, ואינם מרגישים בודדים, להיפך הם עוד מבסוטים… נכון, זוהי ההרגשה, אבל, זוהי ההרגשה עד ל"רגע חושבים", ברגע שנעצור ונחשוב בשביל מה לנו כל מאבק הקיום הזה, כאשר בסופו של דבר נגיע כמאמר חכמנו ז"ל "אל עפר תשוב". האם כל מטרת החיים שלנו היא לעשות כסף, לבלות, לאכול לישון וכו'?! האם אנחנו הנבראים יכולים לקבוע את מטרת הבורא?!

כאשר נבין כי הקשר עם חדר הבקרה הוא המספר 613 – המצוות, נשתדל ודאי הרבה יותר לקיימן, ולקיימן בהידור רב.

יש לכם שאלות נוספות?! אתם מוזמנים לפנות אלינו במדור 'שאל את הרב', או להיכנס לבית חב"ד ולנסות לקבל את התשובות.

"התורה המשולשת" – הדעת והאמונה נפגשים במשיח

הרצאה זו לקוחה מתוך הדיסק "כפה עליהם הר כגיגית – פנימיותה של החגיגית" המכיל 15 הרצאות לחג השבועות באור החסידות שעלותו 25 ש"ח (לא כולל דמי משלוח)