חג הפסח – בית חבד רחביה

מה חוגגים ב "שביעי של פסח" ?

מערכת האתר — Wed, 24 Apr 2024 12:45:35 +0000

בליל הסדר יצאנו ממצרים אבל בשביעי של פסח עברנו את ים סוף.

יציאת מצרים

לאחר שעם ישראל יוצאים ממצרים, הם בורחים במשך כמה ימים וביום השביעי מגיעים לים סוף. פתאום בני ישראל מוצאים את עצמם במילכוד. לפניהם הים, מאחוריהם המצרים ומצדדיהם שני הרים גדולים. מה עושים ?

לא פשוט. גם אנחנו נמצאים במצב דומה לפעמים. גם אנחנו יוצאים ממצרים, כל יום. כל פעם שאני מחליט שאני לא עבד יותר, אני גם יוצא קצת ממצרים.

אפשר להחליט להפסיק להיות עבד של הכסף, לא לרדוף אחרי כסף. אפשר להפסיק להיות עבד של הכבוד, להפסיק לרדוף אחרי כבוד כל הזמן, ולחיות מתוך מניעים של קבלת עוד קצת כבוד מעוד מישהו. אפשר להפסיק להיות עבד של המעסיק שלי, או של המשפחה שלי, כל אחד פי המצב האישי שלו.

אבל גם אחרי שאיפטר מכל ה"פרעה" החיצוני, עדיין ישאר פרעה פנימי. כלומר אני יכול להפסיק להשתחוות לדולר, או לכבוד המדומה, אבל עדיין אני עבד, אני עבד של עצמי, עבד של היצרים שלי, עבד של האגו שלי.
כדי להשתחרר מכל ה"עבדויות" שלי , זה רק עלי די שאשתעבד ל"בעל הבית" האמיתי, לקב"ה. כפי שהוא אומר בעצמו על עם ישראל. עבדי הם, ולא עבדים לעבדים.

כאשר יהודי מחליט שבעל הבית שלו זה בורא עולם ומנהיגו אז באמת הוא יוצא ממצרים.

אבל זה לא מספיק.

גם בני ישראל יצאו ממצרים, הם כבר התרחקו שבעה ימים ממצרים ועדיין המצרים היו בעקבותיהם, רק אחרי קריעת ים סוף נשלם התהליך של יציאת מצרים. כלומר גם אחרי שיצאו ממצרים הגיעו למכשול נוסף – הים. כך גם אצלנו אפשר לצאת מהמיצרים האישים שלנו ולהיתקל בים, להגיע למכשול, לניסיון. כיצד זה ייתכן הרי כבר יצאנו ממצרים, אנחנו כבר לא עבדים, מדוע שוב יש ניסיון ?

יציאת מצרים, כאמור, היא רק השלב הראשון.

יציאת מצרים הוא השלב בו אני מקבל על עצמי את מלכותו של מלך מלכי המלכים, אני מכיר בו ומתבטל לרצונו. אך בשלב זה אני עדיין עושה זאת רק כי הוא אמר, לא כי אני מבין. אני עושה את זה כי הוא רוצה ויש לשמוע בקולו, אבל אני עדיין לא התחברתי לכך באופן אישי.

אני מניח תפילין ושומר שבת, אבל אני לא מבין מה אני עושה, כל העבודה הרוחנית שלי היא בקבלת עול, עושה מה שאומרים לי.

מצב זה לא יכול להימשך זמן רב.

כל אחד צריך תענוג בחיים, אם התענוג לא יגיע מצד הקדושה, הוא יגיע מהצד השני. אם אני רק אקיים את רצון השם בקבלת עול ללא הבנה ותענוג, אז התענוגות מהעבר, המצרים שלי ימשיכו לרדוף אחרי, ובסופו של דבר גם יתפסו אותי. מי שהיה רגיל ליהנות מבילויים בשבת, צריך למצוא עכשיו איך הוא מתענג מהשבת בקדושה. כל עוד שזה לא קורה הוא לא סיים את יציאת מצרים הפרטית שלו, המצרים ממשיכים לרדוף אחריו.

קריעת ים סוף

הים מסתיר על מה שבתוכו, המביט בים מבחוץ לא רואה את כל מה שיש בפנים. מי שמניח תפילין ולא מבין מה הוא עושה , מהי הפעולה הרוחנית , מה ההשפעה על העולם בהנחת התפילין שלו, משול למי שיצא ממצרים אך עומד על שפת הים.

הוא לא רואה מה הוא עושה, הוא לא מבין, וממילא הוא לא מתענג מזה. הוא לא מתענג מזה ולכן המצרים ממשיכים לרדוף אחריו.

כדי להגיע לתענוג בקיום התורה ומצוות, צריך ללמוד, צריך להבין, צריך להפנים, צריך להרגיש את היוקר שבכל מצווה, את התענוג שבקדושת השבת, התענוג שבהנחת תפילין, התענוג שבעשיית טובה ליהודי שני.

תענוג זה מגיע דווקא מלימוד פנימיות התורה.

פנימיות התורה היא הנשמה של התורה, היא מחברת את הנשמה שלנו ל"נשמה" של הקב"ה. אם לומדים רק את החלק הגלוי, יודעים רק מה לעשות אבל לא למה לעשות, וממילא יצאנו ממצרים אבל עוד לא קרענו את הים.
כתוצאה מכך, כאשר עמדו על שפת הים התחלקו בני ישראל לארבע קבוצות, כאשר לכל אחת היה רעיון אחר מה לעשות. ארבעת הרעיונות האלה נמצאים גם בראש שלנו, כאשר אנחנו מגיעים לים הפרטי שלנו.

ארבעת הרעיונות

קבוצה אחת הציעה לקפוץ לים, הם פשוט היו מיואשים ועייפים מהבריחה ממצרים וחשבו כי הפיתרון הכי פשוט הוא לקפוץ לתוך המים. גם אנחנו לפעמים חושבים שאם יש קשיים הכי טוב לקפוץ לים. איזה ים ? ים התורה , ים של תשובה, להיכנס לבית המדרש ולהתחבא משאר העולם. שם בבית המדרש המצרים לא מציקים לנו, ולכן אנחנו מעדיפים להישאר שם כל הזמן.

קבוצה שנייה הציעה לחזור למצרים – נמשיך לקיים תורה ומצוות אבל כמו עבדים. נקום לתפילת הנץ, אבל בלי חשק, בלי תענוג, נעשה הכל כלאחר יד, רק באופן טכני, חיצוני, בלי התלהבות. קבוצה זו לא השכילה להבין את היוקר של כל מצווה, איך שכל מצווה שאנו עושים יכולה להביא את הגאולה לעולם, איך שכל מצווה ממשיכה אור לנו ולסובבים אותנו. גם אנחנו צריכים לזכור תמיד שלא יצאנו ממצרים כדי לחזור לשם. לא קיבלנו את עולו של הבורא כדי לעשות את רצונו בעצבות וללא חיות. מצווה צריך לקיים מתוך הכרה שזה הדבר החשוב ביותר בעולם. אם אני יצאתי ממצרים אבל אני לא בשמחה, משהו כאן לא בסדר.

קבוצה שלישית הציעה להילחם במצרים – הרי המצרים רודפים אחרינו, אז אנחנו נילחם בהם בחזרה. באמת נשמעת סברה טובה, חדורה ברוח קרב. הבעיה היא שלא זו הייתה הוראה שקיבלנו ממשה רבנו, הוא אמר שנתקדם להר סיני, הוא לא ביקש שנתחיל מלחמות. גם אצלנו אפשר לזהות את המצב בו אנחנו מחפשים במי להילחם, מתעסקים עם החושך ולא עם האור. צריך לחפש את האור ולהגביר אותו. מעט מן האור ידחה הרבה מן החושך, לא לחפש את המלחמות.

קבוצה רביעית הציעה הצעה שנשמעת ממש טוב. היא אמרה שלא צריך לעשות כלום, רק להתפלל.
אכן זה מראה על מדרגה רוחנית גבוהה ואמונה חזקה בקב"ה, אך גם קבוצה זו טעתה כשאר הקבוצות. רצון השם הוא שבנוסף לתפילה נעשה "כלי" בטבע, נעשה פעולות שבהן תימשך ברכתו של הקב"ה, לא רק להתפלל, לעשות מעשה ועל ידי זה למשוך את הברכה. גם בחיים הפרטיים שלנו צריך לזכור כי אין להסתפק בתפילות ויש גם לעשות מעשים.

אכן, הברכה מגיע מהשם, אך אותו אחד שמברך מבקש שנעשה גם מעשים. זהו גם אתגר גדול יותר באמונה. כאשר הברכה מגיעה ללא פעולה שלנו ברור לנו כי זה מגיע מהשם. כאשר התוצאה מושגת ללא תפילות ברור כי זה מאיתנו. כל האתגר הגדול הוא להתפלל, לעשות וכאשר הצלחה מגיע לדעת שאף על פי שעשינו, הברכה הגיע מהקב"ה.

לקרוע את הים

משה רבנו ביטל את כל הרעיונות במשפט אחד. "התייצבו וראו ישועת השם", אמר לכל הספקנים שרצו לקפוץ למים. "אשר ראיתם את מצרים לא תוסיפון לראותם עוד" ענה לאלה שרצו לחזור למצרים. "השם ילחם לכם" זו התשובה למחרחרי המלחמה והמריבות, "ואתם תחרישון" ענה לקבוצה שרצתה לעמוד ולהתפלל בחוסר מעש.

אז מה לעשות

"דבר אל בני ישראל וייסעו" – תתקדמו קדימה, לתוך היום, אין ים. הניסיון אינו מציאות אמיתית, הוא רק ניסיון, הוא בא לבדוק אותך מצד אחד אך להעלות אותך להרים אותך על נס מצד שני. הניסיון עוזר לך לגלות את הכוחות הפנימיים שבך שבזמן רגיל לא מתגלים. תקפצו למים ותבטחו בהשם.

כך עשה נחשון בן עמינדב. הוא קפץ למים מתוך אמונה גמורה וביטחון שהקב"ה כבר יפתור את "בעיית המים". ואכן כך היה, עם כניסתו למים (לא כל כך מהר, רק כשהמים כבר הגיעו לו לפנים) הים נקרע, אפשר היה להשלים את יציאת מצרים ולהתכונן כבר לשלב הבא – מתן תורה.

חג שמח!

מאמר זה באדיבות אתר היהדות הפופולרי בישראל "יהדות TV"

על ספירת העומר

מערכת האתר — Wed, 24 Apr 2024 00:00:00 +0000

בזמן שבית המקדש היה עומד על תילו בכל תפארתו, נערך בליל ט"ז ניסן – שעה שהיהודים בגלויות חוגגים את הסדר השני – מעמד חשוב, הלא הוא קצירת העומר. זוהי מצות-עשה בפרשת "אמור": "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". בארץ ישראל הייתה השעורה מתחילה להבשיל בחודש ניסן. אולם איש לא היה רשאי להתחיל בקציר התבואה, עד שבית הדין בירושלים. יחד עם טובי העיר, היו פותחים את הקציר בטקס חגיגי.

בליל ט"ז ניסן היה בית הדין יורד לשדה שמאחורי העיר, כשהוא מלווה על ידי חשובי האזרחים עם מגלי יד בידיהם וקוצרים את העומר בשמחה רבה ובטקס גדול (בסוגרים נציין כאן כי העומר הוא מידה, עשירית האיפה, שהיא מידה למדידת כמויות של תבואה [כשני ליטרים] ). גרעיני התבואה שנתקבלו מן הקציר היו ירוקים ולחים והיה צורך לייבשם. לשם כך היו שוטחים אותם באילפסים גדולים ומיבשים אותם באש, עד שנהיו יבשים לגמרי. לאחר מכן היו טוחנים אותם ברחיים ואת הקמח היו מנפים בכברה שלוש עשרה פעם, עד שהקמח יצא מנוקה וטהור לגמרי ואפילו פסולת כלשהי לא נמצאה בה.

מכמות הקמח שנתקבל, היו לוקחים כמות של "עומר" אחד והקריבו אותו על גבי המזבח, לאחר שהכהן הניף את העומר, תנופה לפני ה’. הנפה זו נעשתה בצורה כזו, שהכהן היה מניע בידו את העומר לכל הכיוונים וכן גם למעלה ולמטה, כמו שאנחנו מנענעים את הלולב בחג הסוכות. עצם הקרבת העומר היה בה משום תפילה והודיה לה’, על תבואת השדה וכמו כן היא באה להפגין כי ה’ יתברך הוא בעל הבית בעולם כולו. לאחר הקרבת העומר, הותר כבר לכל היהודים לאכול מהתבואה החדשה שקצרו מן השדות.

בפרשת "אמור" נאמר להלן (כפי שצוטט לעיל) כי ה’ ציוה אותנו לספור שבעה שבועות מלאים, ארבעים ותשעה יום מהיום שבו הביאו את העומר ועד יום החמישים שהוא חג השבועות.

למרות שאת העומר היו מקריבים רק "בפני הבית". כלומר רק בזמן שבית המקדש היה קיים ובימינו אין מצוות הקרבת העומר בתוקף, בכל זאת מצות ספירת העומר קיימת בכל המקומות ובכל הזמנים. משום כך אנו מתחילים בספירת העומר בליל השני של פסח ומקדימים לכך את הברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר".

וכך אנחנו ממשיכים לספור כל ערב עם ברכה, עד שמגיעים לחג השבועות. כמו לגבי כל מצוות עשה שהזמן גרמא, כן גם במצוות ספירת העומר, נשים פטורות ממנה. אולם אם הן רוצות, הרשות בידיהן לספור. ואכן יש נשים רבות הסופרות את העומר כמו גברים. סדר הספירה היא כזו, מיד אחר הברכה אנו אומרים: "היום יום אחד לעומר" ולמחרת : "היום שני ימים לעומר" וכן הלאה. משגמרנו שבעה ימים, אנו אומרים : "היום שבעה ימים, שהם שבוע אחד לעומר". וכך הלאה, אנו מציינים את הימים ואת השבועות, עד שמגיעים ליום האחרון, שהוא "תשעה וארבעים יום, שהם שבעה שבועות לעומר". מיד אחרי ספירת-העומר, אנו מעלים זכר בית המקדש ואומרים : "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה, במהרה בימינו אמן סלה". והואיל וספירת העומר מזכירה לנו את חורבן בית המקדש וכן בגלל סיבות אחרות, אין אנו מברכים ברכת שהחיינו בעת ספירת העומר.

לכל מצווה יש כידוע טעמים רבים מספור, כיון שכל המצוות ניתנו על ידי הבורא שהוא מבחינת "אין סוף". כמה מטעמי המצוות ופירושיהן גלויים לנו ואנו נזכיר כאן אחדים מהם כיחס למצות ספירת העומר. ימי הספירה מקשרים בין חג הפסח לבין חג השבועות, בין יציאת מצרים לבין מתן תורה. כאשר משה רבינו הביא את בשורת הגאולה אל העם, שהיה משועבד במצרים, הוא מסר להם את דבר ה’ שהגדיר את מטרת יציאת מצרים כך: "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה".

ולכן, מיד למחרת צאתם ממצרים, החלו היהודים לספור את הימים ואת השבועות, בחוסר סבלנות, מתוך כמיהה ליום שבו תינתן להם התורה. מאליו מובן כי באמצעות ספירה בלבד לא יכלו היהודים להגיע לאותה מדרגה נעלה, שהייתה דרושה לקבלת התורה מידי ה’. קודם לכן הם היו חייבים להשתחרר מהעבדות לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרוחני. הם היו חייבים להפטר מכל המנהגים וההרגלים הרעים, מכל הטומאות והעבודות הזרות, שדבקו בהם במשך 210 שנות גלות מצרים. בעת ובעונה אחת הם הצטרכו לעלות מעלה מעלה במדרגות הטהרה והקדושה, לזכך את מידותיהם ואת טבעם. ידוע. כי קיימות שבע מידות ("חסד, גבורה, תפארת וכו’) וכל מידה מורכבת אף היא משבע (חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו’) כך שביחד יש 49 מידות ובני ישראל עלו, בכל יום מימות הספירה, למדרגה גבוהה יותר, עד שבא היום ה50- והם היו במדרגת "גוי קדוש" ואז הם היו ראויים לכך שה’ ייתן להם את התורה.

כך הדבר גם אתנו וכפי שהרמב"ם ואחרים מסבירים. שכאשר אנו סופרים "ספירת העומר", מבטאים בכך את געגועינו לקבלת התורה וימי הספירה מהווים הכנה לחג של קבלת התורה. וכפי שמסביר זאת האדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, על יסוד הזוהר וספרים אחרים, שהמילים "וספרתם לכם" פירושם "תאירו לכם", ספירה מלשון אבן ספיר. לפי זה יהיה פירוש הפסוק "וספרתם לכם" תטהרו, תזדככו באמצעות הספירה.

גם בעובדה שהעומר היה משעורה והמנחה שהקריבו בשבועות – שתי הלחם – הייתה מקמח של חיטה. טמונה משמעות רבה, כפי שמסביר האדמו"ר הזקן. הרי השעורה היא מאכל בהמה, בעוד שהחיטה היא מאכל לבני אדם. פירוש הדבר הוא, כי אדם אפילו הוא נמצא במדרגה של "בהמה", היינו ללא הבנה והשגה, ללא דעת ורגש לדברים נעלים יותר, בכל זאת הוא יכול – אם הוא רק רוצה ועושה את המאמץ המתאים – להגיע לדרגה של אדם בחינת "אדם – אדמה לעליון", זאת אומרת להידמות אל הקב"ה.

לאחר כל ספירה נוהגים לומר פרק ס"ז מתהילים המתחיל במילים "למנצח בנגינות… אלקים יחננו…" וכן התפילה של רבי נחוניא "אנא בכח" ולאחר מכן "ריבונו של עולם". פרק ס"ז בתהלים מכיל 49 מילים, כנגד 49 הספירות. תפילתו של רבי נחוניא עמוקה היא ומלאת סודות. יש בה שבעה פסוקים ובכל אחד מהם שש מילים, כך שיחד עם ראשי התיבות יש גם כאן 49 מילים, כנגד 49 ספירות.

בתפילת "ריבונו של עולם" מזכירים אנו את מצוות ספירת העומר, שניתנה לנו כדי "לטהרנו מקליפותינו" ומבקשים את ה’ שבזכות ספירת העומר נוכל לתקן את אשר פגמנו בספירה האלוקית (וכאן מוסיפים כל לילה את הספירה של אותו לילה, כגו "חסד שבחסד" וכו’) ונזכה להתעלות לקדושה עליונה.

"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כג, ט"ו)

מכירת חמץ תשפ"ד

מערכת האתר — Tue, 16 Apr 2024 08:47:30 +0000

נוהגים למכור את החמץ קודם חג הפסח.

על פי ההלכה היהודית אסור להחזיק בבעלותנו חמץ במהלך שבעת ימי הפסח. מנהג ישראל למכור את החמץ שברשותנו לגוי טרם כניסת החג. כאן תוכלו לקיים את מכירת החמץ בדרך הטובה והקלה ביותר..

אל תחכו לרגע האחרון!!

מכרו כעת את החמץ אונליין כאן ועכשיו

לחץ למכירת חמץ

מכירת החמץ באתר תתאפשר עד יום שני, י"ד בניסן תשפ״ד (22.04.24) בשעה 09:30 בבוקר בדיוק!

פה- סח!

מערכת האתר — Tue, 04 Apr 2023 00:00:00 +0000

פסח הוא חג עם הרבה מילים. "כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח!". ישנו עניין גדול וחשוב לספר, לשתף ולדון ביציאת מצרים. והרבה.

מדוע בעצם חשוב לדבר ולספר על כך הרבה? הרי לא מספיק להזכיר פעם אחת מה קרה שם, ודי? מעבר לכך מהו העניין הגדול של "והגדת לבנך"- לספר לילדים הקטנים אודות יציאת מצרים? הרי כשיגדלו, הם כבר בוודאי יבינו.

לדיבור יש כוח משמעותי. ככל שאנו מדברים בנושא מסוים, הוא הופך להיות אמיתי יותר בעבורנו. הדיבור הוא כוח רוחני- ואנרגטי המשפיע על הנפש ועל המציאות. כך למשל אדם שרגיל לדבר על הזולת דיבורים שליליים, על המציאות או אפילו על עצמו, ייתכן כי בדרך זו הוא מחזק את התחושה השלילית גם בנפשו. אחד הכללים למשל בעבודה על בטחון פנימי, הינו להפסיק לחלוטין לכנות את עצמי בשמות או בתארים לא נעימים… הדיבור השלילי מחזק את התפיסה השלילית בתוכנו.

בספר בראשית, בתיאור אודות בריאת האדם, מפרש האונקלוס: "ויהי האדם לנפש חיה" פרושו: "לרוח ממלא". האדם זכה למדרגה מיוחדת ונעלה בהיותו- מדבר. בריאה בעלת כוח להשפיע בעולםדרך הדיבור. מתוך כך אנו מבינים עוד יותר את החשיבות העצומה להשתמש בכוח זה בצורה בונה וחיובית ובכך לחזק ולעלות עוד יותר את כוח האדם שבתוכנו, את הדרגה הייחודית שניתנה לנו כבני אדם.

לדיבור אודות החירות, אודות הישועה והטוב, ישנה השפעה עצומה על הנפש. דיבור זה מחזק את החוויה הפנימית כי אפשר להשתחרר. יש סיכוי לאור. יש תקווה לימים של ברכה. וככל שנרבה לדבר על כך, זה יהפוך להיות מושרש ויסודי יותר בנפשנו.

פסח הוא חג המבשר גאולה. בחודש זה יצאנו מעבדות לחרות, ובחודש זה בכל פעם מחדש, מתעורר כוח מיוחד המאפשר לנו לצאת לגאולה אישית וכללית גם כעת. להשתחרר מהשעבוד הפנימי או החיצוני- ולפרוץ החוצה בשמחה. אחת הדרכים המרכזיות על מנת לאפשר ולסייע לגאולה האישית שלנו להתרחש- הינה הדיבור. לספר, לספר ולספר שוב ושוב- ביציאת מצרים. בסיפור המופלא שבו יצאנו משעבוד ארוך שנים לפרעה, להיותנו בני חורין. חופשיים ומוגנים על ידי בורא עולם.

החזרה על הסיפור, העמקה, הדיון, ההתבוננות וההתעסקות הרבה סביב הישועה העצומה הזו, רגע לפני שבני ישראל עמדו להתייאש, יש בה בכדי להעצים ולחזק את כל אחד מאתנו באופן אישי. כי בנפשנו ובתוך חיינו- חפץ בורא עולם לגאולינו. כמו אז, גם עכשיו. יש סיכוי אמיתי בכל רגע, ובפרט עכשיו- שכל אחד מאתנו יצא מהמיצר שלו לאור גדול.

מתוך הבנה זו חשוב כבר כעת, אפילו שילדנו עוד קטנים, לספר גם להם אודות הגאולה המופלאה. כבר מגיל קטן נשריש בהן את היסוד העיקרי ביותר בחיינו.

יש סיכוי לגאולה! אפילו אחרי 400 שנות שיעבוד- אין ייאוש, יש אור. יש ישועה. יש יציאה מהמייצרים.גם בעבורך. גם בשבילך. ובחיים שלך. האמונה בכוח הגאולה הינה עיקרון יסודי בחיים שלנו. גם כשנראה חשוך, כואב ומסובך- יש יציאת מצרים. יש אור גדול.

תדברו על המיצר שלכם- ובעיקר על היציאה משם! זה הזמן לפטפט על הטוב שיש לי בחיים, ועל האור שעוד יתגלה! להרבות בסיפור של יציאה ממיצר, של שחרור וחופש, של שמחה וברכה גדולה…

וככל שנרבה לדבר על התקווה, על הישועה והביטחון בכך שחפץ ה’ בטובתנו השלמה, גם אחרי פסח- הרי זה משובח!!

חג שמח וישועות טובות לכולם!

אודליה מימון היא מנהלת מרכז "אוצרות פנימיים".

מכירת חמץ – תשפ״ד 2024

מערכת האתר — Wed, 22 Mar 2023 00:00:00 +0000

טוען…

בין ’חמץ’ ’למצה’?

מערכת האתר — Mon, 11 Apr 2022 00:00:00 +0000

במשך ימי חג הפסח אנו מצווים להרחיק מרשותינו את החמץ ולאכול מצות. למעשה, החמץ והמצה עשויים מאותם חומרים : קמח ומים. ההבדל היחיד הוא משך זמן הכנתם ואפייתם. כשהעיסה שוהה זמן רב, הבצק מתחיל לתפוח ולהתמיך. לעומת זאת את המצות אנו מכינים ואופים במהירות והעיסה נשארת בגודלה המקורי. בדיוק כפי שקרה לאבותינו שיצאו בחפזון ובמהירות ממצרים. היות ולא היה בידם מספיק זמן לאפות לחם, אפו מצות, שלהכנתן לא נדרש זמן רב ואותן לקחו כצידה לדרך.

התנשאות לעומת התבטלות

מענין לראות כי ישנו דמיון נפלא גם באותיות המילים "חמץ" ו"מצה". גם האותיות המבדילות בניהן ; ה’ וח’ דומות זו לזו בצורתן. ישנו רק הבדל אחד בין השתיים : האות ח’ סגורה מכל שלושת צדדיה, ואילו באות ה’ יש פתח קטן מלמעלה.

להבדלים אלו ישנה גם סמליות מיוחדת: הפתח שבשתי האותיות הוא בבחינת "לפתח חטאת רובץ" ולכן האות ח’ מסמלת את לכידת האדם ע"י החטא באין לו מוצא אחר. לעומת זאת באות ה’ ישנו פתח קטן למעלה, המסמל את דרך התשובה המסייעת לאדם להמלט מן החטא הממתין לו למטה.

ההבדלים בין שתי המילים קשורים קשר הדוק להבדלים הפנימיים בין החמץ למצה. החמץ מסמל את תחושת ההתנשאות והגאווה, אלו מוליכים את האדם רק למטה וגם כשהוא חוטא אין הוא מודה בכך ומוצא לעצמו כל מיני הצטדקויות ותירוצים. יתר על כן, הוא מנסה להפוך את כל מגרעותיו למעלות תוך שהוא מסביר כי דרכו השלילית היא בעצם החיובית. בצורה זו נמנעת ממנו גם האפשרות לחרטה ותשובה והירידה למטה היא בלתי נמנעת כי על כל פשעים תכסה אהבה (אהבת עצמו). לעומת זאת המצה מבטאת התבטלות וענווה: כשאדם בעל תכונות אלו חוטא הוא עושה חשבון צדק בנפשו וכשהוא נוכח שהתנהגותו אינה ראויה, הוא אינו מחפש הצדקה למעשיו ואינו מתבייש להודות שטעה. לכן קל לו יותר לתקן את דרכיו.

צדקה

נדי להמחיש את הדברים באופן מעשי יותר ניקח לדוגמא את מצות הצדקה:

כשנדרש מאותו בעל גאווה – הדואג ומטפח את רצונותיו ותאוותיו הפרטיים – לתת צדקה, הרי הוא מוצא חשבונות וטעמים שלא יצטרך לקיים את המצוה. הוא מתלונן כי כל מה שיש לו מגיע לו בזכות עצמו ואפילו יש להוסיף לו; מדוע שיתן לאחרים? הרגשת הגאוה והישות העצמית הממלאים את ליבו לא סובלת את מציאות הזולת ולכן ברור לו כי השני אינו בשווה אליו. עצם העובדה שאין לו מספיק היא סימן שלא מגיע לו, שהרי אם הקב"ה היה רוצה, היה נותן לו כפי צורכו.

לעומת זאת אדם אשר יש בו מן ההתבטלות והענווה עושה בראש וראשונה חשבון נפש לעצמו. הוא מתבונן במצבו הרוחני ומוצא כי על אף שמצבו הגשמי הוא טוב יש לו עדיין מה לתקן מבחינה רוחנית. ממילא הוא מבין כי הסיבה שלידידו, המבקש צדקה, אין די צורכו אינה חס-וחלילה תוצאה של עונש, שהרי הוא בעצמו יש לו לפרנסתו על אף שמצבו הרוחני אינו בכי טוב. הוא מבין שזהו רצונו של הקב"ה שהאחד יעזור לשני ויטה לו חסד, ולכן הוא ממהר לתת צדקה.

אנחה יהודית – הדרך לתשובה

הפתח באות הי מסמל את הדרך חזרה לעול המצוות. הוא אומנם קטן אך כבר אמרו חז"ל: "פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". כשהאדם מוכן לתקן את דרכיו הרי אפשר ברגע אחד של הרהור בתשובה לעבור ממצב של רשע גמור למצב של צדיק גמור.

כל זה בא לו לאדם דוקא על ידי ההתבטלות ושברון הלב, כפי שנהג לומר הרבי מהר"ש (רבי שמואל מליובאוויטש), האדמו"ר הרביעי בשושלת נשיאי חב"ד, כי "אנחה יהודית היא תשובה עילאה (תשובה עליונה)", שכן כאשר הלב אינו אטום על ידי התנשאות וגאווה אזי הדרך פתוחה לפני האדם ובזכות תפנית אחת לכיוון הנכון הוא נעשה צדיק גמור.

טיפים מבריקים

מערכת האתר — Mon, 04 Apr 2022 00:00:00 +0000

נמאס לכם לנקות כל הזמן ולהשיג תוצאות עלובות? אז תפסיקו עם זה. כל מה שאתם צריכים זו תוכנית חכמה, כך שתוכלו לשמור על הבית שלכם נקי באותה מידה, ולהשקיע בעניין הרבה פחות זמן. המטרה היא להתייעל, ולהשיג תוצאות מבריקות בפחות זמן עבודה. הנה כמה עצות שיעזרו לכם לנקות עם שכל.

תכנית מוגדרת
אנשי ניקיון מקצועיים מגיעים למקום העבודה עם תוכנית מוגדרת מראש. הם מתחילים בחדר מסוים וממשיכים לשאר הבית, ומשם החוצה. אתם יכולים לעשות את אותו הדבר (רק אל תנעלו את עצמכם בטעות מחוץ לבית!) אולי אפילו תרצו ללכת על שיטה של פעם בשבוע או פעם בשבועיים כמו המקצוענים. או לחלק את רשימת המטלות שלכם לכאלה שהן יומיות, שבועיות, דו שבועיות או חודשיות.

שטיפת הרצפה למשל, בפרט בחדר האמבטיה ובמטבח, ובמיוחד אם מסתובבים בבית ילדים, היא משימה שיש לבצע כל יום או יומיים. השיטה הנכונה היא קודם לשאוב או לטאטא את הרצפה. ואז, כשתנקו בעזרת מים ותכשיר הניקוי המתאים לרצפה שלכם, התוצאה תראה נהדר (ולא יהיה אבק או לכלוך שימרחו עקב הניקוי הנוזלי).

הכירו את המיקרופייבר
במקום סחבות רגילות, מנקים מקצועיים רבים מעדיפים מטליות מיקרופייבר. אם אתם נוהגים לנקות בכריעה על הברכיים, נקו בתנועות מעגליות. אם רצפת האמבטיה שלכם דביקה יש סיכוי שזה משאריות של ספריי לשיער. תוכלו להיפטר מהלכלוך בעזרת תערובת של מרכך כביסה ומים ביחס של 1 ל-2.

60 דקות, זוז
לאחר שהחלטתם מה וכמה תנקו בכל יום, התמידו בכך: "הפעילו טיימר לפני שאתם מתחילים לנקות", ממליצה המומחית לינדה קוב, ומציעה לערב את כל המשפחה בפרויקט. "תנו לעצמכם ולעוזרים שלכם 60 דקות. כאשר הטיימר מצלצל, עצרו – אפילו אם לא סיימתם את הניקיון – ועברו לפעילות משפחתית כיפית".

כיסים
עיקר הבעיה היא בכיסי הילדים הקטנים, היות והם משתדלים להכניס בהם חטיפים וממתקים. כבר מפורים רצוי מאוד לתת לילדים רק חטיפים כשרים לפסח או כאלה שאינם חמץ ('במבה' במקום 'ביסלי' לדומגא), וברור שהכי טוב זה לכבד אותם בפירות ובקטניות נטולי חמץ. כמובן שבגדים שלא נזהרו בהם כאמור, צריך לנערם ולנקותם היטב מכל פירור חמץ לפני החג.

ספרים
ספרים שלא השתמשו בהם כל השנה פטורים מבדיקה. אלה שהיו בשימוש – דיי בניעור ובניקיון ואין צורך (ותועלת) ב'אוורור'. חוברות וספרים שהשתמשו בהם תדיר עם החמץ ממש, כמו ברכונים, 'זמירות שבת', שבועונים, עלונים וכדומה – רצוי לסגור אותם עם הדברים הנמכרים במכירת חמץ לגוי.

השטיחון הנכון

תאמינו או לא, שטיח לניגוב הרגליים יחסוך לכם כמות עצומה של עבודה. הפריט הקטן הזה (במידה ותצליחו לגרום לבני המשפחה שלכם להשתמש בו) יכול להרחיק כמויות גדולות של לכלוך ושאר פריטים גועליים מחוץ לבית שלכם והרחק מרצפת הבית שלכם. שימו שטיחון אחד משני צידיה של כל דלת חיצונית. מתקן לאחסון נעליים ליד הדלת, יעודד את כל מי שנכנס אליכם הביתה להסיר את הנעליים לפני שהם מכניסים אליכם הביתה לכלוך מיותר. והרצפה שלכם תרצה לנשק לכם את הרגליים.

בואו נעשה 'סדר'

מערכת האתר — Mon, 22 Mar 2021 00:00:00 +0000

מהו סדר?

מצוות ליל פסח נקראים 'סדר', משום שהם ערוכים בצורה מסודרת ומפורטת. מבנה ה'סדר' משלב את מצוות הפסח, עקרונות חינוכיים חשובים וסודות קבליים. לכן חשוב לקיימו כהלכתו, לכל פרטיו.

האדמו"ר רבי שלום-דובער מליובאוויטש אמר פעם לבנו: "במשך הסדר צריך לרצות להיות בן-אדם – וה' יעזור. בפרט בשעת פתיחת הדלת. אל תבקש גשמיות, בקש רוחניות".

מצות

נוהגים להשתמש לליל הסדר במצה שמורה עבודת-יד. מצה שמורה היא מצה, שהחל משעת הבשלת החיטה נשמרו החיטים והקמח בהקפדה רבה מפני רטיבות. ייחודה של מצה עבודת-יד בכך, שהיא נעשית מתוך כוונה לשם מצווה, ושמצות כאלה אכלו אבותינו בצאתם ממצרים.

יש מצות שמורות שנעשו במכונות והן כשרות לפסח, אבל למצוות מצה בליל הסדר נוהגים להשתמש במצות שנאפו ביד.

בליל הסדר אוכלים מצה (לפחות) שלוש פעמים: פעם אחת – בתחילת הסעודה, אחרי ברכת 'המוציא' ו'על אכילת מצה'. פעם שנייה – בעת אכילת ה'כורך', שהוא 'כריך' של מצה שבתוכו מרור. פעם שלישית – 'אפיקומן'. הכמות המינימלית שיש לאכול בכל פעם היא 'כזית' – 27 גרם, כמחצית מצה 'עגולה' (לדעות אחרות: 11 גרם, כרבע מצה 'עגולה'). יש להשתדל שמשך אכילת ה'כזית' יהיה קצר ככל האפשר.

הסבה

כדי להדגיש ש"הלילה הזה בני-חורין", שותים את ארבע הכוסות ואוכלים את מצת המצווה ב'הסבה', שהיא צורת ישיבה של מלכים. נשים אינן נוהגות להסב. מסבים לצד שמאל (מציבים בצד שמאל כיסא ועליו כר, ונשענים עליו).

קערה

ה'קערה' היא בעצם שלוש המצות המכוסות במפה (גם בין המצות יש להפריד במפיות). על קערת ה'סדר' מציבים את ששה דברים, בצורה דלהלן:

זרוע ביצה
מרור
חרוסת כרפס
מרור

זרוע – גרגרת של עוף עם מעט בשר עליה, צלויה באש. היא זכר ל'קרבן-פסח' שהיו מקריבים בזמן בית-המקדש. אין אוכלים את ה'זרוע'. יש להכין את ה'זרוע' מערב החג.

ביצה – קשה, בקליפתה. זכר ל'קרבן-חגיגה' שהיו מקריבים בזמן בית- המקדש. אוכלים אותה לאחרי 'כורך' בתחילת הסעודה.

מרור – עלי חסה ושורש 'חזרת' ('חריין'). המרור נועד להזכיר לנו את מרירות חייהם של אבותינו במצרים ואוכלים אותו במהלך הסדר. כמות המרור המינימלית שיש לאכול היא 'כזית' – 19 גרם. אולם אם אוכלים קלח (שהוא דחוס יותר), דרוש להוסיף עוד 2 גרם, וכן עבור מה שנשאר בין השיניים.

חרוסת – רסק תפוחי-עץ, אגסים ואגוזים טחונים, מתובלים ביין. החרוסת מזכירה את הטיט שבו עבדו אבותינו בפרך. טובלים בה את המרור.

כרפס – עיקרו – מין ירק. אפשר להשתמש בתפוח-אדמה מבושל או בפרוסת בצל. הספרדים נוהגים להשתמש בסלרי עלים. הוא נאכל בתחילת הסדר (פחות מ'כזית'), טבול במי-מלח, כדי להתמיה את הילדים.

חזרת – כנ"ל במרור. את ה'חזרת' אוכלים ב'כורך', דהיינו בתוך המצה, זכר למנהגו של הלל הזקן שהיה כורך את המצה והמרור יחדיו.

'הגדה'

השם 'הגדה' לקוח מהציווי "והגדת לבנך". באמצעות ההגדה אנו מספרים לילדינו את סיפור יציאת מצרים, וחשוב להתאים את ההסברים לרמת הילדים.

לאחר קושיותיהם של הילדים, מתחילות התשובות. העיקרון הוא: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – כלומר, מספרים תחילה על התקופה המרה והעלובה של העם היהודי, וממנה מגיעים לניסים ולגאולה.

יש בהגדה שתי גירסאות בולטות של סיפור יציאת-מצרים. הראשון הוא הקטע "עבדים היינו", והשני – זה הפותח ב"מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו". במבט מעמיק יותר, יש כאן צורות שונות של תשובות לארבעת הבנים.

לאחר הקטע הנצחי "והיא שעמדה" בא פרק מדרשי גדול, שמרחיב ומפרש את הסיפור המתומצת של יציאת-מצרים המוכר לנו מהתורה. פרק זה מסתיים בהסבר לאכילת הפסח, המצה והמרור, בשיר הלל לבורא-העולם ובתקוות הגאולה – "לשנה הבאה בירושלים".

זהו המבנה הבסיסי של ההגדה, אך כבר אמרו, שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

ארבע כוסות

מצווה על כל אחד ואחת, גדולים וקטנים, לשתות בליל הסדר ארבע כוסות של יין או של מיץ-ענבים טבעי. את ארבע הכוסות שותים כנגד ארבע לשונות הגאולה שמוזכרות בתורה בתיאור הבטחת הגאולה ממצרים על-ידי הקב"ה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ולקחתי אתכם לי לעם".

שיעור כל כוס – 86 סמ"ק, ויש לשתות לפחות את רוב השיעור (44 סמ"ק).

גם בעת שתיית ארבע הכוסות יש להסב קמעה לצד שמאל.

שופכים יין

באמירת עשר המכות וכו', נהוג לשפוך מעט מן הכוס לתוך כלי שבור. למנהג זה יש סיבות על-פי הקבלה, אך יש בו גם משמעויות סמליות. אחת מהן – כיוון שהקב"ה הבטיחנו: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך", אנו 'מוציאים' מהכוס את ה'מחלה' כשאנו מזכירים את המכות.

הסבר אחר: על שפיכת היין אנו מעידים, שאין שמחתנו שלימה, שכן הישועה הוכרחה לבוא על-ידי הטלת עונש על בני-אדם אחרים. העונש אמנם הגיע להם בדין, אבל התורה אמרה: "בנפול אויבך – אל תשמח".

אליהו הנביא

כשאומרים "שפוך חמתך" נוהגים לפתוח את דלת הבית. הטעם הפשוט לפתיחת הדלת הוא "כדי לזכור שהוא ליל שימורים ואין מתייראין משום דבר. ובזכות אמונה זו יבוא משיח וישפוך הקב"ה את חמתו על הגויים". על-פי ה'קבלה', זו שעת פתיחת הדלתות למעלה.

הקשר לאליהו הנביא – אמירת "שפוך חמתך" היא השלב שבו עוברים מסיפור יציאת מצרים לציפיית הגאולה השלימה, וזה מקומו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה.

אפיקומן

אכילת האפיקומן היא זכר לקרבן הפסח שהיו ישראל אוכלים בזמן שהיה בית- המקדש קיים. ומכיוון שאחרי קרבן הפסח לא היו אוכלים דבר נוסף (כדי לחבב אותו שיישאר טעמו בפה), לכן גם אחרי האפיקומן אין אוכלים דבר.

לשורש המילה 'אפיקומן' ניתנו פירושים שונים והרווח שבהם הוא מלשון 'אפיקו מן' שמשמעו בארמית: הוציאו את הממתקים. כלומר להוציא את ה'אפיקומן' ממקום מסתורו.

יש לאכול מן האפיקומן 'כזית' אחד לפחות, והמהדרים אוכלים שני 'כזיתים'. האחד – זכר לקרבן הפסח, והשני – זכר למצה שהיו אוכלים עם הקרבן בזמן בית- המקדש. יש לסיים את אכילת האפיקומן לא יאוחר מחצות הלילה.

דצ"ך עד"ש באח"ב.. אה?

מערכת האתר — Sun, 21 Mar 2021 00:00:00 +0000

מעות חיטים (קמחא דפסחא)
צדקה שנותנים לעניים לשם סיפוק המצות וצורכי חג הפסח כמו כן נוהגים לדאוג לסיפוק צרכי החג לעניים בערבי ראש השנה, סוכות וכו', על פי הפסוק: "ושילחו מנות לאין נכון לו".

חמץ
אחד מ5 מיני דגן או תוצרתם שבא במגע עם מים והחל בו תהליך התפיחה כל דבר הראוי לאכילה ויש בו תערובת חמץ אסור באכילה בפסח (החל מערב פסח לפני הצהרים), לדוגמא : בירה, משקאות חריפים, דייסות, מימרחים, וכמובן לחם, עוגות וביסקויטים. מוצרים רבים כגון ממתקים, נקניקים, תרופות ושימורים שונים עלולים להכיל חמץ (בתרופות, בעיקר סירופים, ישנו לאחרונה ייצור מיוחד בהכשר לפסח). כן אסור שהחמץ ימצא ברשותו של האדם בפסח ויש לבערו או למכרו (עיין "מכירת חמץ") לגוי פסח .

בדיקת חמץ וביעור חמץ
בכדי להיות בטוחים שאין בבית שום חמץ חייבים לבדוק בליל י"ד בניסן (י"ג בערב) את הבית לאור הנר ולחפש אחרי החמץ בכל החורים והסדקים. את מה שמצאו יש לבער ולשרוף למחרת בבוקר. כמו כן יש לבטל ולהפקיר את החמץ שאולי נמצא ברשותנו ולא מצאנו בבדיקה. וכתב האריז"ל, שכל מי שנזהר ממשהו חמץ בפסח, מובטח לו שלא יכשל בחטא בשוגג במשך כל השנה כולה.

תענית בכורות
הבכורות נוהגים להתענות בערב פסח (לזכר הצלתם ממכת בכורות במצרים) או לפטור עצמם מן התענית על-ידי השתתפות בסעודת מצווה, כמו סיום מסכת וכדומה.

מכירת חמץ
אם יש ברשות האדם חמץ או תערובת חמץ שאין הוא רוצה לבערו בגלל ההפסד שיש לו בזה, יכול הוא למכור את החמץ לגוי ואז אין הוא עובר עליו בהשהייתו בביתו בפסח, כי האיסור של "בל יראה לך ובל ימצא לך חמץ" הוא רק בחמץ שלך, אבל החמץ הנמכר לגוי כבר אינו שלו, כי מכרו. המכירה לגוי מתבצעת בימינו באמצעות רב העיר כי יש בה פרטים הלכתיים רבים.

מים שלנו
מים ללישת מצות שנשאבו והוכנו לפני שקיעת השמש, בערב שלפני אפיית המצות, ונקראים כך על שם שהם היו מוכנים מאמש – ו"לנו" בכלי במשך הלילה. רק במים כאלו מותר ללוש את המצות כיון שהם צוננים והבצק הנילוש בהם לא ימהר להחמיץ.

מצות מצוה
מצות שנאפו במיוחד לשם אכילתן בליל הסדר, לקיים בהן מצות אכילת מצה. משתדלים שלפחות מצות אלו תהיינה אפויות ביד ולא במכונה, כיון שדרושה כאן כוונה – בזמן האפיה – "לשם מצת מצוה". המצות נקראות בזוהר בשם: "מיכלא דמהימנותא" (מאכל של אמונה), ובשם: "מיכלא דאסוותא" (מאכל של רפואה), שכן אכיל המצה מחזקת את האמונה ומביאה לאדם רפואה בגשמיות וברוחניות.

ליל הסדר
בלילה הראשון של פסח (ובחו"ל גם בלילה השני) עורכים סעודת חג שבה אוכלים מצה, שותים 4 כוסות יין, אוכלים מרור ומספרים ביציאת מצרים. הפעולות הנעשות בליל הסדר מרומזות ב15- סימנים מפורסמים "קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שלחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה". ליל הסדר נקרא גם בשם "ליל שימורים", מפני שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציא את בני ישראל ממצרים, ומפני שהוא לילה המשומר מן המזיקין.

קערה
אב המשפחה העורך את הסדר שם לפניו 3 מצות כנגד כהן לוי וישראל, על המצה העליונה (פורסים מפית ועליה) מניחים מצד ימין את ה"זרוע" (=חלק מזרוע של בהמה או עוף, ולמנהג חב"ד – גרוגרת) כנגדו לשמאל-"ביצה", תחתיהם באמצע-"מרור", תחת הזרוע-"חרוסת", כנגדו תחת הביצה – "כרפס", ותחת המרור – "חזרת" (מרור נוסף עבור ה"כורך").

מרור
סוגים מסוימים של ירקות מרים, שאוכלים אותם בליל הסדר, לזכר מרירותה של עבודת הפרך במצרים. עדיף לאכול חסה, ויש האוכלים גם את השורש החריף המכונה "חורת".

ארבע כוסות
4 כוסות של יין (או מיץ ענבים טבעי) שחייבים מדרבנן לשתותם בליל הסדר לזכר 4 לשונות של גאולה : "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי", שנאמרו ביציאת מצרים, וכנגד 4 כוסות של נחמה שעתיד הקב"ה להשקות לישראל. בין כוס לכוס אומרים קטעים מה"הגדה". נהוג למזוג כוס חמישית ולא לשתותה, ונקראת : "כוסו של אליהו הנביא".

כרפס
ירק ששמים על קערת הסדר. הספרדים מזהים אותו כסלרי-עלים. האשכנזים נוהגים בירקות שונים, ולמנהג חב"ד – בצל או תפוח-אדמה. לאחר הקידוש נוטלים ידים מטבילים הכרפס במי כלח ואוכלים אותו. כרפ"ס אותיות "ס' פרך", לרמז על ששים ריבוא בני ישראל שעבדו עבודת פרך במצרים.

חרוסת
תמיסה העשויה מפירות שנמשלה בהם כנסת ישראל, כגון תפוחים ואגוזים, ויש הנותנים בה גם תמרים ועוד, זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו, ומרככין אותה במשקה אדום, זכר לדם – המכה הראשונה, וטובלים בה את המרור, לשכך חריפותו.

כורך
בזמן שבית המקדש קיים, נוהג היה הלל לכרוך קרבן פסח, מצה ומרור ולאכלם ביחד לקיים כוה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ואנו נוהגים גם בזמננו לכרוך מצה ומרור ולאכלם ביחד, זכר למקדש.

הגדה של פסח
בליל חג הפסח מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, לכן תקנו חז"ל נוסח קבוע של "הגדה". בתחילת ההגדה מזמינים את מי שאין לו אפשרות לערוך את ה"סדר" בעצמו, שיבא ויאכל. בהמשך מספרים על חסדו של הקדוש ברוך הוא שקירב את אבותינו לעבודתו, ועל הניסים שעשה עמם ביציאת מצרים.

דצ"ך עד"ש באח"ב
סימנים שנתן רבי יהודה לזכירת הסדר של עשר מכות מצרים, והן ראשי תיבות של : דם, צפרדע, כינים ; ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, (מכת) בכורות.

אפיקומן
הפירוש המילולי : ליפתן. כך מכנים את ה"כזית" האחרון של מצה שאוכלים בסוף סעודת ליל הסדר, לפני ברכת המזון, זכר לקרבן הפסח שהיה נאכל על השובע (ואין אוכלים ואין שותים מאומה אחריו). מצפינים את האפיקומן בתחילת הסדר, ויש נוהגים שהילדים מחפשים אותו אחר כך, זכר לגאולה שמועדה היה כמוס וצפון מישראל, וכן להזכיר את ציפייתנו לגאולה השלימה, שמועדה נעלם מאיתנו.

ארבעה בנים
ההגדה הנאמרת בליל הסדר נותנת תשובות ומתייחסת לארבעה סוגים של בנים המגיעים לשלחן הסדר, אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול. כל אחד מהבנים מבטא את עצמו בצורה המתאימה למהותו, ובהתאם למצבו מקבל הוא תשובה מיוחדת בהגדה. יש לשים לב שמדובר כאן על ארבעה בנים היושבים לשלחן הסדר, אבל בדורנו נוסף "בן חמישי", שאינו יודע כלל מהו ליל הסדר ואינו מגיע לשלחן, עלינו מוטל לחפש בן זה, להביאו לשלחן הסדר, ללמדו ולהפכו לבן חכם.

מצה שמורה
חסידים ומהדרים במצות נזהרים מאד שהמצה לא תירטב על ידי מים או על ידי מאכלים שיש בהם רטיבות, זאת מחשש שבמצה נשאר קצת קמח שלא נאפה דיו והוא עלול להחמיץ במגעו עם המים.

הגדה של פסח להדפסה

מערכת האתר — Sun, 05 Apr 2020 00:00:00 +0000

סדר בדיקת חמץ:

בלילה שלפני ערב פסח בודקים את החמץ. וחייבים לבדוק מיד בתחלת הלילה, ואסור להתחיל לאכול או לעשות שום מלאכה חצי שעה קודם הלילה:

קודם בדיקת חמץ אומרים זה:

הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֵׂה שֶׁל בְּדִיקַת חָמֵץ לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל: ויהי נועם וגו':

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל בִּיעוּר חָמֵץ:

ומיד אחר הבדיקה יבטלנו ויאמר:

כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי דְלָא חֲמִתֵּיהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ וּדְלָא יְדַעְנָא לֵיהּ לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא:

כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ושלא בערתיו ושלא ידעתיו – יבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ

סדר שריפת חמץ:

ביום י"ד בניסן בשעה חמישית יעשה לו מדורה וישרפנו ותכף יבטלנו ויאמר:

הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזוּמָן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֵׂה שֶׁל שְׂרֵיפַת חָמֵץ לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל: ויהי נועם וגו':

כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי דַחֲזִתֵּיהּ וּדְלָא חֲזִתֵּיהּ דַחֲמִתֵּיהּ וּדְלָא חֲמִתֵּיהּ דְבִעַרְתֵּיהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא:

כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שבערתיו ושלא בערתיו – יבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ.

קדש

מוזגים כוס ראשון, נוטלו בשתי ידיו, מחזיקו ביד ימינו ומקדש.

בשבת מתחילין כאן:

בלחש – וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר:

יוֹם הַשִּׁשִּׁי:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:

וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ כִי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת:

סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם

אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה (לשבת שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ)מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה. חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן. אֶת יוֹם (לשבת הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְאֶת יוֹם): חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה. זְמַן חֵרוּתֵנוּ (לשבת בְּאַהֲבָה) מִקְרָא קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם.

כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים. (לשבת וְשַׁבָּת) וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶׁךָ (לשבת בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מְקַדֵּשׁ (לשבת הַשַּׁבָּת וְ) יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:

כשחל יו"ט במוצאי שבת מקדשין לפי סדר יקנה"ז, דהיינו יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָהאֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל. בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ. בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים. בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ. וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

שותים בהסבת שמאל

ורחץ

מביאים לבעל הבית מים ונוטל ידיו, ואינו מברך

כרפס

נוטל מן הכרפס פחות מכזית, טובלו במי מלח או בחומץ ומברך (מתכון לפטור בברכה זו גם את המרור)

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה

אוכל בלי הסבה ונותן למסובים

יחץ

מחלק את המצה האמצעית לשני חלקים, עוטף את החלק הגדול במפה ומצפינו לאפיקומן, ומחזיר את החלק הקטן לבין שתי המצות השלמות.

מגיד

מגביה את הקערה עם המצות, וראה בידו על המצה הפרוסה שבין שתי השלמות ומתחיל לומר את ההגדה בשמחה ובקול רם.

הָא לַחְמָא עַנְיָא

דִי אֲכַלוּ אֲבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם.

כָּל-דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵכוֹל, כָּל-דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.

הָשַתָּא הָכָא, לַשָּׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.

הָשַתָּא עַבְדֵי, לַשָּׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

מוזגים לו כוס שני, ומסלקים את הקערה, כאילו כבר אכלו כדי שיראו התינוקות וישאלו. וכאן הבן שואל.

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת,

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה.
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנּוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר.

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים.

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְבִין וּבֵין מְסוּבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כּוּלָנוּ מְסוּבִּין.

מחזירים את הקערה למקומה, מגלה את המצות ואומר

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם, וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית:

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׂנֶּאֱמַר לְמַעַן תִּזְכּוֹר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, יְמֵי חַיֶּיךָ הַיָמִים, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילוֹת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יְמֵי חַיֶּיךָ הָעוֹלָם הַזֶּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ:

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא , בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא ,

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה, אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל:

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר, מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם, וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח, אֲפִיקוֹמָן:

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר, מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם, לָכֶם וְלֹא לוֹ, וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר, וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמָר לוֹ, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם, לִי וְלֹא לוֹ, אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל:

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר, מַה זֹאת, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׂנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיוֹם הַהוּא , אִי בַּיוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה, בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ:

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׂנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ, וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם:

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא , שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵץ, לַעֲשׂוֹת כְּמָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׂנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל:

מכסה את המצות, מגביה את הכוס ואומר

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ,

שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ,

אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר

עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ,

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם:

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל שֶׂנֶּאֱמַר:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה – אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר:

וַיָגָּר שָׁם – מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵּעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׂנֶּאֱמַר, וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן:

בִּמְתֵי מְעָט – כְּמָה שֶׂנֶּאֱמַר, בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב:

וַיְהִי שָׁם לְגוֹי – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם:

גָּדוֹל עָצוּם – כְּמָה שֶׂנֶּאֱמַר, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם:

וָרָב – כְּמָה שֶׂנֶּאֱמַר, רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבוֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה:

וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ,

וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה:

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים – כְּמָה שֶׂנֶּאֱמַר, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָּה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂוֹנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ:

וַיְעַנּוּנוּ – כְּמָה שֶׂנֶּאֱמַר, וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנּוֹתוֹ בְּסִבְלוֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס:

וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה – כְּמָה שֶׂנֶּאֱמַר, וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ:

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, וַיִשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:

וַנִצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ – כְּמָה שֶׂנֶּאֱמַר, וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:

וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ – כְּמָה שֶׂנֶּאֱמַר, וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:

וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ – זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׂנֶּאֱמַר, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:

וְאֶת עֲמָלֵנוּ – אֵלּוּ הַבָּנִים, כְּמָה שֶׂנֶּאֱמַר, כָּל הַבֵּן הַיִּלוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיוּן:

וְאֶת לַחֲצֵנוּ – זוֹ הַדְּחַק, כְּמָה שֶׂנֶּאֱמַר, וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לוֹחֲצִים אוֹתָם:

וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדוֹל, וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים:

וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׂנֶּאֱמַר, וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה':

וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ,

וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֲנִי וְלֹא שָׂרָף,

וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֱעֶשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ,

אֲנִי ה', אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר:

בְּיָד חֲזָקָה – זוֹ הַדֶּבֶר. כְּמָה שֶׂנֶּאֱמַר, הִנֵה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמוֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד:

וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה – זוֹ הַחֶרֶב. כְּמָה שֶׂנֶּאֱמַר, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם:

וּבְמֹרָא גָּדוֹל – זוֹ גִּלּוּי שְׁכִינָה. כְּמָה שֶׂנֶּאֱמַר, אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבֹא לָקַחַת לוֹ גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסּוֹת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ:

וּבְאֹתֹת – זֶה הַמַּטֶּה. כְּמָה שֶׂנֶּאֱמַר, וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת:

וּבְמוֹפְתִים – זֶה הַדָּם. כְּמָה שֶׂנֶּאֱמַר, וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם, וָאֵשׁ, וְתִמְרוֹת עָשָׁן:

דָּבָר אַחֵר, בְּיָד חֲזָקָה – שְׁתַּיִם, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה – שְׁתַּיִם, וּבְמֹרָא גָּדוֹל – שְׁתַּיִם, וּבְאֹתוֹת – שְׁתַּיִם, וּבְמוֹפְתִים – שְׁתַּיִם:

אֵלוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם. וְאֵלוּ הֵן:

דָּם, צְפַרְדֵּעַ, כִּנִּים, עָרוֹב, דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרָד, אַרְבֶּה, חֹשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת:

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים:

דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב:

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִׁים מַכּוֹת. בְּמִצְרַיִם מָה הוּא אוֹמֵר, וַיֹאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הוּא , וְעַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ, כַּמָּה לָקוּ בְּאֶצְבַּע עֶשֶׂר מַכּוֹת, אֱמוֹר מֵעַתָּה בְּמִצְרַיִם לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת. שֶׂנֶּאֱמַר, יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה, וָזַעַם, וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה אַחַת, וָזַעַם שְׁתַּיִם, וְצָרָה שָׁלֹשׁ, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים אַרְבַּע, אֱמוֹר מֵעַתָּה בְּמִצְרַיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת:

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת. שֶׂנֶּאֱמַר, יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה, וָזַעַם, וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרוֹן אַפּוֹ אַחַת, עֶבְרָה שְׁתַּיִם, וָזַעַם שָׁלֹשׁ, וְצָרָה אַרְבַּע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים חָמֵשׁ, אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת:

כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ:

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים. דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם. דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם. דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם. דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם. דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה. דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְלֹא שִׁקַּע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ. דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ,
וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה. דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה,
וְלֹא הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן. דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַשַּׁבָּת. דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַּׁבָּת, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי. דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה. דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְּׂרָאֵל. דַּיֵּנוּ:

אִלּוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְּׂרָאֵל,
וְלֹא בָּנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה. דַּיֵּנוּ:

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה טוֹבָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ, שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְשִׁקַּע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ, וְסִפֵּק צָרְכֵנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַשַּׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינָי, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר כָּל-שֶׁלּא אָמַר שְׁלוֹשָׁה דְבָרִים אֵלוּ בַּפֶּסַח לא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְאֵלּוּ הֵן:

פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר

פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׂ הָיָה קַיָּם עַל שׂוּם מָה?

עַל שׂוּם שפָּסַח הַקָּדוֹשׂ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׂנֶּאֱמַר:

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

מגביה את המצות ואומר

מַצָּה זוּ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׂוּם מָה?

עַל שׂוּם שֶׁלּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ עַד שֶׂנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׂ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם שֶׂנֶּאֱמַר:

וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:

מגביה את המרור ואומר

מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׂוּם מָה?

עַל שׂוּם שֶמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׂנֶּאֱמַר:

וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ

בְּכָל-דוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם שֶׂנֶּאֱמַר:

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבַד גְָאַל הַקָּדוֹשׂ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם שֶׂנֶּאֱמַר:

וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ

מכסה את המצות, מגביה את הכוס ואומר בשמחה ובקול רם

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּיבִים

לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ

לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר

לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס

לְמִי שֶׂעָשָׁה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ

אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ

הוֹצִיאָנוּ

מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת

מִיָּגֹון לְשִׁמְחָה

מֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב

וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל

וּמִשִּׂעְבּוּד לִגְאוּלָּה

וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָה הַלְלוּיָהּ

ראוי שיחזיק הכוס בידו בשירת ההלל

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְהֹוָה. הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהֹוָה:

יְהִי שֵׁם יְהֹוָה מְבוֹרָךְ. מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ. מְהֻלָּל שֵׁם יְהֹוָה:

רָם עַל כָּל גּוֹיִם יְהֹוָה. עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ:

מִי כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת:

הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:

מְקִימִי מֵעָפָר דָּל. מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן:

לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים. עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ:

מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת. אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. הַלְלוּיָהּ:

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לוֹעֵז:

הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו:

הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס. הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר:

הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים. גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן:

מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס. הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר:

הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים. גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן:

מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ. מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב:

הַהֹפְכִי הַצוּר אֲגַם מָיִם. חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם:

אוחז את הכוס ואומר

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם

אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם

וְהִגִיעָנוּ הַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכֹל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר

כֵּן יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ

יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם

שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ

וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים

אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן

וְנוֹדֶה לְּךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה גָּאַל יִשְׂרָאֵל

רחצה

נוטלים את הידיים לסעודה ומברכים על הנטילה

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם

מוציא

נוטל בשתי ידיו את המצות ואומר:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ

מצה

אוחז בידיו את המצה העליונה והפרוסה ומברך

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה

נוטל לעצמו ונותן לכל אחד מן המסובים כזית (29 גרם) מן המצה העליונה וכזית מן הפרוסה (או שכל אחד ואחד לוקח לעצמו כשני זיתים מן המצה השמורה שלפניו) ואוכלים בהסבת שמאל בלי הפסקה כלל. יזהר שלא להפסיק בדיבור שאינו לצורך הסדר משעה שנטל ידיו ועד שיגמור אכילת "כורך".

מרור

נוטל כזית מרור לעצמו ולכל המסובים, טובלו בחרוסת ומנער כדי שישאר טעם מרירותו.

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר

אוכלים בלי הסבה

כורך

בוצע את המצה התחתונה, ונוטל ממנה כזית וכורך עמה כזית מן המרור-חזרת (טבול בחרוסת או אינו טבול-כפי המנהג), מצה למעלה ומצה למטה ומרור-חזרת באמצע. וכך הוּא מחלק למסובים (או שכל אחד מהם נוטל מן המצה השמורה שלפניו וכורך).

אין מברכים על 'כורך' אלא אומרים:

זֵכֶר לַמִּקְדָשׂ – כְּהִלֵּל כֵּן עָשָׁה הִלֵּל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָשׂ הָיָה קַיָים הָיָה כּוֹרֵךְ פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַחַד לְקַיֵּם מַה שֶׂנֶּאֱמַר: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

אוכלים בהסבת שמאל

שלחן עורך

קודם שמתחילים בסעודה, נוהגים לאכול ביצה במי מלח

אוכלים ושותים כברכת ה' אשר נתן. ויזהר שלא ימלא כרסו יותר מדי, כדי שיאכל אחר-כך כזית אפיקומן לתאבון.

ראוי להזכיר בסעודה דברי תורה מענין היום.

צפון

בגמר הסעודה מוציא את פרוסת המצה שהצפין בתחילת הסדר לאפיקומן, נוטל כשני זיתים ונותן גם למסובים (או שהם נוטלים מן המצה השמורה שלפניהם) ואוכלים בהסבת שמאל.

ברך

מוזגים כוס שלישי ונוטלים מים אחרונים.

שלשה שאכלו כאחד חייבים לזמן. ונוהגים שבליל הסדר בעל הבית מזמן אף אם יש אורח.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת. בְּשׁוּב יְהֹוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:

אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:

הִגְדִּיל יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ. הָיִינוּ שְׂמֵחִים:

שׁוּבָה יְהֹוָה אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:

הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:

הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע. בֹּא יָבֹא בְרִנָּה. נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:

שלושה שאכלו כאחד חיבין בזימון, וכך מזמנין:

המזמן אומר – רַבּוֹתַי נְבָרֵךְ:

המסובים עונים – יְהִי שֵׁם יְהֹוָה מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

המזמן חוזר יהי שם וכו':

בִּרְשׁוּת מָרָנָן וְרַבּוֹתַי נְבָרֵךְ (בעשרה אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ:

ואומרים המסובים ואח"כ המברך:

בָּרוּךְ (בעשרה אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:

והמזמן חוזרו:

מי שלא אכל עונה:

בָּרוּךְ (אֱלֹהֵינוּ) וּמְבוֹרָךְ שְׁמוֹ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד:

בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר לָנוּ וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד. בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וּמֵטִיב לַכֹּל וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא. כָּאָמוּר. פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. הַזָּן אֶת הַכֹּל:

נוֹדֶה לְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ. עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה. וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים. וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ. וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ. וְעַל חֻקֶּיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ. וְעַל חַיִּים חֵן וָחֶסֶד שֶׁחוֹנַנְתָּנוּ. וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָנוּ תָּמִיד. בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה:

וְעַל הַכֹּל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ. יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד: כַּכָּתוּב. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן:

רַחֶם נָא יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ. וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ. וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ. וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו:

אֱלֹהֵינוּ. אָבִינוּ. רְעֵנוּ זוּנֵנוּ פַּרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ. וְהַרְוַח לָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם. כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה. הַפְּתוּחָה. הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה. שֶׁלֹּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד:

בשבת אומרים:

רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי הַשַּׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ הַזֶּה כִּי יוֹם זֶה גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא לְפָנֶיךָ לִשְׁבָּת בּוֹ וְלָנוּחַ בּוֹ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ וּבִרְצוֹנְךָ הָנִיחַ לָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ שֶׁלֹּא תְּהֵא צָרָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵנוּ וְהַרְאֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּנֶחָמַת צִיּוֹן עִירֶךָ וּבְבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ כִּי אַתָּה הוּא בַּעַל הַיְשׁוּעוֹת וּבַעַל הַנֶּחָמוֹת:

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְדוֹנֵנוּ וְזִּכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ וְזִּכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶךָ וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ לִפְלֵיטָה לְטוֹבָה לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לְחַיִּים (טוֹבִים) וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם חַג הַמַּצוֹת הַזֶּה:

זָכְרֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה וּפָקְדֵנוּ בּוֹ לִבְרָכָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ בּוֹ לְחַיִּים טוֹבִים. וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּנוּ וְרַחֵם עָלֵינוּ וְהוֹשִׁיעֵנוּ כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה:

וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. בּוֹנֵה בְרַחֲמָיו יְרוּשָׁלָיִם. אָמֵן:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הָאֵל. אָבִינוּ. מַלְכֵּנוּ. אַדִּירֵנוּ. בּוֹרְאֵנוּ. גּוֹאֲלֵנוּ. יוֹצְרֵנוּ. קְדוֹשֵׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב. רוֹעֵנוּ רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל. הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכֹּל. שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵטִיב הוּא מֵטִיב הוּא יֵיטִיב לָנוּ. הוּא גְמָלָנוּ הוּא גוֹמְלֵנוּ הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרֶוַח. הַצָּלָה וְהַצְלָחָה. בְּרָכָה וִישׁוּעָה. נֶחָמָה. פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה. וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְכָל טוֹב. וּמִכָּל טוּב לְעוֹלָם אַל יְחַסְּרֵנוּ. אמן:

הָרַחֲמָן הוּא יִמְלֹךְ עָלֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד:

הָרַחֲמָן הוּא יִתְבָּרַךְ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:

הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח לְדוֹר דּוֹרִים. וְיִתְפָּאַר בָּנוּ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים. וְיִתְהַדַּר בָּנוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים:

הָרַחֲמָן הוּא יְפַרְנְסֵנוּ בְּכָבוֹד:

הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבֹּר עֻלֵנוּ מֵעַל צַוָּארֵנוּ וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ:

הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ בְּרָכָה מְרֻבָּה בַּבַּיִת הַזֶּה וְעַל שֻׁלְחָן זֶה שֶׁאָכַלְנוּ עָלָיו:

הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב וִיבַשֶּׂר לָנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת:

הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת (אָבִי מוֹרִי) בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶת (אִמִּי מוֹרָתִי) בַּעֲלַת הַבַּיִת הַזֶּה. אוֹתָם וְאֶת בֵּיתָם וְאֶת זַרְעָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם. (ואם סמוך על שלחן עצמו יאמר:

הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אוֹתִי (וְאָבִי וְאִמִּי) וְאִשְׁתִּי וְזַרְעִי וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לִי), אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ. כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, בַּכֹּל. מִכֹּל. כֹּל. כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָנוּ כֻּלָּנוּ יַחַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה. וְנֹאמַר אָמֵן:

בַּמָּרוֹם יְלַמְּדוּ עֲלֵיהֶם וְעָלֵינוּ זְכוּת שֶׁתְּהֵא לְמִשְׁמֶרֶת שָׁלוֹם. וְנִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְהֹוָה. וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ. וְנִמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם:

אם הוּא אוכל על שלחן אחרים יברך לבעה"ב:

יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא. וְיִצְלַח מְאֹד בְּכָל נְכָסָיו. וְיִהְיוּ נְכָסָיו וּנְכָסֵינוּ מוּצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר. וְאַל יִשְׁלוֹט שָׂטָן לֹא בְּמַעֲשֵׂה יָדָיו וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. וְאַל יִזְדָקֵּק לֹא לְפָנָיו וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם דְבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵירָה וְעָוֹן מַעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

לשבת – הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים:

הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב:

לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוּךְ לְיוֹם שֶׁצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וִיהִי חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם:

הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּנוּ לִימוֹת הַמָשִׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם:

עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:

יְראוּ אֶת יְהֹוָה קְדוֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו:

כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְדוֹרְשֵׁי יְהֹוָה לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב:

הוֹדוּ לַיהֹוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהֹוָה וְהָיָה יְהֹוָה מִבְטַחוֹ:

נַעַר הָיִיתִי גַם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם:

יְהֹוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְהֹוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן

שותים בהסבת שמאל

מוזגים כוסו של אליהו, פותחים את הדלת ואומרים (ויש שנוהגים לומר בעמידה):

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ

וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ:

כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ:

שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִֹּיגֵם

תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְהֹ

הלל

מוזגים כוס רביעי וגומרים עליו את ההלל

לֹא לָנוּ יְהֹוָה לֹא לָנוּ. כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד. עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ:

לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם. אַיֵה נָא אֱלֹהֵיהֶם:

וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם. כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה:

עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב. מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם:

פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ. עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ:

אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ. אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן:

יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן. רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ. לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם:

כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם. כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם:

יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיהֹוָה. עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא :

בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַּיהֹוָה. עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא :

יִרְאֵי יְהֹוָה בִּטְחוּ בַּיהֹוָה. עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא :

יְהֹוָה זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן:

יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְהֹוָה. הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים:

יֹסֵף יְהֹוָה עֲלֵיכֶם. עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם:

בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהֹוָה. עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהֹוָה. וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם:

לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ. וְלֹא כָּל יוֹרְדֵי דוּמָה:

וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ. מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. הַלְלוּיָהּ:

אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי:

כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי. וּבְיָמַי אֶקְרָא:

אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת. וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי. צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא:

וּבְשֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא. אָנָּה יְהֹוָה מַלְּטָה נַפְשִׁי:

חַנּוּן יְהֹוָה וְצַדִּיק. וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם:

שֹׁמֵר פְּתָאיִם יְהֹוָה. דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ:

שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי. כִּי יְהֹוָה גָּמַל עָלָיְכִי:

כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת. אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה. אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי:

אֶתְהַלֵךְ לִפְנֵי יְהֹוָה. בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים:

הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר. אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד:

אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי. כָּל הָאָדָם כֹּזֵב:

מָה אָשִׁיב לַיהֹוָה. כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי:

כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא. וּבְשֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא:

נְדָרַי לַיהֹוָה אֲשַׁלֵם. נֶגְדָּה נָּא לְכָל עַמּוֹ:

יָקָר בְּעֵינֵי יְהֹוָה. הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו:

אָנָּה יְהֹוָה כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ. אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי:

לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה. וּבְשֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא:

נְדָרַי לַיהֹוָה אֲשַׁלֵּם. נֶגְּדָּה נָּא לְכָל עַמּוֹ:

בְּחַצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה. בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָיִם. הַלְלוּיָהּ:

הַלְלוּ אֶת יְהֹוָה כָּל גּוֹיִם. שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים:

כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ. וֶאֱמֶת יְהֹוָה לְעוֹלָם. הַלְלוּיָהּ:

הוֹדוּ לַיהֹוָה כִּי טוֹב. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

יֹאמְרוּ נָא בֵּית אַהֲרֹן. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי יְהֹוָה. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ. עָנָנִי בַּמֶּרְחַב יָהּ:

יְהֹוָה לִי לֹא אִירָא. מַה יַעֲשֶׂה לִי אָדָם:

יְהֹוָה לִי בְּעוֹזְרָי. וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשׂנְאָי:

טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהֹוָה. מִבְּטֹחַ בָּאָדָם:

טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהֹוָה. מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים:

כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי. בְּשֵׁם יְהֹוָה כִּי אֲמִילַם:

סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי. בְּשֵׁם יְהֹוָה כִּי אֲמִילַם:

סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים. דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים. בְּשֵׁם יְהֹוָה כִּי אֲמִילַם:

דָּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל. וַיהֹוָה עֲזָרָנִי:

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ. וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה:

קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים. יְמִין יְהֹוָה עֹשָׂה חָיִל:

יְמִין יְהֹוָה רוֹמֵמָה. יְמִין יְהֹוָה עֹשָׂה חָיִל:

לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה. וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ:

יַסּוֹר יִסְּרַנִּי יָהּ. וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי:

פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק. אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ:

זֶה הַשַּׁעַר לַיהֹוָה. צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ:

אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי. וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה.

אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים. הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.

מֵאֵת יְהֹוָה הָיְתָה זֹאת. הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְהֹוָה. נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ:

אָנָּא יְהֹוָה הוֹשִׁיעָה נָּא:

אָנָּא יְהֹוָה הַצְלִיחָה נָּא:

בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהֹוָה. בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְהֹוָה:

אֵל יְהֹוָה וַיָּאֶר לָנוּ. אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים. עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ:

אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ. אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ:

הוֹדוּ לַיהֹוָה כִּי טוֹב. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

יְהַלְלוּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ. וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. בְּרִנָּה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִישׁוֹרְרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת. וּלְשִׁמְךָ נָּאֶה לְזַמֵּר. כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל:

לנוהגים לשתות חמש כוסות, שותים כעת את הכוס הרביעית ומוזגים את החמישית.

הוֹדוּ לַיהֹוָה כִּי טוֹב. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

לְרוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ. וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד:

מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל. וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ. פּוֹדֶה וּמַצִּיל וּמְפַרְנֵס וְעוֹנֶה וּמְרַחֵם בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה. אֵין לָנוּ מֶלֶךְ עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ אֶלָּא אָתָּה:

אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים. אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיוֹת. אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת. הַמְּהֻלָּל בְּכָל (בְּרוֹב) הַתִּשְׁבָּחוֹת. הַמְּנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים:

וַיהֹוָה עֵר. הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן. הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים. וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים. (מְחַיֵה מֵתִים וְרוֹפֵא חוֹלִים פּוֹקֵחַ עִוְרִים וְזוֹקֵף כְּפוּפִים) וְהַמֵּשִׂיחַ אִלְמִים. וְהַמַּתִּיר אֲסוּרִים. וְהַסּוֹמֵךְ נוֹפְלִים. וְהַזּוֹקֵף כְּפוּפִים. וְהַמְּפַעֲנֵחַ נֶעֱלָמִים. וּלְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים:

וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם. וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו. וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ. וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ. וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם. וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת. אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ. עַל אַחַת מֵאָלֶף אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים. הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ:

מִלְּפָנִים מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ. וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. בְּרָעָב זַנְתָּנוּ. וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ. מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ. וּמִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ. 4וּמֵחֳלָיִם רָעִים וְרַבִּים וְנֶאֱמָנִים דִּלִּיתָנוּ:

עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ. וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ. וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לָנֶצַח:

עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ. וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ. וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ. הֵן הֵם. יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִישׁוֹרְרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד:

כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה. וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִשָּׁבַע. וְכָל עַיִן לְךָ תְּצַפֶּה. וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע. וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה. וְכָל הַלְּבָבוֹת יִירָאוּךָ. וְכָל קֶרֶב וּכְלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ. כַּדָּבָר שֶׁכָּתוּב. כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְהֹוָה מִי כָמוֹךָ. מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ. וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגּוֹזְלוֹ. שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִשְׁמַע. צַעֲקַת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִׁיעַ:

מִי יִדְמֶה לָּךְ. וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ. וּמִי יַעֲרָךְ לָךְ. הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן. קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

נְהַלֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וּנְבָרֵךְ אֶת שֵׁם קָדְשֶׁךָ. כָּאָמוּר. לְדָוִד. בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה. וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ:

הָאֵל בְּתַעֲצֻמוֹת עֻזֶּךָ. הַגָּדוֹל בִּכְבוֹד שְׁמֶךָ.

הַגִּבּוֹר לָנֶצַח וְהַנּוֹרָא בְּנוֹרְאוֹתֶיךָ:

הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא:

שׁוֹכֵן עַד מָרוֹם וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ.

וְכָתוּב רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיהֹוָה. לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה.

בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם.

וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ.

וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ.

וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל:

וּבְמַקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. בְּרִנָּה יִתְפָּאֵר שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים. לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר וּלְנַצֵּחַ לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס. עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ:

וּבְכֵן יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ. הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. כִּי לְךָ נָאֶה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ:

שִׁיר וּשְׁבָחָה. הַלֵּל וְזִמְרָה. עוֹז וּמֶמְשָׁלָה. נֶצַח גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה. תְּהִלָּה וְתִפְאֶרֶת. קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת:

בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ. וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה.

אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל וּמְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת.

אֵל הַהוֹדָאוֹת. אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת.

בּוֹרֵא כָּל הַנְּשָׁמוֹת. רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים.

הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה.

מֶלֶךְ יָחִיד אֵל חֵי הָעוֹלָמִים:

כוס רביעית או חמישית

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן:

שותים בהסבת שמאל

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם עַל:

עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן:

וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ, רַחֵם (נָא) יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מִזְבְּחֶךָ וְעַל הֵיכָלֶךָ, וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָּהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה:

בשבת – וּרְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה:

וְשַׂמְחֵנוּ בְּיוֹם חַג הַמַּצוֹת הַזֶּה:

כִּי אַתָּה יְהֹוָה טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל

וְנוֹדֶה לְךָ עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן: (בא"י וְעַל פְּרִי גַפְנָהּ):

נרצה

בחוץ לארץ נוהגים שבליל הסדר השני סופרים כאן ספירת העומר

חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ.

כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָּתוֹ.

כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ.

כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ.

זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה.

קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה.

בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה.

פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה:

לְשָנָה הָבַּאַה בִּיְרוּשָלַיִם הָבְּנוּיָה

בחוץ לארץ אומרים פיוט זה רק בליל א'

וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:

אָז רוֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלַּיְלָה.

בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרֶת זֶה הַלַּיְלָה.

גֵּר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה.

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:

דַּנְתָּ מֶלֶךְ גְּרָר בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה.

הִפְחַדְתָּ אֲרַמִּי בְּאֶמֶשׁ לַיְלָה.

וַיָשַׂר יִשְׂרָאֵל לְמַלְאָךְ וַיּוּכַל לוֹ לַיְלָה.

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:

זֶרַע בְּכוֹרֵי פַּתְרוֹס מָחַצְתָּ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

חֵילָם לֹא מָצְאוּ בְּקוּמָם בַּלַּיְלָה.

טִיסַת נְגִיד חֲרוֹשֶׁת סִלִּיתָ בְּכוֹכְבֵי לַיְלָה.

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:

יָעַץ מְחָרֵף לְנוֹפֵף אִוּוּי הוֹבַשְׁתָּ פְּגָרָיו בַּלַּיְלָה.

כָּרַע בֵּל וּמַצָּבוֹ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה.

לְאִישׁ חֲמוּדוֹת נִגְלָה רָז חֲזוֹת לַיְלָה.

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:

מִשְׁתַּכֵּר בִּכְלֵי קֹדֶשׁ נֶהֱרַג בּוֹ בַּלַּיְלָה.

נוֹשַׁע מִבּוֹר אֲרָיוֹת פּוֹתֵר בִּעֲתוּתֵי לַיְלָה.

שִׂנְאָה נָטַר אֲגָגִי וְכָתַב סְפָרִים בַּלַּיְלָה.

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:

עוֹרַרְתָּ נִצְחֲךָ עָלָיו בְּנֶדֶד שְׁנַת לַיְלָה.

פּוּרָה תִדְרוֹךְ לְשׁוֹמֵר מַה מִלַּיְלָה.

צָרַח כַּשּׁוֹמֵר וְשָׂח אָתָא בֹקֶר וְגַם לַיְלָה.

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה.

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה.

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה.

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה.

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:

בחוץ לארץ אומרים פיוט זה רק בליל ב'

וּבְכֵן וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

אוֹמֶץ גְּבוּרוֹתֶיךָ הִפְלֶאתָ בַּפֶּסַח

בְּרֹאשׂ כָּל מוֹעֲדוֹת נִשֵּׂאתָ פֶּסַח

גִּלִּיתָ לְאֶזְרָחִי חֲצוֹת לֵיל פֶּסַח

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

דְּלָתָיו דָּפַקְתָּ כְּחֹם הַיּוֹם בַּפֶּסַח

הִסְעִיר נוֹצְצִים עוּגוּת מַצּוֹת בַּפֶּסַח

וְאֶל הַבָּקָר רָץ זֵכֶר לְשׂוֹר עֵרֶךְ פֶּסַח

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

זוֹעֲמוּ סְדוֹמִים וְלוֹהֲטוּ בְּאֵשׂ בַּפֶּסַח

חוּלַּץ לוֹט מֵהֶם וּמַצּוֹת אָפָה בְּקֵץ פֶּסַח

טִאטֵאתָ אַדְמַת מוֹף וְנוֹף בְּעָבְרְךָ בַּפֶּסַח

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

יָהּ רֹאשׂ כָּל אוֹן מָחַצְתָּ בְּלֵיל שִׁמּוּר פֶּסַח

כַּבִּיר עַל בֵּן בְּכוֹר פָּסַחְתָּ בְדַם פֶּסַח

לְבִלְתִּי תֵּת מַשְׁחִית לָבוֹא בִּפְתָחַי בַּפֶּסַח

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

מְסוּגֶּרֶת סֻגָּרָה בְּעִתּוֹתֵי פֶּסַח

נִשְׂמְדָה מִדְיָן בּצְלִיל שְׁעוֹרֵי עוֹמֶר פֶּסַח

שׁוֹרָפוּ מַשְׁמַנֵי פּוּל וְלוּד בִּיקַד יְקוֹד פֶּסַח

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד עַד גָּעָה עוֹנַת פֶּסַח

פַּס יָד כָּתְבָה לְקַעֲקֵעַ צוּל בפֶּסַח

צָפֹה הַצָּפִית עָרוֹךְ הַשֻלְחָן בַּפֶּסַח

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

קָהָל כִּנְסָה הֲדַסָּה צוֹם לְשַׁלֵּש בַּפֶּסַח

רֹאשׂ מִבֵּית רָשָׁע מָחַצְתָּ בְּעֵץ חֲמִשִּׁים בַּפֶּסַח

שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע תָּבִיא לְעוּצִית בַּפֶּסַח

תָּעוֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ כְּלֵיל הִתְקַדֵּש חַג פֶּסַח

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

כִּי לוֹ נָאֶה כִּי לוֹ יָאֶה

אַדִּיר בִּמְלוּכָה בָּחוּר כַּהֲלָכָה גְדוּדָיו יֹאמְרוּ לוֹ: