בליל ט"ז ניסן היה בית הדין יורד לשדה שמאחורי העיר, כשהוא מלווה על ידי חשובי האזרחים עם מגלי יד בידיהם וקוצרים את העומר בשמחה רבה ובטקס גדול (בסוגרים נציין כאן כי העומר הוא מידה, עשירית האיפה, שהיא מידה למדידת כמויות של תבואה [כשני ליטרים] ). גרעיני התבואה שנתקבלו מן הקציר היו ירוקים ולחים והיה צורך לייבשם. לשם כך היו שוטחים אותם באילפסים גדולים ומיבשים אותם באש, עד שנהיו יבשים לגמרי. לאחר מכן היו טוחנים אותם ברחיים ואת הקמח היו מנפים בכברה שלוש עשרה פעם, עד שהקמח יצא מנוקה וטהור לגמרי ואפילו פסולת כלשהי לא נמצאה בה.

מכמות הקמח שנתקבל, היו לוקחים כמות של "עומר" אחד והקריבו אותו על גבי המזבח, לאחר שהכהן הניף את העומר, תנופה לפני ה’. הנפה זו נעשתה בצורה כזו, שהכהן היה מניע בידו את העומר לכל הכיוונים וכן גם למעלה ולמטה, כמו שאנחנו מנענעים את הלולב בחג הסוכות. עצם הקרבת העומר היה בה משום תפילה והודיה לה’, על תבואת השדה וכמו כן היא באה להפגין כי ה’ יתברך הוא בעל הבית בעולם כולו. לאחר הקרבת העומר, הותר כבר לכל היהודים לאכול מהתבואה החדשה שקצרו מן השדות.

בפרשת "אמור" נאמר להלן (כפי שצוטט לעיל) כי ה’ ציוה אותנו לספור שבעה שבועות מלאים, ארבעים ותשעה יום מהיום שבו הביאו את העומר ועד יום החמישים שהוא חג השבועות.

למרות שאת העומר היו מקריבים רק "בפני הבית". כלומר רק בזמן שבית המקדש היה קיים ובימינו אין מצוות הקרבת העומר בתוקף, בכל זאת מצות ספירת העומר קיימת בכל המקומות ובכל הזמנים. משום כך אנו מתחילים בספירת העומר בליל השני של פסח ומקדימים לכך את הברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר".

וכך אנחנו ממשיכים לספור כל ערב עם ברכה, עד שמגיעים לחג השבועות. כמו לגבי כל מצוות עשה שהזמן גרמא, כן גם במצוות ספירת העומר, נשים פטורות ממנה. אולם אם הן רוצות, הרשות בידיהן לספור. ואכן יש נשים רבות הסופרות את העומר כמו גברים. סדר הספירה היא כזו, מיד אחר הברכה אנו אומרים: "היום יום אחד לעומר" ולמחרת : "היום שני ימים לעומר" וכן הלאה. משגמרנו שבעה ימים, אנו אומרים : "היום שבעה ימים, שהם שבוע אחד לעומר". וכך הלאה, אנו מציינים את הימים ואת השבועות, עד שמגיעים ליום האחרון, שהוא "תשעה וארבעים יום, שהם שבעה שבועות לעומר". מיד אחרי ספירת-העומר, אנו מעלים זכר בית המקדש ואומרים : "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה, במהרה בימינו אמן סלה". והואיל וספירת העומר מזכירה לנו את חורבן בית המקדש וכן בגלל סיבות אחרות, אין אנו מברכים ברכת שהחיינו בעת ספירת העומר.

לכל מצווה יש כידוע טעמים רבים מספור, כיון שכל המצוות ניתנו על ידי הבורא שהוא מבחינת "אין סוף". כמה מטעמי המצוות ופירושיהן גלויים לנו ואנו נזכיר כאן אחדים מהם כיחס למצות ספירת העומר. ימי הספירה מקשרים בין חג הפסח לבין חג השבועות, בין יציאת מצרים לבין מתן תורה. כאשר משה רבינו הביא את בשורת הגאולה אל העם, שהיה משועבד במצרים, הוא מסר להם את דבר ה’ שהגדיר את מטרת יציאת מצרים כך: "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה".

ולכן, מיד למחרת צאתם ממצרים, החלו היהודים לספור את הימים ואת השבועות, בחוסר סבלנות, מתוך כמיהה ליום שבו תינתן להם התורה. מאליו מובן כי באמצעות ספירה בלבד לא יכלו היהודים להגיע לאותה מדרגה נעלה, שהייתה דרושה לקבלת התורה מידי ה’. קודם לכן הם היו חייבים להשתחרר מהעבדות לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרוחני. הם היו חייבים להפטר מכל המנהגים וההרגלים הרעים, מכל הטומאות והעבודות הזרות, שדבקו בהם במשך 210 שנות גלות מצרים. בעת ובעונה אחת הם הצטרכו לעלות מעלה מעלה במדרגות הטהרה והקדושה, לזכך את מידותיהם ואת טבעם. ידוע. כי קיימות שבע מידות ("חסד, גבורה, תפארת וכו’) וכל מידה מורכבת אף היא משבע (חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו’) כך שביחד יש 49 מידות ובני ישראל עלו, בכל יום מימות הספירה, למדרגה גבוהה יותר, עד שבא היום ה50- והם היו במדרגת "גוי קדוש" ואז הם היו ראויים לכך שה’ ייתן להם את התורה.

כך הדבר גם אתנו וכפי שהרמב"ם ואחרים מסבירים. שכאשר אנו סופרים "ספירת העומר", מבטאים בכך את געגועינו לקבלת התורה וימי הספירה מהווים הכנה לחג של קבלת התורה. וכפי שמסביר זאת האדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, על יסוד הזוהר וספרים אחרים, שהמילים "וספרתם לכם" פירושם "תאירו לכם", ספירה מלשון אבן ספיר. לפי זה יהיה פירוש הפסוק "וספרתם לכם" תטהרו, תזדככו באמצעות הספירה.

גם בעובדה שהעומר היה משעורה והמנחה שהקריבו בשבועות – שתי הלחם – הייתה מקמח של חיטה. טמונה משמעות רבה, כפי שמסביר האדמו"ר הזקן. הרי השעורה היא מאכל בהמה, בעוד שהחיטה היא מאכל לבני אדם. פירוש הדבר הוא, כי אדם אפילו הוא נמצא במדרגה של "בהמה", היינו ללא הבנה והשגה, ללא דעת ורגש לדברים נעלים יותר, בכל זאת הוא יכול – אם הוא רק רוצה ועושה את המאמץ המתאים – להגיע לדרגה של אדם בחינת "אדם – אדמה לעליון", זאת אומרת להידמות אל הקב"ה.

לאחר כל ספירה נוהגים לומר פרק ס"ז מתהילים המתחיל במילים "למנצח בנגינות… אלקים יחננו…" וכן התפילה של רבי נחוניא "אנא בכח" ולאחר מכן "ריבונו של עולם". פרק ס"ז בתהלים מכיל 49 מילים, כנגד 49 הספירות. תפילתו של רבי נחוניא עמוקה היא ומלאת סודות. יש בה שבעה פסוקים ובכל אחד מהם שש מילים, כך שיחד עם ראשי התיבות יש גם כאן 49 מילים, כנגד 49 ספירות.

בתפילת "ריבונו של עולם" מזכירים אנו את מצוות ספירת העומר, שניתנה לנו כדי "לטהרנו מקליפותינו" ומבקשים את ה’ שבזכות ספירת העומר נוכל לתקן את אשר פגמנו בספירה האלוקית (וכאן מוסיפים כל לילה את הספירה של אותו לילה, כגו "חסד שבחסד" וכו’) ונזכה להתעלות לקדושה עליונה.

"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כג, ט"ו)

אחרים אומרים: "לשם מה צריך לדבר על כך? הוא יגיע בבוא הזמן. כשיבוא – נקבל את פניו". אבל נוסח ה'אני מאמין' אינו תומך בגישה זו. שם נאמר "אחכה לו בכל יום שיבוא". מדובר בפירוש בציפייה אקטיבית, לא באדישות של "כשיבוא – יבוא". 

הבטחה ברורה 

מדוע אכן חשוב כל-כך לחכות ולצפות לביאת המשיח, לדבר על כך, להתפלל אל ה' ולבקש ממנו שימהר לגאלנו ולשלוח לנו את משיח-צדקנו? התשובה פשוטה: הציפייה היא תוצאה טבעית של אמונה אמיתית בביאת המשיח. יהודי המאמין באמת בביאת המשיח, לא כ'חזון אחרית הימים' שכוחו באי-התממשותו, אלא כדבר ממשי ומציאותי – אך טבעי הוא שימתין ויחכה ויצפה לבואו, וכאשר יראה שהגאולה מתמהמהת – יבקש ויתחנן לפני ה' על בואה.

לא לשווא כלל הרמב"ם את האמונה בביאת המשיח בתוך י"ג עיקרי האמונה. בכך ביטא בצורה הברורה ביותר, עד כמה עניין זה הוא יסוד מרכזי בדת-ישראל. בסוף ספר 'היד החזקה' שלו הוא אף קובע, כי "כל מי שאינו מאמין בו (במשיח) או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו". כי כשם שיהודי צריך להאמין בקב"ה ובמעמד הר-סיני ובנבואת משה רבנו, כך עליו להאמין בביאת המשיח.

אמונה אמיתית אינה רואה בביאת המשיח חזון עתידני רחוק, אלא הבטחה ברורה של הקב"ה, שעתידה להתגשם בכל רגע ורגע. ואם ברור שהמשיח יבוא יום אחד – למה לחשוב שזה יקרה דווקא אי-שם בעתיד, ולא מחר או היום או בעוד דקה? על-אחת- כמה-וכמה בדורנו, כאשר כל הסימנים שניתנו לנו על התקופה שלפני בוא המשיח אכן התממשו ושמענו מפי הרבי מליובאוויטש דברים ברורים על בואו הקרוב של משיח-צדקנו – ברור אפוא שביאת המשיח
קרובה אלינו היום יותר מבכל עת.

אמונה בדם 

הציפייה חשובה לא רק כביטוי לשלמות האמונה, אלא היא עצמה בכוחה לקרב את הגאולה. רבים מגדולי ישראל אמרו וכתבו, כי הציפייה למשיח והתפילה והתביעה לקב"ה שיחיש את בוא הגאולה – הן שיביאוה מהר יותר.

הימים שחולפים אינם צריכים להחליש את אמונתנו. להפך, האמונה צריכה להתחזק ולהתעצם, מתוך ידיעה ברורה שאנו הולכים ומתקרבים אל הגאולה. גם על בני- ישראל במצרים נאמר כי "ולא שמעו אל משה מקוצר-רוח ומעבודה קשה"; אך כשהגיעה עת הגאולה – לא עיכבם הקב"ה אפילו כהרף-עין.

נתחזק אפוא באמונה השלמה בבוא הגאולה ובציפייה לקראתה. נאכל בשביעי-של-פסח את 'סעודת משיח', שמטרתה להחדיר את האמונה בבוא המשיח לתוך דמנו ובשרנו. ויהי רצון, שעוד השנה נזכה לערוך את 'סעודת המשיח' השלמה והאמיתית – לכבודו של משיח-צדקנו שכבר יבוא וישב עמנו ויביא את הגאולה האמיתית והשלמה.

למידע על סעודת משיח באזור מגוריך צור קשר עם בית חב"ד

למד עוד על הגאולה – כנס למדור 'לומדים גאולה'

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

התנשאות לעומת התבטלות

מענין לראות כי ישנו דמיון נפלא גם באותיות המילים "חמץ" ו"מצה". גם האותיות המבדילות בניהן ; ה’ וח’ דומות זו לזו בצורתן. ישנו רק הבדל אחד בין השתיים : האות ח’ סגורה מכל שלושת צדדיה, ואילו באות ה’ יש פתח קטן מלמעלה.

להבדלים אלו ישנה גם סמליות מיוחדת: הפתח שבשתי האותיות הוא בבחינת "לפתח חטאת רובץ" ולכן האות ח’ מסמלת את  לכידת האדם ע"י החטא באין לו מוצא אחר. לעומת זאת באות ה’ ישנו פתח קטן למעלה, המסמל את דרך התשובה המסייעת לאדם להמלט מן החטא הממתין לו למטה.

ההבדלים בין שתי המילים קשורים קשר הדוק להבדלים הפנימיים בין החמץ למצה. החמץ מסמל את תחושת ההתנשאות והגאווה, אלו מוליכים את האדם רק למטה וגם כשהוא חוטא אין הוא מודה בכך ומוצא לעצמו כל מיני הצטדקויות ותירוצים. יתר על כן, הוא מנסה להפוך את כל מגרעותיו למעלות תוך שהוא מסביר כי דרכו השלילית היא בעצם החיובית. בצורה זו נמנעת ממנו גם האפשרות לחרטה ותשובה והירידה למטה היא בלתי נמנעת כי על כל פשעים תכסה אהבה (אהבת עצמו). לעומת זאת המצה מבטאת התבטלות וענווה: כשאדם בעל תכונות אלו חוטא הוא עושה חשבון צדק בנפשו וכשהוא נוכח שהתנהגותו אינה ראויה, הוא אינו מחפש הצדקה למעשיו ואינו מתבייש להודות שטעה. לכן קל לו יותר לתקן את דרכיו.

צדקה

כדי להמחיש את הדברים באופן מעשי יותר ניקח לדוגמא את מצות הצדקה:

כשנדרש מאותו בעל גאווה – הדואג ומטפח את רצונותיו ותאוותיו הפרטיים – לתת צדקה, הרי הוא מוצא חשבונות וטעמים שלא יצטרך לקיים את המצוה. הוא מתלונן כי כל מה שיש לו מגיע לו בזכות עצמו ואפילו יש להוסיף לו;  מדוע שיתן לאחרים? הרגשת הגאוה והישות העצמית הממלאים את ליבו לא סובלת את מציאות הזולת ולכן ברור לו כי השני אינו בשווה אליו. עצם העובדה שאין לו מספיק היא סימן שלא מגיע לו, שהרי אם הקב"ה היה רוצה, היה נותן לו כפי צורכו.

לעומת זאת אדם אשר יש בו מן ההתבטלות והענווה עושה בראש וראשונה חשבון נפש לעצמו. הוא מתבונן במצבו הרוחני ומוצא כי על אף שמצבו הגשמי הוא טוב יש לו עדיין מה לתקן מבחינה רוחנית. ממילא הוא מבין כי הסיבה שלידידו, המבקש צדקה, אין די צורכו אינה חס-וחלילה תוצאה של עונש, שהרי הוא בעצמו יש לו לפרנסתו על אף שמצבו הרוחני אינו בכי טוב. הוא מבין שזהו רצונו של הקב"ה שהאחד יעזור לשני ויטה לו חסד, ולכן הוא ממהר לתת צדקה.

אנחה יהודית – הדרך לתשובה

הפתח באות הי מסמל את הדרך חזרה לעול המצוות. הוא אומנם קטן אך כבר אמרו חז"ל: "פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". כשהאדם מוכן לתקן את דרכיו הרי אפשר ברגע אחד של הרהור בתשובה לעבור ממצב של רשע גמור למצב של צדיק גמור.

כל זה בא לו לאדם דוקא על ידי ההתבטלות ושברון הלב, כפי שנהג לומר הרבי מהר"ש (רבי שמואל מליובאוויטש), האדמו"ר  הרביעי בשושלת נשיאי חב"ד, כי "אנחה יהודית היא תשובה עילאה (תשובה עליונה)", שכן כאשר הלב אינו אטום על ידי  התנשאות וגאווה אזי הדרך פתוחה לפני האדם ובזכות תפנית אחת לכיוון הנכון הוא נעשה צדיק גמור.

"לפני כשלוש-מאות שנה הפליגה לעולם החדש אנייה ושמה 'מייפלאואר' (=אנייה שהביאה מאנגליה לאמריקה פליטים שהניחו את התשתית לערכיה של ארה"ב). היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אנייה זאת, וכמה אמריקאים יודעים זאת. היודעים הם כמה אנשים היו באותה אנייה, ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם?

"והנה, כשלושת-אלפים שנה לפני הפלגת 'מייפלאואר' יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו – בחמישה-עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו בצאתם – מצות.

"עד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו, בחמישה-עשר בניסן – באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי, לשנה הבאה בני-חורין".

הגיבורים האמיתיים

תשובה ניצחת זו יכלה להינתן בזכות הלילה הגדול שאנו עומדים בפתחו – ליל הסדר. לילה זה מקפל בצורה היפה ביותר את העברת המורשת היהודית מאב לבן, מדור לדור. דברים רבים נעשים בלילה זה רק כדי לעורר את תשומת-ליבם של הילדים ולגרום להם להתעניין ולשאול.

ואכן, בלילה זה תופסים הילדים מקום מרכזי. הם שואלים את ארבע הקושיות, הם 'מככבים' בהגדה בדמות ארבע הבנים, וההגדה היא, למעשה, תשובה לשאלותיהם. וכל זה מושתת על הציווי הנצחי: "והגדת לבנך" – לספר לילדי הדור הבא את סיפור לידתו של עם-ישראל ולהעביר לו את המסורת והמורשת.

כאשר נשב בליל פסח אל שולחן-הסדר, יהיה מרגש לחשוב, שאנו ממשיכים – בפעם ה-3326 – את המסורת המופלאה של מאות דורות. כך בדיוק ישבו אבותינו לפני מאות ואלפי שנים. כך בדיוק חגגו את ליל-הסדר יהודים במרוקו ובפרס, ברוסיה ובצרפת, בטורקיה ובתימן, בהולנד ובאוסטרליה, באמריקה ובספרד. זה החוט שמקשר את מיליוני התאים של העם היהודי עם מעיין-החיים של המסורת.

"והגדת לבנך"

חשוב לזכור זאת ולא להניח לעניינים אחרים, חשובים ככל שיהיו, להסיט אותנו מעיקר מהותו של הלילה הזה. אנחנו מגיעים לליל הסדר אחרי הכנות רבות – קניות, בישולים, עריכת השולחן החגיגי, אבל אסור לשכוח שהגיבורים האמיתיים הם הילדים.

הם ישאלו את הוריהם ארבע קושיות – האם יזכו לקבל תשובות? תחשבו על זה: האם אנחנו באמת משיבים לילדים על השאלות ששאלו, או מסתפקים במחיאות-כפיים על ששרו יפה את 'מה נשתנה'? ואולי, בשקט-בשקט, נתהה אם אנו-עצמנו יודעים את התשובות (למה, למשל, "בכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים"?).

שולחן הסדר הוא תפאורה בלבד של האירוע האמיתי – "והגדת לבנך". עלינו להתכונן לכך ברצינות הראויה, כדי שבאמת נצליח להעביר לילדינו את החוויה המיוחדת הזאת ואת המסורת היהודית. אנו נדרשים לדבר אל כל ילד בשפתו וברמתו. לתת ל'חכם' את התשובה החכמה הראויה לו, ולגרות את סקרנותו של מי 'שאינו יודע לשאול'.

בזכות הלילה הזה זוכר ויודע העם היהודי – שנדד בכל קצווי תבל, וסבל השפלות, רדיפות ושחיטות – כיצד קם והיה לעם. הלילה הזה מעביר את הלפיד מדור לדור, ובזכותו נזכה לגאולה השלמה.

הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך העלון השבועי 'שיחת השבוע'.

במצרים היו בני ישראל במעמד של עבדים. כאשר יצאו ממצרים, קיבלו לראשונה מעמד של עם בני חורין, ומאז נהייתה החרות מעול זרים להוויה הטבעית של עמנו. גם כאשר יצאנו שוב לגלות ולעבדות – לאחר כל חורבן – לעולם לא חזרנו להיות עם עבדים, כמו במצרים. אמנם נתפסנו בשבי, אך במהותנו נותרנו בני חורין. חז"ל אמרו: "כל ישראל בני מלכים הם", ובן מלך נותר בן מלך במהותו תמיד, גם כאשר נמצא בגלות ושבי.

כיום, עבור חלקים גדלים והולכים מהציבור הישראלי, החירות של חג הפסח ובעצם החג כולו מתמצה בהיותו חופשה ארוכה ותו לא. לצערנו, רבים אינם מבינים או יודעים את משמעותו האמיתית של החג.

מהי אכן המשמעות האמיתית של החירות? מה מתכוונים בעת שאומרים בהגדה: "עתה בני חורין"?

■ ■ ■ 

בליל הסדר שתינו ארבע כוסות יין, כנגד ארבע לשונות של גאולה שאמר השם למשה רבינו על גאולתם של ישראל: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי". שלוש הלשונות הראשונות מסמלות את היציאה וההצלה ממצרים, והלשון הרביעית – את מטרתה של יציאת מצרים – מתן תורה.

זו אפוא המשמעות של בני חורין – אלו שחופשיים למלא את רצונו של מלך מלכי המלכים באין מפריע. הגלות המצרית הייתה מין גיבוש לקראת מתן תורה, והיום בו הסתיימה הגלות היה היום בו קיבלנו את 'תעודת החירות'. חג הפסח הוא היום בו הפכנו רשמית לעם שראוי לקבל את התורה.

 מי שמודה על ההצלה מהשעבוד וגאולת העם, אך שוכח מ'ולקחתי' – שוכח ממתן תורה – מחמיץ את המטרה שלשמה יצאנו, ניצלנו ונגאלנו. המשמעות האמיתית של חג החירות מורכבת מארבע הלשונות של הגאולה יחד, ומי שמוחק לשון אחת, הוא כמו מי ששותה בליל הסדר רק שלוש כוסות ולא ארבע, ולא יוצא ידי חובה של ביטוי החירות.

■ ■ ■ ​

מלבד ארבע הלשונות, ישנה לשון נוספת המופיעה בתורה: "והבאתי". לשון זו מתייחסת למטרה הסופית של יציאת מצרים – הבאת עם ישראל לארצו, וגם כנגד הלשון הזו יש כוס – כוסו של אליהו הנביא.

כוסו של אליהו המסמלת את האמונה היהודית בבואו של מבשר הגאולה האמיתית והשלמה. הכוס נשארת על השולחן עד סיומו של הסדר ומחזירים את תכולתה לבקבוק בסמוך לאמירה, 'לשנה הבאה בירושלים', כי הכוס הזו קשורה לירושלים הבנויה – לבניין בית-המקדש שיתממש לאחר בשורתו של אליהו הנביא על הגאולה.

אי אפשר להפריד בין הביאה לארץ ישראל – בין 'והבאתי' – לבין האמונה בגאולה השלמה. כשמתמקדים בעצם הביאה לארץ ישראל ולא הולכים בדרך התורה – הדרך המובילה לגאולה השלמה – לא מתחברים באמת לארץ ישראל. ויוכיחו המוני הישראלים שירדו מהארץ בשלב זה או אחר של החיים.

התורה היא דרך החיים המותאמת בשלמות לנפש היהודי, ולכן רק עמה נוצרת לו חירות אמיתית וברת קיימא. הבה נגשים את החירות שבידינו – החירות שמספקת הליכה בדרך התורה – ונזכה להתגלותו של מלך המשיח ולהתגשמות החזון: "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל".

יציאת מצרים

לאחר שעם ישראל יוצאים ממצרים, הם בורחים במשך כמה ימים וביום השביעי מגיעים לים סוף. פתאום בני ישראל מוצאים את עצמם במילכוד. לפניהם הים, מאחוריהם המצרים ומצדדיהם שני הרים גדולים. מה עושים ?

לא פשוט. גם אנחנו נמצאים במצב דומה לפעמים. גם אנחנו יוצאים ממצרים, כל יום. כל פעם שאני מחליט שאני לא עבד יותר, אני גם יוצא קצת ממצרים.

אפשר להחליט להפסיק להיות עבד של הכסף, לא לרדוף אחרי כסף. אפשר להפסיק להיות עבד של הכבוד, להפסיק לרדוף אחרי כבוד כל הזמן, ולחיות מתוך מניעים של קבלת עוד קצת כבוד מעוד מישהו. אפשר להפסיק להיות עבד של המעסיק שלי, או של המשפחה שלי, כל אחד פי המצב האישי שלו.

אבל גם אחרי שאיפטר מכל ה"פרעה" החיצוני, עדיין ישאר פרעה פנימי. כלומר אני יכול להפסיק להשתחוות לדולר, או לכבוד המדומה, אבל עדיין אני עבד, אני עבד של עצמי, עבד של היצרים שלי, עבד של האגו שלי.
כדי להשתחרר מכל ה"עבדויות" שלי , זה רק עלי די שאשתעבד ל"בעל הבית" האמיתי, לקב"ה. כפי שהוא אומר בעצמו על עם ישראל. עבדי הם, ולא עבדים לעבדים.

כאשר יהודי מחליט שבעל הבית שלו זה בורא עולם ומנהיגו אז באמת הוא יוצא ממצרים.

אבל זה לא מספיק.

גם בני ישראל יצאו ממצרים, הם כבר התרחקו שבעה ימים ממצרים ועדיין המצרים היו בעקבותיהם, רק אחרי קריעת ים סוף נשלם התהליך של יציאת מצרים. כלומר גם אחרי שיצאו ממצרים הגיעו למכשול נוסף – הים. כך גם אצלנו אפשר לצאת מהמיצרים האישים שלנו ולהיתקל בים, להגיע למכשול, לניסיון. כיצד זה ייתכן הרי כבר יצאנו ממצרים, אנחנו כבר לא עבדים, מדוע שוב יש ניסיון ?

יציאת מצרים, כאמור, היא רק השלב הראשון.

יציאת מצרים הוא השלב בו אני מקבל על עצמי את מלכותו של מלך מלכי המלכים, אני מכיר בו ומתבטל לרצונו. אך בשלב זה אני עדיין עושה זאת רק כי הוא אמר, לא כי אני מבין. אני עושה את זה כי הוא רוצה ויש לשמוע בקולו, אבל אני עדיין לא התחברתי לכך באופן אישי.

אני מניח תפילין ושומר שבת, אבל אני לא מבין מה אני עושה, כל העבודה הרוחנית שלי היא בקבלת עול, עושה מה שאומרים לי.

מצב זה לא יכול להימשך זמן רב.

כל אחד צריך תענוג בחיים, אם התענוג לא יגיע מצד הקדושה, הוא יגיע מהצד השני. אם אני רק אקיים את רצון השם בקבלת עול ללא הבנה ותענוג, אז התענוגות מהעבר, המצרים שלי ימשיכו לרדוף אחרי, ובסופו של דבר גם יתפסו אותי. מי שהיה רגיל ליהנות מבילויים בשבת, צריך למצוא עכשיו איך הוא מתענג מהשבת בקדושה. כל עוד שזה לא קורה הוא לא סיים את יציאת מצרים הפרטית שלו, המצרים ממשיכים לרדוף אחריו.

קריעת ים סוף

הים מסתיר על מה שבתוכו, המביט בים מבחוץ לא רואה את כל מה שיש בפנים. מי שמניח תפילין ולא מבין מה הוא עושה , מהי הפעולה הרוחנית , מה ההשפעה על העולם בהנחת התפילין שלו, משול למי שיצא ממצרים אך עומד על שפת הים.

הוא לא רואה מה הוא עושה, הוא לא מבין, וממילא הוא לא מתענג מזה. הוא לא מתענג מזה ולכן המצרים ממשיכים לרדוף אחריו.

כדי להגיע לתענוג בקיום התורה ומצוות, צריך ללמוד, צריך להבין, צריך להפנים, צריך להרגיש את היוקר שבכל מצווה, את התענוג שבקדושת השבת, התענוג שבהנחת תפילין, התענוג שבעשיית טובה ליהודי שני.

תענוג זה מגיע דווקא מלימוד פנימיות התורה.

פנימיות התורה היא הנשמה של התורה, היא מחברת את הנשמה שלנו ל"נשמה" של הקב"ה. אם לומדים רק את החלק הגלוי, יודעים רק מה לעשות אבל לא למה לעשות, וממילא יצאנו ממצרים אבל עוד לא קרענו את הים.
כתוצאה מכך, כאשר עמדו על שפת הים התחלקו בני ישראל לארבע קבוצות, כאשר לכל אחת היה רעיון אחר מה לעשות. ארבעת הרעיונות האלה נמצאים גם בראש שלנו, כאשר אנחנו מגיעים לים הפרטי שלנו.

ארבעת הרעיונות

קבוצה אחת הציעה לקפוץ לים, הם פשוט היו מיואשים ועייפים מהבריחה ממצרים וחשבו כי הפיתרון הכי פשוט הוא לקפוץ לתוך המים. גם אנחנו לפעמים חושבים שאם יש קשיים הכי טוב לקפוץ לים. איזה ים ? ים התורה , ים של תשובה, להיכנס לבית המדרש ולהתחבא משאר העולם. שם בבית המדרש המצרים לא מציקים לנו, ולכן אנחנו מעדיפים להישאר שם כל הזמן.

קבוצה שנייה הציעה לחזור למצרים – נמשיך לקיים תורה ומצוות אבל כמו עבדים. נקום לתפילת הנץ, אבל בלי חשק, בלי תענוג, נעשה הכל כלאחר יד, רק באופן טכני, חיצוני, בלי התלהבות. קבוצה זו לא השכילה להבין את היוקר של כל מצווה, איך שכל מצווה שאנו עושים יכולה להביא את הגאולה לעולם, איך שכל מצווה ממשיכה אור לנו ולסובבים אותנו. גם אנחנו צריכים לזכור תמיד שלא יצאנו ממצרים כדי לחזור לשם. לא קיבלנו את עולו של הבורא כדי לעשות את רצונו בעצבות וללא חיות. מצווה צריך לקיים מתוך הכרה שזה הדבר החשוב ביותר בעולם. אם אני יצאתי ממצרים אבל אני לא בשמחה, משהו כאן לא בסדר.

קבוצה שלישית הציעה להילחם במצרים – הרי המצרים רודפים אחרינו, אז אנחנו נילחם בהם בחזרה. באמת נשמעת סברה טובה, חדורה ברוח קרב. הבעיה היא שלא זו הייתה הוראה שקיבלנו ממשה רבנו, הוא אמר שנתקדם להר סיני, הוא לא ביקש שנתחיל מלחמות. גם אצלנו אפשר לזהות את המצב בו אנחנו מחפשים במי להילחם, מתעסקים עם החושך ולא עם האור. צריך לחפש את האור ולהגביר אותו. מעט מן האור ידחה הרבה מן החושך, לא לחפש את המלחמות.

קבוצה רביעית הציעה הצעה שנשמעת ממש טוב. היא אמרה שלא צריך לעשות כלום, רק להתפלל.
אכן זה מראה על מדרגה רוחנית גבוהה ואמונה חזקה בקב"ה, אך גם קבוצה זו טעתה כשאר הקבוצות. רצון השם הוא שבנוסף לתפילה נעשה "כלי" בטבע, נעשה פעולות שבהן תימשך ברכתו של הקב"ה, לא רק להתפלל, לעשות מעשה ועל ידי זה למשוך את הברכה. גם בחיים הפרטיים שלנו צריך לזכור כי אין להסתפק בתפילות ויש גם לעשות מעשים.

אכן, הברכה מגיע מהשם, אך אותו אחד שמברך מבקש שנעשה גם מעשים. זהו גם אתגר גדול יותר באמונה. כאשר הברכה מגיעה ללא פעולה שלנו ברור לנו כי זה מגיע מהשם. כאשר התוצאה מושגת ללא תפילות ברור כי זה מאיתנו. כל האתגר הגדול הוא להתפלל, לעשות וכאשר הצלחה מגיע לדעת שאף על פי שעשינו, הברכה הגיע מהקב"ה.

לקרוע את הים

משה רבנו ביטל את כל הרעיונות במשפט אחד. "התייצבו וראו ישועת השם", אמר לכל הספקנים שרצו לקפוץ למים. "אשר ראיתם את מצרים לא תוסיפון לראותם עוד" ענה לאלה שרצו לחזור למצרים. "השם ילחם לכם" זו התשובה למחרחרי המלחמה והמריבות, "ואתם תחרישון" ענה לקבוצה שרצתה לעמוד ולהתפלל בחוסר מעש.

אז מה לעשות

"דבר אל בני ישראל וייסעו" – תתקדמו קדימה, לתוך היום, אין ים. הניסיון אינו מציאות אמיתית, הוא רק ניסיון, הוא בא לבדוק אותך מצד אחד אך להעלות אותך להרים אותך על נס מצד שני. הניסיון עוזר לך לגלות את הכוחות הפנימיים שבך שבזמן רגיל לא מתגלים. תקפצו למים ותבטחו בהשם.

כך עשה נחשון בן עמינדב. הוא קפץ למים מתוך אמונה גמורה וביטחון שהקב"ה כבר יפתור את "בעיית המים". ואכן כך היה, עם כניסתו למים (לא כל כך מהר, רק כשהמים כבר הגיעו לו לפנים) הים נקרע, אפשר היה להשלים את יציאת מצרים ולהתכונן כבר לשלב הבא – מתן תורה.

חג שמח!

מאמר זה באדיבות אתר היהדות הפופולרי בישראל "יהדות TV"

על פי ההלכה היהודית אסור להחזיק בבעלותנו חמץ במהלך שבעת ימי הפסח. מנהג ישראל למכור את החמץ שברשותנו לגוי טרם כניסת החג. כאן תוכלו לקיים את מכירת החמץ בדרך הטובה והקלה ביותר..

אל תחכו לרגע האחרון!!

מכרו כעת את החמץ אונליין כאן ועכשיו

לחץ למכירת חמץ

מכירת החמץ באתר תתאפשר עד יום שני, י"ד בניסן תשפ״ד (22.04.24) בשעה 09:30 בבוקר בדיוק!

 מדוע בעצם חשוב לדבר ולספר על כך הרבה? הרי לא מספיק להזכיר פעם אחת מה קרה שם, ודי? מעבר לכך מהו העניין הגדול של "והגדת לבנך"- לספר לילדים הקטנים אודות יציאת מצרים? הרי כשיגדלו, הם כבר בוודאי יבינו.

 לדיבור יש כוח משמעותי. ככל שאנו מדברים בנושא מסוים, הוא הופך להיות אמיתי יותר בעבורנו. הדיבור הוא כוח רוחני- ואנרגטי המשפיע על הנפש ועל המציאות. כך למשל אדם שרגיל  לדבר על הזולת דיבורים שליליים, על המציאות או אפילו על עצמו, ייתכן כי בדרך זו הוא מחזק את התחושה השלילית גם בנפשו. אחד הכללים למשל בעבודה על בטחון פנימי, הינו להפסיק לחלוטין לכנות את עצמי בשמות או בתארים לא נעימים… הדיבור השלילי מחזק את התפיסה השלילית בתוכנו.

 בספר בראשית, בתיאור אודות בריאת האדם, מפרש האונקלוס: "ויהי האדם לנפש חיה" פרושו: "לרוח ממלא". האדם זכה למדרגה מיוחדת ונעלה בהיותו- מדבר. בריאה בעלת כוח להשפיע בעולםדרך הדיבור. מתוך כך אנו מבינים עוד יותר את החשיבות העצומה להשתמש בכוח זה בצורה בונה וחיובית ובכך לחזק ולעלות עוד יותר את כוח האדם שבתוכנו, את הדרגה הייחודית שניתנה לנו כבני אדם.

 לדיבור אודות החירות, אודות הישועה והטוב, ישנה השפעה עצומה על הנפש. דיבור זה מחזק את החוויה הפנימית כי  אפשר להשתחרר. יש סיכוי לאור. יש תקווה לימים של ברכה. וככל שנרבה לדבר על כך, זה יהפוך להיות מושרש ויסודי יותר בנפשנו.

 פסח הוא חג המבשר גאולה. בחודש זה יצאנו מעבדות לחרות, ובחודש זה בכל פעם מחדש, מתעורר כוח מיוחד המאפשר לנו לצאת לגאולה אישית וכללית גם כעת. להשתחרר מהשעבוד הפנימי או החיצוני- ולפרוץ החוצה בשמחה. אחת הדרכים המרכזיות על מנת לאפשר ולסייע לגאולה האישית שלנו להתרחש- הינה הדיבור. לספר, לספר ולספר שוב ושוב- ביציאת מצרים. בסיפור המופלא שבו יצאנו משעבוד ארוך שנים לפרעה, להיותנו בני חורין. חופשיים ומוגנים על ידי בורא עולם.

 החזרה על הסיפור, העמקה, הדיון, ההתבוננות וההתעסקות הרבה סביב הישועה העצומה הזו, רגע לפני שבני ישראל עמדו להתייאש, יש בה בכדי להעצים ולחזק את כל אחד מאתנו באופן אישי.  כי  בנפשנו ובתוך חיינו- חפץ בורא עולם לגאולינו. כמו אז, גם עכשיו. יש סיכוי אמיתי בכל רגע, ובפרט עכשיו- שכל אחד מאתנו יצא מהמיצר שלו לאור גדול.

 מתוך הבנה זו חשוב כבר כעת, אפילו שילדנו עוד קטנים, לספר גם להם אודות הגאולה המופלאה. כבר מגיל קטן נשריש בהן את היסוד העיקרי ביותר בחיינו.

 יש סיכוי לגאולה! אפילו אחרי 400 שנות שיעבוד- אין ייאוש, יש אור. יש ישועה. יש יציאה מהמייצרים.גם בעבורך. גם בשבילך. ובחיים שלך. האמונה בכוח הגאולה הינה עיקרון יסודי בחיים שלנו. גם כשנראה חשוך, כואב ומסובך- יש יציאת מצרים. יש אור גדול.

 תדברו על המיצר שלכם- ובעיקר על היציאה משם! זה הזמן לפטפט על הטוב שיש לי בחיים, ועל האור שעוד יתגלה! להרבות בסיפור של יציאה ממיצר, של שחרור וחופש, של שמחה וברכה גדולה…

 וככל שנרבה לדבר על התקווה, על הישועה והביטחון בכך שחפץ ה’ בטובתנו השלמה, גם אחרי פסח- הרי זה משובח!!

 חג שמח וישועות טובות לכולם!

אודליה מימון היא מנהלת מרכז "אוצרות פנימיים".

תכנית מוגדרת
אנשי ניקיון מקצועיים מגיעים למקום העבודה עם תוכנית מוגדרת מראש. הם מתחילים בחדר מסוים וממשיכים לשאר הבית, ומשם החוצה. אתם יכולים לעשות את אותו הדבר (רק אל תנעלו את עצמכם בטעות מחוץ לבית!) אולי אפילו תרצו ללכת על שיטה של פעם בשבוע או פעם בשבועיים כמו המקצוענים. או לחלק את רשימת המטלות שלכם לכאלה שהן יומיות, שבועיות, דו שבועיות או חודשיות.

שטיפת הרצפה למשל, בפרט בחדר האמבטיה ובמטבח, ובמיוחד אם מסתובבים בבית ילדים, היא משימה שיש לבצע כל יום או יומיים. השיטה הנכונה היא קודם לשאוב או לטאטא את הרצפה. ואז, כשתנקו בעזרת מים ותכשיר הניקוי המתאים לרצפה שלכם, התוצאה תראה נהדר (ולא יהיה אבק או לכלוך שימרחו עקב הניקוי הנוזלי).

הכירו את המיקרופייבר
במקום סחבות רגילות, מנקים מקצועיים רבים מעדיפים מטליות מיקרופייבר. אם אתם נוהגים לנקות בכריעה על הברכיים, נקו בתנועות מעגליות. אם רצפת האמבטיה שלכם דביקה יש סיכוי שזה משאריות של ספריי לשיער. תוכלו להיפטר מהלכלוך בעזרת תערובת של מרכך כביסה ומים ביחס של 1 ל-2.

60 דקות, זוז
לאחר שהחלטתם מה וכמה תנקו בכל יום, התמידו בכך: "הפעילו טיימר לפני שאתם מתחילים לנקות", ממליצה המומחית לינדה קוב, ומציעה לערב את כל המשפחה בפרויקט. "תנו לעצמכם ולעוזרים שלכם 60 דקות. כאשר הטיימר מצלצל, עצרו – אפילו אם לא סיימתם את הניקיון – ועברו לפעילות משפחתית כיפית".

כיסים
עיקר הבעיה היא בכיסי הילדים הקטנים, היות והם משתדלים להכניס בהם חטיפים וממתקים. כבר מפורים רצוי מאוד לתת לילדים רק חטיפים כשרים לפסח או כאלה שאינם חמץ ('במבה' במקום 'ביסלי' לדומגא), וברור שהכי טוב זה לכבד אותם בפירות ובקטניות נטולי חמץ. כמובן שבגדים שלא נזהרו בהם כאמור, צריך לנערם ולנקותם היטב מכל פירור חמץ לפני החג.

ספרים
ספרים שלא השתמשו בהם כל השנה פטורים מבדיקה. אלה שהיו בשימוש – דיי בניעור ובניקיון ואין צורך (ותועלת) ב'אוורור'. חוברות וספרים שהשתמשו בהם תדיר עם החמץ ממש, כמו ברכונים, 'זמירות שבת', שבועונים, עלונים וכדומה – רצוי לסגור אותם עם הדברים הנמכרים במכירת חמץ לגוי.

השטיחון הנכון

תאמינו או לא, שטיח לניגוב הרגליים יחסוך לכם כמות עצומה של עבודה. הפריט הקטן הזה (במידה ותצליחו לגרום לבני המשפחה שלכם להשתמש בו) יכול להרחיק כמויות גדולות של לכלוך ושאר פריטים גועליים מחוץ לבית שלכם והרחק מרצפת הבית שלכם. שימו שטיחון אחד משני צידיה של כל דלת חיצונית. מתקן לאחסון נעליים ליד הדלת, יעודד את כל מי שנכנס אליכם הביתה להסיר את הנעליים לפני שהם מכניסים אליכם הביתה לכלוך מיותר. והרצפה שלכם תרצה לנשק לכם את הרגליים.