כאשר הגיעה שעתו של רבי אמנון להסתלק מן העולם, היה אליעזר כבר נשוי ואב לילד משלו. רבי אמנון קרא לבנו אליעזר והדריך אותו, מה יעשה וכיצד ינהג לאחר פטירתו, ובסיום דבריו אמר לו: "בני יקירי, לעולם אל תעבור את נהר הדנובה", ולאחר שסיים את הוראותיו לבנו, פרחה נשמתו ועלתה אל אביה שבשמים.

בפטירתו של רבי אמנון, איבד אליעזר לא רק אבא, אלא גם מורה ומדריך בדרכי תורת חיים. הוא ידע שבלי רב אי אפשר, ולכן הוא חיפש מורה-דרך רוחני. במהלך בירוריו וחיפושיו הוא שמע על גדולתו של רבי יהודה החסיד ששימש כראש ישיבה בעיר רגנשבורג. הדברים ששמע מצאו חן בעיניו ולאחר שיקול דעת הוא החליט ללכת וללמוד אצל רבי יהודה החסיד, שיהיה גם מורה דרכו. אך אבוי! לפתע נודע לו, כי על פי צוואת אביו הוא לא יכול להגיע ממגנצא לרגנשבורג. נהר הדנובה עובר בין שתי הערים, הוא לא יוכל להגיע לרגנשבורג מבלי לעבור על פקודת אביו לא לעבור את נהר הדנובה.

אליעזר התלבט בדבר כמה שבועות ולא ידע מה לעשות. האם ללכת לרגנשבורג, או לקיים את צוואת אביו. אם הוא יקיים את צוואת אביו, הוא יאלץ להשאר בביתו. ומה יהיה עליו, היכן הוא ימצא רב כלבבו! שיקול זה לבסוף הכריע את הכף. שאיפתו העזה ללמוד תורה ולהתעמק בסודות פנימיות התורה, אותם ילמד מפי רבי יהודה החסיד, גברה. הוא החליט ללכת לרגנשבורג, ויהי מה.

…ומהחלטה למעשה. אליעזר ביקש את הסכמתה של אשתו, והיא, שידעה עד כמה תשוקתו ללמוד תורה עצומה, הסכימה. נטל אליעזר ברכת פרידה מאשתו ובנו הקטן, ובלב מלא צפיה דרוכה מהמפגש הצפוי עם רבו לעתיד, יצא לדרכו הארוכה, לרגנשבורג.

כאשר הגיע לישיבה והתייצב בפני רבי יהודה החסיד, קידם רבי יהודה את פניו במלים: "בעצם, לא הייתי צריך לקדם אותך בברכה, כי הרי עברת על מצוות אביך. אולם בזכות אביך הדגול אני מרשה לך להישאר בישיבה. אל נא תאבד יותר זמן!"

אליעזר נבהל והשתומם. הרי לא סיפר לאיש אודות צוואת אביו ומאין ידע רבי יהודה על-כך? אין זאת אלא שרוח נבואה שורה על איש קדוש זה!

– מחשבות אלו המריצו את אליעזר יותר ויותר להשתדל ללמוד ככל האפשר מרבו הגדול. מה עוד, שאנשים סיפרו על רבי יהודה החסיד, כי יש לו, באופן קבוע, "גילוי אליהו", המגלה לו רזי תורה.

אליעזר השתדל בכל כוחו להיות ראוי לאימונו של רבי יהודה ולזכות בתשומת ליבו. אולם, עברו להם ימים ושבועות רבים ואליעזר לא הוזמן אל ראש הישיבה. הוא למד בשקידה ובהתמדה, אך תקוותו להיות באחד הימים לתלמידו של רבי יהודה עצמו, הלכה ונמוגה, הלכה ונכזבה.

בינתיים נקפו הימים, חודש ניסן הגיע ועד חג הפסח נותרו לא יותר משבועיים. אליעזר התחיל לחשוב על אשתו ובנו הקטן, כיצד יחגגו את החג, ובמיוחד את שני לילות ה"סדר" בלעדיו, ותוך כדי מחשבות אלו החלו געגועים עזים לגאות, ומילאו את ליבו.

והנה, הגיע ערב החג. בבוקרו של יום נמסר לאליעזר, כי ראש הישיבה מבקש לראותו. בלב פועם מהפתעה ומהתרגשות נכנס לחדרו של רבי יהודה, אשר תלמידיו כינוהו "קדש הקודשים".

"אתה מצטער על-כך, שאינך נמצא יחד עם בני משפחתך לקראת החג", אמר רבי יהודה. "אל דאגה! אתה תהיה בליל הסדר בביתך, יחד עם אשתך ובנך. אולם קודם לכן, עלינו ללכת לאפות 'מצה שמורה'. בוא עימי למאפיית המצות!"

אליעזר נדהם לשמע דברי רבו והמילים נעתקו מפיו.

"מגנצא הרי רחוקה מכאן מרחק רב," הרהר אליעזר בליבו, "וערב פסח היום! כיצד אוכל להגיע לשם עד ליל-הסדר! יתר על כן, הלוא אנו הולכים עתה למאפיית המצות וודאי נשהה שם שעה ארוכה באפיית 'מצה שמורה'!! מאידך, הלוא ברור כי הרבי אינו חומד לצון. כל דבריו הם אמת! מה, אם-כן, קורה כאן?"

אך אליעזר לא אמר דבר. הוא היה המאושר באדם על שזכה להילוות אל רבי יהודה לאפיית המצות. לו היטלטל ממגנצא לרגנשבורג רק בשביל לראות את רבי יהודה מפקח באופן אישי על אפיית ה'מצה שמורה' ולהשתתף יחד איתו באפיה – היה הדבר כדאי.

מהרגע שהגיעו למאפייה והחלו בעבודה, נעלמו כל ספקותיו של אליעזר ואת מקום העצבות תפסה שמחה ללא מיצרים. ליבו נתמלא שמחה של מצוה, מצוות אפיית מצות לחג הפסח.

כאשר הוצאו המצות האחרונות מהתנור, נטל רבי יהודה שש מצות ועטף אותן במפה לבנה.

"קח אתך שש מצות אלו, שלוש לכל "סדר", אותם תחגוג בביתך, בעזרת ה', בחוג משפחתך. והנה שש מצות נוספות, אותם תואיל למסור לרבה של מגנצא, בצירוף מכתב זה. ועתה, הבה נלך, אלווה אותך עד פרברי העיר".

בשעה שנפרדו, אמר רבי יהודה לתלמידו: "אני יודע, שהנך מאוכזב מאוד, מכך שלא למדת כאן ממני רזי-תורה, כפי שקיוות ללמוד. אולם, דע לך, כי זהו עונשך על שלא קיימת את צוואתו של אביך. אולם התמדתך ומסירותך ללימוד התורה וכן התנהגותך הכללית, שהתאימה לזו של טובי תלמידי, השפיעו רבות על מחילת עוונך. לכן הגיע הזמן שתקבל את שכרך!" באומרו זאת, כתב רבי יהודה החסיד מילה אחת על החול במטהו. "קרא זאת", אמר לאליעזר המשתאה.

אליעזר קרא את הכתוב, ובאותו רגע הרגיש כי ראשו נתמלא אור נגוהות של השראה אלוקית. הרגשה מרוממת ועילאית כזו, טרם הרגיש קודם לכן. כאשר מחק רבי יהודה החסיד את המלה, הרגיש אליעזר כאילו נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. האור הגדול נעלם. כאילו חלל ריק, מכאיב בשממונו נתהוה במוחו. ליבו נתמלא צער עמוק, פניו נתכרכמו ודמעות עלו בעיניו. רבי יהודה כתב שנית את המילה, ושוב מחקה לאחר שאליעזר קרא אותה בשנית. כעת, עם דמעות בעיניו פנה אליעזר לרב' יהודה החסיד וביקש בתחנונים כי יפתח את מוחו וליבו לסודות התורה – והפעם לתמיד! רבי יהודה כתב את המילה בשלישית. מיד כשסיים רבי יהודה לכתוב את המילה בחול, התנפל אליעזר על החול והחל לבלוע את המילה עם החול עליו נכתבה. רבי יהודה נפרד מאליעזר בחיוך ואמר: "אם תמיד תהיה רעב וצמא כל-כך לדברי תורה, תמצא את שערי החכמה האלוקית פתוחים בפניך."

אליעזר הלך לדרכו מאושר. דברי רבו האחרונים הדהדו באזניו כמנגינה עריבה. רק בו הדבר תלוי. הוא יעשה הכל כדי לזכות בכך. הוא שקע במין חלום מאושר, וכאשר פקח את עיניו, מצא את עצמו ליד שערי עירו מגנצא וכעבור דקות מספר כבר הגיע לביתו. אליעזר שמח לראות את אשתו ובנו בריאים, שמחים לבואו ומתפלאים מהופעתו הפתאומית, ללא הודעה מוקדמת…

…

מיד לאחר מכן מיהר אליעזר לקיים את שליחות רבו, ופנה לביתו של הרב עם המכתב והמצות. הרב פתח את המכתב ולאחר שניה הרים את עיניו והביט ב"דוור" במבט של תדהמה מוחלטת: "מה?! התאריך הוא של 'ליל בדיקת חמץ'?! מתי, אם כן, עזבת את רגנשבורג?"

"אני רק יכול לומר לכבוד הרב," השיב אליעזר בהתרגשות, "כי הבוקר לקח אותי רבי יהודה לאפיית 'מצה שמורה'. הנה ששת המצות שמורי ורבי ביקש ממני להעביר לכבוד תורתו".

תמיהתו של הרב גדלה שבעתיים כאשר נטל את המצות. הן היו חמות עדיין, כאילו יצאו מן התנור לפני כמה דקות…

…

בליל-הסדר, כאשר אכל אליעזר את ה"כזית" מצה הראשון, שאפה יחד עם רבו הקדוש, רבי יהודה החסיד, הוא הרגיש התעלות רוחנית כזו, שלא הרגיש כמותה אף פעם.

בחורף, שבו התרחש סיפורנו היו בסביבת עיירתו של חיים סופות שלג כה עזות עד שכל הדרכים היו חסומות בשלג גבוה וחיים היה מרותק לביתו, באין יכולת לצאת ולהשתמש במגררת שלו.

חיים נשאר, איפוא. בבית כשהוא מנסה לא לדאוג ולקוות כי מזג האויר ישתפר עד מהרה. בכך לא עזרה לו אשתו, בלה, שנדנדה לו בלי הרף והעכירה את מצב רוחו העכור כלאו הכי. "אינך יודע, כי המתחרים שלך, איכרי הסביבה. ינצלו עתה את הזדמנות העדרך ויביאו לעיירה כמויות גדולות של עצי הסקה על המגררות הגדולות שלהם ויספקו את צרכי הקונים שלך לכל החורף? – הציקה לו האשה.

"ובכן, מה אני יכול לעשות?" – התריס כנגדה חיים המסכן – "את הלא יודעת את המצב בדיוק כמוני, פשוט אין המזל משחק לנו וכל מה שנותר לעשות, זה לקוות שיהיה טוב".

"ומה יהיה עם חג הפסח הבא עלינו לטובה?" – המשיכה בלה להקשות "אין לנו כסף אפילו לקניית מצות ויין. שלא לדבר כבר על בשר, דגים ושאר צרכי החג".

"השם יתברך בוודאי יעזור לנו, שנוכל לחוג את חג הפסח בצורה הראויה. אני בטוח, כי הוא יתברך לא יעזוב אותנו" – אמר חיים וחזר אל ספר התהילים שלו. חיים לא היה תלמיד חכם ואת כל זמנו הפנוי הוא אהב לבלות תוך אמירת תהלים.

כאשר אשתו המשיכה להציק לו, נתמלטה אנחה כבדה מחזהו של חוטב העצים המסכן. "אנחות לא יביאו לנו מצות ויין ואפילו לא תפוחי אדמה!" – קנטרה אותו אשתו – "מדוע לא תפנה אל גבאי הצדקה, כמו ששאר העניים עושים לפני פסח? אני בטוחה, כי הם לא יסרבו לך ויתנו לך ממעות החיטים, שאתה בעצמך נוהג לתרום לצורך זה כל שנה".

"אני יודע, אני יודע" – השיב חיים, כשהוא מניע את ראשו בעצב. אכן הוא חשב במר נפשו על המצב בו הם נתונים עתה. אמת, נכון הדבר, שהסכום שהוא נהג לתרום מידי שנה לקרן מעות חיטים, לא היה גבוה במיוחד, אך זה היה בכל זאת סכום ראוי לציון בהתחשב עם מצבו הכלכלי. העובדה שהוא תרם, מילאה כל שנה את ליבו הרגשה טובה ביודעו, כי זוהי מצווה גדולה. ועכשיו? מה עכשיו?

"ובכן חיים? מדוע אתה שותק? מה דעתך על הצעתי?" – המשיכה האשה ללחוץ עליו.

"לא אזדקק לקופת הצדקה!" – השיב חיים בתוקף.

"האמנם ? אמור לי, איפוא, כיצד גאוותך הטפשית תספק לנו את צרכי הפסח? חשוב נא על הילדים שלנו, אם אתה לא רוצה להתחשב בי, או בעצמך!"

חיים לא השיב מיד ולאחר מכן הוא אמר לאיטו: "האם ידוע לך אם יש לנו משהו בבית, שנוכל למכור או למשכן?"

בלה פרצה לשמע השאלה בצחוק היסטרי:

"אתה יודע יפה, כי את פמוטי הכסף שלי משכנו זה מכבר וכן מכרנו את הכרים והכסתות שלנו. הדבר היחידי שנותר בבית היא הדלות שלנו ואינני חושבת שתוכל למצוא לה קונים!" – ובאומרה זאת פרצה האשה בבכי מר.

במר לו פנה חיים שוב אל ספר התהילים שלו. לפתע הוא הרגיש, כי אשתו מושכת בשרווליו, היא הפסיקה לבכות ודיברה איתו בקול שקט ורגוע: "אתה יודע חיים, יש עדיין משהו בבית שנוכל למכור: כוסו של אליהו, גביע העשוי כסף. האינך חושב שתוכל למשכן אותו, כדי שנוכל לפחות לקנות מצות, יין ותפוחי אדמה?"

"את יודעת מה שאת שחה?" – קרא חיים בהתרגשות – "איזה מין סדר יהיה זה, בלי כוסו של אליהו?"

"תראה חיים. אין אתה צריך להתרגש מזה. אליהו ודאי יבין את המצב, ודבר זה לא ימנע אותו מלבקר בביתנו בליל הסדר, כמו תמיד" – אמרה האשה.

"אין אני יכול לעשות זאת, בלה. תארי לעצמך שאליהו בא אלינו והכוס שלו איננה על השולחן! איזה פרצוף יהיה לזה? לא, אין אני יכול לעשות זאת לאליהו. אני בטוח שה' יעזור לנו לפתור את בעיותינו. אנו יכולים לסמוך עליו בהחלט".

לפתע עלתה מחשבה בדעתו של חיים: "העיזה!" – הוא קרא בשקט, כאילו פחד שהעיזה תשמע אותו – "שמעי בלה, אולי נמכור את העיזה?"

"היצאת מדעתך?!" – קראה האשה בהתרגשות – "הרי העיזה היא האמצעי היחיד לקיומינו , וכי בלעדיה מאין ניקח חלב לילדים? כוסו של אליהו אינה נותנת לנו חלב, מכור, איפוא, אותה!".

"חס וחלילה" השיב חיים – "אין זה בא בחשבון כלל".

בלילה שלפני פסח היה חיים עסוק בבדיקת חמץ. הוא עבר בדירתו הקטנה ממקום למקום וחיפש בתשומת לב, למרות שלא היה כל סיכוי שימצא משהו. לאחר מכן הוא הלך אל הרב, כדי "למכור" את החמץ.

"האם נשאר לך קמח בבית?" – שאל הרב.

"לא, רבי" – השיב חיים.

"ומצרכי חמץ אחרים?"

"לא"

"וכלי חמץ כלשהם?"

"כן. רבי, יש לנו סירים וצלחות אחדות".

הרב הוסיף את שמו של חיים לרשימת מוכרי החמץ וסיים את ה"עיסקה" בצורה המקובלת, ע"י קבלת קניין.

וכאשר חיים נשאר עומד לפניו ועדיין לא הלך, שאל אותו הרב: "ר' חיים, האם יש משהו שרצית לשאול אותי?"

"כן רבי – השיב חיים – רציתי לשאול, אם לפי הדין מותר להשתמש לארבע כוסות בליל הסדר בחלב, במקום יין?"

הרב הביט בו מהורהר, כשהוא מלטף את זקנו השזור חוטי כסף. הנה מסתבר – חשב – כי לחיים המסכן לא רק יין חסר לליל הסדר, אלא בוודאי אין לו גם בשר, שאלמלא כן לא היה שואל אם מותר להשתמש בחלב בליל הסדר. ומי יודע אולי אין לו אפילו דגים או מצות? והוא אינו משמיע אפילו מלה אחת של קובלנה… ומדוע הוא לא פנה אל קרן מעות החיטים, אם הוא נתון במצב כה קשה? מן הסתם הוא מתבייש לבקש צדקה – חשב הרב.

"ראה נא ר' חיים – אמר הרב בפותחו מגירה ובהוציאו ממנה ארנק – אתה שאלת אותי שאלה קשה, שעתה אין לי זמן להתעמק בה ולתת לך את התשובה הנכונה. הנה החג מתקרב ויש לי עוד הרבה מה לעשות. עשה נא לי טובה ותחכה שבוע אחרי פסח ועד אז אני אבדוק את הדבר ואשיב על שאלתך. בינתיים קח נא כסף, אותו אני נותן לך בתור הלוואה. לך ותקנה יין וכל מה שנחוץ לך לחג.

הנה הכסף מונח כאן במגירה כאבן שאין לה הופכין, וממילא לא יביא תועלת לאיש במשך החג. אתה תחזיר לי את ההלוואה מתי שיהיה לך נוח. אינך צריך להיות מודאג. גם אני אינני דואג, כי אני יודע שאתה אדם ישר. לך לשלום ואני מאחל לך ולמשפחתך חג כשר ושמח".

חיים הודה לרב מקרב לב ורץ מהר למאפיית המצות, שהיתה עדיין פתוחה. הוא קנה כמות מספקת של מצות וכמו כן הספיק עוד באותו ערב לקנות גם יין לחג.

בלב שמח הוא רץ הביתה, כשהוא מביא עמו את המצות והיין. "בלה, חג שמח" קרא בשמחה בהכנסו לבית – "חג שמח , – תראי מה הבאתי,"

"מה פירוש חג שמח?" – שאלה האשה המנומנמת, כשהיא משפשפת את עיניה – הלא החג יהיה רק מחר".

"לי כבר עכשיו חג. אשתי היקרה ראי נא, יש לנו מצות ויין וגם כסף לשאר צרכי החג. אנחנו נערוך סדר כמו שצריך ויהיה לנו חג שמח וכשר!"

בלה חשבה תחילה, כי בעלה יצא מדעתו, או שהוא חולם בהקיץ, אולם היא פתחה עינים גדולות והתעוררה לגמרי מנמנומה, כאשר ראתה את המצות היין והכסף ונוכחה לדעת, כי לא היה זה חלום, אלא מציאות משמחת.

"הרי אמרתי לך שה' יתברך ידאג לנו ויספק את כל צרכינו" – אמר חיים וסיפר לה את מה שאירע לו בבית הרב". את רואה – אמר – עדיין יש לנו כוסו של אליהו, לא הצטרכנו למכור את העיזה ויש לנו כל מה שדרוש לחג וכל זה הודות לאבינו שבשמים!"

ואכן לחיים, בלה וילדיהם היה ליל סדר שמח, שמעולם בחייהם לא היה כמותו. וכאשר בלה ניגשה אל הדלת ובידה נר, כדי לפתוח לאליהו הנביא – היא ראתה בדלת יהודי זקן עומד ומבקש להכנס. "חג שמח" – אמר היהודי. תחילה נבהלה קמעה, אולם קולו הרגוע של הזר שכנע אותה, שאין ממה לחשוש והזמינה אותו להכנס.

חיים הכיר בזר אורח, אותו ראה בבית הכנסת בעת תפילת החג. זהו ודאי זר, חשב, עובר אורח. הנע ונד ממקום למקום ועתה הוא מבלה את החג בעיירה. חיים הזמין אותו לבלות אצלם את ליל הסדר, אולם ההלך אמר, כי יוכל להשתהות רק זמן מועט, כי כבר הוזמן למקום אחר. כאשר האורח ישב ליד השולחן, הוא נתן מבט של הערצה בכוסו של אליהו, אותה צחצחה בלה בעוד מועד ועתה היא נצצה באור נגוהות.

"איזה גביע יפה!" – קרא האורח בהתפעלות – "הלוואי שיאיר מזלך, כמו שמאירה ונוצצת כוס זו!"

לאחר ששוחח עם חיים שעה קלה, התנצל האורח, קם והלך.

למחרת היום חיפש חיים את האורח בבית הכנסת, ברצותו להזמין אותו גם ללילה השני של הסדר (כפי שנהוג בחו"ל). כאשר הוא לא ראה אותו, החל שואל עליו, אולם איש לא ראה את הזר וכולם אמרו לו, כי הוא סתם מדמיין, כי לא היה אורח זר בעיירה כלל.

"מה פירוש הדבר? הלא האורח הזה, בעל פני המלאך, היה אורח שלי לליל הסדר" – אמר חיים, שפנה אל הרב ושאל, אם הוא ראה. אולי, את הזר?

"בוודאי שראיתי – השיב הרב – הוא ביקר גם אצלי. בעצם הוא מבקר בכל בית יהודי בליל הסדר, אולם לא לכל אחד יש הזכות לראות אותו. אתה. כנראה, היית ראוי לכך".

חג הפסח עבר והשלג נמס בדרכים. חיים נטל שוב את המריצה שלו ויצא ליער כדי לחטוב עצים ולכרות ענפים. הוא מילא את המריצה ויצא בדרכו הביתה. אולם המשא היה כנראה כבד יותר מתמיד והמריצה נתקעה באדמה הבוצית וסירבה לזוז. חיים דחף ומשך, ללא תועלת.

בסופו של דבר, הוא נטל גזרי עץ אחדים וזרק אותם, כדי להקל את המשא. לאחר מכן הוא נתן דחיפה חזקה והמריצה זזה מהמקום. אולם מה הדבר הזה המנצנץ שם ליד הגלגל? חיים התכופף והרים מטבע זהב נוצצת, שהיתה מונחת על הארץ. הוא התחיל לחפור במקום במהירות והעלה כד מלא מטבעות נוצצות ! היה זה אוצר אשר ערכו לא יסולא בפז!…

מכאן ואילך שוב לא היה חיים שלנו "מסכן" כמקודם. מזלו האיר לו פנים ממש כמו כוסו של אליהו בליל הסדר…

אמה של הנערה שנעלמה היתה אובדת עצות. היא יצאה לרחוב ושאלה את העוברים ושבים אם מישהו מהם ראה במקרה את בתה. היא פגשה גם את יוסף שארף, שמש בבית הכנסת, ושאלה גם אותו אם לא ראה או פגש את הנערה.

שמש זה לא חונן מאת הבורא בעודף שכל, ובמקום שיגיד לה כי הוא לא ראה את הנערה – זו היתה, אגב, האמת לאמיתה – התחיל לנחמה ולהשקיטה באומרו לה, כי אין מה לדאוג וכי הנערה תבוא הביתה בריאה ושלימה. "הנה ראי נא ראי" – אמר לה השמש הפתי – "גם לפני שנה בסביבות פסח נעלם ילד נוצרי ואנשים רעים ומטופשים כבר רצו להעליל על היהודים, כי הם הרגו את הילד כדי לקחת את דמו ולהשתמש בו לאפיית מצות. אח"כ בא הילד הביתה, כשהוא בריא ושלם.

יותר לא היה חסר! האם הנפחדת רצה לשלטונות וסיפרה כי בתה נעלמה וודאי שיהודים רצחו אותה. מפקד המשטרה במקום היה שונא-ישראל מובהק. הוא החליט לנצל את ההזדמנות ולערוך "חקירה". את חשדו של מפקד המשטרה אך הגבירה העובדה כי בדיוק בשבוע, בו אירע המעשה, באו לטיסא-אסלר שלושה שוחטים אורחים, כדי לעמוד בנסיון ולהתקבל כשוחטי המקום.

מפקד המשטרה לקח אליו את בנו בן ה-10- של השמש, אשר לא היה יותר פיקח מאביו, וע"י מתנות ופיתויים שונים, שידלו להעיד, כי הוא בעצמו ראה, דרך חור המנעול של בית הכנסת, מה שהיהודים עשו לנערה, אחרי שהצליחו לפתותה לבוא לבית הכנסת. הרשע שמר על הילד מכל משמר ולא נתן לאיש לגשת אליו.

לאחר מכן עצר מפקד המשטרה 15 יהודים שהיו באותה שעה בבית הכנסת. הוא אסר אותם בנחושתיים ועינה אותם קשות כדי ש"יודו" באשמה המגוחכת.

כך התחילה עלילת הדם של טימא-אסלר ששמעה נפוצה בכל העולם. כמובן. לא חסרו שונאי ישראל שהסיתו נגד היהודים, למרות שמלומדים נוצריים העידו, כי לא רק שיהודים אינם משתמשים בדם הפסח, אלא שאין הם משתמשים בדם בכלל.

כחדשיים לאחר מכן משו שלושה רפסודאים גופה מהנהר הסמוך. בדיקה העלתה, כי זוהי גופת הנערה שנעלמה. רופא שבדק את הגופה, לא מצא עליה שום סימני אלימות וקבע כי הנערה התאבדה, בקפצה למים.

השמועה נפוצה חיש מהר ויהודי הונגריה התחילו לנשום לרווחה, אולם מפקד המשטרה המקומי חשב אחרת. הוא עצר את שלושת הרפסודאים – יהודי ושני נוצרים – ועינה אותם עינויים קשים, עד ש"הודו" כי את הגופה הביאו ממקום אחר (מהעיר סיגט) וזרקוה למים, כדי להסיר את החשד מעל היהודים הנאשמים. ושוב נתחדשה עלילת הדם.

למשפט שנערך בעיר ניראדהאזה, שנה לאחר מכן, באו כתבי עיתונות מכל העולם. על הנאשמים הגן המלומד ההונגרי המפורסם ברון ק. קוטווש, שהוכיח את כל הגיחוך שבהאשמה. הוא קרא למאשים העיקרי – מפקד המשטרה בטיסא-אסלר – לבוא למקום המעשה ולהשתכנע, כי דרך חור המנעול של בית הכנסת אי-אפשר לראות כלום!

כך הפריכה ההגנה את האשמה שהוכחה כמחוסרת כל יסוד, מפקד המשטרה, שונא-ישראל, החליק על קליפת בננה ולא שת לבו לסתירות שבעדות הילד, עליה התבססה כל האשמה.

שבועיים לאחר מכן, ב13- באוגוסט, יצא פסק דין, בשם הקיסר פרנץ-יוזף, המזכה את הנאשמים מכל אשמה ומצווה לשחררם.

כך זוכו היהודים האומללים, לאחר שישבו במאסר 17 חודשים. שמעו של המשפט עבר את כל העולם והיהודים באשר הם. הודו לה' שהצמיח להם ישועה כעת צרה.

התקנת בית-כנסת הייתה בין פעולותינו הראשונות. אמנם בית-הכנסת הגדול עמד על תילו, אך כל הריהוט הוצא מתוכו והחלונות הגדולים נעקרו עם המסגרות. מצאנו את 'בית-הכנסת הקטן' שבחצר בית-הכנסת הגדול כמתאים ביותר להתקין בו את בית-התפילה. הכנסנו לתוכו שולחנות וספסלים ובחודשי הקיץ הזמנו ריהוט – דוגמת הנהוג בבתי-הכנסת, אך מחומר פשוט וללא צבע, בהעדר אמצעים.

את ליל הסדר חגגנו בשתי חבורות – כעשרים וחמישה איש בכל חבורה – אחת אצלנו ואחת אצל מנו נוימן.

יד ההשגחה זימנה לנו במהלך עריכת הסדר חוויה מיוחדת בדמותו של אורח בלתי-צפוי. ומעשה שהיה – כך היה:

בשובנו מבית-הכנסת בליל פסח פגש אותנו קצין רוסי, ולהפתעתנו קרא לעברנו ביידיש: "שלום עליכם, יהודים!". כשנכנסנו עמו בשיחה התברר כי הוא בן העיר מינסק ומשמש קצין ביחידה שהגיעה לאזור לפני כמה ימים.

כשנודע לו מפינו כי הלילה הוא ליל חג-הפסח – התרגש. לאחר שתיקה ממושכת אמר, כאילו לעצמו: "כן, אני זוכר שבימי ילדותי 'עשו את הסדר' בלילה זה!".

ספונטנית אמרתי לו: "אולי רצונך לבוא אלינו ולעשות עמנו את ליל-הסדר?". הקצין הרוסי נענה להזמנתי ללא היסוס, אך בשל היותו בתפקיד עד השעה תשע בערב, הודיע כי יוכל לבוא רק לאחר שעה זו.

ואכן הוא בא. נתנו לו הגדה והראינו לו את המקום שאנו עומדים בו, והוא עקב אחרינו באצבעותיו. בתוך כמה דקות החל 'להתחמם' ולפזם איתנו בלחש את מילות ההגדה.

לפתע הבחנו שהוא מוחה את הדמעות הזולגות מעיניו. לשאלתנו לפשר הדבר השיב: "נזכרתי באימי ז"ל. כמה הייתה מאושרת לו ידעה שאני יושב עתה ועורך את הסדר כדת וכדין בקרב משפחות יהודיות!".

במשך הערב גולל את תולדות חייו. אביו ואמו היו יהודים שומרי תורה ומצוות. עד גיל תשע-עשר התחנך ב'חדר'. שני ההורים מתו בשנים הראשונות של המהפכה הקומוניסטית, ומאז התנתק בהדרגה מכל קשר עם היהדות.

שנות המלחמה ושואת יהדות אירופה עוררו בו הרהורים על 'הגורל היהודי', ופגישה פתאומית זו עם יהודים, במסגרת חגיגית ובאווירה של קדושה והתרוממות הנפש, עוררו בנפשו חוויות נשכחות, והציתו בליבו להבה.

לאחר מכן ביקש ממני סידור תפילה והתחיל לעלעל בו. על כל קטע וקטע שיכול היה להיזכר בו – שמח שמחה גדולה.

זוכר אני – בין השאר – גם רגע מבדח למדיי. זה היה כאשר החל לפזם על-פה, בניגון של ראש-השנה ויום-הכיפורים: "למכה מלכים ביום דין"… כך נתמזגו להם בזיכרונו המעורפל המזמור "הודו לה כי טוב" עם הפיוט "לא-ל עורך דין".

כעבור כמה ימים בא הקצין להיפרד מאיתנו, שכן יחידתו, כך סיפר, מועברת מעירנו. מאז לא היה לי קשר איתו, אך לא-אחת הוא עולה בזיכרוני ואני תוהה אם אותו ליל-סדר השאיר בלבו רושם של ממש והשפיע בדרך כלשהי על המשך דרכו.

בשולי אותו מאורע: כל מאמציי להיזכר בפרט כלשהו מהימים ההם – עלו בתוהו. אינני זוכר מניין השגנו אז מצות ויין ותבלינים כשרים לפסח. גם רעייתי איננה זוכרת דבר בעניין זה. אירועים אחרים זכורים לי לפרטי-פרטים, אך בעניין זה איני זוכר דבר.

פעמים אחדות נסענו לבודפשט, להיות נוכחים במשפטם של אחדים ממנהיגי שלטון-האימים של הנאצים ההונגריים. המשפט התקיים ב'בית הדין העממי', שהוקם במיוחד לעשיית דין בנאצים. בין השופטים היה גם יהודי ששם-משפחתו דן. הוא הציג שאלות קשות לנאשמים, וכשסבר שהם מנסים להתחמק, הרעים עליהם בקול גדול ודרש בתוקף להשיב כהלכה ולעניין.

לפני כס המשפט עמדו אז 'שלושת הגדולים' של ימי-האימים – אשר הזכרת שמם בלבד הפילה אימה ופחד והעבירה בנו חיל ורעדה – הלוא הם: לסלו אנדרה, לסלו באקי ואנדור יארוש.

בראותי אותם שפופים ונפחדים – עלו בזיכרוני הפסוקים מספר ישעיהו (פרק יד): "איך נפלת משמים… חולש על גויים… הזה האיש מרגיז הארץ, מרעיש ממלכות?!".

בשיתופו של השופט היהודי בעשיית דין בצוררים ראיתי מעין שליחות מאת הקב"ה, לנקום נקמתו ברשעי-עולם אלה, ושמו מוכיח: דן. הפעם הוא דן את שונאי עמנו!

בית-הדין הטיל עליהם גזר-דין מוות בתלייה. את ביצוע גזר-הדין שמענו לאחר מכן בשידור – ובליבנו שבח והודיה לקב"ה על שזכינו לראות במפלתם של הרשעים. כן יאבדו כל אויביך ה'!

(על-פי 'משערי וויצען לשערי ציון', לע"נ המחבר ר' מאיר-יהודה הירשפלד ז"ל, במלאות שנה לפטירתו – כ"ה בניסן תשס"ד)