חמץ
אחד מ5 מיני דגן או תוצרתם שבא במגע עם מים והחל בו תהליך התפיחה כל דבר הראוי לאכילה ויש בו תערובת חמץ אסור באכילה בפסח (החל מערב פסח לפני הצהרים), לדוגמא : בירה, משקאות חריפים, דייסות, מימרחים, וכמובן לחם, עוגות וביסקויטים. מוצרים רבים כגון ממתקים, נקניקים, תרופות ושימורים שונים עלולים להכיל חמץ (בתרופות, בעיקר סירופים, ישנו לאחרונה ייצור מיוחד בהכשר לפסח). כן אסור שהחמץ ימצא ברשותו של האדם בפסח ויש לבערו או למכרו (עיין "מכירת חמץ") לגוי פסח .

בדיקת חמץ וביעור חמץ
בכדי להיות בטוחים שאין בבית שום חמץ חייבים לבדוק בליל י"ד בניסן (י"ג בערב) את הבית לאור הנר ולחפש אחרי החמץ בכל החורים והסדקים. את מה שמצאו יש לבער ולשרוף למחרת בבוקר. כמו כן יש לבטל ולהפקיר את החמץ שאולי נמצא ברשותנו ולא מצאנו בבדיקה. וכתב האריז"ל, שכל מי שנזהר ממשהו חמץ בפסח, מובטח לו שלא יכשל בחטא בשוגג במשך כל השנה כולה.

תענית בכורות
הבכורות נוהגים להתענות בערב פסח (לזכר הצלתם ממכת בכורות במצרים) או לפטור עצמם מן התענית על-ידי השתתפות בסעודת מצווה, כמו סיום מסכת וכדומה.

מכירת חמץ
אם יש ברשות האדם חמץ או תערובת חמץ שאין הוא רוצה לבערו בגלל ההפסד שיש לו בזה, יכול הוא למכור את החמץ לגוי ואז אין הוא עובר עליו בהשהייתו בביתו בפסח, כי האיסור של "בל יראה לך ובל ימצא לך חמץ" הוא רק בחמץ שלך, אבל החמץ הנמכר לגוי כבר אינו שלו, כי מכרו. המכירה לגוי מתבצעת בימינו באמצעות רב העיר כי יש בה פרטים הלכתיים רבים.

מים שלנו
מים ללישת מצות שנשאבו והוכנו לפני שקיעת השמש, בערב שלפני אפיית המצות, ונקראים כך על שם שהם היו מוכנים מאמש – ו"לנו" בכלי במשך הלילה. רק במים כאלו מותר ללוש את המצות כיון שהם צוננים והבצק הנילוש בהם לא ימהר להחמיץ.

מצות מצוה
מצות שנאפו במיוחד לשם אכילתן בליל הסדר, לקיים בהן מצות אכילת מצה. משתדלים שלפחות מצות אלו תהיינה אפויות ביד ולא במכונה, כיון שדרושה כאן כוונה – בזמן האפיה – "לשם מצת מצוה". המצות נקראות בזוהר בשם: "מיכלא דמהימנותא" (מאכל של אמונה), ובשם: "מיכלא דאסוותא" (מאכל של רפואה), שכן אכיל המצה מחזקת את האמונה ומביאה לאדם רפואה בגשמיות וברוחניות.

ליל הסדר
בלילה הראשון של פסח (ובחו"ל גם בלילה השני) עורכים סעודת חג שבה אוכלים מצה, שותים 4 כוסות יין, אוכלים מרור ומספרים ביציאת מצרים. הפעולות הנעשות בליל הסדר מרומזות ב15- סימנים מפורסמים "קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שלחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה". ליל הסדר נקרא גם בשם "ליל שימורים", מפני שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציא את בני ישראל ממצרים, ומפני שהוא לילה המשומר מן המזיקין.

קערה
אב המשפחה העורך את הסדר שם לפניו 3 מצות כנגד כהן לוי וישראל, על המצה העליונה (פורסים מפית ועליה) מניחים מצד ימין את ה"זרוע" (=חלק מזרוע של בהמה או עוף, ולמנהג חב"ד – גרוגרת) כנגדו לשמאל-"ביצה", תחתיהם באמצע-"מרור", תחת הזרוע-"חרוסת", כנגדו תחת הביצה – "כרפס", ותחת המרור – "חזרת" (מרור נוסף עבור ה"כורך").

מרור
סוגים מסוימים של ירקות מרים, שאוכלים אותם בליל הסדר, לזכר מרירותה של עבודת הפרך במצרים. עדיף לאכול חסה, ויש האוכלים גם את השורש החריף המכונה "חורת".

ארבע כוסות
4 כוסות של יין (או מיץ ענבים טבעי) שחייבים מדרבנן לשתותם בליל הסדר לזכר 4 לשונות של גאולה : "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי", שנאמרו ביציאת מצרים, וכנגד 4 כוסות של נחמה שעתיד הקב"ה להשקות לישראל. בין כוס לכוס אומרים קטעים מה"הגדה". נהוג למזוג כוס חמישית ולא לשתותה, ונקראת : "כוסו של אליהו הנביא".

כרפס
ירק ששמים על קערת הסדר. הספרדים מזהים אותו כסלרי-עלים. האשכנזים נוהגים בירקות שונים, ולמנהג חב"ד – בצל או תפוח-אדמה. לאחר הקידוש נוטלים ידים מטבילים הכרפס במי כלח ואוכלים אותו. כרפ"ס אותיות "ס' פרך", לרמז על ששים ריבוא בני ישראל שעבדו עבודת פרך במצרים.

חרוסת
תמיסה העשויה מפירות שנמשלה בהם כנסת ישראל, כגון תפוחים ואגוזים, ויש הנותנים בה גם תמרים ועוד, זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו, ומרככין אותה במשקה אדום, זכר לדם – המכה הראשונה, וטובלים בה את המרור, לשכך חריפותו.

כורך
בזמן שבית המקדש קיים, נוהג היה הלל לכרוך קרבן פסח, מצה ומרור ולאכלם ביחד לקיים כוה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ואנו נוהגים גם בזמננו לכרוך מצה ומרור ולאכלם ביחד, זכר למקדש.

הגדה של פסח
בליל חג הפסח מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, לכן תקנו חז"ל נוסח קבוע של "הגדה". בתחילת ההגדה מזמינים את מי שאין לו אפשרות לערוך את ה"סדר" בעצמו, שיבא ויאכל. בהמשך מספרים על חסדו של הקדוש ברוך הוא שקירב את אבותינו לעבודתו, ועל הניסים שעשה עמם ביציאת מצרים.

דצ"ך עד"ש באח"ב
סימנים שנתן רבי יהודה לזכירת הסדר של עשר מכות מצרים, והן ראשי תיבות של : דם, צפרדע, כינים ; ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, (מכת) בכורות.

אפיקומן
הפירוש המילולי : ליפתן. כך מכנים את ה"כזית" האחרון של מצה שאוכלים בסוף סעודת ליל הסדר, לפני ברכת המזון, זכר לקרבן הפסח שהיה נאכל על השובע (ואין אוכלים ואין שותים מאומה אחריו). מצפינים את האפיקומן בתחילת הסדר, ויש נוהגים שהילדים מחפשים אותו אחר כך, זכר לגאולה שמועדה היה כמוס וצפון מישראל, וכן להזכיר את ציפייתנו לגאולה השלימה, שמועדה נעלם מאיתנו.

ארבעה בנים
ההגדה הנאמרת בליל הסדר נותנת תשובות ומתייחסת לארבעה סוגים של בנים המגיעים לשלחן הסדר, אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול. כל אחד מהבנים מבטא את עצמו בצורה המתאימה למהותו, ובהתאם למצבו מקבל הוא תשובה מיוחדת בהגדה. יש לשים לב שמדובר כאן על ארבעה בנים היושבים לשלחן הסדר, אבל בדורנו נוסף "בן חמישי", שאינו יודע כלל מהו ליל הסדר ואינו מגיע לשלחן, עלינו מוטל לחפש בן זה, להביאו לשלחן הסדר, ללמדו ולהפכו לבן חכם.

מצה שמורה
חסידים ומהדרים במצות נזהרים מאד שהמצה לא תירטב על ידי מים או על ידי מאכלים שיש בהם רטיבות, זאת מחשש שבמצה נשאר קצת קמח שלא נאפה דיו והוא עלול להחמיץ במגעו עם המים.

למעשה כולנו מקיימים זאת בראש וראשונה בקריאת ההגדה. תחילה שואל הבן : "מה נשתנה הלילה  הזה…?" והאב וכל המסובים משיבים על השאלה בקריאת ההגדה, הפותחת בתאור תלאותיהם של אבות האומה, ממשיכה בירידת בני-ישראל למצרים, עשרת המכות, קריעת ים-סוף ומסיימת בגאולת עם ישראל.

היות ולבן תפקיד חשוב ומרכזי בליל הסדר יש לעשות הכל כדי שישאר ער בכל שלביו. לכן במשך הסדר ישנם מנהגים מיוחדים שכל תפקידם הוא לעורר את סקרנותם של הילדים ולהשאירם ערים. אנו דואגים להכין את שולחן הסדר כבר מבעוד יום ומשתדלים להניח עליו כלים נאים, וזאת בכדי לבטא את הרגשת היותנו בני חורין.

קערת הסדר

נשובנו מבית-הכנסת, עוד בטרם נתיישב לשולחן, נכין את קערת הסדר. מתחת לקערה אנו מניחים שלוש מצות זו על גבי זו (משתדלים שלפחות אלו תהינה מצות מהודרות : שמורות, עגולות ועבודת-יד) כנגד כהן לוי וישראל. על גבי הקערה אנו שמים מספר פריטים, ביניהם;

זרוע – גרוגרת או שוק של עוף צלויה. הזרוע מזכירה לנו את קרבן הפסח שאבותינו נצטוו לאכול בצאתם ממצרים והיא אף מסמלת את הזרוע הנטויה בה גאל ה' את עם ישראל.

ביצה – ביצה קשה (עם קליפתה), זכר לקרבן חגיגה שהיו מקריבים בזמן שבית-המקדש היה קיים. כאות לצער על חורבן בית-המקדש לוקחים את הביצה שהיא מאכל אבלים.

מרור – עלי חסה או חזרת. את המרור היו אוכלים עם קרבן הפסח והוא מזכיר לנו את מרירות בני-ישראל במצרים, ככתוב : "וימררו (המצרים) את חייהם בעבודה קשה".

חרוסת – מרקחת של תפוחים, אגסים ואגוזים ויש אף המוסיפים תמרים וצימוקים. על החרוסת להיות עבה וסמיכה, זכר לטיט בו התמקדה עבודת הפרך של אבותינו במצרים. נוהגים לרכך את החרוסת ביין אדום זכר למכת הדם.

כרפס – מין ירק ויש נוהגים לקחת בצל או תפוח אדמה. ישנם מנהגים שונים לסידור מרכיבי הקערה ובדרך כלל נוכל להעזר בציור המופיע בהגדה.

ארבע כוסות – חכמים תיקנו שתיית ארבע כוסות של יין (יש מקפידים שיהיה היין בצבע אדום, זכר לדם שנשפך ע"י פרעה בשוחטו את ילדי ישראל) או מיץ ענבים, זכר לארבע לשונות של גאולה שבאמצעותן הבטיח ה' את גאולת ישראל ממצריים: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי". על אלה מוסיפים את הכוס החמישית  שהיא כנגד ההבטחה : "והבאתי אתכם אל הארץ…". מאחר שהובטח לנו כי אליהו הנביא יבשר לנו את בוא
הגאולה מוזגים לו את הכוס החמישית ומקווים שיוגשמו כל חמש לשונות הגאולה.

גם הנשים חייבות במצות שתיית ארבע הכוסות, ומקפידים להרגיל במצוה זו גם ילדים מגיל חינוך (6-5).

הסיבה – כדי להראות את יציאתינו משעבוד מצרים לחירות, אנו יושבים בליל הסדר בהסיבה, כדרך המלכים.  ההסיבה היא לצד שמאל וחיובה הוא בעיקר בזמן אכילת המצה הראשונה, אכילת האפיקומן ובעת שתיית ארבע הכוסות.

סימני הסדר
כדי להקל על עריכת הסדר קבעו לו חכמים סדר מיוחד:

קדש – פותחים בברכת הקידוש ו"שהחיינו" ושותים את הכוס הראשונה.

ורחץ – נוטלים ידיים אך לא מברכים על הנטילה.

כרפס – אוכלים ירקות טבולים במי מלח. מעשה זה מיועד כדי לעורר את סקרנות הילדים שאכן שואלים אחר כך "מה נשתנה הלילה הזה (שבו) . . מטבילים שתי פעמים".

יחץ – חוצים את המצה האמצעית לשנים ואת החלק הגדול מטמינים במפית לשם "אפיקומן" .

מגיד – חלק זה הוא בעצם כל סדר ההגדה הכולל את שאלת הבן ותשובת המסובים.

רחצה – נוטלים ידים לקראת הסעודה ומברכים: ".,.על נטילת ידים".

מוציא מצה – פותחים את הסעודה באכילת מצה. לפני האכילה מברכים שתי ברכות: "…המוציא לחם מן הארץ" ו-"…אשר קידשנו במצוותיו, וציונו על אכילת מצה".

מרור – אוכלים לפחות כ-19 גרם מן המרור ומברכים : "…על אכילת מרור".

כורך – טובלים את החזרת במעט חרוסת ומורחים אותה בין שני חלקי המצה, כמו שהלל הזקן היה נוהג לעשות על-פי הכתוב; "על מצות ומרורים יאכלוהו".

שולחן עורך – סעודת החג עצמה. משתדלים שהסעודה תהיה מגוונת ועשירה, כיאה לבני חורין.

צפון – בסיום הסעודה מוציאים את האפיקומן ממנו אוכלים לפני ברכת-המזון, כדי שיוותר בפה טעם המצה שהיא אחת המצוות העיקריות של הלילה.

ברך – מברכים ברכת-המזון הכוללת את תפילת "יעלה ויבוא".

הלל – אומרים את פרקי ה"הלל" על הניסים והנפלאות של יציאת מצרים. מסיימים את אמירת ההגדה תפילת "לשנה הבאה בירושלים".

עם הלוח ביד – תפילות החג וספירת העומר

תפילות חג הפסח זהות לתפילות "שלוש הרגלים" המצויות בסידור. בתפילת מוסף של היום הראשון מוסיפים את תפילת הטל. מעתה מפסיקים להזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם" ואומרים "מוריד הטל" . כמו-כן לא מבקשים יותר "ותן טל ומטר" אלא "ותן ברכה". את תפילת הטל פותח החזן בחורת הש"ץ ובה אנו מבקשים בין היתר: "טל ושובע מלא אסמינו. הכעת תחדש ימינו . . בטל" ומסיימים בהכרזה: 'ישאתה הוא ה' אלוקינו, משיב הרוח ומוריד הטל – לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למוות, לשובע ולא לרזון".

בכל יום מימי חול-המועד מתפללים בשחרית כבימי חול ומוסיפים את תפילת "יעלה ויבוא". לאחר קריאת התורה מתפללים תפילת מוסף של שלושה רגלים. מוסיפים באמירת הלל אך לא אומרים את כולו. מהלילה השני של חג הפסח מתחילים לספור לאחר תפילת מעריב את ספירת-העומר עד חג השבועות, בדיוק כמו שבני-ישראל ספרו חמישים יום מצאתם ממצרים ועד לקבלת התורה על הר סיני. ספירת- העומר היא מצוות עשה מהתורה, ככתוב : "וספרתם לכם ממחרת השבת (ממחרת היום הראשון של פסח שהוא יום שבתון) . . שבע שבתות תמימות תהיינה . . תספרו חמישים יום…". חיוב הספירה מתחיל מיד עם צאת-הכוכבים. אנו מברכים לפני הספירה: "…אשר קידשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר" ואחר כך סופרים: "היום יום אחד לעומר" ; "היום שני ימים לעומר" וכך הלאה.

ליבון באש לאותם כלים שבאו במגע ישיר עם האש, כגון שיפוד.

הגעלה > במים רותחים לכלי מתכות שמשתמשים בהם למאכלים חמים, כגון סירי בישול או סכו"ם. לצורך ההכשרה יש לנקות את הכלי היטב ולא להשתמש בו 24 שעות לפני כן. בזמן ההגעלה יש להמתין עד שהמים יעלו בועות, גם לאחר הכנסת הכלי לסיר ההגעלה, ולוודא שהכלי שוקע כולו במים.

לפניכם מספר הוראות להכשרת כלים ואביזרים במטבח. חשוב להדגיש כי דיני הכשרת הכלים לפסח הם רבים, ולעיתים אף סבוכים, ולכן בכל מקרה יש לשאול את הרב המקומי ואין להסתפק במה שכתבנו.

הכיור > בקערות חרסינה אין מועילה ההגעלה ולכן יש לנקות היטב מחמץ הנראה לעין ולשים קערה פנימית נוספת מפח, עץ או פלסטיק. קערות מנירוסטה ניתן להכשיר ע"י שפיכת מים חמים על ברזל או אבן מלובנת (על הכיור להיות יבש 24 שעות לפני ההכשרה).

השיש > ניתן להגעילו במים רותחים ואבן מלובנת אך בגלל ריבוי הסדקים שבו עדיף לנקות אותו היטב ולצפות אותו בנייר כסף
עבה. יש המעדיפים חומר מבודד כמו עץ וכד'.

כיריים של גז וחשמל > יש להכשיר את כל חלקיהם בנפרד. את החצובות, שהסירים מונחים עליהם בעת הבישול, יש ללבן היטב ועדיף להחליפן בחדשות. את ה"שלד" של הכיריים יש לנקות ולהגעיל, אם אינו עשוי מאמייל, ואחר כך לכסות בציפוי פח מיוחד
לפסח. את המבעריס, שמהם יוצאת האש, יש לנקות היטב בחורים ולהדליק במשך כשעה, כדי שכל החמץ שנשפך עליהם ישרף. את הטס התחתון, שמקבל לתוכו את שנשפך מהסירים, יש להגעיל ואת כפתורי ההפעלה יש לנקות היטב. נוהגים לצפות אותם בנייר כסף.

תנור אפיה > מאוד רצוי לא להשתמש בו בפסח בגלל הקושי בהכשרתו. בשעת צורך גדול יש לפנות לקבלת הוראות מדויקות לרב המקומי.

מקרר וארונות מטבח (חוץ מאלה שאנו מוכרים לגוי) > יש לנקות היטב מכל חמץ הנראה לעין ואת המדפים והמגירות לכסות בנייר חדש.

שולחן אוכל > אם מניחים עליו גם סירים חמים יש לערות עילו מים רותחים מלבד הניקוי ולצפותו בנייר כסף, קרש וכד'.

כלים חדשים > סירים חדשים מאלומיניום, נירוסטה ושאר מתכות, צריכים הגעלה אף לשימוש בכל השנה וזאת משום שמורחים עליהם שומן איסור כדי שיבריקו.

כלים שאי אפשר להכשירם > כל הכלים שמשתמשים בהם לעשיית עוגות, טוסטר, מחבת טפלון, כלי פלסטיק שיש בהם חריצים או שאינם עמידים בהגעלה במים רותחים – אי אפשר להכשירם לפסח.