יריד החגים

חודשי השנה משולים לקרונות הרכבת שאת כולם מוביל הקטר, הלא הוא חודש תשרי, ממנו אנו שואבים כוחות רוחניים למשך כל השנה. מהו ה"שלל" הרוחני שהרווחנו ב"יריד" החגים בחודש האחרון?

בראש-השנה המלכנו את הקב"ה וקיבלנו עלינו את עול מלכותו, הרגשה שתלוה אותנו כל השנה בקיום המצוות. ביום-כיפור התחרטנו על מעשינו ושבנו בתשובה שלימה, החלטה זו תשפיע על מעשינו בשנה החדשה. בסוכות ראינו שלמרות ההבדלים בין ארבעת המינים המייצגים את כל השכבות בעם ישראל יש להתאגד יחד, ועל אחדות זו נשמור בכל תחום בחיינו. בשמחת-תורה שמחנו ורקדנו עם התורה ובאותה דביקות נמשיך לשמוח ולאהוב את התורה הקדושה.

הנה כי כן, חגי ונשרי נותנים לנו דחיפה רבת עוצמה לקראת ההתמודדות עם עסקי החול במשך כל ימות השנה. טבעי הדבר שכוחות אלו ניתנים דווקא לפני חודש מר-חשוון כדי להדגיש את מטרתם – להמשיך ולהכניס לתוך שגרת החיים הרגילה את אותה קדושה רוחנית ש"קנינו" בחודש תשרי ולהגביר את עניני היהדות בסדר יומנו. המבחן האמיתי מתחיל עכשיו, כשאנו יוצאים אל העולם, טרדותיו ובעיותיו.

ויעקב הלך לדרכו

ביטוי לירידה זו מאוירת הקדושה לחיי החולין אנו מוצאים במנהג עתיק יומין להכריז בשלהי חודש תשרי בבית הכנסת את הפסוק מספר בראשית (לב, ב): "ויעקב הלך לדרכו". בכל מילה בתורה אנו יכולים למצוא עולם מלא וללמוד הוראה בחיים ובפרט בפסוק האמור שזוהי מטרת הכרזתו:

יעקב –  'יעקב' ו'ישראל' הם שני שמות שמציינים את עם ישראל. אלא ש'ישראל' (מלשון "שר אל" ואותיות "לי ראש") מציין את עליונותו של העם היהודי, בהיותו מעל כל מגבלות העולם ואשר בכוחו לשנות ע"י מעשיו ותפילותיו את סדרי הטבע.

'יעקב' לעומת זאת (מלשון "וידו אוחזת בעקב עשיו") מתייחס ליהודי הפשוט השב בסיום תקופת החגים לעסקי החולין.

ממשיך הפסוק ומורה לו: הלך – אל לו לעמוד ולהישאר בדרגתו. ההליכה האמיתית מתבצעת בעקירה לגמרי ממקומו הקודם ועליה לדרגה נעלית יותר. גם אם הוא חושב לרגע שמצבו הרוחני שפיר וטוב אין נמנעת ממנו הדרישה ל"הלך" ולעלות במעלות הרוחניות.

זהו תפקידו של האדם בניגוד למלאכים שנקראים "עומדים" כמו שנאמר "ילכו מהיל אל חיל". אך מהו הכיוון?

לדרכו – באותם עניינים שהם לכאורה דרכיו וצרכיו הפרטיים עליו להפיח את רוח הקדושה "בכל דרכיך דעהו". גם בעסקי הפרנסה ואפילו אכילת ושתייה ושאר ענייניו הגשמיים יש ליהודי תפקיד רוחני – להעלותם ולזככם באמצעות אותם "כלים" ש"קנינו" בחודש תשרי האחרון. להכניס גם בעסקים את אותה תחושה ואוירה של ראש-השנה – קבלת עול מלכות שמים, או את אווירת השמחה בתורה שהרגשנו בשמחת-תורה, וכך הלאה. וכאמור דברים אלה מכוונים לכל אחד, אפילו למי שהוא בבחינת "עקב" – בתחילת דרכו בשבילי היהדות.

דרך המלך

עניין נוסף שניתן ללמוד מן המילה "דרכו" :

שלמותה של הדרך, דרך המלך, מתבטא בכך שהיא מחברת את הפינה הכי רחוקה מעיר הבירה אל היכל המלך. נשמת היהודי ירדה מהיכלו של מלך מלכי המלכים הקב"ה כשעליה מוטלת שליחות חשובה ביותר; לזכך ולהעלות את העולם הגשמי והתחתון אליו נשלחה עד תכלית המטרה. כמו בדרך המלך, חיבור הפינה הכי רחוקה עם הקב"ה, מלכו של עולם.

לכן אין להסתפק רק בהחדרת הקדושה בעניינים הפרטים בעסק או בבית, יש גם לסלול את הדרך הלאה עד לפינה הכי רחוקה, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, ולהאירה באור התורה והיהדות. במילים פשוטות יותר: לדאוג גם ליהודי השני ובפרט לזה שנמצא בריחוק לעת עתה מחיי תורה ומצוות.

לא פעם ישנה תחושה של חוסר המשכיות, של עולם המלא בחוויות רוחניות עם סיום מערכת חגי החודש, הנקטע בחזרה נוספת ל"בראשית", מתוך תחושה של אם אין עם מה להמשיך, נתחיל מחדש.

ברצוני להציג נקודת מבט אחרת המאפשרת לראות במעבר החדש לבראשית פוטנציאל של תהליך שכל ענינו התקדמות והמשכיות.

מנהגם של ישראל להתחיל לקרוא "בראשית ברא", מיד עם סיום הקריאה של חומש דברים בשמחת תורה. "וקוראים אותו שמחת תורה לפי שמסיימים בו התורה וראוי לשמוח בסיומה, ורגילים להתחיל מיד בראשית כדי שלא יהיה פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד." (טור אורח חיים ס' תרסט) מעיון שטחי עולה, שהקריאה המיידית בספר בראשית מטרתה למנוע קטרוג על עם ישראל שכל שמחתם היא שקרית. השטן ישאף להציג את השמחה, כשמחה הבאה לבטא השלמת משימה, ולא ביטוי לשמחה בתורה עצמה, כי כל השמח שמחה אמיתית עם התורה שואף להמשיך ולא לסיים. לכן, אנו מתחילים מיד לקרוא בראשית ברא כדי לסתור טענת המקטרג, ולהראות קבל עם ועדה הנה אנו מעונינים להמשיך.

אכן טיעון זה אינו מספיק דיו. לשם סתירת טענת המקטרג, אין צורך להתחיל בדווקא ב"בראשית ברא". לשם כך, ניתן היה להתחיל בכל קטע נתון אחר. ברור, שאין להעלות על הדעת כי מדובר בקטע שנבחר באופן אקראי, או מטעמי נוחות בלבד.

כדי לתפוס את הדברים באופן הנכון, הבה נתבונן שוב בדברי ה"טור": "וקוראים אותו שמחת תורה לפי שמסיימים בו התורה, וראוי לשמוח בסיומה". מה מבטאת שמחה זו? לשם כך נתבונן במקורו של מנהג זה, המובא במדרש (שיר השירים רבה א,ט,): (מלכים א' ג',ה.) "בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלוקים שאל מה אתן לך" אמר שלמה; אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי אלא הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל, הדא הוא דכתיב "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א' ג',ט.) אמר לו הקב"ה; שלמה! חכמה שאלת לך, ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויבך, חייך, החכמה והמדע נתון לך ועל ידי כך עושר ונכסים אתן לך. מיד "ויקץ שלמה והנה חלום" (שם ג',טו.) אמר רבי יצחק חלום היה. עומד על כנו, חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצייץ והוא היה יודע מה מצייץ. מיד; "ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו".(שם) אמר רבי אלעזר מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה".

המתבונן רואה, כי המשתה שעשה שלמה המלך, הוא על כלי ההבנה החדשים שקבל לאחר שה' נגלה אליו בחלום. שלמה המלך עשה משתה על ה"לב השומע" שקבל, ועקב כך יכול היה להבין את שיחתם של בעלי החיים. לכן, אם רבי אלעזר הסיק ממשתה זה את החובה לעשות משתה לגמרה של תורה, הרי מוכח מכאן שאין השמחה בזמן הסיום, על השלמת המטלה, או על מאגר המידע שנוסף לזכרון. השמחה היא לעולם על הכלים החדשים שנוספו לאדם עם הסיום, המאפשרים לו להבין ולהתמודד יותר טוב עם האתגרים הרוחניים שעומדים למולו. כשם ששלמה עשה משתה על כך שנפתח לבו להבין "עולמות בהמתיים" שהיו בבחינת נעלם לגביו (נהקת החמור וציוץ הציפורים), כך השמחה ב'גמרה של תורה' היא על מבט עומק רוחני חדש שזוכה לה המסיים, המאפשר למסיים להתבונן מ"בראשית" ולגלות עולמות והבנות חדשות שיאפשרו לו לבנות את עצמו מ"בראשית".

"ראוי לשמוח בסיומה של תורה". השמחה של "שמחת תורה" היא על כך שעם סיום התורה הרי נוסף לעם ישראל ולכל מי שהיה שותף ישיר בלימוד התורה,"לב שומע" שדרכו ניתן לחוש את ה"בראשית" של העולם. ניתן כעת ל"שמוע", להבין בהבנה של תורה "קולות" שהיו מקודם חסרי משמעות. הקריאה המיידית של "בראשית ברא" אינה מקרית.להיפך, היא קריאה דווקאית. לא רק שאיננו שמחים על כך שכביכול נפטרנו מהקשר עם התורה, אלא, אנו מביעים כלפי המקטרג שמחה על כך, שבידנו כעת כלים טובים יותר להבנת רצון ה' בבריאה. ממילא נוכל להתמודד איתו (עם המקטרג), בשנה החדשה, ביתר יעילות.

שבת בראשית אינה שבת של נפילת מתח. נכון, חזרנו לאותה נקודת זמן. אך, אם הפנמנו נכון את משמעות החגים, הרי אנו נמצאים על אותה נקודת זמן, אך במפלס גבוה יותר. למעשה, אנו צריכים להסתכל על מעגל השנה, כתנועה מעגלית שמתבצעת במישור גבוה יותר מקודמתה-תנועה ספיראלית- (או ח"ו במישור נמוך יותר) ולא כתנועה המתבצעת שוב על המישור הקודם.

כשעוברים נכון את שמחת תורה,הרי ניתן לחוש במשהו מ"הבראשיתיות" של העולם. השבת, המבטאת את מטרת העולם ואת המרכזיות שבו, צריכה לתת לנו איזו שהיא הכרה חדשה, הכרה של "בראשית". באם קלטנו נכון את משמעויות החודש על חגיו, ושמחנו כראוי בשמחת תורה, תהיה שבת זו עבורנו "שבת של בראשית", שבת של עולמות רוחניים חדשים שנפתחים לפנינו, מעין דמעין העולמות שנפתחו לשלמה; "וייקץ והנה חלום".

מובא במדרש שארבעת המינים מסמלים ארבע קבוצות בעם ישראל. האתרוג יש בו טעם ובנוסף לכך הוא בעל ריח טוב. לכן הוא רומז לאותם יהודים שיש בהם תורה והם גם בעלי מעשים טובים.

הלולב, בפריו (התמר) יש טעם אך אין בו ריח. הוא מסמל את תלמידי החכמים העוסקים כל היום בלימוד התורה ולכן אין להם הזדמנויות רבות לעשיית מעשים טובים.

ההדס יש בו ריח אך אין בו טעם. הוא רומז לאותם אנשים הטרודים בפרנסתם ואין להם אפשרות להקדיש זמן רב ללימוד תורה. לעומת זאת הם מרבים במעשי צדקה וחסד.

הערבה אין בה לא טעם ולא ריח. היא מייצגת את הקבוצה הרביעית של יהודים שלא למדו תורה ואינם מקיימים מצוות כראוי.

לאחר שהוא מונה את הדרגות והסוגים בעם ישראל מסיים המדרש: "אמר הקב"ה יוקשרו כולם באגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו". איגוד ארבעת המינים בסוכות מעורר את עמנו על כל פלגיו והשקפותיו להתאחד. אמנם כבר, בחגים הקודמים לסוכות אנו חשים באווירת אחדות: "אתם נצבים היום כולכם…" – נאמר על ראש-השנה, אך בכל זאת כל אחד עסוק בעבודת התשובה הפנימית שלו בהתאם לדרגתו.

בחג הסוכות, למרות ההבדלים הנראים לעין, אנו מצווים לאגד ביחד את כל ארבעת המינים. והיה אם יחסר אחד מהם אפילו הפשוט ביותר – הערבה, לא קיימנו את המצווה.

לפי המדרש נראה כי המושלם והנעלה מכל ארבעת המינים הוא האתרוג שיש בו גם טעם וגם ריח והוא מסמל את הקבוצה הנבחרת ביותר בעם ישראל, של אלו העוסקים בתורה ומרבים במעשים טובים. לאור זאת נשאלת השאלה מדוע אנו מברכים "ברוך . . על נטילת לולב", הלא לכאורה היה צריך לבחור ולהזכיר דוקא את האתרוג?

בתלמוד ובפוסקים מובא הטעם הגלוי והפשוט הנעוץ בגובהו של הלולב מיתר המינים. כהרגלנו, נחדור לפנימיות הדברים ונמצא את ההסבר הרוחני.

תורת החסידות מצביעה על הבדל מהותי בין התורה למצוות. על המצוות נאמר שהן כמו איבריו של המלך (הקב"ה) לעומת התורה המאוחדת עם הקב"ה ממש. במילים אחרות; כמו אברי הגוף אשר נפרדים מהנפש אך מקיימים את רצונה ובטלים אליה, כך יהודי המקיים מצוות מתבטל אל רצונו של הקב"ה אך יחד עם זאת נשאר במציאותו העצמית ואינו מתאחד עם הבורא.

לא כן בלימוד התורה. יהודי לומד תורה והוגה בחכמתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, כשהוא מבין בשכלו הרי שחכמת התורה מתאחדת עימו. והיות ש"הוא (הקב"ה) וחכמתו אחד" נוצרת התייחדות בין היהודי לקב"ה. זוהי מעלתם המיוחדת של אותם אנשים המשקיעים את עצמם בלימוד התורה. הם מתייחדים עם הקב"ה יותר מאשר אותם אלו שפונים מלימודם ועוסקים גם במעשים טובים.

לכן, בחג הסוכות, שבו מודגשת אחדות ישראל, אנו מרימים על נס את חשיבות הלולב – מעלת היהודים המתמסרים לגמרי לתורה ויוצרים התאחדות מוחלטת עם הקב"ה.

נענועים

לפי האמור נבין עוד עניין מיוחד הנמצא דווקא בלולב ולא ביתר המינים – הנענועים. אותם נעגועים שרשרושם נשמע מעלי הלולב.

הרגל נפוץ כמעט אצל כל אחד להתנענע בעת התפילה או הלימוד. לכאורה דווקא במקום שחשוב להתרכז ולהתעמק בישוב הדעת אנו מוצאים התנהגות הפוכה בצורה של נענוע?!

ה'זוהר' מסביר את פשר הדבר בדמותו את הנשמה לנר, כדברי הפסוק "נר ה' נשמת אדם". נר שלהבתו מרצדת ומתנענעת כשהסיבה הפנימית לכך הוא טבע האש להשתחרר מן הפתילה ולחזור ולהדבק במקורה שבגלגל האש שלמעלה. כך גם כאשר היהודי עוסק בעניינים רוחניים גוברת בנשמתו התשוקה להדבק בבוראה וזו מתבטאת בנענועי הגוף, ובפרט בלימוד התורה שעל ידו, כאמור, מתאחד היהודי בייחוד נפלא ועצום עם הבורא. לכן נבחר דווקא הלולב, המייצג את אותם יהודים שכל ימיהם עוסקים בלימוד התורה, לנענע בו.

לסיכומו של דבר אנו רואים את גדלות התורה ולומדיה, אף שהמשולים לאתרוג גם לומדים תורה וגם מרבים במצוות אך מאחר שחייהם אינם מוקדשים רק לתורה אלא גם לחיי העולם הזה איננו מדגישים אותם כשאנו עומדים בתחילת השנה וצריכים לשאוב כוחות רוחניים למשך השנה כולה. אנו מציינים ומזכירים במפורש בברכה דווקא את הלולב – את אותם יהודים שכל חייהם "תורתם אומנותם".

וכשם שבתחילת השנה אנו מדגישים את ההתמסרות המוחלטת ללימוד התורה כך גם בתהילת החיים, בשנות הילדות והבחרות עלינו לשים את הדגש על לימוד התורה, שזהו היסוד האיתן לכל החיים.

יום-הכיפורים הוא יום החתימה, שבו נחתם דינו של האדם ושל העולם למשך השנה הבאה. זה יום קדוש, שבזכות הקדושה העצומה שמאירה בו, מתכפרים חטאיו של האדם. אנו, מצידנו, מקבלים את קדושת היום על-ידי הצום, התפילה והתשובה.

כשאר מועדי ישראל, המקור בתורה ל"יום הכיפורים" מופיע בתורה בספר ויקרא, פרק כ"ג פסוקים כ"ז-ל"ב. (נזכיר בהתייחס להמשך כי החודש הראשון למנין החודשים ביהדות הוא חודש ניסן, כך שהשביעי הוא חודש תשרי) וכך נאמר בהם:

"אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה לה'. וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלקיכם. כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההוא מקרב עמה. כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם. שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם".

צמים – כמו מלאכים

יום-הכיפורים הוא היחיד בשנה שהציווי להתענות בו נאמר במפורש בתורה.

הצום לא בא רק כדי לכפר על עוונות. יש לו משמעות נוספת: ביום-הכיפורים, כאשר אצל כל יהודי מתגלה נקודת היהדות הפנימית, צריך להתנתק לחלוטין מעולם החומר. האכילה והשתייה, צרכים טבעיים של הגוף, מפריעות לנו בשעה שהנפש מתגלה ופורצת החוצה. לכן אנו צמים, מתנתקים מעולם החומר, לובשים לבן ודומים למלאכים.

איך יום-הכיפורים מכפר?

על יום-הכיפורים נאמר: "עיצומו של יום מכפר". כלומר, יום-הכיפורים עצמו יש בו כוח של כפרה.

במשך השנה קורה שהאדם חוטא. הוא מכתים את נשמתו בכתמים, ובאמת צריך לנקותם ולתקנם. אבל האמת היא, שהכתמים והפגמים הם חיצוניים בלבד. עמוק בפנים, כל יהודי הוא טוב, זך ונקי. בתוך נפשו הוא טהור וקדוש. יצרו הוא שהחטיאו, בניגוד לרצונו האמיתי והפנימי.

אמת פנימית זו מוסתרת בדרך-כלל, ואין היא מתגלה. אולם ביום-הכיפורים נקלפות השכבות החיצוניות, והנשמה הפנימית מתגלה במלוא זוהרה. הקדוש-ברוך-הוא מתקרב אלינו ביום הזה, והדבר מעורר את הנשמה שבקרבנו להסיר מעליה את כל השכבות החיצוניות ולגלות את מהותה האמיתית.

ואז מתגלה שבעצם אין שום חטא! מתברר, שיהודי בתוך-תוכו הוא יהלום בוהק, אשר שום חטא אינו יכול לפגוע בו. ביום-הכיפורים מתגלה היהודי האמיתי!

כל זה מותנה בדבר אחד: בקיום צום יום-הכיפורים. אם חלילה מפרים את הצום, חל הכלל: "אין קטיגור נעשה סניגור". כלומר: הואיל ועל-ידי הפרת הצום נעשה יום- הכיפורים עצמו גורם מפליל – אין הוא יכול לסנגר ולכפר.

ואולי משום כך מקפיד רובו הגדול של העם היהודי לשמור את צום יום-הכיפורים כהלכתו.

בין אדם לאדם – להיות בן-אדם

על עבירות שבין אדם לחברו לא די להתפלל בבית-הכנסת. צריך לגשת לנפגע ולבקש את סליחתו. אם נגרם לזולת נזק כספי – יש לפצותו. לעומת זאת, על עבירות שבין אדם לבוראו – מועילים החרטה, התפילה והווידוי וצום יום- הכיפורים.

כאשר מגיעים לפיסקה "זה חליפתי זה תמורתי…" מסובבים את התרנגול או את הכסף לצדקה מעל הראש שלוש פעמים. ניתן גם להשתמש בכסף ואחרי כן לתת אותו למטרות צדקה.

טעם המנהג קשור עם עבודת המקדש ביום- הכיפורים. הכהן הגדול היה לוקח שני שעירים, אחד היה מעלה קורבן לה', ואילו השעיר השני היה משמש כפרה על חטאי עם ישראל. עליו התוודה הכהן את עוונות העם ואח"כ היה נשלח למדבר, לעזאזל', שם היו משליכים אותו מהר:- גבוה. כך גם בכפרות. התרנגול הולך לשחיטת ואנו לחיים טובים ולשלום. למותר לציין כי המנהג הוא אקט סמלי בלבד ובא לעורר אותנו לחזור בנו מכל עוונותינו, אך אין להעלות על הדעת שבסיבוב התרנגול מעל הראש "נפטרנו" מכל חובותינו.

בערב יום-כיפור מצוה להרבות באכילה ושתיה על פי מה שאמרו חז"ל כי "כל האוכל ושותה בתשיעי ,(ט' תשרי) מעל עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". זכות ההכנה לצום נחשבת כחלק מתענית. כמו כן מרבים בצדקה ביום זה, שכן זהו אחד הדברים המבטליס את רוע הגזירה. בשעות אחרי הצהרים המוקדמות מתפללים תפילת מנחה ובסיום תפילת העמידה אומרים וידוי ו"על חטא". לאחר התפילה הולכים למקוה הטחרה כדי לטבול ולהטהר לקראת היום הקדוש.

סעודה מפסקת – כשמה כן היא. מפסיקה וחוצצת בין הזמן המותר באכילה לזמן תחילת הצום. בסעודה זו יש לאכול מאכלים הנוחים לעיכול ולהמנע מאכילת דגים ומשקאות חריפים. יש לסיים את האכילה בזמן המופיע בלוח כדי להספיק ולהגיע לתפילה בבית-הכנסת המתחילה מוקדם מכפי הרגיל, קצת לפני שקיעת החמה. ביום-הכיפורים נאסרו עלינו : אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל (עור דוקא) ויחסי אישות בין איש לאשתו. גם בליל יום-הכיפורים מתפללים בטלית ולכן יש להתעטף מבעוד יום בטלית. כמו כן נוהגים ללבוש בגדים לבנים.

זמני הדלקת נרות וכניסת הצום, וזמני יציאת הצום
הנשים והבנות מדליקות נרות לקראת כניסת החג. בדקו מתי זמן הדלקת הנרות באזורכם והקפידו להדליק בזמן.

באר שבע והאזור
כניסת החג: יום רביעי, 1.10.25, ט תשרי: 18:06
צאת החג: יום חמישי, 2.10.25, י תשרי: 19:00
חיפה והאזור
כניסת החג: יום רביעי, 1.10.25, ט תשרי: 17:55
צאת החג: יום חמישי, 2.10.25, י תשרי: 19:00
ירושלים והאזור
כניסת החג: יום רביעי, 1.10.25, ט תשרי: 17:49
צאת החג: יום חמישי, 2.10.25, י תשרי: 18:59
תל אביב והאזור
כניסת החג: יום רביעי, 1.10.25, ט תשרי: 18:04
צאת החג: יום חמישי, 2.10.25, י תשרי: 19:01
הברכה להדלקת נרות ליום כיפור: מדליקים את הנרות ומברכים:

בָּרוּךְ אַתָּה אַ־דוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל יוֹם הַכִּיפּוּרִים.

בָּרוּךְ אַתָּה אַ־דוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לִזְּמַן הַזֶּה.

בערב יום כיפור נוהגים להדליק גם "נר חיים" עבור כל המשפחה וכן "נר נשמה" לזכר הורים שנפטרו. בתפילת "יזכור" בבית הכנסת מזכירים את שמותיהם של ההורים המנוחים ותורמים לצדקה לעילוי נשמותיהם. ניתן למסור שמות לתפילה ולתרום לפעילות הצדקה והחסד של בית חב"ד.

.לפני היציאה לבית-הכנסת מברך ראש המשפחה את צאצאיו בברכת הבנים :

לבן: יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה.

לבת: יְשִׂימֵךְ אֱלֹהִים כְּשָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה
וגם בברכת כהנים ;
יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

"כל נדרי" – תפילה זו פותחת את יום-הכיפורים ונאמרת כאשר ארון-הקודש פתוח ונכבדי הקהל מחזיקים ספרי תורה בידיהם ועומדים מצידי החזן. תוכנה הוא ביטול כל אותם נדרים שלא קוימו, כדי שהדבר לא יהיה מכשול בהכנסנו ליום הדין. בתחילתה אנו מכריזים: "על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירים להתפלל עם העבריינים'י, ופירושה של הכרזה זו הוא : גס אם מעשיו החיצוניים של האדם מתארים אותו כ"עבריין", הרי בליבו פנימה, בהכרת נפשו, הוא דבק בה' ותורתו ורק כורח הנסיבות הביאוהו למצבו הנוכחי. מסיימים תפילה זו בהכרזה : "ונסלח לכל עדת בני-ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה". לאחר מכן ניגשים לתפילת ערבית של יום-הכיפורים .

למחרת מתפללים שחרית כימי שבת וחג ובתפילת העמידה, כאתמול בערב, מוסיפים לומר וידוי. חזרת הש"ץ כוללת פיוטים, חלקם ע"פי סדר הא-ב וחלקם "סליחות". לאחר קריאת התורה וההפטרה נערכת בבית-הכנסת אזכרת נשמות המובאת בתפילת "יזכור". יחודה של תפילת מוסף על פני שאר תפילות היום הוא בסדר עבודת הכהן הגדול ביום-הכיפורים בזמן שבית-המקדש היה קיים הנאמרת בלחן מיוחד.

מפטיר יונה – העולה השלישי לתורה בתפילת מנחה קורא גם את ההפטרה, הכוללת את כל ארבעת פרקיו של ספר יונה , תיאור חזרתה בתשובה של עיר שלימה על כל תושביה והצלתה מפני גזירה נוראה.

תפילת נעילה – פעם אחת בשנה נוספת תפילה חמישית למנין התפילות. בשעה זו עומדים להנעל "שערי שמים" ואנו מתדפקים בשארית כוחותינו ; "פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה היום". לאורך כל התפילה נשאר ארון הקודש פתוח לרווחה. בכל מקום שעד עכשיו היינו רגילים לומר בעשרת- ימי-תשובה לשון "כתיבה" אנו אומרים כעת חתימה. בסיום התפילה מכריז החזן והקהל אחריו : "שמע ישראל ה' אלוקינו חי אחד". ואח"כ : "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שלוש פעמים רצופות. בסחף ההתרגשות, כשהלבבות נפתחים, פורצת הקריאה ; "ה' הוא האלוקים" החוזרת על עצמה שבע פעמים. בסיום התפילה תוקעים בשופר פעם אחת ולאחריה קורא כל הציבור ; "לשנה הבאה בירושלים". חסידים נוהגים אז לנגן את 'מרש נפוליאון", הוא ניגון עתיק יומין המסמל את אות הניצחון בדין. לאחר תפילת ערבית של מוצאי יום- הכיפוריס יוצאים לקדש את הלבנה. בהגיענו הביתה לאחר ההבדלה ושבירת הצום נצא לתקוע יתד ראשונה של הסוכה ובכך נגשים את העיקרון של "מצוה גוררת מצוה" ונקיים את הפסוק "וילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון".

הנה מדריך מפורט יותר ליום הכיפורים ולכל חגי חודש תשרי

ערוץ 'יהדותון' הפיק מדריך מצולם על כל מה שיהודי צריך לדעת על יום כיפור: איך יודעים מה ומתי מתפללים? • נעלי בד, סעודה מפסקת, נר חיים וההכנות ליום הקדוש • מה מברכים בהדלקת נרות נרות? • בית כנסת זה בית של כל יהודי • משקיעים יום בנשמה

ב. בערב יום הכפורים מצוה לאכול יותר מהרגיל.

ג. אם אדם חטא כלפי חבירו וטרם ריצה אותו, צריך הוא לרצותו – ללא שהיות – בערב יום הכיפורים.

ד. בערב יום הכיפורים בתפלת המנחה, אומרים בסיום תפלת שמונה- עשרה – "על חטא".

ה. את הסעודה-המפסקת בערב יוהכ"פ צריך לסיים מבעוד יום. ואת הצום צריך לסיים למחרתו כשהוא כבר ודאי לילה.

ו. בנים שמלאו להם 13 שנה ויום, ובנות שמלאו להן 12 שנה ויום, חייבים לצום ביום הכיפורים כל היום. – אודות צעירים יותר או חלשים וחולים – צריך לשאול את הרב.

ז. משהחל הצום בערב יוהכ"פ עד למחרתו ביוהכ"פ כשכבר ודאי לילה, אסור להתרחץ, רק בבוקר כשקמים מהשינה נוטלים הידים עד סוף קשרי האצבעות. אם נתלכלכו ידיו מותר לרחצן במים רק את המקום המלוכלך, גם לאחר יציאת-האדם לצרכיו רוחצים את הידים.

ח. ביום הכיפורים אסור לנעול נעלי עור, אף אם רק בחלקן עשויים מעור.

ט. במוצאי יום-הכיפורים צריך להבדיל "הבדלה".

י. במוצאי יוהכ"פ צריך להיות בשמחה תוך בטחון כי קבל השם יתברך את תשובתנו וחתם לנו שנה טובה.

יא. החל ממחרת יום הכיפורים עד סוף חודש תשרי – אין אומרים "תחנון".

יום אחד כשראה ש"כלו כל הקיצין" ועוד מעט לא יהיה לו במה להחיות את נפשו, החליט לעשות צעד אחורה ולחזור למדינת אביו. אלא שאז גילה שבמשך הזמן הארוך שכח לגמרי את שפת המדינה וכשהגיע לאחר טילטולים רבים למדינתו לא הצליח לדבר עם תושבי המקום. כאשר ניסה לרמוז להם שהוא בן המלך צחקו ממנו כולם וחשבוהו לאדם שנטרפה עליו דעתו. היתכן שבן המלך האדיר יתהלך ברחובה של עיר בבגדים קרועים ובבילויי סחבות? כשניסה לחזור ולשכנעם באמיתות דבריו היכו אותו וגרמו לו פצעים וחבורות.

בינתיים התקרב אל חצר בית המלוכה. הוא ניסה לשכנע את השומר בפתח שיכניסו פנימה אך זכה לתגובה נזעמה. ואז ראה לפתע את אביו יוצא לטייל בחצר ארמונו. הוא החל צועק בקול גדול, הוא צעק מעמקי ליבו בתקווה שאביו יזהה את קולו כאומר: "אבא , אבא , הציליני"! ואכן המלך נעצר מיד ואמר למשרתיו: "הלוא זה קול בני האהוב"! הוא ציוה להכניסו לארמון וקיבלו באהבה רבה, בחיבוקים ובנשיקות.

הצעקה הפנימית

משל זה מובא בשם הבעש"ט. הנמשל הוא: בני ישראל נקראים בנים ל"מקום" (להשם). נשמתו של יהודי נשלחת ממקום שבתה, תחת כיסא הכבוד, ויורדת מטה מטה, אל תוך הגוף הגשמי, שם תוסיף ותחכים ע"י קיום המצוות והמעשים הטובים ותגיע לדרגה נעלית יותר מאשר קודם לכן. ברם, קורה שאהבת הגוף ותאוותיו מרחיקות את הנשמה ממקורה ומשכיחות מ"לשונה"את "שפתה" בה הורגלה מלמעלה, וזאת בהתרחקתה מחיי התורה והיהדות. מגיע היום הגדול והנורא, ראש השנה, והנשמה מבקשת לשוב אל אביה – מלך מלכי המלכים.

לצורך זה בא השופר. קולו פשוט ללא גיוון מוסיקלי. קול אחיד, מבלי שינוי קצב וצליל. תקיעת השופר, הניכרת בפשטות ובטיבעיות נשמעת כזעקה. היא מבטאת את רגשות התשובה , צעקה של חרטה על העבר ורצון עצום להתקרב לחזור לימים שעברו ולשמוע בקול האב הגדול.הצעקה הפנימית הזו מגיעה אל אבינו בשמים , והוא בחיבתו אלינו, "לבנו יחידו"משיב אותו תחת כנפי שכינתו.

תקיעה , שברים , תרועה

השופר אם כן מעורר את האדם לתשובה , לתיקון המעשים ולקבלת עול מלכות שמים. התקיעה מבטאת את צעקת ליבו של היהודי ואת כאב נפשו על התרחקותו מאור הקדושה. מנסיון חיינו אנו יכולים להבחין בשני סוגים של צעקות כאב. כאשר הכאב נסבל עדיין, מבטא אותו האדם במילים, דבר המוכיח שהכאב הוא מוגבל ואינו חזק כל כך. אולם, כאשר הכאב הוא עמוק יותר ובלתי נסבל, חש האדם כי אין בכוחן של המילים לבטא את כאבו הגדול והוא צועק ללא מילים: "אוי! ווי"! זוהי התקיעה בשופר – "קול פשוט" – בלי מילים ובלי מנגינה כתקיעת החצוצרות. הצער הוא על ריחוקו במשך השנה החולפת. הכאב הממלא את כל ישותו פורץ החוצה דרך תקיעת השופר. כאשר הכאב גובר עוד יותר, הרי הוא מתבטא ב"שברים", המתוארים בתלמוד כ"גניחות" קטועות. כשהמצב מידרדר, אין האדם מסוגל אפילו לגנוח, כאבו מתבטא ב"תרועות"השופר, הנשמעות כ"יללות".

הכתרת המלך

זוהי עבודת התשובה של ראש השנה – הצעקה הפנימית ממעמקי הלב היהודי תוך קבלת עול מלכות שמים. היא המכשירה את האדם לקראת המשימה העיקרית של יום זה – הכתרת הקב"ה למלך על העולם, כפי שאנו מרבים לבקש בתפילות ראש השנה: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". כאשר עם ישראל עומד בראש השנה ומתבטל אל הקב"ה, מקבל מחדש את עול מלכותו, ומכתירו למלך על ישראל ועל העולם, מתעורר אצל הקב"ה הרצון למלוכה.

וככל שההתבטלות והשיעבוד יהיו מתוך רגשות כנים ופנימיים, כך יגדל רצונו של הקב"ה, ואז אף מלכותו תתבטא בהענקת כל הברכות המוזכרות בפרשיות השבוע האחרונות, ובכתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל.

כאשר היה האדמו"ר הצמח-צדק ב"יחידות" אצל רבנו הזקן סיפר לו רבנו: בשבת פרשת "כי-תבוא", בשנת תקכ"ה אמר המגיד ממעזריטש תורה על הכתוב "ושבת עד ה' אלוקיך". הוא ביאר כי עבודת התשובה צריכה להיות, עד אשר שם הוי', שהוא למעלה מהעולמות – יהיה אלוקיך, "אלוקים" בגימטריה "הטבע", בראשית ברא אלקים (=שהטבע הפשוט שרואים יהיה כולו אלוקות ממש).

כל ה'חבריא קדישא', שומעי לקחו, היו בהתעוררות גדולה ורבי משולם זוסיא מאניפאלי אמר, כי הוא אינו יכול להגיע למעלת תשובה כזו ועל כן הוא יחלק את התשובה לחמישה חלקים, כי תשובה היא ראשי תיבות: ת(מים תהיה עם ה' אלוקיך): ש(ויתי ה' לנגדי תמיד) : ו(אהבת לרעך כמוך); ב(כל דרכיך דעהו); ה(צנע לכת עם אלוקיך).

והוסיף רבי יוסף יצחק מליובאוויטש: כאשר סיפר לי זאת אבי (הרבי שלום בער), הוא הסביר כי המלה ת ש ו ב ה מורכבת מחמש אותיות וכל אות מרמזת על דרך ואופן של עבודת התשובה והוא ביאר בארוכה את חמשת האופנים – שאת כולם אפשר לממש באמצעות עבודת התפילה.

וזהו ביאור חמשת אופני התשובה בקיצור:

תמים תהי' עם ה' אלוקיך – זוהי עבודת התשובה הבאה מכח התמימות. ויש בזה כמה בחינות ומדריגות והמעולה ביותר, בנוגע לתשובה, היא התמימות שברצינות, כמו שנאמר אצל אברהם אבינו "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".

שויתי ה' לנגדי תמיד – שם הוי' מורה על התהוות העולם והתהוות הנבראים – שהם אין ערוך מאין ליש – ועל כן עבודת התשובה היא זו שבאמצעותה מעלה תמיד לנגד עיניו ההוי' של עולם ומלואו.

ואהבת לרעך כמוך – וכדברי רבינו הזקן שזהו "כלי" לקיום "ואהבת את ה' אלוקיך". וביאר זאת במאמר חז"ל: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו. רוח המקום נוחה הימנו". זוהי. איפוא, עבודת התשובה הנובעת מלב טוב.

בכל דרכיך דעהו – זוהי תשובה באמצעות התבוננות במתרחש מסביב. האדם השם לבו ודעתו על כל הנעשה עמו ומסביב לו, רואה אלקות במוחש. וכמו שאמר האדמו"ר האמצעי. שזה יתרונם של בעלי העסקים (אנשי המעשה) על יושבי האוהל, שהם רואים אלקות במוחש. זוהי, איפוא, תשובה הבאה מראיית השגחה פרטית.

הצנע לכת עם אלוקיך – זוהי זהירות במידת הצניעות, שהאדם לא יבליט עצמו. כמאמר חז"ל "לעולם יהא אדם ערום ביראה" וענין הערמומיות הוא שהיראה לא תהא ניכרת כלל, זאת אומרת שלא יעשה רושם על אחרים, כמה שהוא ירא-שמים. ידוע שכמה מהחסידים הראשונים היו מסתירים (את חסידותם) וכאשר נתגלו היו מצטערים. זוהי, איפוא, עבודת התשובה, שבאה מהצנע לכת.

חרטה וקבלה

בערב יום הכיפורים עבודת התשובה היא חרטה על העבר ואילו ביום הכיפורים עצמו – קבלה על להבא, היינו שהוא מקבל על עצמו להיטיב את דרכיו לעתיד, שלא לחטוא עוד.

שמחת תורה, כשיכריז הגבאי על תחילתן של ה"הקפות". קהל המשתתפים מורכב מכל גווני האוכלוסייה. בין העומדים ניתן לראות רבנים ותלמידי ישיבת אשר לימוד התורה ממלא את כל סדר יומם, וגם כאלו שבאים מידי יום או מספר פעמים בשבוע להשתתף בשעורי התורה המתקיימים במקום.

טבעי הדבר שכל אלו באו היום לשמוח בשמחת התורה. אך מה עם אותה קבוצה גדולה של יהודים אשר במשך השנה אין לה כל קשר, גלוי לפחות, עם התורה ובפרט בכל הקשור ללימוד התורה, מה להם ולשמחה זו?

הגיע הזמן והגבאי החל קורא לאנשים שונים לבוא וליטול בידם את ספרי התורה. ההקפה הראשונה החלת וכולם סובבו את בימת קריאת התורה. מעניין: כל הזמן רוקדים ושרים כשספרי התורה סגורים – בבגד קטיפה או כארגז – והרי מטרתה של התורה שנלמד לאורכה ולרוחבה, האם לא היה נכון יות , שיציינו את שמחת התורה בדרך של לימוד דווקא? אולי לערוך כינוס בו יוצגו נושאים מן התורה וידברו על גדלות חכמת התורה? לעומת זאת כשרוקדים עם ספרי התורה הסגורים לא ניתן , לראות אפילו אות אחת מהתורה?

עומק התורה

נאמר בתלמוד כי כאשר ילד מתחיל לדבר אזי הדבר הראשון שמלמדים אותו הוא הפסוק: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב"  מתוך פרשת ('וזאת הברכה'). המשמעות הפשוטה של הפסוק היא שהתורה ניתנה בירושה לכל אחד מישראל. בניגוד למתנה, אשר נמדדת לפי מקבל המתנת, גילו והשכלתו, הרי הירושה ניתנת אפילו לתינוק בן יומו הזכאי לה.

כך גם התורה, על כל סודותיה, ניתנת לכל אחד ואחד מישראל מיום צאתו לאוויר העולם. אמנם לכאורה תמוה: מה לילד קטן ולכל התורה עם הענינים העמוקים שבה?

בכדי שנבין זאת עלינו להבחין בין עצם התורה ובין לימוד והבנת התורה. עצם התורה אינו קשור בהבנה והשגה. הוא שייך לנשמה וניתן לכל אחד מישראל. ההבדלים נמצאים רק במידת הידיעה שבתורה והלימוד בה. ב"שמחת תורה" השמחה אינה קשורה בלימוד וידיעת התורה, שאילו כך היו פני הדברים היה הבדל עצום בין הרבנים ותלמידי החכמים ליהודים הפשוטים; הראשונים היו שמחים יותר בתורה, כיון שלמדו ועסקו בה כל השנה, אבל האחרים אולי לא היו שמחים כלל.

למעשה השמחה היא על עצם העובדה שיש לנו את התורה שניתנה לנו על ידי הקב"ה. לכן השמחה שייכת לכולם במידה שווה וגם ליהודי שאינו יודע אפילו אות אחת בתורה. הוא שמח על היותו יהודי, על הקשר של עם ישראל עם הקב"ה ועל כך שהקב"ה נתן לנו את תורתו. אפילו אם הוא לא יודע מהי התורה, אבל הוא יודע שהתורה היא דבר יקר ונפלא שאין כמוהו בכל העולם ולכן אף הוא משתתף פעיל בשמחה.

גם היהודי הלמדן, הבקיא בכל מכמני התורה, שמח על עצם נתינת התורה ולא על החכמה שלמד, שהרי הוא יודע שככל שילמד ויעמיק לעולם לא יגיע לסופה שהרי זו אין סופית היא. לכן אין הוא שמח על מידת ידיעתו ולימודו אלא על עצם העובדה שהקב"ה נתן לנו את התורה.

על פי האמור מובן מדוע רוקדים ב"שמחת תורה" כשספר התורה סגור בצורה שאי אפשר ללמוד בו. כך אנו מציינים כי השמחה אינה בלימוד והשגת התורה אלא בעצם נתינתה.

הרגליים של התורה

מבחינה מסוימת אפילו קל לו ליהודי הפשוט לשמוח יותר מיהודי הלמדן. הלמדן, הרגיל ללמוד כל דבר ולהבינו על כל צדדיו, יתקשה להניח לרגע את שכלו וידיעותיו ולשמוח בעצם התורה, לעומתו, היהודי הפשוט מגיע בקלות רבה יותר אל הנקודה האמיתית של שמחת תורה והשמחה אצלו אפילו גדולה יותר, כל זאת דווקא בגלל פשטותו.

רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, האדמו"ר הקודם מחב"ד, היה אומר שהתורה רוצה להקיף את בימת קריאת התורה אולם מאחר ואין לה רגליים משמש היהודי רגליים לספר התורה ומוליכו סביב הבימה כמו רגליים המוליכות את הראש.

בעומק יותר זהו ענינה של קבלת עול. כמו שהרגליים בטלות אל הראש ומוליכות אותו להיכן שהוא חפץ, כך היהודי מקבל על עצמו עול שמים ובטל כלפי התורה.

במשך כל חגי חודש תשרי ראינו את הדרישה וההתעוררות לאחדות ישראל. החל מראש השנה עליו נאמר: "אתם ניצבים היום כולכם" ועד לאחר חג הסוכות בו אגדנו את ארבעת המינים המייצגים את כל סוגי היהודים בעם ישראל, הרי שכעת, בהגיענו לשמחת תורה, מתבטאת האחדות עמה בקשר העמוק של כל יהודי אל התורה ללא הבדל בין אחד לשני והשמחה שורה על כולם.

איפה האמת? האם המהות האמיתית שלנו באה לידי ביטוי בהתנהגות היום-יומית או בדמות שאנו לובשים ביום-הכיפורים ובשמחת-תורה? מהו ה'אני' האמיתי של אותו יהודי שרוקד בעיניים בורקות עם ספר-התורה, ואילו בימים רגילים של השנה הוא מתנהג בדרך שהיא רחוקה מאוד ממה שמצווה אותה תורה?

המשחק החיצוני

ובכן, האמת נמצאת בשמחת-תורה, ואילו כל השנה זו הצגה אחת גדולה. היא גדולה משום ששחקן בהצגה משחק בדרך-כלל משחק למען הקהל, ואילו כאן המשחק מושלם כל-כך, עד שהשחקנים עצמם משתכנעים שהדמות שהם לובשים היא דמותם האמיתית. לשם כך אנו זקוקים ליום-הכיפורים ולשמחת-תורה, כדי להיזכר שבעצם כל זה הוא משחק, ואילו במהותנו האמיתית אנו בני-אדם שונים לחלוטין.

תורת החסידות משקיעה מאמץ רב כדי להחדיר תפיסה זו למוחנו ולליבנו. הנטייה הטבעית היא לשפוט אנשים על-פי התנהגותם רוב הזמן. בוחן כליות ולב הוא רק הקב"ה, ואילו אנחנו רואים את המעשים ושומעים את הדיבורים, ועל-פי זה קובעים את התייחסותנו לאדם. לכן נדרש מאיתנו מאמץ כדי להבחין במהות האמיתית שמסתתרת מאחורי ה'הצגה' הגדולה הזאת.

המשל שנתנו גדולי החסידות לרעיון זה הוא מיהלום יקר-ערך שנפל לבוץ וכוסה בשכבה עבה של רפש וטיט. מי שמביט בו במבט שטחי, ימהר להשליכו הצידה, כגוש עפר חסר-ערך. אבל מי שיודע את האמת, יחזיק בגוש עפר זה בהתרגשות, בידעו שבפנים טמון האוצר היקר. הטיט והרפש אינם אלא שכבה חיצונית, אבל מאחוריהם מצוי היהלום הזוהר.

כזה הוא כל יהודי, יהיה מי שיהיה. בתוך נפשו הוא יהלום יקר. הנקודה היהודית זוהרת ומאירה בתוך נפשו, גם אם כל ימות השנה הוא מתנכר לה ואף נלחם בה. הוא מציג כלפי סביבתו, ולפעמים אף כלפי עצמו, את שכבות הטיט והרפש. אבל אל-לנו ללכת שולל אחר ההסוואה. עלינו לזכור תמיד שבפנים מצויה הנקודה היהודית היקרה מפז.

מסר לכל השנה

כשאנו רואים את היהודי הזה מגיע בשמחת-תורה לרקוד עם ספר-התורה, זה הרגע שבו הוא מגלה את מהותו האמיתית. הוא לא היה מגיע לולא היה מרגיש שהשמחה הזאת היא גם שלו. כאן באה לידי ביטוי הנקודה היהודית שבנפשו. פתאום הוא מרגיש שגם הוא יהודי, שגם הוא אוהב את התורה, שגם הוא מתגעגע לקדושה שמסומלת בה.

ביום הזה נופלות פתאום כל המחיצות. הלמדן רוקד לצד האיש הפשוט, הפרופסור ליד השרברב, המהדר במצוות לצד הקל שבקלים. הריקוד איננו על מידת הידיעה של התורה ובשל ההקפדה על קיומה, אלא על עצם העובדה שאנחנו יהודים ועל עצם העובדה שיש לנו תורה. שמחה זו משותפת לכול, ולכן היא מקיפה את הכול.

השמחה של שמחת-תורה חותמת את חגי תשרי, וזה המסר שאיתו אנו יוצאים לחיי היום-יום של כל השנה – שכולנו יהודים חמים, אוהבי תורה ומחבביה. צריך רק להסיר בעדינות את שכבות האבק, ואז תתגלה אצל כולנו הנשמה היהודית הגדולה והשלמה.

שמחה זו של שמחת-תורה היא גם ההכנה לשמחה הגדולה שכולנו מצפים לה – שמחת הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

חג שמח.