ספר התורה מחולק לפרשיות פתוחות (המסומנות בחומשים הנדפסים באות פ) וסתומות (המסומנות באות ס). בפרשה פתוחה נשארת השורה האחרונה ריקה והפרשה הבאה מתחילה בשורה חדשה, לעומת פרשה סתומה שאין רווח בינה לבין זו שאחריה. לעיתים ישנו הבדל בין ה"קרי" ל"כתיב" דהיינו שהמילים כתובות אחרת (כתיב חסר או בשינוי אות) ונקראות בצורה אחרת (כפי שנקבעה ההלכה למשה מסיני).

גודלו של ספר התורה אינו קבוע אך ישנה הגבלה על מספר העמודות והשורות. חכמי הדורות הראשונים חילקו את התורה לסדרים: בראשית, נח, לך לך וכו' כדי שהציבור יידע אלו קטעים קוראים בכל שבת. החלוקה למניין הקרואים: שני, שלישי וכו' נקבעה כנראה בידי מי שבקי בקריאה כדי להקל על שאר הקוראים להפסיק לקריאת כהן, לוי וישראל. לעומת זאת חלוקת הפרקים בתנ"ך אין לה שום מקור בתורת ישראל ונקבעה על ידי הגויים ובמקרים רבים היא נגד ההלכה והמסורת.

ספר התורה כולל בתוכו את חמשת חומשי התורה המיועדים לקריאה בציבור (לפחות עשרה אנשים), כתובים על גבי קלף העשוי מעור בהמה טהורה בכתב אשורי (מרובע) – כתב סת"ם (המיוחד לכתיבת ספרי-תורה, תפילין ומזוזות) המעוטר בתגים שונים (כעין כתרים) על גבי האותיות, ששורטטו בידי סופר מומחה בהלכות הכתיבה וירא שמים בעזרת נוצה ודיו מיוחד.

יריעות הקלף מחוברות אחת לשניה באמצעות גידים של בהמה כשרה ונגללות סביב עמודי עץ הנקראים "עצי החיים". את ספר התורה מהדקים בחגורה ומכסים אותו ב"מעיל" העשוי ממשי או קטיפה, או בקופסת עץ או מתכת יפה. בראש הספר נוהגים לשים "כתר" העשוי מכסף או זהב. מקומם של ספרי התורה הוא ב"ארון הקודש".

נוהגים ישראל לחלוק כבוד רב לספר התורה, קמים לכבודו כשמוציאים אותו מארון הקודש או כשמכניסים אותו ונוהגים לנשק אותו. אם נפל, חלילה, ספר התורה, נוהגים לקרוע (כמנהג אבלים), לצום ולבקש מחילה.

בחיל וברעדה ניגשים בעולם החסידי לעבודת השמחה והריקודים של שמחת-תורה. רעדה – דווקא משום גדולתו וקדושתו של היום, שבו אפשר להשיג על-ידי שמחה וריקודים את מה שלא הצליחו לפעול בראש-השנה וביום-הכיפורים על-ידי בכי ודמעות.

רבי שלום דובער (נשיא חב"ד החמישי) היה מזהיר: "את ארבעים ושמונה השעות (בחו"ל) של שמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכים לייקר מאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה – על-ידי הריקודים".

אור המקדש

לא רק חסידים ואנשי מעשה רוקדים ושמחים שעות ארוכות בשמחת-תורה. האדמו"רים עצמם רקדו ושמחו, עד שהצעירים לא יכלו להדביקם. וכך מסופר על ה'צמח-צדק', שרקד בעת ההקפות ללא לאות, ואברכים צעירים ובריאים לא יכלו להדביק את קצב ריקודו ואחדים מהם נפלו מרוב מאמץ. אגב ריקודו הכריז: "רקדו יהודים, רקדו! שמחו בשמחת-התורה ותזכו לבני חיי ומזוני רוויחא".

זוגתו הרבנית דאגה לשלומו ונכנסה אל אביה, אדמו"ר האמצעי, והתאוננה על בעלה  שהוא מעייף את החסידים בריקודיו. השיב הרבי: "אצלו מאיר כעת גילוי האור של שמחת-תורה, כפי שהאיר בבית-המקדש. הוא זוכה על-ידי שמחתו לגילוי עצם נשמתו, כפי שהיא בעולם האצילות ואף למעלה מזה!"

ועוד מסופר, כי במוצאי שמחת-תורה נהג ה'צמח-צדק' להחליף את מעילו, כי המעיל שלבש בשמחת-תורה היה קרוע ורטוב מזיעה. גדולי החסידים היו נוטלים פיסת בד מהבגד לשם הצלחה וסגולה בתורה ועבודה.

פעם אחת, בשמחת-תורה אצל רבי שלום דובער, נכנסו לבית-המדרש יהודים כאלה שבכל השנה לא היו שייכים לתורה, והצטרפו לריקודים. עמד חסיד אחד מן הצד, הביט בהם וחייך מתוך גיחוך. הרבי, שהבחין בכך, הקפיד עליו ואמר לו: "מחלל אתה את הקודש!"

ללמוד בשמחת-תורה

פעם אחת, בסעודת היום של שמחת-תורה אצל רבי יוסף יצחק (קודמו וחותנו של הרבי מליובאוויטש), רקדו החסידים ושרו זמן רב. ככלות הריקוד נענה הרבי: "אדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן – אומר בספר התניא בשם רבותיו, שאילו היה נמצא מלאך במעמד עשרה מישראל, אף שאינם מדברים דברי תורה – הייתה נופלת עליו אימה ופחד, עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי. אם-כן שערו-נא, מריקוד כזה של עדת יהודים בלי עין-הרע, ונוסף על כך מן הכוונות הטובות שהיו לכל אחד מהם בעת הריקוד – איזו קנאה מקנאים בזה המלאכים!", והרבי ציווה להוסיף לרקוד ולשיר.

סיפר פעם הרבי מליובאוויטש: "פעם הצעתי לכבוד חותני להוציא-לאור קונטרס ובו מאמר חסידות לקראת שמחת-תורה. נענה הרבי, כשבת-שחוק על שפתיו: 'בשמחת-תורה יתיישבו ללמוד?!'… אולם בסופו של דבר מסר הרבי מאמר חסידות כדי ללמדו בשמחת-תורה, והיו כמה וכמה שאכן למדו את המאמר בשמחת-תורה". 

אמר פעם רבי יוסף יצחק: "יושב יהודי בביתו החשוך, הוא רעב ומתהלך בבגד קרוע. האישה והילדים חלושים ושבורים. ליבו בוכה בקרבו על מצבו. תוך כדי כך הוא נזכר שהיום שמחת-תורה. קרן אור של זיכרונות שמחים עוברת כברק בקרבו. הוא רץ לבית-המדרש להקפות, ומשליך עצמו אל המעגל. הוא תופס ב'עץ-חיים' של ספר-התורה וצועק 'שישו ושמחו בשמחת-תורה'. לא רק מלאכי מעלה, אלא אף הנשמות הגבוהות, נשמות הצדיקים, מתקנאות במסירות-הנפש הגדולה הזאת. עם יהודים כאלה עלינו ללכת להקפות".

חלקו הראשון של החודש הוא 'הימים הנוראים', ימי דין ורחמים, ימי תפילה ותשובה. בימים האלה אנחנו מטהרים את עצמנו מכל הדברים השליליים שאולי דבקו בנו בשנה שחלפה, מקבלים עלינו מחדש את מלכותו של הקב"ה וחושפים את הנקודה היהודית הפנימית שבתוכנו.

אבל כדי שנצליח במעשינו במשך כל השנה, לא די להצטייד ביראת-שמים ובהחלטות טובות. חיילים יוצאים לקרב ובפיהם שיר-ניצחון, מלאי שמחה והתרוממות-רוח. עלינו למלא את עצמנו במאגרים של שמחה, אהבת-ישראל ואהבת ה'.

זו משמעותם של ימי חג-הסוכות ושמחת-תורה. הסוכה, המבטאת את אהבת-ה' לעמו ואת הביטחון המוחלט שלנו בו ובהשגחתו; ארבעת המינים, המייצגים את כל הסוגים שבעם-ישראל, והמבטאים את רעיון האחדות הפנימית של כל חלקי העם היהודי.

וכל זה נכנס אחר-כך לתנור החם של שמחת-תורה – שמחה עצומה, טהורה, שאינה מבחינה בין יהודי ליהודי. שמחה שמאחדת את כל בני העם היהודי, מהגדול שבלמדנים ועד הפשוט שבפשוטים. שמחה שבה הלב נפתח באהבה אין-סופית אל ה' ותורתו, כפי שאנו רואים בכל שנה ושנה בבתי-הכנסת ובכיכרות הערים.

לא להתפרק מבפנים

ערכים אלו חשובים לנו דווקא במציאות הנוכחית, רוויית המתחים והעימותים. גם כשיש חילוקי-דעות אנו נדרשים לסלק את העוינות והשנאה. זאת אפשר להשיג רק על-ידי העמקת המכנה המשותף והרקמה הפנימית המחברת את כולנו. ככל שנחוש יותר שכולנו יהודים ואחים, כן אפשר לצפות שירד מפלס היריבות ותגבר האחדות.

הערכים הללו ממלאים את חגי תשרי, ובעיקר את חלקו השני של החודש – ימי חג-הסוכות ושמחת-תורה. אין אלה דברים שבתאוריה בלבד. ביום-הכיפורים ובשמחת-תורה כולנו רואים עד כמה המחיצות שבין חלקי העם הן מלאכותיות וחיצוניות. ההמונים הגודשים את בתי-הכנסת מעידים יותר מכול, כי בלב כולנו פועמת נשמה יהודית שהיא חזקה יותר מכל ההבדלים.

חשוב במיוחד להעמיק את האחדות נוכח המבחנים הקשים העומדים לפתחנו. לעיתים אנו שוקעים כל-כך במאבקים הפנימיים, עד שאנו שוכחים כי סביבנו אורבים זאבי-טרף, המייחלים להתפרקותה של החברה היהודית מבפנים. אסור לנו לתת לאויבינו את המתנה הזאת. ככלות כל הוויכוחים, כולנו יהודים, כולנו אחים. נצא לשנה החדשה מאוחדים ומלאי שמחה ועוז-רוח, ובע"ה נזכה שהאחדות והשמחה יביאו לנו את הגאולה האמיתית והשלמה.

שמחת תורה, כשיכריז הגבאי על תחילתן של ה"הקפות". קהל המשתתפים מורכב מכל גווני האוכלוסייה. בין העומדים ניתן לראות רבנים ותלמידי ישיבת אשר לימוד התורה ממלא את כל סדר יומם, וגם כאלו שבאים מידי יום או מספר פעמים בשבוע להשתתף בשעורי התורה המתקיימים במקום.

טבעי הדבר שכל אלו באו היום לשמוח בשמחת התורה. אך מה עם אותה קבוצה גדולה של יהודים אשר במשך השנה אין לה כל קשר, גלוי לפחות, עם התורה ובפרט בכל הקשור ללימוד התורה, מה להם ולשמחה זו?

הגיע הזמן והגבאי החל קורא לאנשים שונים לבוא וליטול בידם את ספרי התורה. ההקפה הראשונה החלת וכולם סובבו את בימת קריאת התורה. מעניין: כל הזמן רוקדים ושרים כשספרי התורה סגורים – בבגד קטיפה או כארגז – והרי מטרתה של התורה שנלמד לאורכה ולרוחבה, האם לא היה נכון יות , שיציינו את שמחת התורה בדרך של לימוד דווקא? אולי לערוך כינוס בו יוצגו נושאים מן התורה וידברו על גדלות חכמת התורה? לעומת זאת כשרוקדים עם ספרי התורה הסגורים לא ניתן , לראות אפילו אות אחת מהתורה?

עומק התורה

נאמר בתלמוד כי כאשר ילד מתחיל לדבר אזי הדבר הראשון שמלמדים אותו הוא הפסוק: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב"  מתוך פרשת ('וזאת הברכה'). המשמעות הפשוטה של הפסוק היא שהתורה ניתנה בירושה לכל אחד מישראל. בניגוד למתנה, אשר נמדדת לפי מקבל המתנת, גילו והשכלתו, הרי הירושה ניתנת אפילו לתינוק בן יומו הזכאי לה.

כך גם התורה, על כל סודותיה, ניתנת לכל אחד ואחד מישראל מיום צאתו לאוויר העולם. אמנם לכאורה תמוה: מה לילד קטן ולכל התורה עם הענינים העמוקים שבה?

בכדי שנבין זאת עלינו להבחין בין עצם התורה ובין לימוד והבנת התורה. עצם התורה אינו קשור בהבנה והשגה. הוא שייך לנשמה וניתן לכל אחד מישראל. ההבדלים נמצאים רק במידת הידיעה שבתורה והלימוד בה. ב"שמחת תורה" השמחה אינה קשורה בלימוד וידיעת התורה, שאילו כך היו פני הדברים היה הבדל עצום בין הרבנים ותלמידי החכמים ליהודים הפשוטים; הראשונים היו שמחים יותר בתורה, כיון שלמדו ועסקו בה כל השנה, אבל האחרים אולי לא היו שמחים כלל.

למעשה השמחה היא על עצם העובדה שיש לנו את התורה שניתנה לנו על ידי הקב"ה. לכן השמחה שייכת לכולם במידה שווה וגם ליהודי שאינו יודע אפילו אות אחת בתורה. הוא שמח על היותו יהודי, על הקשר של עם ישראל עם הקב"ה ועל כך שהקב"ה נתן לנו את תורתו. אפילו אם הוא לא יודע מהי התורה, אבל הוא יודע שהתורה היא דבר יקר ונפלא שאין כמוהו בכל העולם ולכן אף הוא משתתף פעיל בשמחה.

גם היהודי הלמדן, הבקיא בכל מכמני התורה, שמח על עצם נתינת התורה ולא על החכמה שלמד, שהרי הוא יודע שככל שילמד ויעמיק לעולם לא יגיע לסופה שהרי זו אין סופית היא. לכן אין הוא שמח על מידת ידיעתו ולימודו אלא על עצם העובדה שהקב"ה נתן לנו את התורה.

על פי האמור מובן מדוע רוקדים ב"שמחת תורה" כשספר התורה סגור בצורה שאי אפשר ללמוד בו. כך אנו מציינים כי השמחה אינה בלימוד והשגת התורה אלא בעצם נתינתה.

הרגליים של התורה

מבחינה מסוימת אפילו קל לו ליהודי הפשוט לשמוח יותר מיהודי הלמדן. הלמדן, הרגיל ללמוד כל דבר ולהבינו על כל צדדיו, יתקשה להניח לרגע את שכלו וידיעותיו ולשמוח בעצם התורה, לעומתו, היהודי הפשוט מגיע בקלות רבה יותר אל הנקודה האמיתית של שמחת תורה והשמחה אצלו אפילו גדולה יותר, כל זאת דווקא בגלל פשטותו.

רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, האדמו"ר הקודם מחב"ד, היה אומר שהתורה רוצה להקיף את בימת קריאת התורה אולם מאחר ואין לה רגליים משמש היהודי רגליים לספר התורה ומוליכו סביב הבימה כמו רגליים המוליכות את הראש.

בעומק יותר זהו ענינה של קבלת עול. כמו שהרגליים בטלות אל הראש ומוליכות אותו להיכן שהוא חפץ, כך היהודי מקבל על עצמו עול שמים ובטל כלפי התורה.

במשך כל חגי חודש תשרי ראינו את הדרישה וההתעוררות לאחדות ישראל. החל מראש השנה עליו נאמר: "אתם ניצבים היום כולכם" ועד לאחר חג הסוכות בו אגדנו את ארבעת המינים המייצגים את כל סוגי היהודים בעם ישראל, הרי שכעת, בהגיענו לשמחת תורה, מתבטאת האחדות עמה בקשר העמוק של כל יהודי אל התורה ללא הבדל בין אחד לשני והשמחה שורה על כולם.

נאמר עוד: "שמחה ממתקת דינים". לאמור, השמחה עצמה יכולה להסיר גזרות ולהמתיק את הדין. המציאות הקשה אינו אמורה אפוא להשבית את שמחת החג, אלא בדיוק להפך – זה הזמן לבטל את הגזרות והייסורים על-ידי שפע של שמחה והתעלות הרוח. ככל שאנו שמחים יותר בשמחת החג, אנו מבטיחים לעצמנו שנה שמחה וטובה יותר.

שמחה בפקודה

רבים מתקשים לעכל את הציווי לשמוח. או שיש שמחה בלב, ואז אין צורך בציווי, או שאין שמחה בלב, ואז הציווי אינו יכול ליצור אותה יש מאין. אותה שאלה אפשר לשאול גם על הציוויים: "ואהבת את ה' אלוקיך" או "ואהבת לרעך כמוך". איך אפשר לצוות על אהבה – או שאוהבים או שאין אהבה בלב.

אבל התורה בכל-זאת מצווה גם לשמוח וגם לאהוב, ומכאן שהדברים הללו נתונים בשליטתו של האדם. יש דרכים שעל-ידן אפשר לעורר רגשות, והאדם נדרש להשתמש בדרכים הללו כדי למלא את לבו אהבת ה', אהבת ישראל וגם שמחה.

שתי דרכים עיקריות מאפשרות לנו לעורר שמחה בלב – אחת מהראש והשנייה מהרגליים. מהראש – על-ידי מחשבה והתבוננות בדברים המעוררים שמחה. מהרגליים – על-ידי ריקודים וביטויי שמחה. כשאדם מתחיל לשמוח, אפילו מתוך אילוץ-מה, בסופו של דבר הוא נסחף ומתחיל לשמוח באמת.

ברור שבין שתי הדרכים, הדרך השלמה יותר היא לעורר שמחה אמיתית ופנימית בלב על-ידי התבוננות מתאימה. כשיהודי מתבונן במשמעות היותו יהודי, בגודל הזכות שניתנה לו להיות בן לעם-ישראל, באהבה שהקב"ה אוהב כל יהודי ובהשגחה העליונה המלווה אותו בכל צעדיו – אלה 'חומרים' שמהם אפשר להפיק שמחה גדולה ואמיתית.

השמחה היא כוח

כשיהודי שמח, הוא מבטא בכך את ביטחונו בה'. שמחה גם בנסיבות מעוררות דאגה מוכיחה שהאדם שם את מבטחו בקב"ה ואינו חושש משום דבר, מתוך אמונה שלמה שהכול יהיה לטובה. עצם השמחה והביטחון בה' יש בהם להשפיע על המציאות, שהדברים הרעים אכן ייעלמו ויתגלה הטוב.

שמחה וביטחון אינם סתירה לראייה ריאלית ולפעילות המתבקשת נוכח הנסיבות. מכיוון שיהודי יודע שהקב"ה רוצה כי יפעל בדרכי הטבע – הוא פועל ועושה הכול כדי להתמודד בדרכים טבעיות עם הדברים השליליים. אך לאחר שהוא עושה את כל התלוי בו, הוא בוטח בקב"ה שיעשה את חלקו ויכתיר את פעילותו של האדם בהצלחה.

בימים האלה של חג-הסוכות ושמחת-תורה עלינו לטעון את המצברים הפנימיים שלנו בשפע של שמחה. שמחה שתגבר על הדאגות והחששות, שמחה שתפיח עידוד בלבבות, שמחה שתעניק את הכוח לפעול ולעשות בימים ה'אפורים' של השנה. ואולי עצם השמחה תהפוך את הרע לטוב, ולא יהיה עוד צורך במאבקים לא-נעימים.

בימי החג הזה עלינו להתמלא אמונה וביטחון, כי הקב"ה לא יניח לעמו האהוב, השמח כל-כך במצוותיו ובתורתו, להוסיף לדשדש בביצה המדממת שאנו מתבוססים בה כשלוש שנים. מותר לנו לקוות כי ייתן בלב הקברניטים ומקבלי ההחלטות את התבונה והעוז לשים קץ לזילות הנוראה של דם יהודי ולהמשך הטרור הרצחני. והרי ל'עוז' הזה כולנו מצפים, עוז אמיתי, עוז של תורה – "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום".

הבה נשמח בשמחת התורה, וה' יעזור שתהיה בליבנו שמחה כל השנה!

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

איפה האמת? האם המהות האמיתית שלנו באה לידי ביטוי בהתנהגות היום-יומית או בדמות שאנו לובשים ביום-הכיפורים ובשמחת-תורה? מהו ה'אני' האמיתי של אותו יהודי שרוקד בעיניים בורקות עם ספר-התורה, ואילו בימים רגילים של השנה הוא מתנהג בדרך שהיא רחוקה מאוד ממה שמצווה אותה תורה?

המשחק החיצוני

ובכן, האמת נמצאת בשמחת-תורה, ואילו כל השנה זו הצגה אחת גדולה. היא גדולה משום ששחקן בהצגה משחק בדרך-כלל משחק למען הקהל, ואילו כאן המשחק מושלם כל-כך, עד שהשחקנים עצמם משתכנעים שהדמות שהם לובשים היא דמותם האמיתית. לשם כך אנו זקוקים ליום-הכיפורים ולשמחת-תורה, כדי להיזכר שבעצם כל זה הוא משחק, ואילו במהותנו האמיתית אנו בני-אדם שונים לחלוטין.

תורת החסידות משקיעה מאמץ רב כדי להחדיר תפיסה זו למוחנו ולליבנו. הנטייה הטבעית היא לשפוט אנשים על-פי התנהגותם רוב הזמן. בוחן כליות ולב הוא רק הקב"ה, ואילו אנחנו רואים את המעשים ושומעים את הדיבורים, ועל-פי זה קובעים את התייחסותנו לאדם. לכן נדרש מאיתנו מאמץ כדי להבחין במהות האמיתית שמסתתרת מאחורי ה'הצגה' הגדולה הזאת.

המשל שנתנו גדולי החסידות לרעיון זה הוא מיהלום יקר-ערך שנפל לבוץ וכוסה בשכבה עבה של רפש וטיט. מי שמביט בו במבט שטחי, ימהר להשליכו הצידה, כגוש עפר חסר-ערך. אבל מי שיודע את האמת, יחזיק בגוש עפר זה בהתרגשות, בידעו שבפנים טמון האוצר היקר. הטיט והרפש אינם אלא שכבה חיצונית, אבל מאחוריהם מצוי היהלום הזוהר.

כזה הוא כל יהודי, יהיה מי שיהיה. בתוך נפשו הוא יהלום יקר. הנקודה היהודית זוהרת ומאירה בתוך נפשו, גם אם כל ימות השנה הוא מתנכר לה ואף נלחם בה. הוא מציג כלפי סביבתו, ולפעמים אף כלפי עצמו, את שכבות הטיט והרפש. אבל אל-לנו ללכת שולל אחר ההסוואה. עלינו לזכור תמיד שבפנים מצויה הנקודה היהודית היקרה מפז.

מסר לכל השנה

כשאנו רואים את היהודי הזה מגיע בשמחת-תורה לרקוד עם ספר-התורה, זה הרגע שבו הוא מגלה את מהותו האמיתית. הוא לא היה מגיע לולא היה מרגיש שהשמחה הזאת היא גם שלו. כאן באה לידי ביטוי הנקודה היהודית שבנפשו. פתאום הוא מרגיש שגם הוא יהודי, שגם הוא אוהב את התורה, שגם הוא מתגעגע לקדושה שמסומלת בה.

ביום הזה נופלות פתאום כל המחיצות. הלמדן רוקד לצד האיש הפשוט, הפרופסור ליד השרברב, המהדר במצוות לצד הקל שבקלים. הריקוד איננו על מידת הידיעה של התורה ובשל ההקפדה על קיומה, אלא על עצם העובדה שאנחנו יהודים ועל עצם העובדה שיש לנו תורה. שמחה זו משותפת לכול, ולכן היא מקיפה את הכול.

השמחה של שמחת-תורה חותמת את חגי תשרי, וזה המסר שאיתו אנו יוצאים לחיי היום-יום של כל השנה – שכולנו יהודים חמים, אוהבי תורה ומחבביה. צריך רק להסיר בעדינות את שכבות האבק, ואז תתגלה אצל כולנו הנשמה היהודית הגדולה והשלמה.

שמחה זו של שמחת-תורה היא גם ההכנה לשמחה הגדולה שכולנו מצפים לה – שמחת הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

חג שמח.

אצל חסידי חב"ד מקובל כי באים גם האושיפיזין החסידיים: רבי ישראל בעל-שם-טוב (מחולל תנועת החסידות); תלמידו רבי דובער 'המגיד'; אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד, בנו רבי דובער, אדמו"ר האמצעי; רבי מנחם מענדל, אדמו"ר ה'צמח-צדק'; בנו האדמו"ר רבי שמואל; בנו האדמו"ררבי שלום דובער. כמו-כן מקובל שבאים גם אושפיזין לשמינית עצרת – האדמו"ר הקודם רבי יוסף-יצחק; וכיום מקובל אצל חסידים שיחד עמו בא גם חתנו וממלא מקומו, נשיא דורנו, רבי מנחם מענדל, הרבי מליובאוויטש.

לפי המסורת: ביום הראשון – יושב אברהם אבינו [ורבי ישראל בעל שם טוב]בראש כולם
ביום השני – יצחק אבינו [ורבי דובער 'המגיד']
ביום השלישי – יעקב אבינו [ורבי שניאור זלמן – אדמו"ר הזקן]
ביום הרביעי – משה [ורבי דובער – אדמו"ר האמצעי]
ביום החמישי – יוסף  [ורבי מנחם מענדל – אדמו"ר הצמח-צדק]
ביום השישי – אהרון  [ורבי שמואל – אדמו"ר מהר"ש]
וביום השביעי – דוד  [ורבי שלום דובער – אדמו"ר הרש"ב]
[ובשמיני עצרת – רבי יוסף יצחק – אדמו"ר הריי"צ, והרבי מנחם מענדל – אדמו"ר נשיא דורנו]

כלומר, בכל יום באים כל האושפיזין, אך בכל יום יושב בראשם אחד הרועים, על פי הסדר המפורט. וכתוב, שהאושפיזין אוהבים לראות אורחים בסוכה, ואז הם מברכים את כל היושבים בה בשפע של ברכות.

הכול אורחים

הרבי מליובאוויטש ביאר כי עניין זה של הכנסת אורחים מבטא את מהות עבודתנו בתקופת הגלות. עם-ישראל נמצא בתקופה זו במצב של 'אורח'. חז"ל המשילו את הגלות ל"בנים שגלו מעל שולחן אביהם". מקומו הטבעי והאמיתי של יהודי הוא להיות סמוך על שולחן אביו, הקב"ה. ממילא בזמן הגלות יהודי נמצא שלא במקומו, והוא בבחינת 'אורח' במקום לא-לו.

מדוע יצר הקב"ה מצב זה של גלות, שהופך את כל בני-ישראל ל'אורחים'? בגלל המעלה המיוחדת של עבודת ה' בזמן הגלות. מעלה זו גדולה ויקרה כל-כך לקב"ה, עד שבגללה הגלה את בניו מעל שולחן אביהם והפכם ל'אורחים'. זהו פירוש מעמיק יותר למאמר חז"ל: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה".

יתרון הגלות

אמרו חז"ל: "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות". כוונת הגלות והפיזור בין אומות-העולם אינה לשם עונש, אלא יש בכך 'צדקה' – מטרה חיובית. רצון ה' הוא, שהיהודים יחדירו את הקדושה האלוקית בכל מקום בעולם, ובכך יכינו אותו להיות 'דירה' לו יתברך בזמן הגאולה.

כך אומר גם הבעש"ט (ה'אושפיז' החסידי הראשון), על הפסוק "מה' מצעדי גבר כוננו" – שבכל מקום שיהודי נקלע אליו עליו לזכור, שאין הוא הולך לשם מעצמו, אלא הקב"ה הוא המוליכו לשם כדי למלא במקום זה תכלית אלוקית.

מעלת האורח

מצוות הכנסת אורחים מבטאת את חשיבותה וערכה של העבודה דווקא כשנתונים במצב של אורחים. על-ידי שיהודי זוכה להכנסת אורחים, נוצרת התעלות שעולה אף על 'הקבלת פני שכינה', הן מצד האורח והן מצד המארח.

זוהי המעלה המיוחדת של עבודת ה' בתקופת הגלות, ודווקא על-ידה זוכים להגיע גם ל'הקבלת פני שכינה' במידה השלמה ביותר, כפי שתהיה בזמן הגאולה, שאז נקבל כולנו את פני השכינה, שכן "ונגלה כבוד ה'", ומתוך שמחה וטוב-לבב.

באדיבות: אתר צעירי חב"ד

אחד הסוחרים, יהודי מאחת העיירות שב"תחום המושב", נאלץ בשל מקרה מיוחד, לנסוע למוסקבה, כדי לסדר עניין דחוף ביותר. משום כך, היה עליו לצאת מביתו למחרת ראש-השנה בתקווה לחזור לביתו עד יום-הכיפורים. הוא לקח בחשבון, שבמקרה הגרוע, באם לא יספיק לחזור לביתו לפני היום-הקדוש, יוכל לעשות את היום הקדוש בקרב אותם יהודים מועטים, "בעלי הזכויות", הגרים ברשות במוסקבה. ליהודים הללו יש בית-מדרש קטן, בו הם מתפללים כל יום במניין.

אולם, מזג האוויר הגרוע בעונה זו ברוסיה, היתל בו, שיבש את תוכניותיו וקלקל את עצתו. עוד בראשית דרכו למוסקבה, החל יורד גשם שוטף ללא הפוגה והדרכים הפכו לביצה סמיכה. כתוצאה מכך, ארכה הדרך זמן רב יותר מהרגיל. כאשר הגיע ליל ערב יום-כיפור, היה הסוחר עדיין בדרכו למוסקבה. לעת ערב הגיע לכפר, לא הרחק מן העיר, אולם לא הייתה כל אפשרות להמשיך בנסיעה, הסוס היה תשוש ובקושי רב שרך את רגליו, וגם העגלה עמדה להתפרק בכל רגע. הסוחר, שלא רצה להסתכן ולהישאר על אם-הדרך באמצע הלילה במזג אויר גרוע, החליט להיכנס לכפר וללון בו.

הכפר היה מוכר לו היטב. בני הכפר היו שונאי ישראל מובהקים, ובמיוחד עלה על כולם, בעל בית-המרזח. שונא ישראל זה הצהיר, כי אינו מרשה ליהודי להציג את כף רגלו על מפתן ה"אכסניה" שלו. כאשר הלה השתכר, דבר שקרה כמעט כל יום, התנפל לא אחת על יהודי בדברי גידופין ואף במכות, במקרה שאורח תמים, שלא הכיר את טיבם של אנשי הכפר, נקלע לאכסנייתו.

לפיכך, נהגו הסוחרים היהודים לנסוע סחור-סחור סביב הכפר ולא לעבור בו. אכן, לגיבור סיפורנו, ידידינו הסוחר, היו את כל הסיבות שבעולם, לא לרצות אף לנסות את מזלו ולהתאכסן אצל פרא-אדם זה. אולם, במזג אויר שכזה אין ברירה! האם עדיף להישאר על אם הדרך באישון לילה תחת הגשם, עם סוס הנוטה להתפגר וזקוק לאורווה חמה ולמנת חציר ריחנית, ועגלה העומדת להתפרק בכל רגע… לבסוף, בלית ברירה, החליט הסוחר להיכנס לכפר וללכת לבית-המרזח, בתקווה שה' יעזור לו והוא ייצא משם בשלום.

למזלו גילה כי בעל בית-המרזח כבר ישן שנת שיכורים, אחרי שהערה לקרבו את מנתו היומית. נער השירות, שטיפל הן באורחים והן בסוסים, נתן לו חדר, הכניס את הסוס לאורווה ותמורת מטבע נוסף הסכים לעשות כל מה שהאורח יבקש ממנו. ואכן, ביקש הסוחר לחמם עבורו מים ולהביא לו תרנגול מהלול.

לאחר שהתפלל ערבית וטעם משהו, שכב הסוחר לישון. לפנות בוקר, מיד כשהתרנגול החל קורא, הוא קם בזריזות, נטל את ידיו וניגש לערוך סדר "כפרות". בינתיים ניעור גם בעל בית-המרזח משנת השיכורים שלו ובשמעו קולות משונים מחדר האורחים, שאל את נער השירות, מיהו האורח שפקד את ביתם. מששמע שהאורח הוא יהודי, נתמלא חמת-זעם, גמע כוסית יי"ש וניגש לחדר, כדי 'ללמד את היהודי לקח'.

בהתקרבו אל פתח החדר, נעצר והאזין לקולות. באופן פלאי, השפיעו עליו קולות אלו השפעה מוזרה. 'מתי שמעתי אי-פעם בחיי קולות נרגשים כאלה, של בקשה ותחנונים', הרהר לעצמו בעל האכסניה…

לאט ובזהירות הוא פתח את הדלת כדי סדק צר ונשאר תוהה ונדהם למראה עיניו: היהודי מחזיק בידו תרנגול, מסובב אותו סביב ראשו ותוך כך הוא מנגן איזו תפילה בלחן קורע לבבות, שכאילו ממיס את ליבו. נשאר הפונדקאי כמאובן, מחטט בזיכרונו, מתי ואיפה, אם בכלל, ראה פעם דבר כזה? הייתכן שהוא חולם בהקיץ? או שזה עדיין השפעת היי"ש ששתה אמש?

תוך כדי כך סיים היהודי את סדר ה"כפרות" שלו ובראותו את בעל בית-המרזח עומד בדלת, היה מוכן לגרוע מכל. אולם, במקום "קבלת הפנים" הרגילה, שאל הפונדקאי את היהודי בטון מתון-מתון: "איזה מין כישוף הוא זה, שאתה עושה כאן?"

"חס ושלום, אין זה כישוף. אנחנו היהודים לא עוסקים בכישופים כלל", השיב לו הסוחר בנחת, תוך שהוא מסביר לו בטוב טעם מה זה "כפרות" ומדוע יהודים עושים זאת.

"אצל היהודים היום הוא ערב יום-הכיפורים. זהו היום הקדוש ביותר בשנה. הבורא יתברך שמו נתן לנו היהודים, לכל היהודים – ויפילו לאלה שהתרחקו ממנו, – הזדמנות נוספת לתקן את מה שהם קלקלו, ולאפשר לנו לחזור אליו, כמו בן אובד שחוזר אל הוריו. בכך גם מבטיח לנו הבורא, כי על ידי תשובה ומעשים טובים נמחק כל העבר שלנו וכל מעשינו הרעים היו כלא היו. זה קורה, כמובן, לאחר שהאדם מתקן את כל העוולות שגרם לאנשים אחרים, אז הוא מנוקה מחטאיו, ונהיה ממש טהור כתינוק שזה עתה נולד".

"ובכן, כדי לחזק ולהעמיק את תחושת התשובה והחרטה, יש לנו בערב יום-כיפור מנהג מיוחד במינו, שנקרא "כפרות": לוקחים תרנגול לגבר או תרנגולת לאישה ואומרים שלוש פעמים תפילה הפותחת במילים "בני אדם" וכל פעם מסובבים את התרנגול שלוש פעמים סביב הראש ובכך מבקשים מהבורא, כי יצור חי זה, שעוד מעט יישחט, יהיה כפרה עבורנו, על כל חטאינו.

"התפילה מזכירה לנו, כי אפילו לאנשים שהם "יושבי חושך וצלמוות" במובן רוחני, יש תקווה כאשר הם מודעים למצבם, מעריכים נכונה את מעמדם וחוזרים בתשובה שלימה אל ה'. או אז מראה להם הקב"ה את חסדו, שאפילו אם יש להם ולו רק מלאך טוב אחד, שנוצר כתוצאה ממעשיהם הטובים, מיד פודה אותם הבורא מרדת שחת ומשיבם אליו.

"ובכן", המשיך הסוחר את הסברו, "כאשר יהודי נותן אל ליבו, שבאמת מגיע לו העונש החמור ביותר, על שלא שמע בקול ה', ורק הקב"ה ברוב חסדו מחליף לו את העונש, על ידי תרנגול הכפרה, משפיע עליו דבר זה השפעה עמוקה, עד עמקי נשמתו ומיד הוא נעשה בעל-תשובה בכל ליבו ובכל נפשו… וכך אנו באים אל הבורא ביום הכיפורים, כאשר אנו צמים ומתפללים במשך כל היום, במשך עשרים וארבע שעות, כשכולנו חדורים ברגש של תשובה ואנחנו בטוחים, כי ה' סולח ומוחל לנו. זהו משמעותו ופירושו של יום-כיפור, יום של כפרת עוונות".

* * *

דבריו של הסוחר עשו על הפונדקאי רושם גדול. כל התנהגותו השתנתה ובמקום לקלל ולגדף יהודים, כמנהגו, הוא החל מתעניין ושואל על יהודים במוסקבה, על בית-הכנסת שלהם ועוד.

הסוחר השיב לכל שאלותיו של הפונדקאי, על אף שמיהר לצאת לדרכו, ולבסוף ביקש את החשבון, כולל החציר והתרנגול לכפרות. בתחילה לא רצה הפונדקאי לקחת כסף, כי זו הפעם הראשונה, כך אמר, שיהודי מתאכסן אצלו, אולם הסוחר עמד על-כך שישלם את כל מה שלקח, ולבסוף נפרד ממנו לשלום.

* * *

בית המדרש הקטן, בו התפללו יהודי מוסקבה, התמלא מפה לפה. זמן רב לפני תחילת תפילת "כל נדרי" כבר היה צפוף. רובם, וביניהם גם הסוחר, נשארו במקומותיהם גם לאחר תפילת ערבית ואמרו תהילים במשך כל הלילה. גם למחרת בילו, כמובן, את כל היום בתפילות יום-כיפור בבית-הכנסת.

על אחד הספסלים האחוריים, ליד הדלת, ישב מישהו עטוף כולו בטלית. הוא החזיק את המחזור פתוח, אך הוא לא עלעל בו. ניכר היה שאינו מתפלל. הזר ישב ללא ניע, רק מפעם לפעם נראו כתפיו שמתחת לטלית מזדעזעות מבכי עצור. הוא היה שטוף בדמעות שזלגו מעיניו ללא הרף. איש לא שם לב אליו, מאחר שכל אחד היה עסוק עם עצמו…

בסוף תפילת נעילה, כאשי הציבור זעק מעומק הלב "שמע ישראל", קם גם הוא וצעק את הפסוק בכל כוחו, וכאשר שמע את קול התקיעה, הזדעזע ונפל מתעלף. מהומה פרצה. כל שכניו ניסו לעוררו ולהחזירו להכרתו, אולם ללא הצלחה. האיש השיב את נשמתו ליוצרה, עם יישמע ישראל" על שפתיו.

* * *

"מיהו הנפטר הזה?" – שאלו המתפללים את השמש, אך הוא השיב כי אינו מכיר אותו, כנראה איזה אורח, זר ובלתי ידוע.

"לא, לא!" העיר הסוחר, שמיד הכירו, "הלוא הוא בעל בית-המרזח של כפר פלוני…"

כולם התפלאו לשמע הגילוי המרעיש. כמה מהזקנים עוד זכרו את סיפורו של אותו פונדקאי. התברר, כי מוצאו היה ממשפחה יהודית טובה. בהיותו ילד, כבן שש-שבע, הוא נחטף מהוריו על-ידי צוענים נוודים. משהציק להם יתר על המידה העבירו אותו למנזר שם חונך על ידי כומר שונא ישראל שפיטם את ליבו ומוחו של הילד בשנאה עזה ליהודים.

"אבל איך הוא הגיע לכאן?? מה גרם לו לחזור לצור מחצבתו, לעם היהודי??" שאלו באי בית-המדרש המוסקבאי.

על שאלה זו לא הייתה לאיש תשובה מלבד הסוחר. הוא סיפר לשומעיו על הלילה שעבר עליו בפונדק של הנפטר, על הכפרות שערך שם ועל שיחתו עם הפונדקאי, ששאל אותו לפשר מנהג ה"כפרות" ואף שמע בעניין רב את הסבריו.

"כנראה זה הזכיר לו נשכחות, החיה אחדות מחוויות הילדות שלו ועורר אצלו את הנקודה היהודית, שהתלקחה לרצון עז של תשובה והשתפכות הנפש, עד כדי-כך, שהוא בא לבית-הכנסת, שהה בו במשך יום-הכיפורים ולבסוף הוציא את נשמתו בקדושה וטהרה" – סיים הסוחר את סיפורו.

מששמע את הדברים הללו, נזכר השמש, כי לפני תפילת "כל נדרי" נכנס הנפטר לבית-המדרש וביקש ממנו טלית. השמש נתן לו טלית ומחזור, הראה לו מקום לשבת והלה התעטף בטלית וישב שם כל היממה, כשהוא טבול בדמעותיו.

"מי יכול לשער גדלותה של נשמה יהודית" – סיכם השמש את הפרשה, באנחה כבדה.

* * *

למחרת יום-כיפור פנה הסוחר לסידור עניניו במוסקבה, וברוך-השם ראה בהם הצלחה, ופנה בדרך חזרה לביתו. בדרכו עבר באותו הכפר והופתע לראות, כי בית-המרזח היה למאכולת אש. במקום שבו עמד הפונדק, היו עתה ערימות עשנות וגם האורווה והלול וכל מה שהיה שייך לפונדק, נשרף כליל.

מנער השירות, שחיטט בין החורבות, נודע לסוחר, כי באותו בוקר, בו נסע, הסוחר, לדרכו, נעלם בעל הפונדק, מבלי להותיר אחריו עקבות, ולמחרת בערב, היה זה מוצאי יום-כיפור, פרצה שריפה, שכילתה את הבית וכל אשר בו. הוא עצמו, נער השירות, ניצל בעור שיניו ואילו משפחתו של הפונדקאי, אשתו וילדיו (הגויים), ניספו בדליקה…

הסוחר ראה בכך סימן, כי תשובתו של בעל הפונדק נתקבלה במלואה, וכי וודאי נפתחו בפניו שערי גן-עדן…

כאשר מגיעים לפיסקה "זה חליפתי זה תמורתי…" מסובבים את התרנגול או את הכסף לצדקה מעל הראש שלוש פעמים. ניתן גם להשתמש בכסף ואחרי כן לתת אותו למטרות צדקה.

טעם המנהג קשור עם עבודת המקדש ביום- הכיפורים. הכהן הגדול היה לוקח שני שעירים, אחד היה מעלה קורבן לה', ואילו השעיר השני היה משמש כפרה על חטאי עם ישראל. עליו התוודה הכהן את עוונות העם ואח"כ היה נשלח למדבר, לעזאזל', שם היו משליכים אותו מהר:- גבוה. כך גם בכפרות. התרנגול הולך לשחיטת ואנו לחיים טובים ולשלום. למותר לציין כי המנהג הוא אקט סמלי בלבד ובא לעורר אותנו לחזור בנו מכל עוונותינו, אך אין להעלות על הדעת שבסיבוב התרנגול מעל הראש "נפטרנו" מכל חובותינו.

בערב יום-כיפור מצוה להרבות באכילה ושתיה על פי מה שאמרו חז"ל כי "כל האוכל ושותה בתשיעי ,(ט' תשרי) מעל עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". זכות ההכנה לצום נחשבת כחלק מתענית. כמו כן מרבים בצדקה ביום זה, שכן זהו אחד הדברים המבטליס את רוע הגזירה. בשעות אחרי הצהרים המוקדמות מתפללים תפילת מנחה ובסיום תפילת העמידה אומרים וידוי ו"על חטא". לאחר התפילה הולכים למקוה הטחרה כדי לטבול ולהטהר לקראת היום הקדוש.

סעודה מפסקת – כשמה כן היא. מפסיקה וחוצצת בין הזמן המותר באכילה לזמן תחילת הצום. בסעודה זו יש לאכול מאכלים הנוחים לעיכול ולהמנע מאכילת דגים ומשקאות חריפים. יש לסיים את האכילה בזמן המופיע בלוח כדי להספיק ולהגיע לתפילה בבית-הכנסת המתחילה מוקדם מכפי הרגיל, קצת לפני שקיעת החמה. ביום-הכיפורים נאסרו עלינו : אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל (עור דוקא) ויחסי אישות בין איש לאשתו. גם בליל יום-הכיפורים מתפללים בטלית ולכן יש להתעטף מבעוד יום בטלית. כמו כן נוהגים ללבוש בגדים לבנים.

זמני התחלת וסיום צום יום הכיפורים תשפ"ד (2023):

יום כיפור תשפ"ג 2022,

מתחיל ביום ראשון ט' תשרי 24.9.23 עם שקיעת החמה
ונגמר למחרת יום שני י' תשרי 25.9.23 בצאת הכוכבים.

כניסת יום כיפור
תל אביב: 18:16, חיפה: 18:05, ירושלים: 17:54, באר שבע: 18:15

צאת יום כיפור
תל אביב: בשעה 19:12, חיפה: 19:11, ירושלים: 19:10, באר שבע:19:11

הדלקת נרות – נוהגים להדליק נרות נשמה לעילוי נשמת הורים שנפטרו ויש המניחים גם נרות בבית-הכנסת. אח"כ מדליקות האם והבנות שהגיעו לגיל שלוש את נרות החג ומברכות :

. לפני היציאה לבית-הכנסת מברך ראש המשפחה את צאצאיו בברכת הבנים : לבן: יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. לבת: יְשִׂימֵךְ אֱלֹהִים כְּשָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה
ובברכת כהנים ; יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

"כל נדרי" – תפילה זו פותחת את יום-הכיפורים ונאמרת כאשר ארון-הקודש פתוח ונכבדי הקהל מחזיקים ספרי תורה בידיהם ועומדים מצידי החזן. תוכנה הוא ביטול כל אותם נדרים שלא קוימו, כדי שהדבר לא יהיה מכשול בהכנסנו ליום הדין. בתחילתה אנו מכריזים: "על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירים להתפלל עם העבריינים'י, ופירושה של הכרזה זו הוא : גס אם מעשיו החיצוניים של האדם מתארים אותו כ"עבריין", הרי בליבו פנימה, בהכרת נפשו, הוא דבק בה' ותורתו ורק כורח הנסיבות הביאוהו למצבו הנוכחי. מסיימים תפילה זו בהכרזה : "ונסלח לכל עדת בני-ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה". לאחר מכן ניגשים לתפילת ערבית של יום-הכיפורים .

למחרת מתפללים שחרית כימי שבת וחג ובתפילת העמידה, כאתמול בערב, מוסיפים לומר וידוי. חזרת הש"ץ כוללת פיוטים, חלקם ע"פי סדר הא-ב וחלקם "סליחות". לאחר קריאת התורה וההפטרה נערכת בבית-הכנסת אזכרת נשמות המובאת בתפילת "יזכור". יחודה של תפילת מוסף על פני שאר תפילות היום הוא בסדר עבודת הכהן הגדול ביום-הכיפורים בזמן שבית-המקדש היה קיים הנאמרת בלחן מיוחד.

מפטיר יונה – העולה השלישי לתורה בתפילת מנחה קורא גם את ההפטרה, הכוללת את כל ארבעת פרקיו של ספר יונה , תיאור חזרתה בתשובה של עיר שלימה על כל תושביה והצלתה מפני גזירה נוראה.

תפילת נעילה – פעם אחת בשנה נוספת תפילה חמישית למנין התפילות. בשעה זו עומדים להנעל "שערי שמים" ואנו מתדפקים בשארית כוחותינו ; "פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה היום". לאורך כל התפילה נשאר ארון הקודש פתוח לרווחה. בכל מקום שעד עכשיו היינו רגילים לומר בעשרת- ימי-תשובה לשון "כתיבה" אנו אומרים כעת חתימה. בסיום התפילה מכריז החזן והקהל אחריו : "שמע ישראל ה' אלוקינו חי אחד". ואח"כ : "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שלוש פעמים רצופות. בסחף ההתרגשות, כשהלבבות נפתחים, פורצת הקריאה ; "ה' הוא האלוקים" החוזרת על עצמה שבע פעמים. בסיום התפילה תוקעים בשופר פעם אחת ולאחריה קורא כל הציבור ; "לשנה הבאה בירושלים". חסידים נוהגים אז לנגן את 'מרש נפוליאון", הוא ניגון עתיק יומין המסמל את אות הניצחון בדין. לאחר תפילת ערבית של מוצאי יום- הכיפוריס יוצאים לקדש את הלבנה. בהגיענו הביתה לאחר ההבדלה ושבירת הצום נצא לתקוע יתד ראשונה של הסוכה ובכך נגשים את העיקרון של "מצוה גוררת מצוה" ונקיים את הפסוק "וילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון".

ערוץ 'יהדותון' הפיק מדריך מצולם על כל מה שיהודי צריך לדעת על יום כיפור: איך יודעים מה ומתי מתפללים? • נעלי בד, סעודה מפסקת, נר חיים וההכנות ליום הקדוש • מה מברכים בהדלקת נרות נרות? • בית כנסת זה בית של כל יהודי • משקיעים יום בנשמה