יריד החגים

חודשי השנה משולים לקרונות הרכבת שאת כולם מוביל הקטר, הלא הוא חודש תשרי, ממנו אנו שואבים כוחות רוחניים למשך כל השנה. מהו ה"שלל" הרוחני שהרווחנו ב"יריד" החגים בחודש האחרון?

בראש-השנה המלכנו את הקב"ה וקיבלנו עלינו את עול מלכותו, הרגשה שתלוה אותנו כל השנה בקיום המצוות. ביום-כיפור התחרטנו על מעשינו ושבנו בתשובה שלימה, החלטה זו תשפיע על מעשינו בשנה החדשה. בסוכות ראינו שלמרות ההבדלים בין ארבעת המינים המייצגים את כל השכבות בעם ישראל יש להתאגד יחד, ועל אחדות זו נשמור בכל תחום בחיינו. בשמחת-תורה שמחנו ורקדנו עם התורה ובאותה דביקות נמשיך לשמוח ולאהוב את התורה הקדושה.

הנה כי כן, חגי ונשרי נותנים לנו דחיפה רבת עוצמה לקראת ההתמודדות עם עסקי החול במשך כל ימות השנה. טבעי הדבר שכוחות אלו ניתנים דווקא לפני חודש מר-חשוון כדי להדגיש את מטרתם – להמשיך ולהכניס לתוך שגרת החיים הרגילה את אותה קדושה רוחנית ש"קנינו" בחודש תשרי ולהגביר את עניני היהדות בסדר יומנו. המבחן האמיתי מתחיל עכשיו, כשאנו יוצאים אל העולם, טרדותיו ובעיותיו.

ויעקב הלך לדרכו

ביטוי לירידה זו מאוירת הקדושה לחיי החולין אנו מוצאים במנהג עתיק יומין להכריז בשלהי חודש תשרי בבית הכנסת את הפסוק מספר בראשית (לב, ב): "ויעקב הלך לדרכו". בכל מילה בתורה אנו יכולים למצוא עולם מלא וללמוד הוראה בחיים ובפרט בפסוק האמור שזוהי מטרת הכרזתו:

יעקב –  'יעקב' ו'ישראל' הם שני שמות שמציינים את עם ישראל. אלא ש'ישראל' (מלשון "שר אל" ואותיות "לי ראש") מציין את עליונותו של העם היהודי, בהיותו מעל כל מגבלות העולם ואשר בכוחו לשנות ע"י מעשיו ותפילותיו את סדרי הטבע.

'יעקב' לעומת זאת (מלשון "וידו אוחזת בעקב עשיו") מתייחס ליהודי הפשוט השב בסיום תקופת החגים לעסקי החולין.

ממשיך הפסוק ומורה לו: הלך – אל לו לעמוד ולהישאר בדרגתו. ההליכה האמיתית מתבצעת בעקירה לגמרי ממקומו הקודם ועליה לדרגה נעלית יותר. גם אם הוא חושב לרגע שמצבו הרוחני שפיר וטוב אין נמנעת ממנו הדרישה ל"הלך" ולעלות במעלות הרוחניות.

זהו תפקידו של האדם בניגוד למלאכים שנקראים "עומדים" כמו שנאמר "ילכו מהיל אל חיל". אך מהו הכיוון?

לדרכו – באותם עניינים שהם לכאורה דרכיו וצרכיו הפרטיים עליו להפיח את רוח הקדושה "בכל דרכיך דעהו". גם בעסקי הפרנסה ואפילו אכילת ושתייה ושאר ענייניו הגשמיים יש ליהודי תפקיד רוחני – להעלותם ולזככם באמצעות אותם "כלים" ש"קנינו" בחודש תשרי האחרון. להכניס גם בעסקים את אותה תחושה ואוירה של ראש-השנה – קבלת עול מלכות שמים, או את אווירת השמחה בתורה שהרגשנו בשמחת-תורה, וכך הלאה. וכאמור דברים אלה מכוונים לכל אחד, אפילו למי שהוא בבחינת "עקב" – בתחילת דרכו בשבילי היהדות.

דרך המלך

עניין נוסף שניתן ללמוד מן המילה "דרכו" :

שלמותה של הדרך, דרך המלך, מתבטא בכך שהיא מחברת את הפינה הכי רחוקה מעיר הבירה אל היכל המלך. נשמת היהודי ירדה מהיכלו של מלך מלכי המלכים הקב"ה כשעליה מוטלת שליחות חשובה ביותר; לזכך ולהעלות את העולם הגשמי והתחתון אליו נשלחה עד תכלית המטרה. כמו בדרך המלך, חיבור הפינה הכי רחוקה עם הקב"ה, מלכו של עולם.

לכן אין להסתפק רק בהחדרת הקדושה בעניינים הפרטים בעסק או בבית, יש גם לסלול את הדרך הלאה עד לפינה הכי רחוקה, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, ולהאירה באור התורה והיהדות. במילים פשוטות יותר: לדאוג גם ליהודי השני ובפרט לזה שנמצא בריחוק לעת עתה מחיי תורה ומצוות.

שמחת תורה, כשיכריז הגבאי על תחילתן של ה"הקפות". קהל המשתתפים מורכב מכל גווני האוכלוסייה. בין העומדים ניתן לראות רבנים ותלמידי ישיבת אשר לימוד התורה ממלא את כל סדר יומם, וגם כאלו שבאים מידי יום או מספר פעמים בשבוע להשתתף בשעורי התורה המתקיימים במקום.

טבעי הדבר שכל אלו באו היום לשמוח בשמחת התורה. אך מה עם אותה קבוצה גדולה של יהודים אשר במשך השנה אין לה כל קשר, גלוי לפחות, עם התורה ובפרט בכל הקשור ללימוד התורה, מה להם ולשמחה זו?

הגיע הזמן והגבאי החל קורא לאנשים שונים לבוא וליטול בידם את ספרי התורה. ההקפה הראשונה החלת וכולם סובבו את בימת קריאת התורה. מעניין: כל הזמן רוקדים ושרים כשספרי התורה סגורים – בבגד קטיפה או כארגז – והרי מטרתה של התורה שנלמד לאורכה ולרוחבה, האם לא היה נכון יות , שיציינו את שמחת התורה בדרך של לימוד דווקא? אולי לערוך כינוס בו יוצגו נושאים מן התורה וידברו על גדלות חכמת התורה? לעומת זאת כשרוקדים עם ספרי התורה הסגורים לא ניתן , לראות אפילו אות אחת מהתורה?

עומק התורה

נאמר בתלמוד כי כאשר ילד מתחיל לדבר אזי הדבר הראשון שמלמדים אותו הוא הפסוק: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב"  מתוך פרשת ('וזאת הברכה'). המשמעות הפשוטה של הפסוק היא שהתורה ניתנה בירושה לכל אחד מישראל. בניגוד למתנה, אשר נמדדת לפי מקבל המתנת, גילו והשכלתו, הרי הירושה ניתנת אפילו לתינוק בן יומו הזכאי לה.

כך גם התורה, על כל סודותיה, ניתנת לכל אחד ואחד מישראל מיום צאתו לאוויר העולם. אמנם לכאורה תמוה: מה לילד קטן ולכל התורה עם הענינים העמוקים שבה?

בכדי שנבין זאת עלינו להבחין בין עצם התורה ובין לימוד והבנת התורה. עצם התורה אינו קשור בהבנה והשגה. הוא שייך לנשמה וניתן לכל אחד מישראל. ההבדלים נמצאים רק במידת הידיעה שבתורה והלימוד בה. ב"שמחת תורה" השמחה אינה קשורה בלימוד וידיעת התורה, שאילו כך היו פני הדברים היה הבדל עצום בין הרבנים ותלמידי החכמים ליהודים הפשוטים; הראשונים היו שמחים יותר בתורה, כיון שלמדו ועסקו בה כל השנה, אבל האחרים אולי לא היו שמחים כלל.

למעשה השמחה היא על עצם העובדה שיש לנו את התורה שניתנה לנו על ידי הקב"ה. לכן השמחה שייכת לכולם במידה שווה וגם ליהודי שאינו יודע אפילו אות אחת בתורה. הוא שמח על היותו יהודי, על הקשר של עם ישראל עם הקב"ה ועל כך שהקב"ה נתן לנו את תורתו. אפילו אם הוא לא יודע מהי התורה, אבל הוא יודע שהתורה היא דבר יקר ונפלא שאין כמוהו בכל העולם ולכן אף הוא משתתף פעיל בשמחה.

גם היהודי הלמדן, הבקיא בכל מכמני התורה, שמח על עצם נתינת התורה ולא על החכמה שלמד, שהרי הוא יודע שככל שילמד ויעמיק לעולם לא יגיע לסופה שהרי זו אין סופית היא. לכן אין הוא שמח על מידת ידיעתו ולימודו אלא על עצם העובדה שהקב"ה נתן לנו את התורה.

על פי האמור מובן מדוע רוקדים ב"שמחת תורה" כשספר התורה סגור בצורה שאי אפשר ללמוד בו. כך אנו מציינים כי השמחה אינה בלימוד והשגת התורה אלא בעצם נתינתה.

הרגליים של התורה

מבחינה מסוימת אפילו קל לו ליהודי הפשוט לשמוח יותר מיהודי הלמדן. הלמדן, הרגיל ללמוד כל דבר ולהבינו על כל צדדיו, יתקשה להניח לרגע את שכלו וידיעותיו ולשמוח בעצם התורה, לעומתו, היהודי הפשוט מגיע בקלות רבה יותר אל הנקודה האמיתית של שמחת תורה והשמחה אצלו אפילו גדולה יותר, כל זאת דווקא בגלל פשטותו.

רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, האדמו"ר הקודם מחב"ד, היה אומר שהתורה רוצה להקיף את בימת קריאת התורה אולם מאחר ואין לה רגליים משמש היהודי רגליים לספר התורה ומוליכו סביב הבימה כמו רגליים המוליכות את הראש.

בעומק יותר זהו ענינה של קבלת עול. כמו שהרגליים בטלות אל הראש ומוליכות אותו להיכן שהוא חפץ, כך היהודי מקבל על עצמו עול שמים ובטל כלפי התורה.

במשך כל חגי חודש תשרי ראינו את הדרישה וההתעוררות לאחדות ישראל. החל מראש השנה עליו נאמר: "אתם ניצבים היום כולכם" ועד לאחר חג הסוכות בו אגדנו את ארבעת המינים המייצגים את כל סוגי היהודים בעם ישראל, הרי שכעת, בהגיענו לשמחת תורה, מתבטאת האחדות עמה בקשר העמוק של כל יהודי אל התורה ללא הבדל בין אחד לשני והשמחה שורה על כולם.

איפה האמת? האם המהות האמיתית שלנו באה לידי ביטוי בהתנהגות היום-יומית או בדמות שאנו לובשים ביום-הכיפורים ובשמחת-תורה? מהו ה'אני' האמיתי של אותו יהודי שרוקד בעיניים בורקות עם ספר-התורה, ואילו בימים רגילים של השנה הוא מתנהג בדרך שהיא רחוקה מאוד ממה שמצווה אותה תורה?

המשחק החיצוני

ובכן, האמת נמצאת בשמחת-תורה, ואילו כל השנה זו הצגה אחת גדולה. היא גדולה משום ששחקן בהצגה משחק בדרך-כלל משחק למען הקהל, ואילו כאן המשחק מושלם כל-כך, עד שהשחקנים עצמם משתכנעים שהדמות שהם לובשים היא דמותם האמיתית. לשם כך אנו זקוקים ליום-הכיפורים ולשמחת-תורה, כדי להיזכר שבעצם כל זה הוא משחק, ואילו במהותנו האמיתית אנו בני-אדם שונים לחלוטין.

תורת החסידות משקיעה מאמץ רב כדי להחדיר תפיסה זו למוחנו ולליבנו. הנטייה הטבעית היא לשפוט אנשים על-פי התנהגותם רוב הזמן. בוחן כליות ולב הוא רק הקב"ה, ואילו אנחנו רואים את המעשים ושומעים את הדיבורים, ועל-פי זה קובעים את התייחסותנו לאדם. לכן נדרש מאיתנו מאמץ כדי להבחין במהות האמיתית שמסתתרת מאחורי ה'הצגה' הגדולה הזאת.

המשל שנתנו גדולי החסידות לרעיון זה הוא מיהלום יקר-ערך שנפל לבוץ וכוסה בשכבה עבה של רפש וטיט. מי שמביט בו במבט שטחי, ימהר להשליכו הצידה, כגוש עפר חסר-ערך. אבל מי שיודע את האמת, יחזיק בגוש עפר זה בהתרגשות, בידעו שבפנים טמון האוצר היקר. הטיט והרפש אינם אלא שכבה חיצונית, אבל מאחוריהם מצוי היהלום הזוהר.

כזה הוא כל יהודי, יהיה מי שיהיה. בתוך נפשו הוא יהלום יקר. הנקודה היהודית זוהרת ומאירה בתוך נפשו, גם אם כל ימות השנה הוא מתנכר לה ואף נלחם בה. הוא מציג כלפי סביבתו, ולפעמים אף כלפי עצמו, את שכבות הטיט והרפש. אבל אל-לנו ללכת שולל אחר ההסוואה. עלינו לזכור תמיד שבפנים מצויה הנקודה היהודית היקרה מפז.

מסר לכל השנה

כשאנו רואים את היהודי הזה מגיע בשמחת-תורה לרקוד עם ספר-התורה, זה הרגע שבו הוא מגלה את מהותו האמיתית. הוא לא היה מגיע לולא היה מרגיש שהשמחה הזאת היא גם שלו. כאן באה לידי ביטוי הנקודה היהודית שבנפשו. פתאום הוא מרגיש שגם הוא יהודי, שגם הוא אוהב את התורה, שגם הוא מתגעגע לקדושה שמסומלת בה.

ביום הזה נופלות פתאום כל המחיצות. הלמדן רוקד לצד האיש הפשוט, הפרופסור ליד השרברב, המהדר במצוות לצד הקל שבקלים. הריקוד איננו על מידת הידיעה של התורה ובשל ההקפדה על קיומה, אלא על עצם העובדה שאנחנו יהודים ועל עצם העובדה שיש לנו תורה. שמחה זו משותפת לכול, ולכן היא מקיפה את הכול.

השמחה של שמחת-תורה חותמת את חגי תשרי, וזה המסר שאיתו אנו יוצאים לחיי היום-יום של כל השנה – שכולנו יהודים חמים, אוהבי תורה ומחבביה. צריך רק להסיר בעדינות את שכבות האבק, ואז תתגלה אצל כולנו הנשמה היהודית הגדולה והשלמה.

שמחה זו של שמחת-תורה היא גם ההכנה לשמחה הגדולה שכולנו מצפים לה – שמחת הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

חג שמח.

לא פעם ישנה תחושה של חוסר המשכיות, של עולם המלא בחוויות רוחניות עם סיום מערכת חגי החודש, הנקטע בחזרה נוספת ל"בראשית", מתוך תחושה של אם אין עם מה להמשיך, נתחיל מחדש.

ברצוני להציג נקודת מבט אחרת המאפשרת לראות במעבר החדש לבראשית פוטנציאל של תהליך שכל ענינו התקדמות והמשכיות.

מנהגם של ישראל להתחיל לקרוא "בראשית ברא", מיד עם סיום הקריאה של חומש דברים בשמחת תורה. "וקוראים אותו שמחת תורה לפי שמסיימים בו התורה וראוי לשמוח בסיומה, ורגילים להתחיל מיד בראשית כדי שלא יהיה פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד." (טור אורח חיים ס' תרסט) מעיון שטחי עולה, שהקריאה המיידית בספר בראשית מטרתה למנוע קטרוג על עם ישראל שכל שמחתם היא שקרית. השטן ישאף להציג את השמחה, כשמחה הבאה לבטא השלמת משימה, ולא ביטוי לשמחה בתורה עצמה, כי כל השמח שמחה אמיתית עם התורה שואף להמשיך ולא לסיים. לכן, אנו מתחילים מיד לקרוא בראשית ברא כדי לסתור טענת המקטרג, ולהראות קבל עם ועדה הנה אנו מעונינים להמשיך.

אכן טיעון זה אינו מספיק דיו. לשם סתירת טענת המקטרג, אין צורך להתחיל בדווקא ב"בראשית ברא". לשם כך, ניתן היה להתחיל בכל קטע נתון אחר. ברור, שאין להעלות על הדעת כי מדובר בקטע שנבחר באופן אקראי, או מטעמי נוחות בלבד.

כדי לתפוס את הדברים באופן הנכון, הבה נתבונן שוב בדברי ה"טור": "וקוראים אותו שמחת תורה לפי שמסיימים בו התורה, וראוי לשמוח בסיומה". מה מבטאת שמחה זו? לשם כך נתבונן במקורו של מנהג זה, המובא במדרש (שיר השירים רבה א,ט,): (מלכים א' ג',ה.) "בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלוקים שאל מה אתן לך" אמר שלמה; אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי אלא הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל, הדא הוא דכתיב "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א' ג',ט.) אמר לו הקב"ה; שלמה! חכמה שאלת לך, ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויבך, חייך, החכמה והמדע נתון לך ועל ידי כך עושר ונכסים אתן לך. מיד "ויקץ שלמה והנה חלום" (שם ג',טו.) אמר רבי יצחק חלום היה. עומד על כנו, חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצייץ והוא היה יודע מה מצייץ. מיד; "ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו".(שם) אמר רבי אלעזר מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה".

המתבונן רואה, כי המשתה שעשה שלמה המלך, הוא על כלי ההבנה החדשים שקבל לאחר שה' נגלה אליו בחלום. שלמה המלך עשה משתה על ה"לב השומע" שקבל, ועקב כך יכול היה להבין את שיחתם של בעלי החיים. לכן, אם רבי אלעזר הסיק ממשתה זה את החובה לעשות משתה לגמרה של תורה, הרי מוכח מכאן שאין השמחה בזמן הסיום, על השלמת המטלה, או על מאגר המידע שנוסף לזכרון. השמחה היא לעולם על הכלים החדשים שנוספו לאדם עם הסיום, המאפשרים לו להבין ולהתמודד יותר טוב עם האתגרים הרוחניים שעומדים למולו. כשם ששלמה עשה משתה על כך שנפתח לבו להבין "עולמות בהמתיים" שהיו בבחינת נעלם לגביו (נהקת החמור וציוץ הציפורים), כך השמחה ב'גמרה של תורה' היא על מבט עומק רוחני חדש שזוכה לה המסיים, המאפשר למסיים להתבונן מ"בראשית" ולגלות עולמות והבנות חדשות שיאפשרו לו לבנות את עצמו מ"בראשית".

"ראוי לשמוח בסיומה של תורה". השמחה של "שמחת תורה" היא על כך שעם סיום התורה הרי נוסף לעם ישראל ולכל מי שהיה שותף ישיר בלימוד התורה,"לב שומע" שדרכו ניתן לחוש את ה"בראשית" של העולם. ניתן כעת ל"שמוע", להבין בהבנה של תורה "קולות" שהיו מקודם חסרי משמעות. הקריאה המיידית של "בראשית ברא" אינה מקרית.להיפך, היא קריאה דווקאית. לא רק שאיננו שמחים על כך שכביכול נפטרנו מהקשר עם התורה, אלא, אנו מביעים כלפי המקטרג שמחה על כך, שבידנו כעת כלים טובים יותר להבנת רצון ה' בבריאה. ממילא נוכל להתמודד איתו (עם המקטרג), בשנה החדשה, ביתר יעילות.

שבת בראשית אינה שבת של נפילת מתח. נכון, חזרנו לאותה נקודת זמן. אך, אם הפנמנו נכון את משמעות החגים, הרי אנו נמצאים על אותה נקודת זמן, אך במפלס גבוה יותר. למעשה, אנו צריכים להסתכל על מעגל השנה, כתנועה מעגלית שמתבצעת במישור גבוה יותר מקודמתה-תנועה ספיראלית- (או ח"ו במישור נמוך יותר) ולא כתנועה המתבצעת שוב על המישור הקודם.

כשעוברים נכון את שמחת תורה,הרי ניתן לחוש במשהו מ"הבראשיתיות" של העולם. השבת, המבטאת את מטרת העולם ואת המרכזיות שבו, צריכה לתת לנו איזו שהיא הכרה חדשה, הכרה של "בראשית". באם קלטנו נכון את משמעויות החודש על חגיו, ושמחנו כראוי בשמחת תורה, תהיה שבת זו עבורנו "שבת של בראשית", שבת של עולמות רוחניים חדשים שנפתחים לפנינו, מעין דמעין העולמות שנפתחו לשלמה; "וייקץ והנה חלום".

חלקו הראשון של החודש הוא 'הימים הנוראים', ימי דין ורחמים, ימי תפילה ותשובה. בימים האלה אנחנו מטהרים את עצמנו מכל הדברים השליליים שאולי דבקו בנו בשנה שחלפה, מקבלים עלינו מחדש את מלכותו של הקב"ה וחושפים את הנקודה היהודית הפנימית שבתוכנו.

אבל כדי שנצליח במעשינו במשך כל השנה, לא די להצטייד ביראת-שמים ובהחלטות טובות. חיילים יוצאים לקרב ובפיהם שיר-ניצחון, מלאי שמחה והתרוממות-רוח. עלינו למלא את עצמנו במאגרים של שמחה, אהבת-ישראל ואהבת ה'.

זו משמעותם של ימי חג-הסוכות ושמחת-תורה. הסוכה, המבטאת את אהבת-ה' לעמו ואת הביטחון המוחלט שלנו בו ובהשגחתו; ארבעת המינים, המייצגים את כל הסוגים שבעם-ישראל, והמבטאים את רעיון האחדות הפנימית של כל חלקי העם היהודי.

וכל זה נכנס אחר-כך לתנור החם של שמחת-תורה – שמחה עצומה, טהורה, שאינה מבחינה בין יהודי ליהודי. שמחה שמאחדת את כל בני העם היהודי, מהגדול שבלמדנים ועד הפשוט שבפשוטים. שמחה שבה הלב נפתח באהבה אין-סופית אל ה' ותורתו, כפי שאנו רואים בכל שנה ושנה בבתי-הכנסת ובכיכרות הערים.

לא להתפרק מבפנים

ערכים אלו חשובים לנו דווקא במציאות הנוכחית, רוויית המתחים והעימותים. גם כשיש חילוקי-דעות אנו נדרשים לסלק את העוינות והשנאה. זאת אפשר להשיג רק על-ידי העמקת המכנה המשותף והרקמה הפנימית המחברת את כולנו. ככל שנחוש יותר שכולנו יהודים ואחים, כן אפשר לצפות שירד מפלס היריבות ותגבר האחדות.

הערכים הללו ממלאים את חגי תשרי, ובעיקר את חלקו השני של החודש – ימי חג-הסוכות ושמחת-תורה. אין אלה דברים שבתאוריה בלבד. ביום-הכיפורים ובשמחת-תורה כולנו רואים עד כמה המחיצות שבין חלקי העם הן מלאכותיות וחיצוניות. ההמונים הגודשים את בתי-הכנסת מעידים יותר מכול, כי בלב כולנו פועמת נשמה יהודית שהיא חזקה יותר מכל ההבדלים.

חשוב במיוחד להעמיק את האחדות נוכח המבחנים הקשים העומדים לפתחנו. לעיתים אנו שוקעים כל-כך במאבקים הפנימיים, עד שאנו שוכחים כי סביבנו אורבים זאבי-טרף, המייחלים להתפרקותה של החברה היהודית מבפנים. אסור לנו לתת לאויבינו את המתנה הזאת. ככלות כל הוויכוחים, כולנו יהודים, כולנו אחים. נצא לשנה החדשה מאוחדים ומלאי שמחה ועוז-רוח, ובע"ה נזכה שהאחדות והשמחה יביאו לנו את הגאולה האמיתית והשלמה.

אצל חסידי חב"ד מקובל כי באים גם האושיפיזין החסידיים: רבי ישראל בעל-שם-טוב (מחולל תנועת החסידות); תלמידו רבי דובער 'המגיד'; אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד, בנו רבי דובער, אדמו"ר האמצעי; רבי מנחם מענדל, אדמו"ר ה'צמח-צדק'; בנו האדמו"ר רבי שמואל; בנו האדמו"ררבי שלום דובער. כמו-כן מקובל שבאים גם אושפיזין לשמינית עצרת – האדמו"ר הקודם רבי יוסף-יצחק; וכיום מקובל אצל חסידים שיחד עמו בא גם חתנו וממלא מקומו, נשיא דורנו, רבי מנחם מענדל, הרבי מליובאוויטש.

לפי המסורת: ביום הראשון – יושב אברהם אבינו [ורבי ישראל בעל שם טוב]בראש כולם
ביום השני – יצחק אבינו [ורבי דובער 'המגיד']
ביום השלישי – יעקב אבינו [ורבי שניאור זלמן – אדמו"ר הזקן]
ביום הרביעי – משה [ורבי דובער – אדמו"ר האמצעי]
ביום החמישי – יוסף  [ורבי מנחם מענדל – אדמו"ר הצמח-צדק]
ביום השישי – אהרון  [ורבי שמואל – אדמו"ר מהר"ש]
וביום השביעי – דוד  [ורבי שלום דובער – אדמו"ר הרש"ב]
[ובשמיני עצרת – רבי יוסף יצחק – אדמו"ר הריי"צ, והרבי מנחם מענדל – אדמו"ר נשיא דורנו]

כלומר, בכל יום באים כל האושפיזין, אך בכל יום יושב בראשם אחד הרועים, על פי הסדר המפורט. וכתוב, שהאושפיזין אוהבים לראות אורחים בסוכה, ואז הם מברכים את כל היושבים בה בשפע של ברכות.

הכול אורחים

הרבי מליובאוויטש ביאר כי עניין זה של הכנסת אורחים מבטא את מהות עבודתנו בתקופת הגלות. עם-ישראל נמצא בתקופה זו במצב של 'אורח'. חז"ל המשילו את הגלות ל"בנים שגלו מעל שולחן אביהם". מקומו הטבעי והאמיתי של יהודי הוא להיות סמוך על שולחן אביו, הקב"ה. ממילא בזמן הגלות יהודי נמצא שלא במקומו, והוא בבחינת 'אורח' במקום לא-לו.

מדוע יצר הקב"ה מצב זה של גלות, שהופך את כל בני-ישראל ל'אורחים'? בגלל המעלה המיוחדת של עבודת ה' בזמן הגלות. מעלה זו גדולה ויקרה כל-כך לקב"ה, עד שבגללה הגלה את בניו מעל שולחן אביהם והפכם ל'אורחים'. זהו פירוש מעמיק יותר למאמר חז"ל: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה".

יתרון הגלות

אמרו חז"ל: "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות". כוונת הגלות והפיזור בין אומות-העולם אינה לשם עונש, אלא יש בכך 'צדקה' – מטרה חיובית. רצון ה' הוא, שהיהודים יחדירו את הקדושה האלוקית בכל מקום בעולם, ובכך יכינו אותו להיות 'דירה' לו יתברך בזמן הגאולה.

כך אומר גם הבעש"ט (ה'אושפיז' החסידי הראשון), על הפסוק "מה' מצעדי גבר כוננו" – שבכל מקום שיהודי נקלע אליו עליו לזכור, שאין הוא הולך לשם מעצמו, אלא הקב"ה הוא המוליכו לשם כדי למלא במקום זה תכלית אלוקית.

מעלת האורח

מצוות הכנסת אורחים מבטאת את חשיבותה וערכה של העבודה דווקא כשנתונים במצב של אורחים. על-ידי שיהודי זוכה להכנסת אורחים, נוצרת התעלות שעולה אף על 'הקבלת פני שכינה', הן מצד האורח והן מצד המארח.

זוהי המעלה המיוחדת של עבודת ה' בתקופת הגלות, ודווקא על-ידה זוכים להגיע גם ל'הקבלת פני שכינה' במידה השלמה ביותר, כפי שתהיה בזמן הגאולה, שאז נקבל כולנו את פני השכינה, שכן "ונגלה כבוד ה'", ומתוך שמחה וטוב-לבב.

באדיבות: אתר צעירי חב"ד

קרה פעם אחת ומשלחת רבנים מגדולי ישראל הגיעה לפטרבורג, בירת רוסיא, להתייצב לפני המלך ניקולאי למען ביטול גזירה אחת שגזר על עם ישראל. היה זה בתקופת "הימים הנוראים" ובימים ההם טרם היו בתי-כנסיות בפטרבורג שהיתה מחוץ לתחום המושב. אולם בעיר המלוכה היה מספר גדול של חיילים יהודיים, "חיילי ניקולאי", היה להם מנין משלהם, והרבנים באו שם להתפלל ביום הכיפורים.

כשהגיעו לתפילת ה"נעילה" בקשו הרבנים שאחד מהם יעבור לפני התיבה להתפלל את התפילה הקדושה שבכל תפילות יום הכיפורים, אולם החיילים מיאנו להיעתר לבקשה זו, וטענתם היתה זו : "רבותי, אמרו החיילים, אין ספק כי אותו אדם שאתם רוצים שיעבור לפני התיבה ראוי יותר להתפלל תפלת ה"נעילה", אך בינינו יש אחר, אשר קידש שם שמים ועבר נסיונות ויסורים רבים כל-כך שגדולים וצדיקים מי יודע אם היו יכולים לעמוד בנסיונות כאלו ולו יש "חזקה" להתפלל "נעילה". ראו, והווכחו !". בסיימם את דבריהם פרמו את חולצתו של חייל זה ולנגד עיני הרבנים נתגלה חזה מלא פצעים וחבלות מהמכות האכזריות שספג, כמעט ולא נותר אף מקום קטן אחד שלא היה מוכה ופצוע מהיסורים האיומים שעברו עליו. הרבנים עמדו מוכי תדהמה מאדם זה ואמרו בפה אחד : "בודאי. אין אף אחד מבינינו שיהא ראוי להתפלל תפילת נעילה לפני ד' יותר טוב ממנו. יעבור הוא לפני התיבה ויצליח להעתיר מפני ד' לבטל את הגזירה האיומה שחופפת על עמנו המעונה!"

טרם התחיל חייל זה את אמירת ה"קדיש" שלפני תפילת פעילה עם הניגון העתיק המיוחד ל"קדיש" זה פתח ואמר : "רבונו של עולם , עמך ישראל, עומדים בשעה זו ומבקשים מלפניך נחת מבנים, בריאות, אריכות ימים ופרנסה. האם אנו "חיילי ניקולאי" נבקש נחת מבנים? – הרי בנים אין לנו, הרי כולנו רווקים! הנבקש אריכות ימים? – הרי חיינו אינם חיים! הנבקש פרנסה? – את כדי מחייתנו אנו מקבלים בקסרקטון ! אם כן מה נבקש לעצמנו ? לעצמנו אנו אין לנו מה לבקש, ואנו מבקשים איפוא, רק בשביל, יתגדל ויתקדש שמיה רבא!

כאשר מגיעים לפיסקה "זה חליפתי זה תמורתי…" מסובבים את התרנגול או את הכסף לצדקה מעל הראש שלוש פעמים. ניתן גם להשתמש בכסף ואחרי כן לתת אותו למטרות צדקה.

טעם המנהג קשור עם עבודת המקדש ביום- הכיפורים. הכהן הגדול היה לוקח שני שעירים, אחד היה מעלה קורבן לה', ואילו השעיר השני היה משמש כפרה על חטאי עם ישראל. עליו התוודה הכהן את עוונות העם ואח"כ היה נשלח למדבר, לעזאזל', שם היו משליכים אותו מהר:- גבוה. כך גם בכפרות. התרנגול הולך לשחיטת ואנו לחיים טובים ולשלום. למותר לציין כי המנהג הוא אקט סמלי בלבד ובא לעורר אותנו לחזור בנו מכל עוונותינו, אך אין להעלות על הדעת שבסיבוב התרנגול מעל הראש "נפטרנו" מכל חובותינו.

בערב יום-כיפור מצוה להרבות באכילה ושתיה על פי מה שאמרו חז"ל כי "כל האוכל ושותה בתשיעי ,(ט' תשרי) מעל עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". זכות ההכנה לצום נחשבת כחלק מתענית. כמו כן מרבים בצדקה ביום זה, שכן זהו אחד הדברים המבטליס את רוע הגזירה. בשעות אחרי הצהרים המוקדמות מתפללים תפילת מנחה ובסיום תפילת העמידה אומרים וידוי ו"על חטא". לאחר התפילה הולכים למקוה הטחרה כדי לטבול ולהטהר לקראת היום הקדוש.

סעודה מפסקת – כשמה כן היא. מפסיקה וחוצצת בין הזמן המותר באכילה לזמן תחילת הצום. בסעודה זו יש לאכול מאכלים הנוחים לעיכול ולהמנע מאכילת דגים ומשקאות חריפים. יש לסיים את האכילה בזמן המופיע בלוח כדי להספיק ולהגיע לתפילה בבית-הכנסת המתחילה מוקדם מכפי הרגיל, קצת לפני שקיעת החמה. ביום-הכיפורים נאסרו עלינו : אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל (עור דוקא) ויחסי אישות בין איש לאשתו. גם בליל יום-הכיפורים מתפללים בטלית ולכן יש להתעטף מבעוד יום בטלית. כמו כן נוהגים ללבוש בגדים לבנים.

יום כיפור תשפ"ה 2024, מתחיל ביום שישי ט' תשרי 11/10/2024 עם שקיעת החמה.

ומסתיים למחרת י' תשרי 12/10/2024 לאחר צאת הכוכבים.

כניסת כיפור – 2024

תל אביב: 17:51

חיפה: 17:41

ירושלים: 17:31

באר שבע: 17:53

צאת כיפור 2024

תל אביב: 18:48

חיפה: 18:47

ירושלים: 18:46

באר שבע: 18:48

הדלקת נרות – נוהגים להדליק נרות נשמה לעילוי נשמת הורים שנפטרו ויש המניחים גם נרות בבית-הכנסת. אח"כ מדליקות האם והבנות שהגיעו לגיל שלוש את נרות החג ומברכות :

. לפני היציאה לבית-הכנסת מברך ראש המשפחה את צאצאיו בברכת הבנים : לבן: יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. לבת: יְשִׂימֵךְ אֱלֹהִים כְּשָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה
ובברכת כהנים ; יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

"כל נדרי" – תפילה זו פותחת את יום-הכיפורים ונאמרת כאשר ארון-הקודש פתוח ונכבדי הקהל מחזיקים ספרי תורה בידיהם ועומדים מצידי החזן. תוכנה הוא ביטול כל אותם נדרים שלא קוימו, כדי שהדבר לא יהיה מכשול בהכנסנו ליום הדין. בתחילתה אנו מכריזים: "על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירים להתפלל עם העבריינים'י, ופירושה של הכרזה זו הוא : גס אם מעשיו החיצוניים של האדם מתארים אותו כ"עבריין", הרי בליבו פנימה, בהכרת נפשו, הוא דבק בה' ותורתו ורק כורח הנסיבות הביאוהו למצבו הנוכחי. מסיימים תפילה זו בהכרזה : "ונסלח לכל עדת בני-ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה". לאחר מכן ניגשים לתפילת ערבית של יום-הכיפורים .

למחרת מתפללים שחרית כימי שבת וחג ובתפילת העמידה, כאתמול בערב, מוסיפים לומר וידוי. חזרת הש"ץ כוללת פיוטים, חלקם ע"פי סדר הא-ב וחלקם "סליחות". לאחר קריאת התורה וההפטרה נערכת בבית-הכנסת אזכרת נשמות המובאת בתפילת "יזכור". יחודה של תפילת מוסף על פני שאר תפילות היום הוא בסדר עבודת הכהן הגדול ביום-הכיפורים בזמן שבית-המקדש היה קיים הנאמרת בלחן מיוחד.

מפטיר יונה – העולה השלישי לתורה בתפילת מנחה קורא גם את ההפטרה, הכוללת את כל ארבעת פרקיו של ספר יונה , תיאור חזרתה בתשובה של עיר שלימה על כל תושביה והצלתה מפני גזירה נוראה.

תפילת נעילה – פעם אחת בשנה נוספת תפילה חמישית למנין התפילות. בשעה זו עומדים להנעל "שערי שמים" ואנו מתדפקים בשארית כוחותינו ; "פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה היום". לאורך כל התפילה נשאר ארון הקודש פתוח לרווחה. בכל מקום שעד עכשיו היינו רגילים לומר בעשרת- ימי-תשובה לשון "כתיבה" אנו אומרים כעת חתימה. בסיום התפילה מכריז החזן והקהל אחריו : "שמע ישראל ה' אלוקינו חי אחד". ואח"כ : "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שלוש פעמים רצופות. בסחף ההתרגשות, כשהלבבות נפתחים, פורצת הקריאה ; "ה' הוא האלוקים" החוזרת על עצמה שבע פעמים. בסיום התפילה תוקעים בשופר פעם אחת ולאחריה קורא כל הציבור ; "לשנה הבאה בירושלים". חסידים נוהגים אז לנגן את 'מרש נפוליאון", הוא ניגון עתיק יומין המסמל את אות הניצחון בדין. לאחר תפילת ערבית של מוצאי יום- הכיפוריס יוצאים לקדש את הלבנה. בהגיענו הביתה לאחר ההבדלה ושבירת הצום נצא לתקוע יתד ראשונה של הסוכה ובכך נגשים את העיקרון של "מצוה גוררת מצוה" ונקיים את הפסוק "וילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון".

ערוץ 'יהדותון' הפיק מדריך מצולם על כל מה שיהודי צריך לדעת על יום כיפור: איך יודעים מה ומתי מתפללים? • נעלי בד, סעודה מפסקת, נר חיים וההכנות ליום הקדוש • מה מברכים בהדלקת נרות נרות? • בית כנסת זה בית של כל יהודי • משקיעים יום בנשמה

ב. בערב יום הכפורים מצוה לאכול יותר מהרגיל.

ג. אם אדם חטא כלפי חבירו וטרם ריצה אותו, צריך הוא לרצותו – ללא שהיות – בערב יום הכיפורים.

ד. בערב יום הכיפורים בתפלת המנחה, אומרים בסיום תפלת שמונה- עשרה – "על חטא".

ה. את הסעודה-המפסקת בערב יוהכ"פ צריך לסיים מבעוד יום. ואת הצום צריך לסיים למחרתו כשהוא כבר ודאי לילה.

ו. בנים שמלאו להם 13 שנה ויום, ובנות שמלאו להן 12 שנה ויום, חייבים לצום ביום הכיפורים כל היום. – אודות צעירים יותר או חלשים וחולים – צריך לשאול את הרב.

ז. משהחל הצום בערב יוהכ"פ עד למחרתו ביוהכ"פ כשכבר ודאי לילה, אסור להתרחץ, רק בבוקר כשקמים מהשינה נוטלים הידים עד סוף קשרי האצבעות. אם נתלכלכו ידיו מותר לרחצן במים רק את המקום המלוכלך, גם לאחר יציאת-האדם לצרכיו רוחצים את הידים.

ח. ביום הכיפורים אסור לנעול נעלי עור, אף אם רק בחלקן עשויים מעור.

ט. במוצאי יום-הכיפורים צריך להבדיל "הבדלה".

י. במוצאי יוהכ"פ צריך להיות בשמחה תוך בטחון כי קבל השם יתברך את תשובתנו וחתם לנו שנה טובה.

יא. החל ממחרת יום הכיפורים עד סוף חודש תשרי – אין אומרים "תחנון".