ספר התורה מחולק לפרשיות פתוחות (המסומנות בחומשים הנדפסים באות פ) וסתומות (המסומנות באות ס). בפרשה פתוחה נשארת השורה האחרונה ריקה והפרשה הבאה מתחילה בשורה חדשה, לעומת פרשה סתומה שאין רווח בינה לבין זו שאחריה. לעיתים ישנו הבדל בין ה"קרי" ל"כתיב" דהיינו שהמילים כתובות אחרת (כתיב חסר או בשינוי אות) ונקראות בצורה אחרת (כפי שנקבעה ההלכה למשה מסיני).

גודלו של ספר התורה אינו קבוע אך ישנה הגבלה על מספר העמודות והשורות. חכמי הדורות הראשונים חילקו את התורה לסדרים: בראשית, נח, לך לך וכו' כדי שהציבור יידע אלו קטעים קוראים בכל שבת. החלוקה למניין הקרואים: שני, שלישי וכו' נקבעה כנראה בידי מי שבקי בקריאה כדי להקל על שאר הקוראים להפסיק לקריאת כהן, לוי וישראל. לעומת זאת חלוקת הפרקים בתנ"ך אין לה שום מקור בתורת ישראל ונקבעה על ידי הגויים ובמקרים רבים היא נגד ההלכה והמסורת.

ספר התורה כולל בתוכו את חמשת חומשי התורה המיועדים לקריאה בציבור (לפחות עשרה אנשים), כתובים על גבי קלף העשוי מעור בהמה טהורה בכתב אשורי (מרובע) – כתב סת"ם (המיוחד לכתיבת ספרי-תורה, תפילין ומזוזות) המעוטר בתגים שונים (כעין כתרים) על גבי האותיות, ששורטטו בידי סופר מומחה בהלכות הכתיבה וירא שמים בעזרת נוצה ודיו מיוחד.

יריעות הקלף מחוברות אחת לשניה באמצעות גידים של בהמה כשרה ונגללות סביב עמודי עץ הנקראים "עצי החיים". את ספר התורה מהדקים בחגורה ומכסים אותו ב"מעיל" העשוי ממשי או קטיפה, או בקופסת עץ או מתכת יפה. בראש הספר נוהגים לשים "כתר" העשוי מכסף או זהב. מקומם של ספרי התורה הוא ב"ארון הקודש".

נוהגים ישראל לחלוק כבוד רב לספר התורה, קמים לכבודו כשמוציאים אותו מארון הקודש או כשמכניסים אותו ונוהגים לנשק אותו. אם נפל, חלילה, ספר התורה, נוהגים לקרוע (כמנהג אבלים), לצום ולבקש מחילה.

נאמר עוד: "שמחה ממתקת דינים". לאמור, השמחה עצמה יכולה להסיר גזרות ולהמתיק את הדין. המציאות הקשה אינו אמורה אפוא להשבית את שמחת החג, אלא בדיוק להפך – זה הזמן לבטל את הגזרות והייסורים על-ידי שפע של שמחה והתעלות הרוח. ככל שאנו שמחים יותר בשמחת החג, אנו מבטיחים לעצמנו שנה שמחה וטובה יותר.

שמחה בפקודה

רבים מתקשים לעכל את הציווי לשמוח. או שיש שמחה בלב, ואז אין צורך בציווי, או שאין שמחה בלב, ואז הציווי אינו יכול ליצור אותה יש מאין. אותה שאלה אפשר לשאול גם על הציוויים: "ואהבת את ה' אלוקיך" או "ואהבת לרעך כמוך". איך אפשר לצוות על אהבה – או שאוהבים או שאין אהבה בלב.

אבל התורה בכל-זאת מצווה גם לשמוח וגם לאהוב, ומכאן שהדברים הללו נתונים בשליטתו של האדם. יש דרכים שעל-ידן אפשר לעורר רגשות, והאדם נדרש להשתמש בדרכים הללו כדי למלא את לבו אהבת ה', אהבת ישראל וגם שמחה.

שתי דרכים עיקריות מאפשרות לנו לעורר שמחה בלב – אחת מהראש והשנייה מהרגליים. מהראש – על-ידי מחשבה והתבוננות בדברים המעוררים שמחה. מהרגליים – על-ידי ריקודים וביטויי שמחה. כשאדם מתחיל לשמוח, אפילו מתוך אילוץ-מה, בסופו של דבר הוא נסחף ומתחיל לשמוח באמת.

ברור שבין שתי הדרכים, הדרך השלמה יותר היא לעורר שמחה אמיתית ופנימית בלב על-ידי התבוננות מתאימה. כשיהודי מתבונן במשמעות היותו יהודי, בגודל הזכות שניתנה לו להיות בן לעם-ישראל, באהבה שהקב"ה אוהב כל יהודי ובהשגחה העליונה המלווה אותו בכל צעדיו – אלה 'חומרים' שמהם אפשר להפיק שמחה גדולה ואמיתית.

השמחה היא כוח

כשיהודי שמח, הוא מבטא בכך את ביטחונו בה'. שמחה גם בנסיבות מעוררות דאגה מוכיחה שהאדם שם את מבטחו בקב"ה ואינו חושש משום דבר, מתוך אמונה שלמה שהכול יהיה לטובה. עצם השמחה והביטחון בה' יש בהם להשפיע על המציאות, שהדברים הרעים אכן ייעלמו ויתגלה הטוב.

שמחה וביטחון אינם סתירה לראייה ריאלית ולפעילות המתבקשת נוכח הנסיבות. מכיוון שיהודי יודע שהקב"ה רוצה כי יפעל בדרכי הטבע – הוא פועל ועושה הכול כדי להתמודד בדרכים טבעיות עם הדברים השליליים. אך לאחר שהוא עושה את כל התלוי בו, הוא בוטח בקב"ה שיעשה את חלקו ויכתיר את פעילותו של האדם בהצלחה.

בימים האלה של חג-הסוכות ושמחת-תורה עלינו לטעון את המצברים הפנימיים שלנו בשפע של שמחה. שמחה שתגבר על הדאגות והחששות, שמחה שתפיח עידוד בלבבות, שמחה שתעניק את הכוח לפעול ולעשות בימים ה'אפורים' של השנה. ואולי עצם השמחה תהפוך את הרע לטוב, ולא יהיה עוד צורך במאבקים לא-נעימים.

בימי החג הזה עלינו להתמלא אמונה וביטחון, כי הקב"ה לא יניח לעמו האהוב, השמח כל-כך במצוותיו ובתורתו, להוסיף לדשדש בביצה המדממת שאנו מתבוססים בה כשלוש שנים. מותר לנו לקוות כי ייתן בלב הקברניטים ומקבלי ההחלטות את התבונה והעוז לשים קץ לזילות הנוראה של דם יהודי ולהמשך הטרור הרצחני. והרי ל'עוז' הזה כולנו מצפים, עוז אמיתי, עוז של תורה – "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום".

הבה נשמח בשמחת התורה, וה' יעזור שתהיה בליבנו שמחה כל השנה!

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

איפה האמת? האם המהות האמיתית שלנו באה לידי ביטוי בהתנהגות היום-יומית או בדמות שאנו לובשים ביום-הכיפורים ובשמחת-תורה? מהו ה'אני' האמיתי של אותו יהודי שרוקד בעיניים בורקות עם ספר-התורה, ואילו בימים רגילים של השנה הוא מתנהג בדרך שהיא רחוקה מאוד ממה שמצווה אותה תורה?

המשחק החיצוני

ובכן, האמת נמצאת בשמחת-תורה, ואילו כל השנה זו הצגה אחת גדולה. היא גדולה משום ששחקן בהצגה משחק בדרך-כלל משחק למען הקהל, ואילו כאן המשחק מושלם כל-כך, עד שהשחקנים עצמם משתכנעים שהדמות שהם לובשים היא דמותם האמיתית. לשם כך אנו זקוקים ליום-הכיפורים ולשמחת-תורה, כדי להיזכר שבעצם כל זה הוא משחק, ואילו במהותנו האמיתית אנו בני-אדם שונים לחלוטין.

תורת החסידות משקיעה מאמץ רב כדי להחדיר תפיסה זו למוחנו ולליבנו. הנטייה הטבעית היא לשפוט אנשים על-פי התנהגותם רוב הזמן. בוחן כליות ולב הוא רק הקב"ה, ואילו אנחנו רואים את המעשים ושומעים את הדיבורים, ועל-פי זה קובעים את התייחסותנו לאדם. לכן נדרש מאיתנו מאמץ כדי להבחין במהות האמיתית שמסתתרת מאחורי ה'הצגה' הגדולה הזאת.

המשל שנתנו גדולי החסידות לרעיון זה הוא מיהלום יקר-ערך שנפל לבוץ וכוסה בשכבה עבה של רפש וטיט. מי שמביט בו במבט שטחי, ימהר להשליכו הצידה, כגוש עפר חסר-ערך. אבל מי שיודע את האמת, יחזיק בגוש עפר זה בהתרגשות, בידעו שבפנים טמון האוצר היקר. הטיט והרפש אינם אלא שכבה חיצונית, אבל מאחוריהם מצוי היהלום הזוהר.

כזה הוא כל יהודי, יהיה מי שיהיה. בתוך נפשו הוא יהלום יקר. הנקודה היהודית זוהרת ומאירה בתוך נפשו, גם אם כל ימות השנה הוא מתנכר לה ואף נלחם בה. הוא מציג כלפי סביבתו, ולפעמים אף כלפי עצמו, את שכבות הטיט והרפש. אבל אל-לנו ללכת שולל אחר ההסוואה. עלינו לזכור תמיד שבפנים מצויה הנקודה היהודית היקרה מפז.

מסר לכל השנה

כשאנו רואים את היהודי הזה מגיע בשמחת-תורה לרקוד עם ספר-התורה, זה הרגע שבו הוא מגלה את מהותו האמיתית. הוא לא היה מגיע לולא היה מרגיש שהשמחה הזאת היא גם שלו. כאן באה לידי ביטוי הנקודה היהודית שבנפשו. פתאום הוא מרגיש שגם הוא יהודי, שגם הוא אוהב את התורה, שגם הוא מתגעגע לקדושה שמסומלת בה.

ביום הזה נופלות פתאום כל המחיצות. הלמדן רוקד לצד האיש הפשוט, הפרופסור ליד השרברב, המהדר במצוות לצד הקל שבקלים. הריקוד איננו על מידת הידיעה של התורה ובשל ההקפדה על קיומה, אלא על עצם העובדה שאנחנו יהודים ועל עצם העובדה שיש לנו תורה. שמחה זו משותפת לכול, ולכן היא מקיפה את הכול.

השמחה של שמחת-תורה חותמת את חגי תשרי, וזה המסר שאיתו אנו יוצאים לחיי היום-יום של כל השנה – שכולנו יהודים חמים, אוהבי תורה ומחבביה. צריך רק להסיר בעדינות את שכבות האבק, ואז תתגלה אצל כולנו הנשמה היהודית הגדולה והשלמה.

שמחה זו של שמחת-תורה היא גם ההכנה לשמחה הגדולה שכולנו מצפים לה – שמחת הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

חג שמח.

בחיל וברעדה ניגשים בעולם החסידי לעבודת השמחה והריקודים של שמחת-תורה. רעדה – דווקא משום גדולתו וקדושתו של היום, שבו אפשר להשיג על-ידי שמחה וריקודים את מה שלא הצליחו לפעול בראש-השנה וביום-הכיפורים על-ידי בכי ודמעות.

רבי שלום דובער (נשיא חב"ד החמישי) היה מזהיר: "את ארבעים ושמונה השעות (בחו"ל) של שמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכים לייקר מאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה – על-ידי הריקודים".

אור המקדש

לא רק חסידים ואנשי מעשה רוקדים ושמחים שעות ארוכות בשמחת-תורה. האדמו"רים עצמם רקדו ושמחו, עד שהצעירים לא יכלו להדביקם. וכך מסופר על ה'צמח-צדק', שרקד בעת ההקפות ללא לאות, ואברכים צעירים ובריאים לא יכלו להדביק את קצב ריקודו ואחדים מהם נפלו מרוב מאמץ. אגב ריקודו הכריז: "רקדו יהודים, רקדו! שמחו בשמחת-התורה ותזכו לבני חיי ומזוני רוויחא".

זוגתו הרבנית דאגה לשלומו ונכנסה אל אביה, אדמו"ר האמצעי, והתאוננה על בעלה  שהוא מעייף את החסידים בריקודיו. השיב הרבי: "אצלו מאיר כעת גילוי האור של שמחת-תורה, כפי שהאיר בבית-המקדש. הוא זוכה על-ידי שמחתו לגילוי עצם נשמתו, כפי שהיא בעולם האצילות ואף למעלה מזה!"

ועוד מסופר, כי במוצאי שמחת-תורה נהג ה'צמח-צדק' להחליף את מעילו, כי המעיל שלבש בשמחת-תורה היה קרוע ורטוב מזיעה. גדולי החסידים היו נוטלים פיסת בד מהבגד לשם הצלחה וסגולה בתורה ועבודה.

פעם אחת, בשמחת-תורה אצל רבי שלום דובער, נכנסו לבית-המדרש יהודים כאלה שבכל השנה לא היו שייכים לתורה, והצטרפו לריקודים. עמד חסיד אחד מן הצד, הביט בהם וחייך מתוך גיחוך. הרבי, שהבחין בכך, הקפיד עליו ואמר לו: "מחלל אתה את הקודש!"

ללמוד בשמחת-תורה

פעם אחת, בסעודת היום של שמחת-תורה אצל רבי יוסף יצחק (קודמו וחותנו של הרבי מליובאוויטש), רקדו החסידים ושרו זמן רב. ככלות הריקוד נענה הרבי: "אדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן – אומר בספר התניא בשם רבותיו, שאילו היה נמצא מלאך במעמד עשרה מישראל, אף שאינם מדברים דברי תורה – הייתה נופלת עליו אימה ופחד, עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי. אם-כן שערו-נא, מריקוד כזה של עדת יהודים בלי עין-הרע, ונוסף על כך מן הכוונות הטובות שהיו לכל אחד מהם בעת הריקוד – איזו קנאה מקנאים בזה המלאכים!", והרבי ציווה להוסיף לרקוד ולשיר.

סיפר פעם הרבי מליובאוויטש: "פעם הצעתי לכבוד חותני להוציא-לאור קונטרס ובו מאמר חסידות לקראת שמחת-תורה. נענה הרבי, כשבת-שחוק על שפתיו: 'בשמחת-תורה יתיישבו ללמוד?!'… אולם בסופו של דבר מסר הרבי מאמר חסידות כדי ללמדו בשמחת-תורה, והיו כמה וכמה שאכן למדו את המאמר בשמחת-תורה". 

אמר פעם רבי יוסף יצחק: "יושב יהודי בביתו החשוך, הוא רעב ומתהלך בבגד קרוע. האישה והילדים חלושים ושבורים. ליבו בוכה בקרבו על מצבו. תוך כדי כך הוא נזכר שהיום שמחת-תורה. קרן אור של זיכרונות שמחים עוברת כברק בקרבו. הוא רץ לבית-המדרש להקפות, ומשליך עצמו אל המעגל. הוא תופס ב'עץ-חיים' של ספר-התורה וצועק 'שישו ושמחו בשמחת-תורה'. לא רק מלאכי מעלה, אלא אף הנשמות הגבוהות, נשמות הצדיקים, מתקנאות במסירות-הנפש הגדולה הזאת. עם יהודים כאלה עלינו ללכת להקפות".

שמחת תורה, כשיכריז הגבאי על תחילתן של ה"הקפות". קהל המשתתפים מורכב מכל גווני האוכלוסייה. בין העומדים ניתן לראות רבנים ותלמידי ישיבת אשר לימוד התורה ממלא את כל סדר יומם, וגם כאלו שבאים מידי יום או מספר פעמים בשבוע להשתתף בשעורי התורה המתקיימים במקום.

טבעי הדבר שכל אלו באו היום לשמוח בשמחת התורה. אך מה עם אותה קבוצה גדולה של יהודים אשר במשך השנה אין לה כל קשר, גלוי לפחות, עם התורה ובפרט בכל הקשור ללימוד התורה, מה להם ולשמחה זו?

הגיע הזמן והגבאי החל קורא לאנשים שונים לבוא וליטול בידם את ספרי התורה. ההקפה הראשונה החלת וכולם סובבו את בימת קריאת התורה. מעניין: כל הזמן רוקדים ושרים כשספרי התורה סגורים – בבגד קטיפה או כארגז – והרי מטרתה של התורה שנלמד לאורכה ולרוחבה, האם לא היה נכון יות , שיציינו את שמחת התורה בדרך של לימוד דווקא? אולי לערוך כינוס בו יוצגו נושאים מן התורה וידברו על גדלות חכמת התורה? לעומת זאת כשרוקדים עם ספרי התורה הסגורים לא ניתן , לראות אפילו אות אחת מהתורה?

עומק התורה

נאמר בתלמוד כי כאשר ילד מתחיל לדבר אזי הדבר הראשון שמלמדים אותו הוא הפסוק: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב"  מתוך פרשת ('וזאת הברכה'). המשמעות הפשוטה של הפסוק היא שהתורה ניתנה בירושה לכל אחד מישראל. בניגוד למתנה, אשר נמדדת לפי מקבל המתנת, גילו והשכלתו, הרי הירושה ניתנת אפילו לתינוק בן יומו הזכאי לה.

כך גם התורה, על כל סודותיה, ניתנת לכל אחד ואחד מישראל מיום צאתו לאוויר העולם. אמנם לכאורה תמוה: מה לילד קטן ולכל התורה עם הענינים העמוקים שבה?

בכדי שנבין זאת עלינו להבחין בין עצם התורה ובין לימוד והבנת התורה. עצם התורה אינו קשור בהבנה והשגה. הוא שייך לנשמה וניתן לכל אחד מישראל. ההבדלים נמצאים רק במידת הידיעה שבתורה והלימוד בה. ב"שמחת תורה" השמחה אינה קשורה בלימוד וידיעת התורה, שאילו כך היו פני הדברים היה הבדל עצום בין הרבנים ותלמידי החכמים ליהודים הפשוטים; הראשונים היו שמחים יותר בתורה, כיון שלמדו ועסקו בה כל השנה, אבל האחרים אולי לא היו שמחים כלל.

למעשה השמחה היא על עצם העובדה שיש לנו את התורה שניתנה לנו על ידי הקב"ה. לכן השמחה שייכת לכולם במידה שווה וגם ליהודי שאינו יודע אפילו אות אחת בתורה. הוא שמח על היותו יהודי, על הקשר של עם ישראל עם הקב"ה ועל כך שהקב"ה נתן לנו את תורתו. אפילו אם הוא לא יודע מהי התורה, אבל הוא יודע שהתורה היא דבר יקר ונפלא שאין כמוהו בכל העולם ולכן אף הוא משתתף פעיל בשמחה.

גם היהודי הלמדן, הבקיא בכל מכמני התורה, שמח על עצם נתינת התורה ולא על החכמה שלמד, שהרי הוא יודע שככל שילמד ויעמיק לעולם לא יגיע לסופה שהרי זו אין סופית היא. לכן אין הוא שמח על מידת ידיעתו ולימודו אלא על עצם העובדה שהקב"ה נתן לנו את התורה.

על פי האמור מובן מדוע רוקדים ב"שמחת תורה" כשספר התורה סגור בצורה שאי אפשר ללמוד בו. כך אנו מציינים כי השמחה אינה בלימוד והשגת התורה אלא בעצם נתינתה.

הרגליים של התורה

מבחינה מסוימת אפילו קל לו ליהודי הפשוט לשמוח יותר מיהודי הלמדן. הלמדן, הרגיל ללמוד כל דבר ולהבינו על כל צדדיו, יתקשה להניח לרגע את שכלו וידיעותיו ולשמוח בעצם התורה, לעומתו, היהודי הפשוט מגיע בקלות רבה יותר אל הנקודה האמיתית של שמחת תורה והשמחה אצלו אפילו גדולה יותר, כל זאת דווקא בגלל פשטותו.

רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, האדמו"ר הקודם מחב"ד, היה אומר שהתורה רוצה להקיף את בימת קריאת התורה אולם מאחר ואין לה רגליים משמש היהודי רגליים לספר התורה ומוליכו סביב הבימה כמו רגליים המוליכות את הראש.

בעומק יותר זהו ענינה של קבלת עול. כמו שהרגליים בטלות אל הראש ומוליכות אותו להיכן שהוא חפץ, כך היהודי מקבל על עצמו עול שמים ובטל כלפי התורה.

במשך כל חגי חודש תשרי ראינו את הדרישה וההתעוררות לאחדות ישראל. החל מראש השנה עליו נאמר: "אתם ניצבים היום כולכם" ועד לאחר חג הסוכות בו אגדנו את ארבעת המינים המייצגים את כל סוגי היהודים בעם ישראל, הרי שכעת, בהגיענו לשמחת תורה, מתבטאת האחדות עמה בקשר העמוק של כל יהודי אל התורה ללא הבדל בין אחד לשני והשמחה שורה על כולם.

שמחת תורה ב"בית הכנסת של החיילים", אשר בעיירה ס. ברוסיה הצארית – היה מחזה מיוחד במינו. במקום הזה אפשר היה לראות שמחה אמיתית של יהודים ששמחו עם התורה, כי על כן היה בית כנסת זה מיוחד במינו רוב מתפלליו היו קנטוניסטים לשעבר.

המחזה המרהיב ביותר נתגלה לעיני הצופים, כאשר בנקודת השיא של העליצות, קם אחד החיילים הותיקים וברקדו עם התורה בזרועותיו, הוא קרע את חולצתו בגלותו בכך סימני חתכים עמוקים בחזהו ועל כתפיו והוא שר בקול רם : "תורה, תורה, אני אוהב אותך". בגמר ההקפות היו צעירים מקיפים את החייל בדימוס ומבקשים ממנו, שיספר להם על החתכים שבגופו. הם הקיפו אותו מכל צד והאזינו לסיפורו בנשימה עצורה. וזה מה שהוא סיפר:

"הייתי ילד בן שמונה, כאשר אבי, הרב שלמה ז"ל, קיבל הוראה למסור 20 בחורים מעירינו לצבא הצאר.

"בעיר קמה צעקה גדולה. לכל אותם הורים, שהיו להם בנים בגילי, נחשב יום זה כיום אבל. אילו מתו כל הילדים בעיירה ממגפה במשך יום אחד, לא נחשב הדבר לאסון גדול כל כך, כמו הגזרה של מסירה לצבא.

"בבית אבי התאספו כל ראשי הקהילה. אחדים מעשירי המקום הציעו סכומי כסף גדולים לקופת הקהילה, אם בתמורה לכך יוותרו על בניהם. אולם אבי לא נתפתה לכך. הוא דרש יחס שווה אל כל הילדים, והציע כי יוחלט עפ"י הגורל מי ילקח לצבא ומי ישאר בבית.

"ככל שהייתי צעיר, הבנתי יפה את גודל הטרגדיה, העומדת להתרגש על ילדי העיירה, לרבות אותי עצמי. בשוכבי על מטתי, מנסה להרדם, שמעתי את קולות הויכוח מהחדר הסמוך. "ומה עם דוידל שלך?!" – רטט עבר בי, כאשר שמעתי את שמי מוזכר בפי המתוכחים. "מובן מאליו, כי גם הוא לא יהיה יוצא מהכלל" – שמעתי את אבי משיב.

"הישיבה נמשכה כמעט כל הלילה, אולם אני נרדמתי לפני שהיא נסתיימה.

כאשר התעוררתי בבוקר, מצאתי את אמי יושבת ליד מטתי, עיניה אדומות מבכי ומחוסר שינה. היא חבקה אותי ודמעותיה נשרו על כתפי.

"המילים היו מיותרות, הבנתי, שעלה בגורלי להיות בין אותם בחורים, שישלחו הרחק מבתיהם ואולי לעולם לא אראה שוב את הורי.

"אל תבכי אמא – אמרתי – אני אחזור.

"מה שאני דואגת. דויד'ל – אמרה אמי – אם אתה תחזור כיהודי. הייתי מעדיפה לראות אותך מת, מאשר לראותך גוי.

"אמא, אני תמיד אשאר יהודי – אמרתי לה בצורה החלטית. מחזה זה חזר על עצמו, כאשר ישבתי על ברכיו של אבי, בחדר הקטן בו הוא נהג ללמוד. הוא דבר אלי שעה ארוכה. בעיניו לא נראו דמעות, אולם אני ידעתי, שלבו נשבר בקרבו.

"זה היה סופו של אבי: שבוע לפני שהילדים נלקחו, הוא מת.

"ימים אחדים לאחר מכן, באו לעיירה שני אנשים זרים. לפי דבריהם הם באו לקנות כבשים מהאכרים בסביבה. שמועות שפשטו אמרו, שאלה הם חוטפי ילדים. אנשים לחשו, כי הללו שוחדו ע"י העשירים, כדי שישאירו את ילדיהם ושיחטפו במקומם ילדי עניים. תוכנית השויון שהגה אבי המנוח הושמה, איפוא, תודה לא-ל.

"ביום בו באו החוטפים לעיירה, נראה המקום, כאילו יש בו רק מבוגרים וזקנים. כל הילדים הוחבאו וגם אותי החביאה אמא במרתף.

"אחר כך באו החוטפים לביתנו, שמעתי קולות גסים ורעש מוזר, כאילו אנשים מתגוששים ואחר כך שמעתי משהו נופל לארץ והיה נדמה לי שזה גוף חסר חיים. לא יכולתי להשאר יותר במקום מחבואי. רצתי החוצה וצעקתי: אמא את בסדר? תני לי לצאת החוצה!"

"כעבור רגע תפשו אותי ידים איתנות וסחבו אותי החוצה. ראיתי את אמי מוטלת על הרצפה, לחמתי כארי, אך ללא כל תוצאות. מה שנותר לי, זה לבכות ולצעוק: פראי אדם, הרגתם את אמי!

"אמך תהיה בסדר גמור – אמרו לי – עכשיו תהיה ילד טוב, אחרת תצטער.

"לקחו אותנו והכניסונו לשני קרונות. קשרו אותנו יחד ואת קצה החבל קשרו לדופן הקרון. כל העיירה יצאה, כדי לראות אותנו יוצאים ולפתע ראיתי גם את אמי בין ההמון. לעולם לא אשכח רגע זה. משמר מזויין הקיף את הקרונות שלנו והרחיק מהם את המתקהלים. אולם לפתע הצליחה אמא להתקרב וזרקה לי חבילה קטנה. אל תשכח את הבר מצווה שלך – במילים אלה היא נפרדה ממני.

בחבילה היה זוג תפילין וסידור תפילה קטן. אולם הבר מצווה שלי היה עדיין רחוק מאוד, "ובכן לא אספר לכם מה עבר עלי בשלוש השנים הבאות שנים בהן עברתי "אימונים". לא היו אלה אימונים צבאיים, אלא הכנה שיטתית לשמד, תוך מכות ועינויים כאשר סרבנו לאכול בגילוי ראש, או לנשק את הצלב. ואנחנו תמיד סרבנו.

בשנים הללו נחשבתי כראש הקבוצה שלי. בהיותי בנו של רב והעובדה שלמדתי יותר מאשר הבחורים האחרים – כל זה גרם לכך שכולם פנו אלי וביקשו ממני עצה והדרכה וגם עידוד בעת צרה, ידעתי שאם אראה את הסימן הקל ביותר של חולשה, ישברו הבחורים וה"אימונים" ישיגו את מטרתם.

"עובדת היותי ראש הקבוצה נודעה איך שהוא לסמל שלנו, שהיה אחראי לאימון קבוצתנו. מכאן ואילך הוא רכז את כל מאמציו כדי לשבור אותי. הוא החליט. שאני אשמש דוגמה לאחרים, בהתנכרות לאמונת אבותי.

"מלאכתם לא היתה קלה, אולם החתכים העמוקים שעל גופי יעידו, כי גם לי לא היה קל.

"יום אחד, אחרי מכות רצחניות שהרביצו לי, הביאו אותי לפני הסמל. במקום נכח גם כומר והוא ניסה את כחו בהטפה ידידותית. השנים התלבשו עלי ודברו בלי הרף. כאשר אחד מהם הפסיק, כדי לנוח קמעה, המשיך חברו את השיח המרתוני. סיפרו לי על העתיד המזהיר הצפוי לי, הקריירה הגדולה שאני עתיד לעשות באקדמיה הצבאית, המדים הנוצצים של גנרל, הכבוד וההשפעה של מושל; ולעומת זאת, אם אסרב, אמות מות נבלים ושוב לא אראה את אמי.

"הם דברו ודברו, אולם אני אפילו לא שמעתי בדיוק מה שהם מדברים. מה שהרגשתי היה כאב חד בכל גופי וצמא ששיתק את לשוני. בקשתי שיתנו לי מים לשתות. הסמל מלא כוס מים, אולם כאשר הושטתי את ידי כדי לקבלה, הוא לא נתן לי את הכוס, אלא דרש קודם שאתן להם תשובה. בקשתי שיתנו לי את המים ואני אתן להם תשובה תוך ימים. הסמל והכומר החליפו מבטים ואני הורשתי לשתות את המים.

"שלושת הימים הבאים היו הגרועים ביותר בחיי. שכבתי על דרגשי, כשכל גופי בוער מכאב, אך גרוע מזה היה מצבי הנפשי. האוכל להחזיק מעמד? – שאלתי את עצמי. ואולי אכנע ? אולם אחר כך חשבתי על האחריות שיש לי כלפי שאר הבחורים ועל הורי והחלטתי לא, לא, לא , וכך התנדנדתי כמשך שלשה ימים, אחוז ספקות בין כן ולא.

לבסוף הגיע הלילה האחרון שלפני היום הגורלי. הסמל "שלי" בא אלי יאמר לי: אתה נראה יפה בחורי. מחר יהיה לנו יום גדול, נכון?

"נכון מאוד – השבתי. הוא הלך ממני מלא שביעות-רצון וסיפוק, בטוח בכך, כי מחר יחוג את נצחונו. כאשר הגנרל יטפח לו על השכם ויאמר יישר כחך איוו! ואילו הכומר יברך אותו ויבטיח לו גן עדן, על שהצליח להציל נשמה תועה אחת.

"באותו הלילה חלמתי חלום מוזר. בחלומי והנה אני שוב בעיירתי הקטנה אשר על שפת נהר קטן, ואני קופץ לתוך הנהר כדי לשחות. לפתע הרגשתי עוית נוראה ולא הייתי מסוגל להמשיך בשחיה. נבהלתי מאד והנשימה נעתקה ממני. רציתי לצעוק ולבקש עזרה, אולם לא הייתי מסוגל להוציא הגה מפי. התחלתי לשקוע במים ואז הבחנתי בקש שצף לידי. בייאושם של אנשים הטובעים במים, הושטתי את ידי ורציתי לתפוס את הקש. והנה לפתע פתאום הפך הקש לשרשרת זהב, אשר הקצה האחד שלה היה מהודק לאילן שעמד על שפת הנהר. כאשר התבוננתי היטב בשרשרת, שאת קציה החזקתי עתה בידי, הבחנתי כי היא עשויה חוליות חוליות, אשר גדלו ככל שהן רחקו ממני. לאחר מכן ראיתי מלים חרותות כתוך החוליות וכאשר הסתכלתי היטב, יכולתי לראות את השמות אברהם, יצחק, ויעקב חרותות על החוליות הגדולות ביותר ואחריהן חוליות רבות ועליהן שמות המוכרים לי מהתורה. כאשר הסתכלתי על החוליה שלי, ראיתי את שמי חרות עליה ולפניה חוליה, שעליה חרות שם אבי.

"לרגע קט הרגשתי את עצמי בטוח ומאושר, אולם לאחר מכן ראיתי, לצערי הגדול, כיצד החוליה שלי נשברת ונשמטת לאט לאט משאר החוליות ואני אטבע במים…

"לא, לא! – צעקתי – לא לשבור, לא לשבור.

"התעוררתי בצעקות ולבי נשבר בקרבי. שכבתי ובכיתי עד שהאיר הבוקר. "אולם הכינוסים הגדול היה מלא מפה לפה. על הבמה ישבו אנשי צבא וביניהם גם הסמל שלי והכומר. באולם עצמו היו טירונים יהודיים רבים, הן מהקבוצה שלי והן מקבוצות אחרות, ששרתו ביחידות סמוכות. מסתבר, כי הם תכננו לכבוד ה'שמד' המצופה שלי, הצגה גדולה.

"כאשר הובילו אותי לאחר כבוד אל הבימה ובקשו אותי להכריז חגיגית על רצוני לעזוב את היהדות ולהיות לנוצרי, לא השבתי להם מיד. במקום זאת הסתובבתי כלפי האולם ונתתי מבט מלא עידוד אל חברי היהודים, לאחר מכן הסתכלתי בקיר שלידי, עליו היו תלויים חרבות וכל מיני כלי מלחמה ולבסוף נשאתי את עיני דרך החלון אל השמים הכחולים.

"היושבים ליד הבימה החלו לגלות סימני חוסר סבלנות. הם פנו אלי ולחצו עלי להגיד כבר את אשר הם מצפים ממני שאגיד. ברגע זה נגשתי אל הקיר והורדתי משם קרדום קטן. שבתי אל השולחן, הנחתי עליו שלוש מאצבעותי – נזהרתי לא לשים את האצבע שעליה קיוותי לכרוך תפילין באחד הימים – ולפני שמישהו יכול היה להבחין במתרחש, הרימותי את הקרדום וקיצצתי בתנופה אחת קצות שלש אצבעותי.

"זוהי התשובה לשלשה ימים שנתתם לי" – אמרתי והדם שקלח מאצבעותי ניתז על פניהם של יושבי הבמה. לאחר מכן התעלפתי".

הקנטוניסט הזקן הפסיק לרגע את סיפורו והביט בגאוה על יד שמאלו, שקצות אצבעותיה היו חתוכים. הוא לא הוסיף לסיפורו מאומה, אולם אנחנו ידענו, שהיה זה הוא, הקנטוניסט הצעיר, ששם לאל את בצוע הצץ האכזרי של הצאר נקולאי וגרם לבסוף לביטולו. מסתבר, כי סיפור גבורתו של הנער ומסירות נפשו למען ערכי אמונתו, הפכו לשיחת היום בחצר המלכות והצאר השתכנע, כי כל עוד קיימים נערים יהודיים כאלה, אין לו סיכוי להצליח בדיכוי העם היהודי ובהבאתו לידי כך, שימיר את דתו.

הבטנו בהערצה בקנטוניסט הזקן, אולם הוא ככר קפץ ממקומו והלך לרקוד עם ספר התורה, ומיד הרים קולו בשירה ובזמרה : "שישו ושמחו בשמחת תורה".

המספר שבע, כידוע, הינו מספר בעל משמעות יסודית ושיטטית ביהדות.

שבעת ימי השבוע,
שבעה רקיעים,
שבע שנים – הינו מחזור לענין שמיטה ויובלות: השביעית היא שנת השמיטה (שהיא קודש לה’). שבעה מחזורים של שבע שנים מביאים לשנת ה"יובל",
שבעת קני המנורה,
שבעת ימי הפסח והסוכות,
ימי ספירת העומר – שבע שבועות (מפסח עד שבועות),
וכמובן – שבע הספירות/המידות (שבקבלה): חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. התפילות בכל אחת מן ההקפות, עוסקת באחת הספירות.
כך גם מקובל שהכלה מקיפה את החתן (תחת החופה) שבע הקפות.

בעת כניסת בני ישראל לארץ-ישראל, בתום המסע המדבר, נצטווה יהושע בן-נון (פרק ו’) שהכהנים ישאו את ארון ברית ה’ ויקיפו את חומת יריחו במשך שבעה ימים, וביום השביעי לקיים שבע הקפות, סביב יריחו, כאשר הכהנים נושאים את ארון ברית ה’, ותקעו בשופרות וכו’. ואז נפלה חומת יריחו.

ועוד דוגמאות רבות.

לענין ההקפות הנערכות בארץ במוצאי שמחת תורה, הנקראות "הקפות שניות". בעדות מסויימות נהגו לשמוח עם התורה, בחצר בית הכנסת, משעות הצהריים, ולא החזירום עד הערב. וכמקובל – כאשר מכניסים ספר תורה לבית הכנסת, עורכים הקפות. לפיכך קיימו הקפות גם בערב. אחרים המשיכו בשמחת עד הערב, כדי שיוכלו לחזק את השמחה עם כלי זמר (שהשימוש בהם אסור ביום-טוב משום קדושת היום). כיום כל העדות נוהגים לקיים הקפות שניות, ולו מן הטעם של הזדהות עם יהודי חוץ-לארץ החוגגים את שמחת תורה למחרת שמיני עצרת, ומקיימים "הקפות שניות" (פעם ראשונה בליל שמיני עצרת ופעם שנייה בליל שמחת-תורה של גלויות).

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

יריד החגים

חודשי השנה משולים לקרונות הרכבת שאת כולם מוביל הקטר, הלא הוא חודש תשרי, ממנו אנו שואבים כוחות רוחניים למשך כל השנה. מהו ה"שלל" הרוחני שהרווחנו ב"יריד" החגים בחודש האחרון?

בראש-השנה המלכנו את הקב"ה וקיבלנו עלינו את עול מלכותו, הרגשה שתלוה אותנו כל השנה בקיום המצוות. ביום-כיפור התחרטנו על מעשינו ושבנו בתשובה שלימה, החלטה זו תשפיע על מעשינו בשנה החדשה. בסוכות ראינו שלמרות ההבדלים בין ארבעת המינים המייצגים את כל השכבות בעם ישראל יש להתאגד יחד, ועל אחדות זו נשמור בכל תחום בחיינו. בשמחת-תורה שמחנו ורקדנו עם התורה ובאותה דביקות נמשיך לשמוח ולאהוב את התורה הקדושה.

הנה כי כן, חגי ונשרי נותנים לנו דחיפה רבת עוצמה לקראת ההתמודדות עם עסקי החול במשך כל ימות השנה. טבעי הדבר שכוחות אלו ניתנים דווקא לפני חודש מר-חשוון כדי להדגיש את מטרתם – להמשיך ולהכניס לתוך שגרת החיים הרגילה את אותה קדושה רוחנית ש"קנינו" בחודש תשרי ולהגביר את עניני היהדות בסדר יומנו. המבחן האמיתי מתחיל עכשיו, כשאנו יוצאים אל העולם, טרדותיו ובעיותיו.

ויעקב הלך לדרכו

ביטוי לירידה זו מאוירת הקדושה לחיי החולין אנו מוצאים במנהג עתיק יומין להכריז בשלהי חודש תשרי בבית הכנסת את הפסוק מספר בראשית (לב, ב): "ויעקב הלך לדרכו". בכל מילה בתורה אנו יכולים למצוא עולם מלא וללמוד הוראה בחיים ובפרט בפסוק האמור שזוהי מטרת הכרזתו:

יעקב –  'יעקב' ו'ישראל' הם שני שמות שמציינים את עם ישראל. אלא ש'ישראל' (מלשון "שר אל" ואותיות "לי ראש") מציין את עליונותו של העם היהודי, בהיותו מעל כל מגבלות העולם ואשר בכוחו לשנות ע"י מעשיו ותפילותיו את סדרי הטבע.

'יעקב' לעומת זאת (מלשון "וידו אוחזת בעקב עשיו") מתייחס ליהודי הפשוט השב בסיום תקופת החגים לעסקי החולין.

ממשיך הפסוק ומורה לו: הלך – אל לו לעמוד ולהישאר בדרגתו. ההליכה האמיתית מתבצעת בעקירה לגמרי ממקומו הקודם ועליה לדרגה נעלית יותר. גם אם הוא חושב לרגע שמצבו הרוחני שפיר וטוב אין נמנעת ממנו הדרישה ל"הלך" ולעלות במעלות הרוחניות.

זהו תפקידו של האדם בניגוד למלאכים שנקראים "עומדים" כמו שנאמר "ילכו מהיל אל חיל". אך מהו הכיוון?

לדרכו – באותם עניינים שהם לכאורה דרכיו וצרכיו הפרטיים עליו להפיח את רוח הקדושה "בכל דרכיך דעהו". גם בעסקי הפרנסה ואפילו אכילת ושתייה ושאר ענייניו הגשמיים יש ליהודי תפקיד רוחני – להעלותם ולזככם באמצעות אותם "כלים" ש"קנינו" בחודש תשרי האחרון. להכניס גם בעסקים את אותה תחושה ואוירה של ראש-השנה – קבלת עול מלכות שמים, או את אווירת השמחה בתורה שהרגשנו בשמחת-תורה, וכך הלאה. וכאמור דברים אלה מכוונים לכל אחד, אפילו למי שהוא בבחינת "עקב" – בתחילת דרכו בשבילי היהדות.

דרך המלך

עניין נוסף שניתן ללמוד מן המילה "דרכו" :

שלמותה של הדרך, דרך המלך, מתבטא בכך שהיא מחברת את הפינה הכי רחוקה מעיר הבירה אל היכל המלך. נשמת היהודי ירדה מהיכלו של מלך מלכי המלכים הקב"ה כשעליה מוטלת שליחות חשובה ביותר; לזכך ולהעלות את העולם הגשמי והתחתון אליו נשלחה עד תכלית המטרה. כמו בדרך המלך, חיבור הפינה הכי רחוקה עם הקב"ה, מלכו של עולם.

לכן אין להסתפק רק בהחדרת הקדושה בעניינים הפרטים בעסק או בבית, יש גם לסלול את הדרך הלאה עד לפינה הכי רחוקה, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, ולהאירה באור התורה והיהדות. במילים פשוטות יותר: לדאוג גם ליהודי השני ובפרט לזה שנמצא בריחוק לעת עתה מחיי תורה ומצוות.

גדולי ישראל הדגישו את חשיבותה של שבת זו "שבת בראשית – כמקום והתחלה לכל ימות השנה ממנה הם שואבים את הכח והחיות.

ברוח זו אומר האדמו"ר בעל ה’צמח צדק’ כפי שהאדם מתייצב בשבת בראשית – כך תתנהל כל השנה כולה.

כשהאדם מתנהג בהרחבה – מאריך ומהדר בכל ענייני השבת, יתבטא הדבר במשך השנה בהרחבה בגשמיות וברוחניות.

ויעקב הלך לדרכו

בקהילות רבות נהוג להכריז בתום ימי החג את הפסוק: "ויעקב הלך לדרכו" לעורר את היהודי ("יעקב") להמשיך באותה דרך של שמחה וקדושה ששרתה עליו בתקופה האחרונה בימי החול הבאים לקראתו. האלפים שהיו באים לקבל "כוס של ברכה" מידו של הרבי – במוצאי החג – זכו לשמוע הכרזה זו מהרבי עצמו.

אז בוא ותתחיל שנה טובה ברגל ימין ובשבת הקרובה היה כמה שיותר יהודי טוב!