שמחת תורה ב"בית הכנסת של החיילים", אשר בעיירה ס. ברוסיה הצארית – היה מחזה מיוחד במינו. במקום הזה אפשר היה לראות שמחה אמיתית של יהודים ששמחו עם התורה, כי על כן היה בית כנסת זה מיוחד במינו רוב מתפלליו היו קנטוניסטים לשעבר.

המחזה המרהיב ביותר נתגלה לעיני הצופים, כאשר בנקודת השיא של העליצות, קם אחד החיילים הותיקים וברקדו עם התורה בזרועותיו, הוא קרע את חולצתו בגלותו בכך סימני חתכים עמוקים בחזהו ועל כתפיו והוא שר בקול רם : "תורה, תורה, אני אוהב אותך". בגמר ההקפות היו צעירים מקיפים את החייל בדימוס ומבקשים ממנו, שיספר להם על החתכים שבגופו. הם הקיפו אותו מכל צד והאזינו לסיפורו בנשימה עצורה. וזה מה שהוא סיפר:

"הייתי ילד בן שמונה, כאשר אבי, הרב שלמה ז"ל, קיבל הוראה למסור 20 בחורים מעירינו לצבא הצאר.

"בעיר קמה צעקה גדולה. לכל אותם הורים, שהיו להם בנים בגילי, נחשב יום זה כיום אבל. אילו מתו כל הילדים בעיירה ממגפה במשך יום אחד, לא נחשב הדבר לאסון גדול כל כך, כמו הגזרה של מסירה לצבא.

"בבית אבי התאספו כל ראשי הקהילה. אחדים מעשירי המקום הציעו סכומי כסף גדולים לקופת הקהילה, אם בתמורה לכך יוותרו על בניהם. אולם אבי לא נתפתה לכך. הוא דרש יחס שווה אל כל הילדים, והציע כי יוחלט עפ"י הגורל מי ילקח לצבא ומי ישאר בבית.

"ככל שהייתי צעיר, הבנתי יפה את גודל הטרגדיה, העומדת להתרגש על ילדי העיירה, לרבות אותי עצמי. בשוכבי על מטתי, מנסה להרדם, שמעתי את קולות הויכוח מהחדר הסמוך. "ומה עם דוידל שלך?!" – רטט עבר בי, כאשר שמעתי את שמי מוזכר בפי המתוכחים. "מובן מאליו, כי גם הוא לא יהיה יוצא מהכלל" – שמעתי את אבי משיב.

"הישיבה נמשכה כמעט כל הלילה, אולם אני נרדמתי לפני שהיא נסתיימה.

כאשר התעוררתי בבוקר, מצאתי את אמי יושבת ליד מטתי, עיניה אדומות מבכי ומחוסר שינה. היא חבקה אותי ודמעותיה נשרו על כתפי.

"המילים היו מיותרות, הבנתי, שעלה בגורלי להיות בין אותם בחורים, שישלחו הרחק מבתיהם ואולי לעולם לא אראה שוב את הורי.

"אל תבכי אמא – אמרתי – אני אחזור.

"מה שאני דואגת. דויד'ל – אמרה אמי – אם אתה תחזור כיהודי. הייתי מעדיפה לראות אותך מת, מאשר לראותך גוי.

"אמא, אני תמיד אשאר יהודי – אמרתי לה בצורה החלטית. מחזה זה חזר על עצמו, כאשר ישבתי על ברכיו של אבי, בחדר הקטן בו הוא נהג ללמוד. הוא דבר אלי שעה ארוכה. בעיניו לא נראו דמעות, אולם אני ידעתי, שלבו נשבר בקרבו.

"זה היה סופו של אבי: שבוע לפני שהילדים נלקחו, הוא מת.

"ימים אחדים לאחר מכן, באו לעיירה שני אנשים זרים. לפי דבריהם הם באו לקנות כבשים מהאכרים בסביבה. שמועות שפשטו אמרו, שאלה הם חוטפי ילדים. אנשים לחשו, כי הללו שוחדו ע"י העשירים, כדי שישאירו את ילדיהם ושיחטפו במקומם ילדי עניים. תוכנית השויון שהגה אבי המנוח הושמה, איפוא, תודה לא-ל.

"ביום בו באו החוטפים לעיירה, נראה המקום, כאילו יש בו רק מבוגרים וזקנים. כל הילדים הוחבאו וגם אותי החביאה אמא במרתף.

"אחר כך באו החוטפים לביתנו, שמעתי קולות גסים ורעש מוזר, כאילו אנשים מתגוששים ואחר כך שמעתי משהו נופל לארץ והיה נדמה לי שזה גוף חסר חיים. לא יכולתי להשאר יותר במקום מחבואי. רצתי החוצה וצעקתי: אמא את בסדר? תני לי לצאת החוצה!"

"כעבור רגע תפשו אותי ידים איתנות וסחבו אותי החוצה. ראיתי את אמי מוטלת על הרצפה, לחמתי כארי, אך ללא כל תוצאות. מה שנותר לי, זה לבכות ולצעוק: פראי אדם, הרגתם את אמי!

"אמך תהיה בסדר גמור – אמרו לי – עכשיו תהיה ילד טוב, אחרת תצטער.

"לקחו אותנו והכניסונו לשני קרונות. קשרו אותנו יחד ואת קצה החבל קשרו לדופן הקרון. כל העיירה יצאה, כדי לראות אותנו יוצאים ולפתע ראיתי גם את אמי בין ההמון. לעולם לא אשכח רגע זה. משמר מזויין הקיף את הקרונות שלנו והרחיק מהם את המתקהלים. אולם לפתע הצליחה אמא להתקרב וזרקה לי חבילה קטנה. אל תשכח את הבר מצווה שלך – במילים אלה היא נפרדה ממני.

בחבילה היה זוג תפילין וסידור תפילה קטן. אולם הבר מצווה שלי היה עדיין רחוק מאוד, "ובכן לא אספר לכם מה עבר עלי בשלוש השנים הבאות שנים בהן עברתי "אימונים". לא היו אלה אימונים צבאיים, אלא הכנה שיטתית לשמד, תוך מכות ועינויים כאשר סרבנו לאכול בגילוי ראש, או לנשק את הצלב. ואנחנו תמיד סרבנו.

בשנים הללו נחשבתי כראש הקבוצה שלי. בהיותי בנו של רב והעובדה שלמדתי יותר מאשר הבחורים האחרים – כל זה גרם לכך שכולם פנו אלי וביקשו ממני עצה והדרכה וגם עידוד בעת צרה, ידעתי שאם אראה את הסימן הקל ביותר של חולשה, ישברו הבחורים וה"אימונים" ישיגו את מטרתם.

"עובדת היותי ראש הקבוצה נודעה איך שהוא לסמל שלנו, שהיה אחראי לאימון קבוצתנו. מכאן ואילך הוא רכז את כל מאמציו כדי לשבור אותי. הוא החליט. שאני אשמש דוגמה לאחרים, בהתנכרות לאמונת אבותי.

"מלאכתם לא היתה קלה, אולם החתכים העמוקים שעל גופי יעידו, כי גם לי לא היה קל.

"יום אחד, אחרי מכות רצחניות שהרביצו לי, הביאו אותי לפני הסמל. במקום נכח גם כומר והוא ניסה את כחו בהטפה ידידותית. השנים התלבשו עלי ודברו בלי הרף. כאשר אחד מהם הפסיק, כדי לנוח קמעה, המשיך חברו את השיח המרתוני. סיפרו לי על העתיד המזהיר הצפוי לי, הקריירה הגדולה שאני עתיד לעשות באקדמיה הצבאית, המדים הנוצצים של גנרל, הכבוד וההשפעה של מושל; ולעומת זאת, אם אסרב, אמות מות נבלים ושוב לא אראה את אמי.

"הם דברו ודברו, אולם אני אפילו לא שמעתי בדיוק מה שהם מדברים. מה שהרגשתי היה כאב חד בכל גופי וצמא ששיתק את לשוני. בקשתי שיתנו לי מים לשתות. הסמל מלא כוס מים, אולם כאשר הושטתי את ידי כדי לקבלה, הוא לא נתן לי את הכוס, אלא דרש קודם שאתן להם תשובה. בקשתי שיתנו לי את המים ואני אתן להם תשובה תוך ימים. הסמל והכומר החליפו מבטים ואני הורשתי לשתות את המים.

"שלושת הימים הבאים היו הגרועים ביותר בחיי. שכבתי על דרגשי, כשכל גופי בוער מכאב, אך גרוע מזה היה מצבי הנפשי. האוכל להחזיק מעמד? – שאלתי את עצמי. ואולי אכנע ? אולם אחר כך חשבתי על האחריות שיש לי כלפי שאר הבחורים ועל הורי והחלטתי לא, לא, לא , וכך התנדנדתי כמשך שלשה ימים, אחוז ספקות בין כן ולא.

לבסוף הגיע הלילה האחרון שלפני היום הגורלי. הסמל "שלי" בא אלי יאמר לי: אתה נראה יפה בחורי. מחר יהיה לנו יום גדול, נכון?

"נכון מאוד – השבתי. הוא הלך ממני מלא שביעות-רצון וסיפוק, בטוח בכך, כי מחר יחוג את נצחונו. כאשר הגנרל יטפח לו על השכם ויאמר יישר כחך איוו! ואילו הכומר יברך אותו ויבטיח לו גן עדן, על שהצליח להציל נשמה תועה אחת.

"באותו הלילה חלמתי חלום מוזר. בחלומי והנה אני שוב בעיירתי הקטנה אשר על שפת נהר קטן, ואני קופץ לתוך הנהר כדי לשחות. לפתע הרגשתי עוית נוראה ולא הייתי מסוגל להמשיך בשחיה. נבהלתי מאד והנשימה נעתקה ממני. רציתי לצעוק ולבקש עזרה, אולם לא הייתי מסוגל להוציא הגה מפי. התחלתי לשקוע במים ואז הבחנתי בקש שצף לידי. בייאושם של אנשים הטובעים במים, הושטתי את ידי ורציתי לתפוס את הקש. והנה לפתע פתאום הפך הקש לשרשרת זהב, אשר הקצה האחד שלה היה מהודק לאילן שעמד על שפת הנהר. כאשר התבוננתי היטב בשרשרת, שאת קציה החזקתי עתה בידי, הבחנתי כי היא עשויה חוליות חוליות, אשר גדלו ככל שהן רחקו ממני. לאחר מכן ראיתי מלים חרותות כתוך החוליות וכאשר הסתכלתי היטב, יכולתי לראות את השמות אברהם, יצחק, ויעקב חרותות על החוליות הגדולות ביותר ואחריהן חוליות רבות ועליהן שמות המוכרים לי מהתורה. כאשר הסתכלתי על החוליה שלי, ראיתי את שמי חרות עליה ולפניה חוליה, שעליה חרות שם אבי.

"לרגע קט הרגשתי את עצמי בטוח ומאושר, אולם לאחר מכן ראיתי, לצערי הגדול, כיצד החוליה שלי נשברת ונשמטת לאט לאט משאר החוליות ואני אטבע במים…

"לא, לא! – צעקתי – לא לשבור, לא לשבור.

"התעוררתי בצעקות ולבי נשבר בקרבי. שכבתי ובכיתי עד שהאיר הבוקר. "אולם הכינוסים הגדול היה מלא מפה לפה. על הבמה ישבו אנשי צבא וביניהם גם הסמל שלי והכומר. באולם עצמו היו טירונים יהודיים רבים, הן מהקבוצה שלי והן מקבוצות אחרות, ששרתו ביחידות סמוכות. מסתבר, כי הם תכננו לכבוד ה'שמד' המצופה שלי, הצגה גדולה.

"כאשר הובילו אותי לאחר כבוד אל הבימה ובקשו אותי להכריז חגיגית על רצוני לעזוב את היהדות ולהיות לנוצרי, לא השבתי להם מיד. במקום זאת הסתובבתי כלפי האולם ונתתי מבט מלא עידוד אל חברי היהודים, לאחר מכן הסתכלתי בקיר שלידי, עליו היו תלויים חרבות וכל מיני כלי מלחמה ולבסוף נשאתי את עיני דרך החלון אל השמים הכחולים.

"היושבים ליד הבימה החלו לגלות סימני חוסר סבלנות. הם פנו אלי ולחצו עלי להגיד כבר את אשר הם מצפים ממני שאגיד. ברגע זה נגשתי אל הקיר והורדתי משם קרדום קטן. שבתי אל השולחן, הנחתי עליו שלוש מאצבעותי – נזהרתי לא לשים את האצבע שעליה קיוותי לכרוך תפילין באחד הימים – ולפני שמישהו יכול היה להבחין במתרחש, הרימותי את הקרדום וקיצצתי בתנופה אחת קצות שלש אצבעותי.

"זוהי התשובה לשלשה ימים שנתתם לי" – אמרתי והדם שקלח מאצבעותי ניתז על פניהם של יושבי הבמה. לאחר מכן התעלפתי".

הקנטוניסט הזקן הפסיק לרגע את סיפורו והביט בגאוה על יד שמאלו, שקצות אצבעותיה היו חתוכים. הוא לא הוסיף לסיפורו מאומה, אולם אנחנו ידענו, שהיה זה הוא, הקנטוניסט הצעיר, ששם לאל את בצוע הצץ האכזרי של הצאר נקולאי וגרם לבסוף לביטולו. מסתבר, כי סיפור גבורתו של הנער ומסירות נפשו למען ערכי אמונתו, הפכו לשיחת היום בחצר המלכות והצאר השתכנע, כי כל עוד קיימים נערים יהודיים כאלה, אין לו סיכוי להצליח בדיכוי העם היהודי ובהבאתו לידי כך, שימיר את דתו.

הבטנו בהערצה בקנטוניסט הזקן, אולם הוא ככר קפץ ממקומו והלך לרקוד עם ספר התורה, ומיד הרים קולו בשירה ובזמרה : "שישו ושמחו בשמחת תורה".

פניהם כבר היו שטופות זיעה מהריקוד הנמרץ, כאשר חשו לפתע רטיבות אחרת שניגרת על פניהם. בתחילה לא קלטו במה מדובר, אבל כעבור דקות מעטות גברו הטיפות ועיניהם הנישאות של יהודי העיירה נרטבו אף הן בגשם הנדבות שהחל ניתך ארצה…

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

למחרת, ביום שמיני-עצרת, עבר הבריגדיר ליד ר' אשר ואמר: "היֵה מוכן. בעוד כמה דקות נצא לעבודה". בארשת החלטית השיב ר' אשר כי היום לא יוכל לצאת. "ומחר תעבוד?", שאל הבריגדיר. "גם לא", באה התשובה. "מדוע, הלוא היום ומחר אינם שבת?!", הוסיף הבריגדיר לשאול. ר' אשר הסביר כי אלה הימים האחרונים של חג-הסוכות, שבהם אין עובדים.

הבריגדיר נזכר שבצעירותו ראה כי היהודים בונים צריפוני עץ (סוכות) ויושבים בהם כמה ימים. הוא חכך בדעתו ואמר: "שמע, מוכן אני להרשות לך שלא לעבוד, אך עליך לצאת עם כולם למקום העבודה ולהלך שם בין העובדים". לכך נענה ר' אשר.

כמאתיים עובדים הגיעו למקום העבודה. זה היה שטח גדול, מגודר בגדר תיל, ובו בתים רבים בשלבי בנייה, שהמתינו לעבודות גמר. העובדים התפרסו בשטח, ור' אשר נכנס לאחד הבתים, שהיה מרוחק מעט וריק מאדם, והחל להתפלל תפילת שלוש-רגלים.

הוא שקע בתפילה ולא שם לב לשעות החולפות. לפתע נכנס לבית בריצה צעיר מאנשי הקבוצה, והחל לדבר במהירות, כשפחד ובהלה בעיניו: "מה אתה עושה פה?! אינך יודע שכבר הגיעה שעת ארוחת-הצהריים. במִפְקד נמצא שאתה חסר, וראש-המשמר רותח מזעם. הוא אף איים על הבריגדיר כי יכלא אותו בצינוק לחמישה-עשר ימים! הבריגדיר מתחנן על נפשו, אך ראש-המשמר מטיל עליו את האחריות. בוא מהר, אולי עוד תספיק להתייצב, ויסור מעלינו זעמו של הקצין".

חיש-מהר רצו שניהם למקום המִפְקד, שם קידם הבריגדיר את פניו של ר' אשר, כולו חיוור ומפוחד: "זו הטובה שאתה מחזיר לי?!". ר' אשר התנצל והסביר כי שקע בתפילה ולא שם לב לזמן שחלף.

הבריגדיר נרגע והורה להגיש לאסירים את הארוחה. עם זה ציווה על ר' אשר לעמוד לידו ולא להתרחק. ר' אשר חשש מפני הבאות. "אם על הבריגדיר קצף הקצין כל-כך, עד שרצה להענישו בחמישה-עשר ימי צינוק, מה יהיה עליי?", הרהר. לרגע חשב לברוח ולהסתתר עד יעבור זעם, אך חשש שמא יסבך את עצמו עוד יותר.

בעוד המחשבות מתרוצצות בראשו, עבר הקצין לידם. ר' אשר חש שדמו קופא בעורקיו. בשקט הביט בקצין וציפה לגרוע מכול. למרבה הפתעתו, דבר לא אירע. הקצין נעץ בו מבט חודר, העלה חיוך על שפתיו והמשיך בדרכו ללא אומר ודברים.

כשהסתיימה הארוחה, מסר הבריגדיר את ר' אשר לאחריותם של שני אסירים, שעסקו בגיזום עצים, ואיים עליהם לבל יֵעלם שוב.

באין-ברירה נשאר במקום והחל לחשוב על קדושת החג, על התפילות הנאמרות בפי כל ישראל בבתי-הכנסת. הכול שמחים, שרים ורוקדים לכבוד שמחת-התורה, "ואני, איזו 'שמחת-תורה' יש לי כאן? לוּ רק יכולתי לפצוח בשיר שמח לכבוד היום".

לפתע פנה אליו אחד משומריו ואמר: "היית אמור לעבוד כמונו, ורק בגלל החג שלך פטור אתה. לפחות תשיר לנו שיר יהודי יפה"… ר' אשר הודה לה' בליבו, ונענה להצעה בשמחה. הוא החל לשיר ניגון של 'הקפות', את ידיו שילב כאילו אחז ספר-תורה, עצם את עיניו ופתח בריקוד סביב עצמו. "יחשבו הגויים שאני רוקד לכבודם, אך אני רוקד לכבודה של תורה", חשב, והוסיף לרקוד בהתלהבות שעה ארוכה. כשסיים מחאו לו השניים כפיים וקראו: "הידד! בראבוֹ!".

זו הייתה רק התחלת השמחה. כאשר נאספו כל האסירים בסיום העבודה לספירה הכללית, קרא אחד מהשניים לחבריו: "הז'יד הזה יודע לשיר יפה מאוד. בקשו ותיווכחו". זה היה כמין רמז לצורך לפצות את האסירים על ארוחת הצהריים שהתאחרה בגללו.

ר' אשר לא חיכה להזמנה נוספת. מיד פצח בריקוד נלהב, והפעם ביתר שאת, שר ומזמר מניגוני ה'הקפות', ועיניו עצומות. מוזר היה לראות יהודי אחד שר ורוקד בהתלהבות, וקהל של מאתיים אסירים מסוכנים מוחאים כפיים לקצב השירה.

באותה עת, בלהט השירה והריקוד, שכח החסיד את היותו אסיר, שכח את המחנה ושכח את סיביר. הוא זכר רק את עובדת היותו יהודי, וכי היום הוא שמחת-תורה. בליבו ובנפשו הרגיש כי הוא רוקד ב'הקפות' הסוערות בבית-מדרשו של הרבי, בליובאוויטש, כמנהגו מאז ומקדם…

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

הבעת פניו של הרופא שעמד ליד מיטת הילד הייתה קפואה. בימים האחרונים הוא ביקר בביתו כמה וכמה פעמים, נתן תרופות והציע דרכי טיפול, אך מצבו של הילד מחמיר מיום ליום. הורי הילד ניסו לדלות מפי הרופא מידע מדוייק יותר על מצבו, אולם הרופא מיעט במילים והסתפק בהבעת תקווה לרפואה שלמה.

אט-אט החלו ההורים להבין כי מחלת בנם אנושה, וכי הרופא למעשה הרים ידיים. בדרך הטבע נעשו כל הטיפולים האפשריים, ועתה מתברר שרק נס ישיב את הילד לחיים בריאים.

האב, ר' ישראל, נמנה עם חסידי רבי שמואל, אדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש. במצב שנוצר ידע כי רק דרך אחת נותרה להציל את בנו – לנסוע מליובאוויטש, לבקש את ברכת הרבי. חששות מילאוהו: כיצד יוכל לעזוב את בנו ואת משפחתו, בשעה שאינו יודע מה יהיה ביום המחר? אך באין ברירה אזר עוז ובלב כבד נפרד מבנו וממשפחתו ויצא למסעו.

הנסיעה ארכה כמה ימים, ולקראת חג-הסוכות הגיע לעיירה ופנה היישר לבית-מדרשו של הרבי. ידע ר' ישראל כי ימי החגים אינם ככל השנה: כל השנה הרבי נוהג לקבל ל'יחידות' כל אורח, אולם בימים האלה סדר יומו של הרבי שונה לגמרי. הרבי עמוס בעבודת הקודש, בהמשכת שפע לכלל ישראל, שהרי במועדי חודש תשרי נקבעת ההשפעה לכל השנה בגשמיות וברוחניות. כיצד יבקש לפנות מזמנו של הרבי בעבור מצוקת איש פרטי ומשאלתו.

אולם שאלת חיים יש כאן. ר' ישראל החל לדחוק בגבאי החצר, שיקבע לו בדחיפות 'יחידות' עם הרבי. תחילה השיב הגבאי: "אי-אפשר. אין איש נכנס בחגים ל'יחידות'. עליך להמתין עד אחרי החגים". ר' ישראל, שהיה מוכן מראש לתשובה השלילית, החל להרעיף תחנונים ולדבר על ליבו של הגבאי, כי מצבו של הילד בכי רע ותקוותו היחידה היא בברכה מפי הרבי ב'יחידות'.

התרכך ליבו של של הגבאי, והוא הסכים לקבוע לר' ישראל 'יחידות' באחד מימי חול-המועד סוכות. ליבו הדואב והשבור של ר' ישראל ראה מעט שמחה אחרי שבועות רבים, ובהתרגשות החל להתכונן לפגישה עם הרבי.

אווירת החג ממלאת את חצר הרבי. נהרת שמחה על פני כולם. לחג-הסוכות הגיעו אורחים רבים, לחזות בפני רבם ברגל ולשמוע דברי חסידות חדשים מפיו. אלו לצד בני המקום יושבים בצוותא להתוועדויות חסידיות, אומרים 'לחיים', ומדי פעם פוצחים הם בשיר ויוצאים בריקוד.

יושב לו ר' ישראל מהורהר בשולחן שבקצה בית-המדרש. עיניו הדומעות כאילו אינן רואות את הנעשה סביבו. ליבו המכוּוץ רחוק לגמרי משמחת החג. זמן ה'יחידות' קרב, ור' ישראל עומד דרוך ומוכן ליד מפתן חדרו של הרבי, ספר התהילים בידו האחת ופתק הבקשה בידו השנייה.

מקובל היה בין חסידים, כי אם הרבי לוקח בידו את הפתק מיד הנכנס, אזיי תבוא הישועה, אך אם הרבי אינו מושיט את ידו לקחת את הפתק אלא מורה להניחו על השולחן, סימן הוא כי אפסה תקווה חלילה…

נכנס ר' ישראל, מושיט את ידו למסור את הפתק לידו של הרבי, אולם הרבי מורה לו להניח את הפתק על השולחן. ידו של ר' ישראל נשארת באוויר, מושטת בתחינה, אולם על פני הרבי ארשת רצינית, והוא ממתין שהחסיד יניח את הפתק על השולחן.

ר' ישראל קלט היטב את משמעות הדבר. ראשו נעשה סחרחר עליו וחושיו התערפלו. כשהוא משרך את רגליו אך בקושי, הצליח למצוא את דרכו החוצה מן החדר. תקוותו הגדולה נגוזה.

ליל שמיני-עצרת הגיע. עומד ר' ישראל בתוך מאות החסידים הצובאים סביב בימת הרבי, וליבו שבור. שמחת התורה אופפת את הכול. זקנים וצעירים רוקדים בעוז, ועל השמחה מנצח הרבי. אך ר' ישראל אינו מסוגל להזיז את רגליו. מחשבותיו נשואות אל הנעשה בביתו ובמשפחתו. ושמא, עוברת בו מחשבה נוראה, כבר אירע הגרוע מכול…

לפתע התעשת והחל לומר לעצמו: "חסיד אתה? הלוא שמחת-תורה היום! כיצד תערבב את צער הגוף עם שמחת הנשמה. הטל את עצמך אל תוך ים השמחה ויהי מה". לא הניח עוד למחשבותיו הקודרות להשבית את השמחה, ותיכף הצטרף למעגל הרוקדים. חיש-מהר נבלע במעגלי הרוקדים, מחבק את ספר-התורה, עיניו עצומות וכל-כולו שרוי בשמחה עילאית. כך רקד בשני ימי החג, והסיח את דעתו ממחלת בנו האהוב.

יצאו החגים, והרבי פנה לקבל את אורחיו הרבים ל'יחידות' קודם שובם לבתיהם. בין הבאים היה גם ר' ישראל, שבא לקבל את ברכת הדרך, אך על בנו כבר לא הזכיר דבר. ברור היה לו כי אין עוד אלא לקבל עליו באהבה את הגזֵרה.

הפעם קיבלוֹ הרבי בפנים מאירות ואמר: "בפעם הראשונה שנכנסת וביקשת בעבור בנך, לא ראיתי שום דרך להצילו; אולם כאשר בשמחת-תורה התעלית על עצמך, הגברת את הנשמה על הגוף ושמחת בשמחת התורה באמת – קרעת את גזר הדין ובנך יצא מהמשבר ורפואתו קרובה לבוא"…

את הסיפור הזה סיפר אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק) מליובאוויטש לכמה מחסידיו, ואמר: בחסיד הזה נתקיים המאמר 'שמחה פורצת גדר'.