יריד החגים

חודשי השנה משולים לקרונות הרכבת שאת כולם מוביל הקטר, הלא הוא חודש תשרי, ממנו אנו שואבים כוחות רוחניים למשך כל השנה. מהו ה"שלל" הרוחני שהרווחנו ב"יריד" החגים בחודש האחרון?

בראש-השנה המלכנו את הקב"ה וקיבלנו עלינו את עול מלכותו, הרגשה שתלוה אותנו כל השנה בקיום המצוות. ביום-כיפור התחרטנו על מעשינו ושבנו בתשובה שלימה, החלטה זו תשפיע על מעשינו בשנה החדשה. בסוכות ראינו שלמרות ההבדלים בין ארבעת המינים המייצגים את כל השכבות בעם ישראל יש להתאגד יחד, ועל אחדות זו נשמור בכל תחום בחיינו. בשמחת-תורה שמחנו ורקדנו עם התורה ובאותה דביקות נמשיך לשמוח ולאהוב את התורה הקדושה.

הנה כי כן, חגי ונשרי נותנים לנו דחיפה רבת עוצמה לקראת ההתמודדות עם עסקי החול במשך כל ימות השנה. טבעי הדבר שכוחות אלו ניתנים דווקא לפני חודש מר-חשוון כדי להדגיש את מטרתם – להמשיך ולהכניס לתוך שגרת החיים הרגילה את אותה קדושה רוחנית ש"קנינו" בחודש תשרי ולהגביר את עניני היהדות בסדר יומנו. המבחן האמיתי מתחיל עכשיו, כשאנו יוצאים אל העולם, טרדותיו ובעיותיו.

ויעקב הלך לדרכו

ביטוי לירידה זו מאוירת הקדושה לחיי החולין אנו מוצאים במנהג עתיק יומין להכריז בשלהי חודש תשרי בבית הכנסת את הפסוק מספר בראשית (לב, ב): "ויעקב הלך לדרכו". בכל מילה בתורה אנו יכולים למצוא עולם מלא וללמוד הוראה בחיים ובפרט בפסוק האמור שזוהי מטרת הכרזתו:

יעקב –  'יעקב' ו'ישראל' הם שני שמות שמציינים את עם ישראל. אלא ש'ישראל' (מלשון "שר אל" ואותיות "לי ראש") מציין את עליונותו של העם היהודי, בהיותו מעל כל מגבלות העולם ואשר בכוחו לשנות ע"י מעשיו ותפילותיו את סדרי הטבע.

'יעקב' לעומת זאת (מלשון "וידו אוחזת בעקב עשיו") מתייחס ליהודי הפשוט השב בסיום תקופת החגים לעסקי החולין.

ממשיך הפסוק ומורה לו: הלך – אל לו לעמוד ולהישאר בדרגתו. ההליכה האמיתית מתבצעת בעקירה לגמרי ממקומו הקודם ועליה לדרגה נעלית יותר. גם אם הוא חושב לרגע שמצבו הרוחני שפיר וטוב אין נמנעת ממנו הדרישה ל"הלך" ולעלות במעלות הרוחניות.

זהו תפקידו של האדם בניגוד למלאכים שנקראים "עומדים" כמו שנאמר "ילכו מהיל אל חיל". אך מהו הכיוון?

לדרכו – באותם עניינים שהם לכאורה דרכיו וצרכיו הפרטיים עליו להפיח את רוח הקדושה "בכל דרכיך דעהו". גם בעסקי הפרנסה ואפילו אכילת ושתייה ושאר ענייניו הגשמיים יש ליהודי תפקיד רוחני – להעלותם ולזככם באמצעות אותם "כלים" ש"קנינו" בחודש תשרי האחרון. להכניס גם בעסקים את אותה תחושה ואוירה של ראש-השנה – קבלת עול מלכות שמים, או את אווירת השמחה בתורה שהרגשנו בשמחת-תורה, וכך הלאה. וכאמור דברים אלה מכוונים לכל אחד, אפילו למי שהוא בבחינת "עקב" – בתחילת דרכו בשבילי היהדות.

דרך המלך

עניין נוסף שניתן ללמוד מן המילה "דרכו" :

שלמותה של הדרך, דרך המלך, מתבטא בכך שהיא מחברת את הפינה הכי רחוקה מעיר הבירה אל היכל המלך. נשמת היהודי ירדה מהיכלו של מלך מלכי המלכים הקב"ה כשעליה מוטלת שליחות חשובה ביותר; לזכך ולהעלות את העולם הגשמי והתחתון אליו נשלחה עד תכלית המטרה. כמו בדרך המלך, חיבור הפינה הכי רחוקה עם הקב"ה, מלכו של עולם.

לכן אין להסתפק רק בהחדרת הקדושה בעניינים הפרטים בעסק או בבית, יש גם לסלול את הדרך הלאה עד לפינה הכי רחוקה, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, ולהאירה באור התורה והיהדות. במילים פשוטות יותר: לדאוג גם ליהודי השני ובפרט לזה שנמצא בריחוק לעת עתה מחיי תורה ומצוות.

שמחת תורה, כשיכריז הגבאי על תחילתן של ה"הקפות". קהל המשתתפים מורכב מכל גווני האוכלוסייה. בין העומדים ניתן לראות רבנים ותלמידי ישיבת אשר לימוד התורה ממלא את כל סדר יומם, וגם כאלו שבאים מידי יום או מספר פעמים בשבוע להשתתף בשעורי התורה המתקיימים במקום.

טבעי הדבר שכל אלו באו היום לשמוח בשמחת התורה. אך מה עם אותה קבוצה גדולה של יהודים אשר במשך השנה אין לה כל קשר, גלוי לפחות, עם התורה ובפרט בכל הקשור ללימוד התורה, מה להם ולשמחה זו?

הגיע הזמן והגבאי החל קורא לאנשים שונים לבוא וליטול בידם את ספרי התורה. ההקפה הראשונה החלת וכולם סובבו את בימת קריאת התורה. מעניין: כל הזמן רוקדים ושרים כשספרי התורה סגורים – בבגד קטיפה או כארגז – והרי מטרתה של התורה שנלמד לאורכה ולרוחבה, האם לא היה נכון יות , שיציינו את שמחת התורה בדרך של לימוד דווקא? אולי לערוך כינוס בו יוצגו נושאים מן התורה וידברו על גדלות חכמת התורה? לעומת זאת כשרוקדים עם ספרי התורה הסגורים לא ניתן , לראות אפילו אות אחת מהתורה?

עומק התורה

נאמר בתלמוד כי כאשר ילד מתחיל לדבר אזי הדבר הראשון שמלמדים אותו הוא הפסוק: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב"  מתוך פרשת ('וזאת הברכה'). המשמעות הפשוטה של הפסוק היא שהתורה ניתנה בירושה לכל אחד מישראל. בניגוד למתנה, אשר נמדדת לפי מקבל המתנת, גילו והשכלתו, הרי הירושה ניתנת אפילו לתינוק בן יומו הזכאי לה.

כך גם התורה, על כל סודותיה, ניתנת לכל אחד ואחד מישראל מיום צאתו לאוויר העולם. אמנם לכאורה תמוה: מה לילד קטן ולכל התורה עם הענינים העמוקים שבה?

בכדי שנבין זאת עלינו להבחין בין עצם התורה ובין לימוד והבנת התורה. עצם התורה אינו קשור בהבנה והשגה. הוא שייך לנשמה וניתן לכל אחד מישראל. ההבדלים נמצאים רק במידת הידיעה שבתורה והלימוד בה. ב"שמחת תורה" השמחה אינה קשורה בלימוד וידיעת התורה, שאילו כך היו פני הדברים היה הבדל עצום בין הרבנים ותלמידי החכמים ליהודים הפשוטים; הראשונים היו שמחים יותר בתורה, כיון שלמדו ועסקו בה כל השנה, אבל האחרים אולי לא היו שמחים כלל.

למעשה השמחה היא על עצם העובדה שיש לנו את התורה שניתנה לנו על ידי הקב"ה. לכן השמחה שייכת לכולם במידה שווה וגם ליהודי שאינו יודע אפילו אות אחת בתורה. הוא שמח על היותו יהודי, על הקשר של עם ישראל עם הקב"ה ועל כך שהקב"ה נתן לנו את תורתו. אפילו אם הוא לא יודע מהי התורה, אבל הוא יודע שהתורה היא דבר יקר ונפלא שאין כמוהו בכל העולם ולכן אף הוא משתתף פעיל בשמחה.

גם היהודי הלמדן, הבקיא בכל מכמני התורה, שמח על עצם נתינת התורה ולא על החכמה שלמד, שהרי הוא יודע שככל שילמד ויעמיק לעולם לא יגיע לסופה שהרי זו אין סופית היא. לכן אין הוא שמח על מידת ידיעתו ולימודו אלא על עצם העובדה שהקב"ה נתן לנו את התורה.

על פי האמור מובן מדוע רוקדים ב"שמחת תורה" כשספר התורה סגור בצורה שאי אפשר ללמוד בו. כך אנו מציינים כי השמחה אינה בלימוד והשגת התורה אלא בעצם נתינתה.

הרגליים של התורה

מבחינה מסוימת אפילו קל לו ליהודי הפשוט לשמוח יותר מיהודי הלמדן. הלמדן, הרגיל ללמוד כל דבר ולהבינו על כל צדדיו, יתקשה להניח לרגע את שכלו וידיעותיו ולשמוח בעצם התורה, לעומתו, היהודי הפשוט מגיע בקלות רבה יותר אל הנקודה האמיתית של שמחת תורה והשמחה אצלו אפילו גדולה יותר, כל זאת דווקא בגלל פשטותו.

רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, האדמו"ר הקודם מחב"ד, היה אומר שהתורה רוצה להקיף את בימת קריאת התורה אולם מאחר ואין לה רגליים משמש היהודי רגליים לספר התורה ומוליכו סביב הבימה כמו רגליים המוליכות את הראש.

בעומק יותר זהו ענינה של קבלת עול. כמו שהרגליים בטלות אל הראש ומוליכות אותו להיכן שהוא חפץ, כך היהודי מקבל על עצמו עול שמים ובטל כלפי התורה.

במשך כל חגי חודש תשרי ראינו את הדרישה וההתעוררות לאחדות ישראל. החל מראש השנה עליו נאמר: "אתם ניצבים היום כולכם" ועד לאחר חג הסוכות בו אגדנו את ארבעת המינים המייצגים את כל סוגי היהודים בעם ישראל, הרי שכעת, בהגיענו לשמחת תורה, מתבטאת האחדות עמה בקשר העמוק של כל יהודי אל התורה ללא הבדל בין אחד לשני והשמחה שורה על כולם.

איפה האמת? האם המהות האמיתית שלנו באה לידי ביטוי בהתנהגות היום-יומית או בדמות שאנו לובשים ביום-הכיפורים ובשמחת-תורה? מהו ה'אני' האמיתי של אותו יהודי שרוקד בעיניים בורקות עם ספר-התורה, ואילו בימים רגילים של השנה הוא מתנהג בדרך שהיא רחוקה מאוד ממה שמצווה אותה תורה?

המשחק החיצוני

ובכן, האמת נמצאת בשמחת-תורה, ואילו כל השנה זו הצגה אחת גדולה. היא גדולה משום ששחקן בהצגה משחק בדרך-כלל משחק למען הקהל, ואילו כאן המשחק מושלם כל-כך, עד שהשחקנים עצמם משתכנעים שהדמות שהם לובשים היא דמותם האמיתית. לשם כך אנו זקוקים ליום-הכיפורים ולשמחת-תורה, כדי להיזכר שבעצם כל זה הוא משחק, ואילו במהותנו האמיתית אנו בני-אדם שונים לחלוטין.

תורת החסידות משקיעה מאמץ רב כדי להחדיר תפיסה זו למוחנו ולליבנו. הנטייה הטבעית היא לשפוט אנשים על-פי התנהגותם רוב הזמן. בוחן כליות ולב הוא רק הקב"ה, ואילו אנחנו רואים את המעשים ושומעים את הדיבורים, ועל-פי זה קובעים את התייחסותנו לאדם. לכן נדרש מאיתנו מאמץ כדי להבחין במהות האמיתית שמסתתרת מאחורי ה'הצגה' הגדולה הזאת.

המשל שנתנו גדולי החסידות לרעיון זה הוא מיהלום יקר-ערך שנפל לבוץ וכוסה בשכבה עבה של רפש וטיט. מי שמביט בו במבט שטחי, ימהר להשליכו הצידה, כגוש עפר חסר-ערך. אבל מי שיודע את האמת, יחזיק בגוש עפר זה בהתרגשות, בידעו שבפנים טמון האוצר היקר. הטיט והרפש אינם אלא שכבה חיצונית, אבל מאחוריהם מצוי היהלום הזוהר.

כזה הוא כל יהודי, יהיה מי שיהיה. בתוך נפשו הוא יהלום יקר. הנקודה היהודית זוהרת ומאירה בתוך נפשו, גם אם כל ימות השנה הוא מתנכר לה ואף נלחם בה. הוא מציג כלפי סביבתו, ולפעמים אף כלפי עצמו, את שכבות הטיט והרפש. אבל אל-לנו ללכת שולל אחר ההסוואה. עלינו לזכור תמיד שבפנים מצויה הנקודה היהודית היקרה מפז.

מסר לכל השנה

כשאנו רואים את היהודי הזה מגיע בשמחת-תורה לרקוד עם ספר-התורה, זה הרגע שבו הוא מגלה את מהותו האמיתית. הוא לא היה מגיע לולא היה מרגיש שהשמחה הזאת היא גם שלו. כאן באה לידי ביטוי הנקודה היהודית שבנפשו. פתאום הוא מרגיש שגם הוא יהודי, שגם הוא אוהב את התורה, שגם הוא מתגעגע לקדושה שמסומלת בה.

ביום הזה נופלות פתאום כל המחיצות. הלמדן רוקד לצד האיש הפשוט, הפרופסור ליד השרברב, המהדר במצוות לצד הקל שבקלים. הריקוד איננו על מידת הידיעה של התורה ובשל ההקפדה על קיומה, אלא על עצם העובדה שאנחנו יהודים ועל עצם העובדה שיש לנו תורה. שמחה זו משותפת לכול, ולכן היא מקיפה את הכול.

השמחה של שמחת-תורה חותמת את חגי תשרי, וזה המסר שאיתו אנו יוצאים לחיי היום-יום של כל השנה – שכולנו יהודים חמים, אוהבי תורה ומחבביה. צריך רק להסיר בעדינות את שכבות האבק, ואז תתגלה אצל כולנו הנשמה היהודית הגדולה והשלמה.

שמחה זו של שמחת-תורה היא גם ההכנה לשמחה הגדולה שכולנו מצפים לה – שמחת הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

חג שמח.

לא פעם ישנה תחושה של חוסר המשכיות, של עולם המלא בחוויות רוחניות עם סיום מערכת חגי החודש, הנקטע בחזרה נוספת ל"בראשית", מתוך תחושה של אם אין עם מה להמשיך, נתחיל מחדש.

ברצוני להציג נקודת מבט אחרת המאפשרת לראות במעבר החדש לבראשית פוטנציאל של תהליך שכל ענינו התקדמות והמשכיות.

מנהגם של ישראל להתחיל לקרוא "בראשית ברא", מיד עם סיום הקריאה של חומש דברים בשמחת תורה. "וקוראים אותו שמחת תורה לפי שמסיימים בו התורה וראוי לשמוח בסיומה, ורגילים להתחיל מיד בראשית כדי שלא יהיה פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד." (טור אורח חיים ס' תרסט) מעיון שטחי עולה, שהקריאה המיידית בספר בראשית מטרתה למנוע קטרוג על עם ישראל שכל שמחתם היא שקרית. השטן ישאף להציג את השמחה, כשמחה הבאה לבטא השלמת משימה, ולא ביטוי לשמחה בתורה עצמה, כי כל השמח שמחה אמיתית עם התורה שואף להמשיך ולא לסיים. לכן, אנו מתחילים מיד לקרוא בראשית ברא כדי לסתור טענת המקטרג, ולהראות קבל עם ועדה הנה אנו מעונינים להמשיך.

אכן טיעון זה אינו מספיק דיו. לשם סתירת טענת המקטרג, אין צורך להתחיל בדווקא ב"בראשית ברא". לשם כך, ניתן היה להתחיל בכל קטע נתון אחר. ברור, שאין להעלות על הדעת כי מדובר בקטע שנבחר באופן אקראי, או מטעמי נוחות בלבד.

כדי לתפוס את הדברים באופן הנכון, הבה נתבונן שוב בדברי ה"טור": "וקוראים אותו שמחת תורה לפי שמסיימים בו התורה, וראוי לשמוח בסיומה". מה מבטאת שמחה זו? לשם כך נתבונן במקורו של מנהג זה, המובא במדרש (שיר השירים רבה א,ט,): (מלכים א' ג',ה.) "בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלוקים שאל מה אתן לך" אמר שלמה; אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי אלא הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל, הדא הוא דכתיב "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א' ג',ט.) אמר לו הקב"ה; שלמה! חכמה שאלת לך, ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויבך, חייך, החכמה והמדע נתון לך ועל ידי כך עושר ונכסים אתן לך. מיד "ויקץ שלמה והנה חלום" (שם ג',טו.) אמר רבי יצחק חלום היה. עומד על כנו, חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצייץ והוא היה יודע מה מצייץ. מיד; "ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו".(שם) אמר רבי אלעזר מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה".

המתבונן רואה, כי המשתה שעשה שלמה המלך, הוא על כלי ההבנה החדשים שקבל לאחר שה' נגלה אליו בחלום. שלמה המלך עשה משתה על ה"לב השומע" שקבל, ועקב כך יכול היה להבין את שיחתם של בעלי החיים. לכן, אם רבי אלעזר הסיק ממשתה זה את החובה לעשות משתה לגמרה של תורה, הרי מוכח מכאן שאין השמחה בזמן הסיום, על השלמת המטלה, או על מאגר המידע שנוסף לזכרון. השמחה היא לעולם על הכלים החדשים שנוספו לאדם עם הסיום, המאפשרים לו להבין ולהתמודד יותר טוב עם האתגרים הרוחניים שעומדים למולו. כשם ששלמה עשה משתה על כך שנפתח לבו להבין "עולמות בהמתיים" שהיו בבחינת נעלם לגביו (נהקת החמור וציוץ הציפורים), כך השמחה ב'גמרה של תורה' היא על מבט עומק רוחני חדש שזוכה לה המסיים, המאפשר למסיים להתבונן מ"בראשית" ולגלות עולמות והבנות חדשות שיאפשרו לו לבנות את עצמו מ"בראשית".

"ראוי לשמוח בסיומה של תורה". השמחה של "שמחת תורה" היא על כך שעם סיום התורה הרי נוסף לעם ישראל ולכל מי שהיה שותף ישיר בלימוד התורה,"לב שומע" שדרכו ניתן לחוש את ה"בראשית" של העולם. ניתן כעת ל"שמוע", להבין בהבנה של תורה "קולות" שהיו מקודם חסרי משמעות. הקריאה המיידית של "בראשית ברא" אינה מקרית.להיפך, היא קריאה דווקאית. לא רק שאיננו שמחים על כך שכביכול נפטרנו מהקשר עם התורה, אלא, אנו מביעים כלפי המקטרג שמחה על כך, שבידנו כעת כלים טובים יותר להבנת רצון ה' בבריאה. ממילא נוכל להתמודד איתו (עם המקטרג), בשנה החדשה, ביתר יעילות.

שבת בראשית אינה שבת של נפילת מתח. נכון, חזרנו לאותה נקודת זמן. אך, אם הפנמנו נכון את משמעות החגים, הרי אנו נמצאים על אותה נקודת זמן, אך במפלס גבוה יותר. למעשה, אנו צריכים להסתכל על מעגל השנה, כתנועה מעגלית שמתבצעת במישור גבוה יותר מקודמתה-תנועה ספיראלית- (או ח"ו במישור נמוך יותר) ולא כתנועה המתבצעת שוב על המישור הקודם.

כשעוברים נכון את שמחת תורה,הרי ניתן לחוש במשהו מ"הבראשיתיות" של העולם. השבת, המבטאת את מטרת העולם ואת המרכזיות שבו, צריכה לתת לנו איזו שהיא הכרה חדשה, הכרה של "בראשית". באם קלטנו נכון את משמעויות החודש על חגיו, ושמחנו כראוי בשמחת תורה, תהיה שבת זו עבורנו "שבת של בראשית", שבת של עולמות רוחניים חדשים שנפתחים לפנינו, מעין דמעין העולמות שנפתחו לשלמה; "וייקץ והנה חלום".

ספר התורה מחולק לפרשיות פתוחות (המסומנות בחומשים הנדפסים באות פ) וסתומות (המסומנות באות ס). בפרשה פתוחה נשארת השורה האחרונה ריקה והפרשה הבאה מתחילה בשורה חדשה, לעומת פרשה סתומה שאין רווח בינה לבין זו שאחריה. לעיתים ישנו הבדל בין ה"קרי" ל"כתיב" דהיינו שהמילים כתובות אחרת (כתיב חסר או בשינוי אות) ונקראות בצורה אחרת (כפי שנקבעה ההלכה למשה מסיני).

גודלו של ספר התורה אינו קבוע אך ישנה הגבלה על מספר העמודות והשורות. חכמי הדורות הראשונים חילקו את התורה לסדרים: בראשית, נח, לך לך וכו' כדי שהציבור יידע אלו קטעים קוראים בכל שבת. החלוקה למניין הקרואים: שני, שלישי וכו' נקבעה כנראה בידי מי שבקי בקריאה כדי להקל על שאר הקוראים להפסיק לקריאת כהן, לוי וישראל. לעומת זאת חלוקת הפרקים בתנ"ך אין לה שום מקור בתורת ישראל ונקבעה על ידי הגויים ובמקרים רבים היא נגד ההלכה והמסורת.

ספר התורה כולל בתוכו את חמשת חומשי התורה המיועדים לקריאה בציבור (לפחות עשרה אנשים), כתובים על גבי קלף העשוי מעור בהמה טהורה בכתב אשורי (מרובע) – כתב סת"ם (המיוחד לכתיבת ספרי-תורה, תפילין ומזוזות) המעוטר בתגים שונים (כעין כתרים) על גבי האותיות, ששורטטו בידי סופר מומחה בהלכות הכתיבה וירא שמים בעזרת נוצה ודיו מיוחד.

יריעות הקלף מחוברות אחת לשניה באמצעות גידים של בהמה כשרה ונגללות סביב עמודי עץ הנקראים "עצי החיים". את ספר התורה מהדקים בחגורה ומכסים אותו ב"מעיל" העשוי ממשי או קטיפה, או בקופסת עץ או מתכת יפה. בראש הספר נוהגים לשים "כתר" העשוי מכסף או זהב. מקומם של ספרי התורה הוא ב"ארון הקודש".

נוהגים ישראל לחלוק כבוד רב לספר התורה, קמים לכבודו כשמוציאים אותו מארון הקודש או כשמכניסים אותו ונוהגים לנשק אותו. אם נפל, חלילה, ספר התורה, נוהגים לקרוע (כמנהג אבלים), לצום ולבקש מחילה.

נאמר עוד: "שמחה ממתקת דינים". לאמור, השמחה עצמה יכולה להסיר גזרות ולהמתיק את הדין. המציאות הקשה אינו אמורה אפוא להשבית את שמחת החג, אלא בדיוק להפך – זה הזמן לבטל את הגזרות והייסורים על-ידי שפע של שמחה והתעלות הרוח. ככל שאנו שמחים יותר בשמחת החג, אנו מבטיחים לעצמנו שנה שמחה וטובה יותר.

שמחה בפקודה

רבים מתקשים לעכל את הציווי לשמוח. או שיש שמחה בלב, ואז אין צורך בציווי, או שאין שמחה בלב, ואז הציווי אינו יכול ליצור אותה יש מאין. אותה שאלה אפשר לשאול גם על הציוויים: "ואהבת את ה' אלוקיך" או "ואהבת לרעך כמוך". איך אפשר לצוות על אהבה – או שאוהבים או שאין אהבה בלב.

אבל התורה בכל-זאת מצווה גם לשמוח וגם לאהוב, ומכאן שהדברים הללו נתונים בשליטתו של האדם. יש דרכים שעל-ידן אפשר לעורר רגשות, והאדם נדרש להשתמש בדרכים הללו כדי למלא את לבו אהבת ה', אהבת ישראל וגם שמחה.

שתי דרכים עיקריות מאפשרות לנו לעורר שמחה בלב – אחת מהראש והשנייה מהרגליים. מהראש – על-ידי מחשבה והתבוננות בדברים המעוררים שמחה. מהרגליים – על-ידי ריקודים וביטויי שמחה. כשאדם מתחיל לשמוח, אפילו מתוך אילוץ-מה, בסופו של דבר הוא נסחף ומתחיל לשמוח באמת.

ברור שבין שתי הדרכים, הדרך השלמה יותר היא לעורר שמחה אמיתית ופנימית בלב על-ידי התבוננות מתאימה. כשיהודי מתבונן במשמעות היותו יהודי, בגודל הזכות שניתנה לו להיות בן לעם-ישראל, באהבה שהקב"ה אוהב כל יהודי ובהשגחה העליונה המלווה אותו בכל צעדיו – אלה 'חומרים' שמהם אפשר להפיק שמחה גדולה ואמיתית.

השמחה היא כוח

כשיהודי שמח, הוא מבטא בכך את ביטחונו בה'. שמחה גם בנסיבות מעוררות דאגה מוכיחה שהאדם שם את מבטחו בקב"ה ואינו חושש משום דבר, מתוך אמונה שלמה שהכול יהיה לטובה. עצם השמחה והביטחון בה' יש בהם להשפיע על המציאות, שהדברים הרעים אכן ייעלמו ויתגלה הטוב.

שמחה וביטחון אינם סתירה לראייה ריאלית ולפעילות המתבקשת נוכח הנסיבות. מכיוון שיהודי יודע שהקב"ה רוצה כי יפעל בדרכי הטבע – הוא פועל ועושה הכול כדי להתמודד בדרכים טבעיות עם הדברים השליליים. אך לאחר שהוא עושה את כל התלוי בו, הוא בוטח בקב"ה שיעשה את חלקו ויכתיר את פעילותו של האדם בהצלחה.

בימים האלה של חג-הסוכות ושמחת-תורה עלינו לטעון את המצברים הפנימיים שלנו בשפע של שמחה. שמחה שתגבר על הדאגות והחששות, שמחה שתפיח עידוד בלבבות, שמחה שתעניק את הכוח לפעול ולעשות בימים ה'אפורים' של השנה. ואולי עצם השמחה תהפוך את הרע לטוב, ולא יהיה עוד צורך במאבקים לא-נעימים.

בימי החג הזה עלינו להתמלא אמונה וביטחון, כי הקב"ה לא יניח לעמו האהוב, השמח כל-כך במצוותיו ובתורתו, להוסיף לדשדש בביצה המדממת שאנו מתבוססים בה כשלוש שנים. מותר לנו לקוות כי ייתן בלב הקברניטים ומקבלי ההחלטות את התבונה והעוז לשים קץ לזילות הנוראה של דם יהודי ולהמשך הטרור הרצחני. והרי ל'עוז' הזה כולנו מצפים, עוז אמיתי, עוז של תורה – "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום".

הבה נשמח בשמחת התורה, וה' יעזור שתהיה בליבנו שמחה כל השנה!

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

בחיל וברעדה ניגשים בעולם החסידי לעבודת השמחה והריקודים של שמחת-תורה. רעדה – דווקא משום גדולתו וקדושתו של היום, שבו אפשר להשיג על-ידי שמחה וריקודים את מה שלא הצליחו לפעול בראש-השנה וביום-הכיפורים על-ידי בכי ודמעות.

רבי שלום דובער (נשיא חב"ד החמישי) היה מזהיר: "את ארבעים ושמונה השעות (בחו"ל) של שמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכים לייקר מאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה – על-ידי הריקודים".

אור המקדש

לא רק חסידים ואנשי מעשה רוקדים ושמחים שעות ארוכות בשמחת-תורה. האדמו"רים עצמם רקדו ושמחו, עד שהצעירים לא יכלו להדביקם. וכך מסופר על ה'צמח-צדק', שרקד בעת ההקפות ללא לאות, ואברכים צעירים ובריאים לא יכלו להדביק את קצב ריקודו ואחדים מהם נפלו מרוב מאמץ. אגב ריקודו הכריז: "רקדו יהודים, רקדו! שמחו בשמחת-התורה ותזכו לבני חיי ומזוני רוויחא".

זוגתו הרבנית דאגה לשלומו ונכנסה אל אביה, אדמו"ר האמצעי, והתאוננה על בעלה  שהוא מעייף את החסידים בריקודיו. השיב הרבי: "אצלו מאיר כעת גילוי האור של שמחת-תורה, כפי שהאיר בבית-המקדש. הוא זוכה על-ידי שמחתו לגילוי עצם נשמתו, כפי שהיא בעולם האצילות ואף למעלה מזה!"

ועוד מסופר, כי במוצאי שמחת-תורה נהג ה'צמח-צדק' להחליף את מעילו, כי המעיל שלבש בשמחת-תורה היה קרוע ורטוב מזיעה. גדולי החסידים היו נוטלים פיסת בד מהבגד לשם הצלחה וסגולה בתורה ועבודה.

פעם אחת, בשמחת-תורה אצל רבי שלום דובער, נכנסו לבית-המדרש יהודים כאלה שבכל השנה לא היו שייכים לתורה, והצטרפו לריקודים. עמד חסיד אחד מן הצד, הביט בהם וחייך מתוך גיחוך. הרבי, שהבחין בכך, הקפיד עליו ואמר לו: "מחלל אתה את הקודש!"

ללמוד בשמחת-תורה

פעם אחת, בסעודת היום של שמחת-תורה אצל רבי יוסף יצחק (קודמו וחותנו של הרבי מליובאוויטש), רקדו החסידים ושרו זמן רב. ככלות הריקוד נענה הרבי: "אדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן – אומר בספר התניא בשם רבותיו, שאילו היה נמצא מלאך במעמד עשרה מישראל, אף שאינם מדברים דברי תורה – הייתה נופלת עליו אימה ופחד, עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי. אם-כן שערו-נא, מריקוד כזה של עדת יהודים בלי עין-הרע, ונוסף על כך מן הכוונות הטובות שהיו לכל אחד מהם בעת הריקוד – איזו קנאה מקנאים בזה המלאכים!", והרבי ציווה להוסיף לרקוד ולשיר.

סיפר פעם הרבי מליובאוויטש: "פעם הצעתי לכבוד חותני להוציא-לאור קונטרס ובו מאמר חסידות לקראת שמחת-תורה. נענה הרבי, כשבת-שחוק על שפתיו: 'בשמחת-תורה יתיישבו ללמוד?!'… אולם בסופו של דבר מסר הרבי מאמר חסידות כדי ללמדו בשמחת-תורה, והיו כמה וכמה שאכן למדו את המאמר בשמחת-תורה". 

אמר פעם רבי יוסף יצחק: "יושב יהודי בביתו החשוך, הוא רעב ומתהלך בבגד קרוע. האישה והילדים חלושים ושבורים. ליבו בוכה בקרבו על מצבו. תוך כדי כך הוא נזכר שהיום שמחת-תורה. קרן אור של זיכרונות שמחים עוברת כברק בקרבו. הוא רץ לבית-המדרש להקפות, ומשליך עצמו אל המעגל. הוא תופס ב'עץ-חיים' של ספר-התורה וצועק 'שישו ושמחו בשמחת-תורה'. לא רק מלאכי מעלה, אלא אף הנשמות הגבוהות, נשמות הצדיקים, מתקנאות במסירות-הנפש הגדולה הזאת. עם יהודים כאלה עלינו ללכת להקפות".