כל האירועים שחווינו במהלך השנה החולפת כבר נקבעו למעשה בימים הנוראים אשתקד. אילו הייתה ניתנת לנו האפשרות להציץ ב'ספרים' של מעלה, היינו רואים שם כבר לפני שנה את כל הטלטלות שחווה העולם כולו בשנה החולפת.

מהלכים של ראשי מדינות

תפילות הימים הנוראים משקפות את הרובד הנסתר של אירועים ומהלכים. פעמים נדמה לנו כי אנחנו מנהלים את הדברים, ובידינו בלבד לקבוע מה יהיה. מתברר שאמנם יש חשיבות רבה ליוזמה אנושית ולפעילות של בני-האדם, אבל מוקדי ההכרעה האמיתיים אינם מצויים כאן אלא למעלה. אנחנו צריכים לפעול ולהשתדל, אבל הקב"ה הוא הקובע אם נראה הצלחה במעשי ידינו.

הדברים נכונים לכל אדם, ועל-אחת-כמה-וכמה למהלכיהם של ראשי מדינות. "לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפוץ יַטֶּנּוּ", נאמר בספר משלי. אומרים על כך חז"ל: "זכה העולם, הקב"ה מטה ליבו לגזֵרות טובות… וכל גזֵרה שיוצאה מפיו אינה יוצאה מלכתחילה אלא מלפני הקב"ה".

כוחן של התפילות

זהו כוחם המיוחד של הימים האלה, שבהם אנחנו יכולים לקבוע את גורלה של השנה החדשה. בתפילות הימים הנוראים אנחנו מבקשים: "תן כבוד ה' לעמך… שמחה לארצך וששון לעירך". אנחנו מתפללים לביעור הרוע והרשע: "והרִשְׁעָה כולה בעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ".

מול ארון-הקודש הפתוח נבקש בתפילת 'אבינו מלכנו': "מנע מגיפה מנחלתך. בטל מחשבות שונאינו. הפר עצת אויבינו. סתום פיות מסטיננו ומקטריגֵנו. הרם קרן ישראל עמך. כלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית מבני בריתך".

אנחנו מאמינים ובטוחים כי תפילותינו ייענו, ונראה את התגשמותן במהלך השנה הבאה. ובעיקר אנחנו מייחלים למילוי התפילה הגדולה – "צמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן-ישי משיחך"; שנזכה כי השנה הבאה לקראתנו תהיה שנת הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

מסבירה תורת החסידות, שכאשר ראש-השנה חל בשבת, פועלת השבת את מה שהיה השופר צריך לפעול. עצם מהותה של השבת מעוררת אצל הקב"ה את הרצון למלוך על העולם, ולכן אין צורך בתקיעת השופר שלנו.

התבטלות גמורה

בתורת החסידות מבואר העניין בהרחבה על-יסוד פעולתם של השופר ושל השבת בעולמות העליונים, אך האמת היא שכן הדבר גם בעבודת האדם, כאן למטה. עבודת האדם בתקיעת שופר היא להתבטל לחלוטין לפני הקב"ה. השופר מעורר חרדה, והוא גורם לאדם להתבטל לפני ה' ולמסור לו את נפשו ורצונו.

גם השבת יש בה משמעות של התבטלות. אחד ההסברים לחובת השביתה ממלאכה בשבת הוא, שבשבת אנו עומדים לפני הקב"ה, וכאשר אדם עומד לפני המלך, עליו להתבטל לגמרי ולא לעסוק במלאכה כלשהי. בימות החול, כאשר הקדושה האלוקית אינה גלויה, מרגיש האדם את מציאותו העצמית ועל-כן הוא עוסק במלאכתו; אבל בשבת-קודש צריך האדם להתבטל לגמרי ולחוש כעומד לפני המלך, שאז אסור לו אפילו להרים את ידו לעניין צדדי.

אין מי שיתבטל

במובן זה יש יתרון לראש-השנה שחל בשבת. כאשר ראש-השנה חל ביום חול, צריך האדם להגיע לתחושת ההתבטלות על-ידי עבודתו. כלומר, מצבו הטבעי הוא, שהוא מרגיש את מציאותו האישית, אלא שהוא מבטל את עצמו כלפי הקב"ה ומכתיר אותו למלך עליו ועל העולם כולו.

לעומת זאת, בשבת מתעלה האדם לדרגה גבוהה יותר של התבטלות – אין הוא חש כלל את מציאותו האישית, שכן קדושת השבת ממלאה אותו בהרגשה של 'עומד לפני המלך'. במצב כזה אין כאן מציאות שצריכה להתבטל, אלא התחושה הטבעית היא שאין עוד שום מציאות מלבד הקב"ה.

מעלת השבת

נמצא אפוא, שכאשר ראש-השנה חל בשבת אין חיסרון בפעולת השופר. יתר על כן, השבת פועלת את פעולתו של השופר ביתר שאת וביתר עוז, הן בעולמות העליונים והן בנפש האדם.

כאשר ראש-השנה חל ביום חול נעשה הקב"ה מלך על-ידי עבודתם של ישראל, על-ידי התקיעה בשופר, ואילו כשראש-השנה חל בשבת, מתעלים בני-ישראל לדרגה כה גבוהה של התבטלות לקב"ה עד שאין הם יכולים אפילו לתקוע בשופר. המלכת הקב"ה נעשית אז על-ידי עצם ההתבטלות, הנובעת מקדושת השבת, והיא מגיעה לדרגה עליונה יותר ומביאה כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.

קמים מוקדם בבוקר לומר סליחות. לאחר התפילה נוהגים לערוך "התרת  נדרים" בפני שלושה או עשרה מהמתפללים, המהווים לצורך הענין הרכב סמלי של בית-דין. מולם ניצב המבקש בבקשה להתיר את  נדריו שנדר במרוצת השנה או למחול לו על דיבורים שהוציא מפיו שלא כדין התורה, כדי שיכנס ליום הדין נקי מכל הנדרים שלא קוימו.

המבקש מקריא בפניהם את נוסח ההתרה הכתוב בסידור והם עונים לו: "הכל יהיו מותרים לך" וכו'.

משתדלים לסיים את ההכנות לחג מבעוד יום כדי לפנות את המחשבות לקראת יום הדין.
נוהגים להרבות בצדקה ולעלות לקברי צדיקים, בכדי ל"גייס" תומכים במאמצים לזכות בדין.

פרוזבול

גם לקראת סיום שנת השמיטה בה נוהגת שמיטת כספים – פקיעת הלוואות – תיקנו חכמים את ה"פרוזבול" (תקנה לעשירים ועניים) והוא – העברת החובות של המלווים השונים לבית הדין, דבר שמאפשר לתבוע את חובותיהם מן הלווים גם לאחר השמיטה, היות שאין שמיטת כספים חלה על חובות שנמסרו לגביית בית הדין.

לפי אדמו"ר הזקן הזמן הראוי לבצע "פרוזבול" הוא לפני ראש השנה של שנת השמיטה.

 הפרוזבול מתקיים ע"י:

1- הצהרה בפני שלושה אנשים הנחשבים "בית דין".

נוסח ההצהרה: "הַרֵינִי מוֹסֵר לָכֶם כָּל חוֹבוֹת שֶיֵש לִי שֶׁאֶגְבֶּה אוֹתָם כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה". נהוג לבצע הצהרה זו בערב ראש השנה מיד לאחר התרת נדרים בפני המתירים.

2. מכמה סיבות עורר הרבי שכדאי ונכון לחתום על שטר פרוזבול של 'בית דין' תלמידי חכמים.

דברי הרבי אודות שטר פרוזבול:
"קיימת מעלה נוספת בעשיית שטר פרוזבול (לגבי אמירת נוסח הפרוזבול לפני שלושה אנשים): הדין הוא, ש"אין פרוזבול מועיל אלא-אם-כן יש קרקע כל שהוא ללווה, או דבר המחובר לקרקע. ואם אין לו – מזכה לו המלווה קרקע כלשהו" (שו"ע אדה"ז חו"מ) – בשעה שהדבר נעשה על-ידי הרב, שברשותו (או לאחד מהאנשים הכשרים שצירף אליו) בית פרטי, קל להבטיח שיהיה ללווה קרקע על-ידי כך שהרב יקנה… "קרקע כלשהו"
(לקוטי שיחות חכ"ד ע' 316).

לצורך כך ניתן כבר כעת לחתום על שטר הפרוזבול של בית דין רבני חב"ד – באתר רבני חב"ד: לחצו כאן>>>

ליל ראש השנה

מתפילת  ערבית של ר"ה במשך עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי עד לתפילת נעילה של יום הכיפורים אנו משבצים חמש תוספות לכל תפילות העמידה:

א. ברכה הראשונה: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים, למענך אלוקים
חיים".

ב. בברכה השניה מוסיפים : "מי כמוך אב הרחמן, זוכר יצוריו לחיים ברחמים".

ג. בברכה השלישית אומרים "המלך הקדוש" במקום "הא-ל הקדוש". ובימות החול, בהמשך התפילה, במקום: "מלך אוהב צדקה ומשפט", רק :"המלך המשפט".

ד. בברכת "מודים" נוספת הבקשה : "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך".

ה. בתפילת "שים שלום" מוסיפים את הפיסקה: "ובספר חיים…". מי ששכח לומר את השינויים והתוספות אינו צריך לחזור, פרט למי ששכח לומר "המלך הקדוש" שעליו מוטל לחזור ולהתפלל שנית מראש התפילה.

בתום תפילת ערבית של הלילה הראשון מאחלים איש לרעהו "לשנה טובה תכתב ותחתם".

בקהילות ישראל על עדותיהן השונות נפוצו מנהגים שונים הקשורים בסימנים ומסמלים שונים התלוים במאכלי החג. נציין כאן אחדים מהם: בכל ימות השנה נוהגים לאחר ברכת "המוציא" לטבול את פרוסת החלה במלח. בר"ה אנו מטבילים אותה בדבש, סמל לשאיפתינו לשנה טובה ומתוקה כדבש. לאחר מכן נוטלים פלח של תפוח מתוק טבול בדבש ולאחר ברכת "בורא פרי העץ" מאחלים : "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". יש האוכלים ראש דג או כבש, לסמל שנהיה לראש ולא לזנב. מנהג אחר הוא לאכול מפרי הרימון בתקוה שכמו גרגיריו הרבים כן ירבו זכויותינו. בסעודת הלילה השני של ראש-השנה נוהגים להניח על השולחן פרי חדש ובשעת ברכת שהחיינו בהדלקת הנהות ובקידוש מכוונים גם עליו,כדי לצאת ידי אותן דעות שסוברות ששני ימי ראש-השנה הם יום אחד ארוך ומספיק לברך פעם אחת "שהחיינו".

תפילת שחרית – תקיעת השופר

תפילת שחרית דומה במתכונתה לתפילת השבת. השוני העיקרי הוא בחזרת  הש"ץ (שליח הציבור – החזן), בה מתווספים פיוטים רבים, חלקם נאמרים בישיבה וחלקם בעמידה ובעת שארון-הקודש פתוח, הכל כמנהג הקהילה.

לאחר קריאת-התורה מתחילים לתקוע בשופר.

לפני התקיעות נוהגים לחזור שבע פעמים על מזמור מ"ג בספר תהילים: "למנצח לבני קורח מזמור". התוקע מברך שתי ברכות. האחת: "אשר קידשנו במצוותיו וציונו על תקיעת שופר", והשניה ברכת "שהחיינו" . בשעת הברכות יש להתכוון לצאת ידי חובת המצוה בברכותיו ותקיעותיו של התוקע, ואין לדבר פרט לעניית אמן, עד לגמר התקיעות הפרושות על פני כל תפילת מוסף. חכמים הפליגו רבות במעלתה וחשיבותה של מצות תקיעת השופר ומשום בך יש לדאוג שכל יהודי ויהודי יזכה לקיימה. זמן המצוה הוא מהנץ החמה עד לשקיעת החמה.

תשליך

לאחר תפילת מנחה ביום הראשון של ראש-השנה (כשחל היום הראשון בשבת, יוצאים לתשליך ביום השני של ראש השנה) יוצאים לעריכת "תשליך" על שפת הנהר, ליד הים, מעיין מים או בור מים. בתפילת "התשליך" אנו מבקשים מהקב"ה שימחול לנו על כל עוונותינו ויקיים את הבטחתו שנאמרה ע"י נביאיו להשליך את חטאינו במצולות ים לבל יוכרו עוד. בסיומה נוהגים לנער את שולי הבגדים (הטלית-קטן),סמל לניעור העוונות שדבקו בנו בשנה שחלפה.

בימי ראש-השנה אין מרבים במסיבות רעים וכיוצא בזה כדי שלא להסיח את הדעת מיום הדין. מנצלים כל רגע פנוי לתפילה ומרבים באמירת פרקי תהילים וכמו-כן ממעטים בשינה ובבטלה ובכל רגע פנוי משתדלים לומר תהילים.

'צום גדליה' הינו הרביעי מארבעת הצומות הקשורים לתהליך חורבן בית-המקדש והגלות של עם ישראל. הצום הראשון, בסדר החורבן, ב'עשרה בטבת' – בו החל המצור על ירושלים; השני – ב'שבעה עשר בתמוז' – בו הובקעה חומת ירושלים; השלישי – ב'תשעה באב' – בו נחרב בית-המקדש; והרביעי – בג' בתשרי – בו נרצח גדליה בן אחיקם, ועל שמו נקרא הצום "צום גדליה".

המעשה ארע אחרי חורבן בית המקדש הראשון, בתקופת הנביא ירמיהו. מלך בבל הותיר בארץ קומץ יהודים ומינה עליהם את גדליה בן אחיקם למושל ביהודה. ירושלים הייתה חרבה והוא קבע את מושבו במצפה, אליו נאספו גם יהודים מהארצות השכנות, אליהם נסו במהלך המלחמה. בעידודו של ירמיהו הנביא החלו לעבד את האדמה ולקומם את הריסות הארץ.

קבוצת קנאים, אשר לא שמעה בקול החכמים, שאפה להמשיך את המלחמה ולגרש את הכובש, בעזרת עמון ומצרים, וראתה בגדליה בן אחיקם "בוגד" ו"משתף-פעולה" עם האויב. הם כעסו גם על כך שלא היה ממשפחת המלוכה. ביום ג' בתשרי בא ישמעאל בן נתניה והרג את גדליה בן אחיקם. אז נפוצו הנשארים והחורבן היה מוחלט.

אמרו חכמים (ראש-השנה יח:), שיום זה של הריגת גדליה נקבע כצום, כמו שיום חורבן הבית נקבע כצום, "ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו".

הצום והאבל אינו רק על רציחת הצדיק, אלא בעיקר על כך שמעשה זה השלים את החורבן והביא להגליית שארית הפלטה שנותרה ביהודה.

אחד מפיוטי ה'סליחות' לצום גדליה מתאר את האסון שנגרם בעטיו מעשה רצח זה:

"אבלה נפשי וחשך תארי. בית תפארתי כנשף בו הארי (נוסח-אחר: "נשרף בידי"). גם פליטתי אשר עזבו ושארי, דועכו כהיום בשלושה בתשרי. האש והמים הזידונים שטפונו בדלקם, ובססו מקדש ובזזו חלקם. זקני שארית אשר פלטו מיום נקם, חובלו עתה ביום צום גדליה בן אחיקם. טורפו דלת עם הארץ, יתר הגזם אכל הארבה במרץ, כורמים ויוגבים פקודת מרגיז הארץ, לוהטו ולא היה בם גודר גדר ועומד בפרץ. מה אספר ואנחותי עצומות, נקטה נפשי ומקהלותי עגומות, שריגינו אשר נשארו מיקוד אש לתעצומות, עוד הם לא נתקימו ונותשו בחמות".

נתפלל שתתקיים בנו במהרה נבואתו של זכריה הנביא: "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח ; יט).

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

א’ בתשרי הוא היום הראשון להשלמת בריאת העולם – "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון". ביום זה השלים הקב"ה את כל מעשי בראשית, שנמשכו מכ"ה באלול, במשך ששה ימים. ביום השישי נשלמה הבריאה בבריאת האדם הראשון, ואותו יום ראש-השנה היה.

כשם שראש האדם מפעיל את כל הגוף, כך בראש-השנה נקבע כל מה שיקרה במשך השנה, כמו שנאמר: "עיני ה’ אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה" – מראש-השנה נידון מה יהא בסופה (תלמוד,’ראש-השנה’ דף ח’ עמוד א’). ולכן נקרא יום זה "יום הדין".

יום הדין

ההכנה לראש-השנה מתחילה בחודש אלול, שהוא חודש הרחמים והסליחות. במיוחד מרבים בסליחות ביום שלפני ראש-השנה, ערב יום הדין, כדי שניכנס לראש-השנה עצמו לאחר בקשת הסליחה והמחילה מאת הקב"ה, וקבלת החלטות טובות – לעשות אך טוב וחסד מכאן ולהבא. כך אנו נכנסים ליום הדין כבעלי תשובה שהקב"ה מוחל להם על עוונותיהם.

ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל מה שיקרה לו במהלך השנה הבאה. ביום זה קוצב הקב"ה את מזונותיו עד סוף השנה, וביום זה כותב הקב"ה את דינו של כל אחד ואחת, מי יחיה ומי ח"ו להיפך, "מי ינוח ומי ינוע, מי ישלו ומי יתייסר, מי יעני ומי יעשר מי ישפל ומי ירום – ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה" (מתוך תפילת ראש-השנה).

לכן ביום זה אנו מרבים בתפילה ובתחנונים לקב"ה, ומקבלים על עצמו לתת צדקה, שיכתבנו ויחתמנו לשנה טובה ומתוקה.

יום-טוב – יום שבתון

בספר ויקרא (כג,כד) נאמר: "בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון". בראש-השנה, כבשאר מועדי ישראל, אסור לעשות מלאכה כפי שאסור לעשותה ביום השבת. עם זאת, לצורך החג מותר לעשות מלאכות שנועדו לצרכי הגוף (בעיקר לצורך אכילה) בחג עצמו. מלאכות אלה מוגדרות בהלכה "מלאכת אוכל נפש", שנאמר: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", דהיינו: לישה, אפייה, שחיטה ובישול. כמו-כן מותרים בחג הוצאת חפצים מרשות לרשות ושימוש באש (כאשר ההצתה נעשית אך ורק מאש בוערת, ולא ע"י הצתת אש חדשה). בכל-אופן יש להיזהר בדינים אלה, והם מפורטים בשוחלן-ערוך, ובקיצור-שולחן-ערוך, הלכות יום-טוב (סימן צח).

ברוקלין, נ.י.

אל בני ובנות ישראל

אשר בכל מקום ומקום

ה' עליהם יחיו

שלום רב וברכה!

ימי ראש־השנה — הימים הנוראים – שבהם נפתחת השנה החדשה, הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, ממלאים את ליבו של כל יהודי ברגשות קודש.

תחושת 'הימים הנוראים' עמוקה בהרבה מ'יראת העונש' וכדומה. היראה המתעוררת ב'ימים הנוראים' היא 'יראת הרוֹממוּת', תחושה של יראה הבאה מתוך הכרה בהתרחשותה של הכתרת מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא, שהיא התוכן של ראש־השנה, ובהשתתפותו של האדם בה.

הכתרת הבורא ל"מלך על כל הארץ", שאותה היהודים מבקשים ויוצרים בראש־השנה, מחדשת את הקשר האישי של כל יהודי עם הקדוש־ברוך־הוא. זה קשר פנימי וישיר של כל יחיד באשר הוא יחיד, ולא רק בהיותו חלק מן הכלל.

ההכתרה מתחוללת על־ידי הבקשה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו, שהקדוש־ברוך־הוא יקבל את ההכתרה, ומתוך כך נוצרת ההתחברות של "אנו עמך ואתה מלכנו".

תחושת ההכתרה באה לידי ביטוי מיוחד בתפילה: "אלוקינו ואלקי אבותינו, מְ לוְֹך על העולם כולו בכבודך והִ נָ שֵׂ א . . ויֵדע כל פָּ עוּל כי אתה פְ עַ לְ תּוֹ . . ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכֹּל מָ שָׁ לָ ה"; הבריאה כולה, ובמיוחד האדם אשר נשמה באפו, מכירים בשלטונו ובמלכותו של הקדוש־ברוך־הוא ונכנעים לו.

התפילה הזאת מבטאת את תחושת יראת הרוממות, ובמקביל את התוצאה המתחייבת ממנה: הנכונות והתשוקה לקיים את מצוותיו של המלך.

משום כך, אף שימי ראש־השנה הם תחילתם ופתיחתם של עשרת ימי תשובה – אין אומרים בהם 'תחנון' וּוִידוי על חטאים. שכן תחושת ההתאחדות עם הקדוש־ברוך־הוא על־ידי ההכתרה כובשת את האדם במידה רבה כל־כך, שככל שיהיה גדול הצער על מעשי העבר, הוא מתבטל לנוכח תחושת יראת הרוממות.

לאמיתו של דבר, גם התשובה (במשמעותה העמוקה: שיבה אל המקור) קשורה קשר הדוק עם תוכנו הפנימי של ראש־השנה, המתבטא ברעיון ההכתרה.

רק לאחר ראש־השנה בא תורם של שאר חלקי התשובה – חרטה על העבר וקבלה על להבא, עם 'וידויים' ו'סליחות' וכו' – כהמשך טבעי והכרחי להכתרה של ראש־השנה. התחושה המחודשת והמחוזקת של ההתקשרות וההתאחדות עם המלך, חייבת לעורר רצון והחלטה להיות ראוי להן. הדבר מחייב את האדם לסלק הצידה את כל מה שמפריע להתקשרות זו: פשעים, עוונות ואפילו חטאים (בשוגג).

• • •

חייבים לומר בצער כי מפני סיבות שונות היו שנים ומקומות שבהם לא נוצלה במידה הראויה ההתעלות הרוחנית של ראש־השנה ועשרת ימי תשובה. הימים הנוראים חלפו, ובכמה וכמה קהילות ויחידים התפוגגה התרוממות־הרוח, ולא ניכר השינוי לטובה המצופה מכל יהודי, איש או אישה,

בחיים האישיים היום־יומיים.כתוצאה מכך גם נעדרה ההטבה בחיים החברתיים.

אחת הסיבות העיקריות לכך היא, שלא ניצלו את ההתעלות ואת התרוממות־הרוח של הימים הנוראים בדרך שתחייב את האדם עצמו, אלא לעניינים הנוגעים לאחרים. לא נדיר לגלות כי הימים האלה מנוצלים לנושאים כלליים ולבעיות כלל־עולמיות. מושמעים מסרים שאינם מחייבים איש, ובוודאי לא את ארבע האמות האישיות. דרך זו משביעה את רצון הכול, ואפשר גם למצוא לה 'הצדקה', בכך שראש־השנה מקיף את הבריאה כולה, ואין בעולם מחסור בעניינים כלליים 'גדולים' הדורשים הטבה או שינוי.

הדיבורים, הלהט וקבלת החלטות תקיפות בבעיות־עולם 'נעלות' כל־כך (שברוב המקרים אין למחליטים שום השפעה בהן) – משמשים אמתלה נוחה ו'נאה' לאי־מתן תשומת־הלב ההכרחית והחיונית לחשבון־הנפש האישי ולחיי היום־יום האישיים (תחום שבו יש להחלטות השפעה מלאה).

שלילת דרך זו באה לידי ביטוי במצוות תקיעת שופר – המצווה היחידה שהיא חובת היום של ראש־השנה. במצוות תקיעת שופר אין הרכב של כמה וכמה כלי־זמר, אלא זה כלי יחיד דווקא, ואף הוא אינו כלי מוזיקלי משוכלל, המבצע יצירות מוזיקליות יוצאות מן הכלל. השופר הוא דווקא קרן פשוטה של בהמה, ו"כל הקולות כשרים בשופר". השופר מלמד כי תשומת־הלב חייבת להיות מוקדשת קודם כול ליחיד ול'אני', וכי יש לשים את הדגש על הבאת קדושה אפילו בעניינים פשוטים ורגילים של חיי היום־יום – ורק אחר־כך בחיים החברתיים של היחיד בתור חלק מן הציבור וכך הלאה.

• • •

ויהי רצון שכל יהודי, איש או אישה, ובמיוחד המנהיגים הרוחניים, ינצלו את השעות הקדושות ואת התעוררות הנשמה של הימים הנוראים לא בעבור בעיות כלליות של עולם ומדינה (שככל שיהיו חשובות, אין הן מעניינם של ראש־השנה ושל עשרת ימי תשובה, לא ליחיד ולא לציבור),

אלא לקריאה הדחופה של הימים האלה – הקריאה "תמליכוני עליכם" – קבלת הקדוש־ברוך־הוא למלך, מלך על כל אחד ואחת, וההמשך שלה – הקריאה לתשובה, תפילה, צדקה, דברים שביצועם חייב להתחיל אצל כל אחד ואחד, וממנו עצמו, ואחר־כך מסביב לו, בקהילתו והלאה. ושההתעוררות הרוחנית והתחייה של הימים האלה יאירו ויקיפו את כל ימות השנה, ויביאו לקשר מעמיק יותר של כל יהודי עם הקדוש־ברוך־הוא, קשר שיתבטא בחיי יום־יום על־פי התורה האלוקית ומצוותיה האלוקיות. השינוי לטובה בחיים הרוחניים יביא ודאי שינוי לטובה בחיים הגשמיים, שתהיה זו שנה מבורכת בכל המובנים.

בברכת כתיבה וחתימה טובה

לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה

מנחם שניאורסאהן

בתלמוד, במסכת ראש-השנה, מובא כי שלושה ספרים נפתחים בראש-השנה: ספר אחד בו רשומים הצדיקים הגמורים אשר נכתבים ונחתמים מיד לחיים. בספר השני נרשמים רשעים גמורים הנכתבים ונחתמים ישר למיתה. הספר השלישי הוא של בינונים, אלו שיש בידם מצוות ועבירות גם יחד. דינם לטובה ע"י תשובה נכונה ומעשים טובים, כאשר הקב"ה, במידת חסדו, "לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחיה".

בימים מיוחדים אלו נמצא ה' קרוב לכל הפונים אליו ומקרב את השבים בתשובה. על כך נאמר בספר 'ישעיהו': "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב. יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלוקיו כי ירבה לסלוח". כל זאת לפי שהקב"ה נמצא תמיד בקירבתינו, שהרי "מלוא כל הארץ כבודו". בימים מיוחדים אלו גדולה קירבתו עוד יותר והוא מצפה לתשובתו של כל יהודי. בעשרת ימי תשובה משובצים בתפילת העמידה קטעים מיוחדים (עיינו בפרוט במדור: "הלכות ומנהגים בראש השנה") ולאחריה פותחים את ארון-הקודש ואומרים את תפילת "אבינו מלכנו".

שבת זו שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים נקראת "שבת שובה" על שם המילים שבפתיחת ה"הפטרה" הלקוחה מספר 'הושע': "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך". יש מקומות הקוראים לשבת זו בשם "שבת תשובה", כיון שהיא חלה במרוצת עשרת ימי תשובה. בכל תפוצות ישראל דורש רב העיר או הקהילה במשך השבת בפני הציבור דברי התעוררות ותשובה.

"צום גדליה" – יום הצום חל מיד לאחר ראש-השנה בג' תשרי, (למעט שנים בהן חל בשבת ונדחה הצום ליום ראשון, ד' בתשרי). ביום זה נהרג גדליה בן אחיקם. מי שהיה ממונה מטעם מלכות בבל על היהודים שעדיין נשארו בארץ ישראל לאחר חורבן בית-המקדש הראשון וגלות היהודים לבבל. רצח זה גרם להתפוררות שארית הפליטה בארץ ובכך הושלמה למעשה גלות בית ראשון וזוהי הסיבה לקביעת התענית ביום זה.

תחילת הצום בעלות השחר וסופו בצאת הכוכבים. בתפילת שחרית קוראים "סליחות" מיוחדות לצום גדליה.

התורה כולה הינה גם סתומה (נסתר) וגם גלוי-ה (נגלה), כשם ששמו של הקב"ה גם סתום – נעלם, וגם גלוי, חלק הסתום – הנעלם שבו הוא מצד מה שאף אחד לא יוכל להשיג את עצמותו ("לית מחשבה תפיסא בי' כלל"), וחלק הגלוי שבו – ממה שרואים אלוקות, נפלאותיו וגדולותיו בעולם שברא.

כך גם עם השופר: יש דברים שנתגלו לנו ממנו, ויש סודות הכמוסים ונעלמים מאתנו…

השופר, קרן של איל, קשור בעקידת יצחק אבינו, עליו השלום, שקבל על עצמו את מדת הדין (להתנהג בדין תקיף), כדי לקיים את מצות בוראו, לכן מסר הקב"ה בידיו את חותמת ה"דין", שיחזיקהו ביום-הדין.

כשבא יום הדין והקב"ה יושב על כסא דין ומשפט, לדון את ישראל. מתעורר יצחק אבינו, עליו השלום, מצמצם את מדת הדין לבל תשלוט על ישראל. כדי שלא רק מדת הדין תשפוט את בני ישראל אלא גם מדת הרחמים.

למה הדבר דומה : "מלך שמסר אחת ממדינותיו לבנו אהובו, ואמר אליו: הנני מוסר לך את המדינה וכל אנשי-ה, שלך המה מעתה, כל המסים והארנונות שישלמו – לך יהיה. כשאקבץ את דמי המסים מכל מדינותי, לא אקח ממדינתך. מסים אלו שייכים לך בלבד".

אמר הבן לאב: אדוני המלך! ומה יהיה אם תקצוף על תושבי המדינה ותבקש להענישם במסים כבדים? מה אוכל לעשות אז? מה תועלת שאתה מוסר לי את המדינה? הרי אתה האדון על הכל!"

עונה לו המלך: "בני, הנני מוסר לך את חותמת המלוכה והי' אם אנשי מדינתך יקניטוני. וארצה להטיל עליהם עונש. הרי החותמת תהא בידך, ובלעדי החותמת אין תוקף לגזירות. כך תוכל להגן עליהם אפילו ממני, ואף אני אהיה שבע רצון".

כך אמר ה' גם ליצחק אבינו ע"ה: כשבניך יקניטוני תעלה לפני עקידתך כשנעקדת בראש השנה. יום הדין. ויגולו רחמי עליהם, ואז לא אשפוט אותם במידת הדין אלא במידת החסד והרחמים.

אמר יצחק אבינו עליו השלום: "רבונו של עולם ! אולי בעת כעסך, לא תרצה לזכור את עקידתי ותמסור את בני ליד מדת הדין. כיצד אוכל להושיעם?"

ענה לו ד': "הנני מוסר את מדת-הדין בידיך. ובעת חמתי כשארצה לקרוא למדת-הדין לדון את ישראל, תעצור אותה ולא תיתן לה לשלוט על בניך".

ולכן ביום הדין, בראש השנה, כשהקב"ה יושב על כסא דין תוקעים בני ישראל בשופר. להזכיר את עקידת יצחק, לפייס את ד' יתברך, שירחם על בניו.

זכאים ישראל, היודעים לדחות את מדת הדין ולעורר את מדת הרחמים. על ידי מה? על ידי השופר, ברקיע יש "שופר" – "שופר גדול" המביא תשועה לישראל, הקשורה בתקיפותו של יצחק וזכות אבותינו. כאשר השופר האלוקי מפסיק להגן על ישראל בגלל עוונותיהם שעברו – אז חייבים ישראל להתעורר בתשובה ולתקוע בשופר ביום הדין, כדי לעורר את השופר האלקי ואת מדת הרחמים. דבר זה נעשה על ידי שלושת סדרי הקולות:

הסדר הראשון הוא תקיעה, שברים, תרועה (ה"תקיעה" שבאה אחר כך – תקיעה, שברים תרועה, תקיעה, אינה שייכת לסדר, ובאה רק להשלמה).

תקיעה – הוא קול ישר, והקול נמשך ועולה למרומים בוקע רקיעים ומגיע עד לאברהם אבינו, עליו השלום. מיד מתעורר אברהם אבינו ומעורר רחמים על בניו. בזכות אברהם אבינו שמדתו היא מדת החסד (כאמור: תתן אמת ליעקב חסד לאברהם) מתגברת מדת החסד במרומים. וכך תמיד כשה' רוצה להעניש את ישראל, עולה לפניו זכותו של אברהם והוא מרחם עליהם כמו שנאמר ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג') – בעת רוגזך הנך זוכר את הרחמנות. מניין רחם כמניין אברהם (248). כלומר בעת רוגז נזכר הבורא באברהם (כאילו הי' כתוב : ברוגז "אברהם" תזכור).

הקול השני הוא – שברים (קולות קטועים) כאדם המתאנח ובוכה ולכן נקרא קול זה בשם "שברים" כי הוא משבר וקורע את תקיפות הדינים.

(שלושת) הקולות המקוטעים של השברים מתעלים לרקיע עד שמגיעים אל יצחק אבינו, מיד קם יצחק ממקומו ועומד לפני ד' לבקש על בניו: רבונו של עולם! יודע אתה בבירור כי היום הזה נעקדתי על גבי המזבח כדי לעשות את רצונך, וכבשתי את רצונותי, מבקש אני ממך, כבוש כעסך והתנהג עמנו במדת הרחמים ולפנים משורת הדין.

ולכן חייב ה"בעל תוקע" להתבונן בלבו ומוחו בסודות השופר. חייב הוא לתקוע בשופר בכוונה, כדי לבטל את מדת הדין. וכל מי שיודע את סוד השופר ותוקע בכוונה, עליו אומר דוד המלך, "אשרי העם יודעי תרועה".

הקול השלישי הוא – תרועה, קול זה יוצא ובוקע רקיעים עד אשר מגיע ליעקב אבינו, עליו השלום. או מתעוררת רחמנותו של הקב"ה. כי יעקב מאחד את מדת האמת שהיא מדתו יחד עם מדת החסד שהיא מדתו של אברהם (כמו שנאמר: תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם), ושניהם מבקשים רחמים על ישראל, מיד מתמלא ד' ברחמים ועושה לישראל חסד ואמת, חסד בזכותו של אברהם ואמת בזכותו של יעקב. בזמן ההוא באים אברהם ויעקב ליצחק שאצלו שמורה מדת הדין. אברהם מחזיק בתוקף את יד ימינו של יצחק במדת החסד, ויעקב מחזיק בתקיפות יד שמאלו של יצחק במדת האמת ומדת הדין מצטמקת, ואז אין השטן יכול עוד לקטרג על ישראל.

סדר תקיעות שני הוא: תקיעה, שברים, תקיעה. התקיעה – ממשיך את אברהם אבינו למטה עלי אדמות, שם שולטת מדת הדין. אברהם מתמודד נגד מדת הדין ואין נוחן לה לשלוט בעולם.

השברים ממשיכים את יצחק אבינו, אשר שובר ומחליש את מדת הדין, לאחר כך, בא הקול השלישי: התקיעה וממשיך את יעקב אבינו. וביחד עוצרים בעד מדת הדין ומאפסים את כוחה.

סדר תקיעות שלישי הוא: תקיעה, תרועה, תקיעה.

התקיעה הוא סימן של העצרות והפסקה. השטן משליך ממנו את הקטרוגים, ולהיפך: מתחיל לדבר טוב על ישראל, כפי שאמרו חכמינו (שבת קי"ט, ב) "מלאך טוב מברך את ישראל ומלאך רע עונה בעל כרחו אמן".

התרועה הוא סימן של הזזה וסילוק, כי מדת הדין מסתלקת מן העולם. ואז בא הקול השלישי התקיעה וממשיך את מדת הרחמים למטה בעולם.

כל העולם מתמלא בשמחה. כי בגלל ישראל מתקיים העולם, וכשישראל מתאבלים מחמת מדת הדין – מתאבל כל העולם כולו, וכשמדת הדין מסתלקת ומדת הרחמים מנצחת וידה על העליונה והקדוש-ברוך-הוא מרחם על בני ישראל – מתמלא העולם כולו שמחה וחדוה.

אנו רואים, א"כ שתקיעות השופר מעוררים את זכות האבות ומעוררים ומביאים רחמים על בניהם, לכן הכרח על בעל התוקע לכוון זאת בעת שהוא תוקע בשופר ואף כל אלו המקשיבים לקול השופר צריכים לכוון כך, כדי שמדת הרחמים תתגבר על מדת הדין ביום הדין. וכשישראל מתעוררים בתשובה כאן בעולם הזה על ידי קול השופר של מטה, מעוררים הם את השופר של מעלה ברקיע ונכתבים ונחתמים בכתיבה וחתימה טובה.

(ע"פ הזוהר)

ליל ראש השנה

מתפילת  ערבית של ר"ה במשך עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי עד לתפילת נעילה של יום הכיפורים אנו משבצים חמש תוספות לכל תפילות העמידה:

ב. בברכה השניה מוסיפים : "מי כמוך אב הרחמן, זוכר יצוריו לחיים ברחמים".

ג. בברכה השלישית אומרים "המלך הקדוש" במקום "הא-ל הקדוש". ובימות החול, בהמשך התפילה, במקום: "מלך אוהב צדקה ומשפט", רק :"המלך המשפט".

ד. בברכת "מודים" נוספת הבקשה : "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך".

ה. בתפילת "שים שלום" מוסיפים את הפיסקה: "ובספר חיים…". מי ששכח לומר את השינויים והתוספות אינו צריך לחזור, פרט למי ששכח לומר "המלך הקדוש" שעליו מוטל לחזור ולהתפלל שנית מראש התפילה.

בתום תפילת ערבית של הלילה הראשון מאחלים איש לרעהו "לשנה טובה תכתב ותחתם".

בקהילות ישראל על עדותיהן השונות נפוצו מנהגים שונים הקשורים בסימנים ומסמלים שונים התלוים במאכלי החג. נציין כאן אחדים מהם: בכל ימות השנה נוהגים לאחר ברכת "המוציא" לטבול את פרוסת החלה במלח. בר"ה אנו מטבילים אותה בדבש, סמל לשאיפתינו לשנה טובה ומתוקה כדבש. לאחר מכן נוטלים פלח של תפוח מתוק טבול בדבש ולאחר ברכת "בורא פרי העץ" מאחלים : "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". יש האוכלים ראש דג או כבש, לסמל שנהיה לראש ולא לזנב. מנהג אחר הוא לאכול מפרי הרימון בתקוה שכמו גרגיריו הרבים כן ירבו זכויותינו. בסעודת הלילה השני של ראש-השנה נוהגים להניח על השולחן פרי חדש ובשעת ברכת שהחיינו בהדלקת הנהות ובקידוש מכוונים גם עליו,כדי לצאת ידי אותן דעות שסוברות ששני ימי ראש-השנה הם יום אחד ארוך ומספיק לברך פעם אחת "שהחיינו".

תפילת שחרית – תקיעת השופר

תפילת שחרית דומה במתכונתה לתפילת השבת. השוני העיקרי הוא בחזרת  הש"ץ (שליח הציבור – החזן), בה מתווספים פיוטים רבים, חלקם נאמרים בישיבה וחלקם בעמידה ובעת שארון-הקודש פתוח, הכל כמנהג הקהילה.

לאחר קריאת-התורה מתחילים לתקוע בשופר. כשחל ראש השנה בשבת לא תוקעים בשופר ביום זה אלא ביום השני שחל ביום חול.

לפני התקיעות נוהגים לחזור שבע פעמים על מזמור מ"ג בספר תהילים: "למנצח לבני קורח מזמור". התוקע מברך שתי ברכות. האחת: "אשר קידשנו במצוותיו וציונו על תקיעת שופר", והשניה ברכת "שהחיינו" . בשעת הברכות יש להתכוון לצאת ידי חובת המצוה בברכותיו ותקיעותיו של התוקע, ואין לדבר פרט לעניית אמן, עד לגמר התקיעות הפרושות על פני כל תפילת מוסף. חכמים הפליגו רבות במעלתה וחשיבותה של מצות תקיעת השופר ומשום בך יש לדאוג שכל יהודי ויהודי יזכה לקיימה. זמן המצוה הוא מהנץ החמה עד לשקיעת החמה.

תשליך

לאחר תפילת מנחה ביום הראשון של ראש-השנה (כשחל היום הראשון בשבת, יוצאים לתשליך ביום השני של ראש השנה) יוצאים לעריכת "תשליך" על שפת הנהר, ליד הים, מעיין מים או בור מים. בתפילת "התשליך" אנו מבקשים מהקב"ה שימחול לנו על כל עוונותינו ויקיים את הבטחתו שנאמרה ע"י נביאיו להשליך את חטאינו במצולות ים לבל יוכרו עוד. בסיומה נוהגים לנער את שולי הבגדים (הטלית-קטן),סמל לניעור העוונות שדבקו בנו בשנה שחלפה.

בימי ראש-השנה אין מרבים במסיבות רעים וכיוצא בזה כדי שלא להסיח את הדעת מיום הדין. מנצלים כל רגע פנוי לתפילה ומרבים באמירת פרקי תהילים וכמו-כן ממעטים בשינה ובבטלה ובכל רגע פנוי משתדלים לומר תהילים.