הימים הנוראים קרבו, והפונדקאי בהיותו יהודי ירא שמים היה מבלה עתותיו יותר בבית המדרש מאשר בבית מרזח. פרנסתו היתה דחוקה, בת מבוגרת היתה לו, אך מנין יקח את כספי הנדוניא עבורה. תפלתו היתה, איפוא, מלב שבור ורצוץ כי ד' בהיותו כל יכול, יוכל להועיד תשועה גם לו.

בשבתו כך בבית המדרש ומפיו יוצאים פרקי תהילים ואגלי הדמעות יורדים על לחייו, שומע הוא שיחת רעים בין שני חנונים, כי בהיות וגדוד צבא הגיע ליד העיירה לתמרונים – צריך להכין "סחורה" עבורם. כי לבטח יוכלו למכור להם תוצרת רבה.

הפונדקאי סיים את פרקי התהלים בלב שמח. החיש את פעמיו לבשר את הבשורה הטובה לבני ביתו. לאחר שיקול דעת עם אשתו בא לידי החלטה כי בדמי חסכונותיהם המעטים נוסף לסכום כסף מסויים שישיג ממספר גמילויות חסדים – יכין מלאי ניכר של מיני משקאות ומאכל לאנשי הצבא. בלב מלא הכרת תודה, צפו עתה לאורחים שה' יזמן להם, וכתוצאה מפדיון הסחורה יוכלו להשיא את בתם המבוגרת.

ויהי היום (וכידוע אין "ויהי" אלא לשון צרה) והפונדקאי חוזר מבית המדרש מקום שאמר את ה"סליחות" והתפלל לאטו. והנה – אבוי! – מה חוזות עיניו? חורבן והרס בבית המרזח, הבית מלא אנשי צבא שיכורים, שסבאו וזללו את כל מה שהיה בבית המרזח, ולא-די שלא שלמו את אשר אכלו ושתו, עוד החלו לשלוח יד ברהיטים ובחפצים, שברו והרסו מכל הבא אל היד, זגוגיות מנופצות עם שברי כסאות התגוללו על רצפת החדר. החיילים שתו וחזרו ושתו "ודקה" ודגים ממולאים והשתוללו ככל אות נפשם.

הפונדקאית העני' פירכה את ידי' מרוב צער וכאב, ולא ידעה מה לעשות. ברכי הפונדקאי כשלו מפחד. כל עמלו והונו נמוגו בעשן ומי יודע מה יעשו עוד חיילים פראיים אלו. רק, חלילה שלא יערכו עוד "פוגרום" ביהודי העיירה, הפונדקאי אץ מיד חזרה אל בית-המדרש נגש אל הרב שישב עדיין מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין והתפלל עוד. ובעינים זולגות דמעות ורועד כעלה נדף תינה הפונדקאי לפני הרב את כל צרותיו ואת האסון האיום שפקד אותו ועל האסון שיכול להתרחש על כל העיירה.

הרב קם מיד ממקומו. ופנה יחד עם הפונדקאי ישר לבית המרזח.

בכניסה לבית המרזח נעצר הרב ליד הדלת, הוא הסתכל במבט חודר ונוקב על החיילים המשתוללים: ובהתלהבות עצומה, קרא בכל כוחו, ובכן תן פחדך! שלש פעמים רצופות קרא הרב את המלים הללו, פחד עז תקף את כל החיילים שישבו אותה שעה בבית המרזח בראותם את דמותו האצילה של הרב עם זקנו הלבן היורד על פי מדותיו כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין וצועק בכל כחו ובכן תן פחדך!

אימה נפלה על כל החיילים. מיד לאחר כך, החלו נמלטים כל עוד רוחם בם, מכל מקום שדרכו יכלו צאת, מי דרך הדלת ומי דרך החלון. תוך דקות ספורות התרוקן בית המרזח, ורק חפציהם האישיים של החיילים נשארו בודדים.

הם רצו דרך רחובות העיירה אחוזי פחד מות, אף להצדיע בפני קציניהם לא נעצרו. לבסוף יצא המפקד. בחמת זעם הרעים עליהם בקולו והם התאוששו קמעה.

אז פתחו החיילים את פיהם וסיפרו את אשר עבר עליהם: כאשר הטיבו את נפשם ביין בבית המרזח, וזללו מכל הבא אל היד, החלו לשלוח יד גם בחפצי הבית. וכל אשר בא ליד נשבר ונאבד. לפתע הופיע בפתח הבית זקן אחד שדמה במראהו כמלאך אלוקים וצעק כנגדם: "פחדך", "פחדך", ואימת מות נפלה על כולם. הם לא ידעו את אשר אתם, גופם רעד מפחד, ואף עתה בקושי הם יכולים לעמוד עוד על רגליהם.

המפקד צוה עליהם ללכת בעקבותיו, והוא הביא אותם חזרה לבית המרזח.

כאן צוה עליהם להוריק את כל הכסף שהי' בכיסיהם, כדמי תשלום על מה שזללו וסבאו, וכן על הנזק הרב שגרמו לבית המרזח. הוא גם העניש אותם בעונש חמור על הצער והפחד שגרמו לפונדקאי והפונדקאית. לאחר זאת הוא הוביל אותם אל הרב, שם התנצלו על התנהגותם המבישה ובקשו את סליחתו. ורק אז פג מעליהם אותו פחד שתקף אותם תחילה והתאוששו לגמרי.

הפונדקאי העני מנה את כל הכסף שזימן לו הקב"ה, אשר לא רק שכיסה את כל החובות שהיה להם, את כל דמי הנזק ואבדן הרכוש, אלא נשאר להם עוד סכום כסף הגון כדמי נדוניא עבור בתם הבכירה. הם הודו ושבחו לבורא יתברך על שהפך להם את הנזק והחורבן – ולישועה אמיתית.

"חלילה, היה העני משיב, אף פעם אסור לוותר על התקווה". אם כך, היתה תשובת העשיר, אין הוא יכול לתת נדבה, ובכך היה הענין מסתיים לגביו. לעתים רחוקות בלבד היה עני שהשיב, כי אכן ויתר כבר על כל תקווה וממילא היה העשיר נותן צדקה לעתים נדירות ביותר.

פעם אחת הוא הלך בדרך וראה עני מוטל באשפה. "הנה זה וודאי איבד כל תקווה" – חשב הגביר בלבו. ניגש אליו איפא והושיט לו מטבע, תוך שהוא אומר לעני, כי הוא רואה שמצבו לאחר יאוש.

"לי יש דווקא למה לקוות" – אמר לו העני – "אולם אתה, ר' יהודי, נראה לי כמי שאבוד לחלוטין". הסתכל בו העשיר, כשהוא מופתע ומשתומם ואמר: "אני נותן לך צדקה, ואתה עוד מקלל אותי?!"

"חלילה וחס, אין אני מקלל איש!" – השיב העני – "האמת היא כי לי באמת יש תקווה, כי הרי דוד מלך ישראל אמר בתהילים "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון".

"וכי מי הוא זה, שבאמת חסר תקווה?" – שאל העשיר.

"כל זמן שאדם חי, יש לו תקווה" – השיב העני – "רק למתים אין כבר שום תקווה בעולם הזה".

"אם כך, אתן מכאן ואילך צדקה למתים" – אמר העשיר התמהוני. הוא הלך תיכף ומיד לבית העלמין וקבר שם סכום כסף ניכר, עבור המתים שכבר איבדו כל תקווה…

עברו שנים מאז אותו מקרה והגלגל המסתובב עשה סיבוב שלם, עד שהעשיר ירד מנכסיו ונהיה עני מרוד. הוא כבר איבד כל תקווה, כאשר נזכר באותו עני שהיה מוטל באשפה ואמר בשעתו, כי עדיין יש לו תקווה בעולם הזה. הוא גם נזכר כי בשעתו הוא קבר סכום כסף גדול בבית הקברות, ועתה הוא מיהר לשם, כדי למצוא את ה"פקדון". אולם, עוד לפני שהספיק להגיע אל הכסף, תפס אותו שומר בית העלמין והוא הובא בפני שופט.

"הנה כבוד השופט, קבצן זה ניסה לשדוד את הקברים!" – התלונן השומר והראה באצבע מאשימה על העשיר-לשעבר. הלה סיפר לשופט את סיפור המעשה. לבסוף ביקש רשות ללכת לבית העלמין ולהוציא משם את סכום הכסף שקבר בשעתו. בתור "צדקה למתים".

השופט האזין לו בתשומת-לב, ולאחר מכן שאל אותו, אם אין הוא מכירו. למשמע התשובה השלילית, סיפר לו השופט, כי הוא הוא אותו עני שהיה מוטל באשפה ושלגביו חשב הגביר דאז, שאין לו עוד תקווה בחיים. "אתה רואה – אמר לו השופט – שאת התקווה לעולם אסור לאבד ועל הרכוש והכסף אסור לעולם לסמוך".

הוא הרשה לו להוציא את הכסף מבית העלמין ואמר לו: "לא כך צריך יהודי לתת צדקה. אצל היהודים כרוכים המושגים "צדקה ומשפט" ביחד. צדקה מלווה במשפט. היינו שמי שנותן את הצדקה צריך לבחון את עצמו ולשפוט את עצמו, לאמר: מדוע זה אני היחסן, שיש לי כסף ואפשרות לתת צדקה ולאחרים אין? מדוע זה אני הוא הנותן ולא המקבל? הרי זה יכול היה להיות גם להיפך! וכשהוא נותן, הוא צריך לדעת, כי הוא מקבל יותר ממה שהוא נותן…"

הקבצן הלך לבית הקברות ומצא את כספו הקבור שם. ושוב נהפך הגלגל ושוב הוא נהיה עשיר. אולם הפעם הוא כבר לא חיפש מקרים "חסרי – ישע" כדי לתת להם צדקה. הפעם הוא כבר נתן צדקה, כפי שיהודי צריך לתת…

ברומניה שלטה המפלגה הנאצית המקומית, 'משמר הברזל', ובהונגריה מפלגת 'צלב החץ'.

היהודים רצו למלט את נפשם, אך איש לא ידע היכן יהיה גרוע פחות. החרדה והבלבול שלטו בכול.

אנשים נמלטו לכל הכיוונים. משפחות שלמות עברו מהאזורים שנשארו בידי הרומנים אל האזורים המסופחים, ובאותה שעה ממש עברו משפחות אחרות מהאזורים שעמדו להסתפח, אל תוככי רומניה. אלה חשבו שמוטב לברוח מרומניה ואלה סברו שעדיף להימלט לרומניה.

אראד היא עיר-גבול בין רומניה להונגריה, שסופחה לאחר מלחמת-העולם הראשונה לרומניה ונשארה בשלטון רומני. העיר ניצבת על צומת-דרכים של אירופה כולה. קו האוריינט-אקספרס עבר בה בדרכו אל לונדון, פאריס, באזל, וינה, בודפשט, בוקרסט ואיסטנבול.

בדרך נס פסחו על יהודי אראד מרבית תלאות המלחמה שפקדו מקומות אחרים, ולכן יכלו להיות לעזרה, לתמיכה ולעידוד לכל אחיהם שעברו בה, בעיקר בדרכם לארץ- ישראל.

זה היה הרקע לאירועים שהתחוללו אחרי יום שלישי, כ' באלול ת"ש, כאשר לאראד הגיע האדמו"ר מוויז'ניץ, רבי אליעזר הגר, בעל 'דמשק אליעזר', עם בני משפחתו ומשמשיו. הם התארחו בביתו של ר' אברהם פייג, מחסידי ויז'ניץ הרבים בעיר.

ביום חמישי, בעת ארוחת הערב, התנפלו על הבית ארבעה-עשר חיילים חמושים של 'משמר הברזל'. מבלי לתת הסבר למעשיהם הובילו את האדמו"ר ועמו את חמשת הגברים ששהו בבית, כבולים באזיקים, למשטרה.

עם שחר החלו מאמצי הקהילה לשחרר את העצורים ובראשם האדמו"ר. אולם המצב לא זו בלבד שלא השתפר, אף הוחמר: בליל שבת חזרו החיילים ועצרו גם את הרב חיים, בנו של הרב יעקב-שלום סופר-שרייבר, הרב הראשי של אראד וממלא מקומו של חותנו, הרב יהודה סופר. למחרת, בשבת, נעצרו עוד כמה ממנהיגי הקהילה היהודית בעיר.

מתח רב השתרר בקהילה היהודית באראד, מתח ודאגה שהעכירו את ההכנות לראש-השנה הקרב ובא.

במוצאי שבת-קודש נתחדשו מאמצי השחרור. רבים וטובים לקחו בהם חלק. דודי, ר' אהרון אירום, היה מפרנסי הקהילה ובביתו התנהלו הרבה דיונים בענייני הקהילה. אנחנו, שגרנו עמו בחצר אחת, היינו עדים לכל ההתרחשויות.

במקרים מסוג זה, שתדלנות וקשרים, משולבים בשוחד נדיב, הביאו בדרך-כלל את התוצאות המקוות. הפעם נתקלו העסקנים בקושי רב מהרגיל. אך לבסוף, בחסדי ה', הוכתרו מאמציהם בהצלחה.

כך נקראתי בשבת אחר-הצהריים לבית דודי, שם נמסרה לי חבילה עם סכום כסף עצום שהדהים אותי. אני, שהייתי נער בן ארבע-עשרה, טרם ראיתי סכום כזה מימיי, ועוד בשבת. היה עלי להעבירו לתעודתו, כאשר אני מלווה באחיין אחר של הדוד, שמעון אירום, מבוגר ממני בכעשר שנים. הוסבר לנו שפדיון שבויים דוחה שבת.

למחרת שוחררו האדמו"ר מוויז'ניץ וכל השאר. יהודי הקהילה נשמו לרווחה ויכלו עתה להתפנות כראוי להשלמת ההכנות לראש-השנה.

מקרוב ומרחוק הסתכנו חסידיו של הרבי והגיעו לחגוג את החג בצילו, על-אף איסור הנסיעה ברכבת שחל על היהודים. היו כמה יהודים שנתפסו על-ידי 'משמר הברזל', אך שוחררו בערב ראש-השנה.

חדרי תלמוד-התורה שבחצר בית-הכנסת, שם התפלל הרבי בראש-השנה, היו צרים מהכיל את כל הציבור הרב. הילדים והנערים, ואני בתוכם, הצטופפו בפתח האולם. רצינו בעיקר לראות את הרבי,אך לא יכולנו שלא להתרגש מהאווירה מלאת ההוד והקדושה ומההתלהבות שאחזה בציבור
המתפללים.

ההתרגשות הגיעה לשיאה כאשר הרבי ניגש להתפלל 'לדוד מזמור'. חסידי ויז'ניץ ידועים בניגוניהם שובי-הלב, אך תפילת הרבי, פסוק אחר פסוק, היה בה הרבה יותר מתפילה נעימה.

זו הייתה תפילה שלא מן העולם הזה.

מדי שנה, בתפילת 'לדוד מזמור' אני זוכר את התפילה ההיא של האדמו"ר, ואני חווה מחדש את כל החוויה שעברה על כולנו באותם ימים באראד.

תלאותיו של הרבי לא הסתיימו. לאחר חג-הסוכות עצרו אותו בשנית, ורק לאחר שתדלנויות בדרגים הבכירים הצליחו להביאו לאשפוז בבית-רפואה בעיר סמוכה, דווה, ומשם, בסוף חודש כסלו,הועבר לטימישוארה, ושם קיבל אישור-שהייה. כל זה רחוק מלהיות חלק ופשוט כפי שזה נשמע, אך זו פרשה בפני עצמה. לבסוף עלה הרבי לארץ-ישראל והתיישב בתל-אביב

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

בדרך-לא-דרך הצלחתי להשיג שופר קטן, שהוגנב לתוך אושוויץ. באותו ראש-השנה תקעתי בו כעשרים פעם את כל מאה הקולות. הדבר היה כרוך בסכנת-נפשות ממשית, שכן בכל מקום שוטטו חיילים גרמנים ואנשי הקאפו האכזרים. בזהירות ובפחד עברתי מבלוק לבלוק ותקעתי בשופר באוזני אחיי האומללים. קולות השופר הפיחו בהם, ולו לשעה קלה, חיים מחודשים ונסכו בליבם זיק של תקווה.

מכל עשרים הפעמים שתקעתי בשופר באותו יום, אזכור במיוחד שתי פעמים. האחת, כאשר תקעתי לפני קבוצה של כאלף יהודים, שעזבו את המחנה אל הבלתי-נודע. והשנייה, תקיעותיי לפני הבלוק שבתוכו נדחסו כאלף וארבע-מאות נערים, בדרכם אל המוקד.

תחילה אפתח בזו האחרונה. יום קודם, בערב ראש-השנה, ריכזו שומרי המחנה את כל הנערים הצעירים. נערים אלה אמורים היו להישלח למשרפות כבר עם בואם למחנה. בדרכים בלתי-מוסברות הצליחו לחמוק מהסינון הראשוני. עתה נאספו במגרש ריק, מאחורי הבלוקים, כדי לבדוק מי מהם בוגר דיו וכשיר לעבודה ומי מהם אינו זכאי לחיים.

מפקד המחנה הורה לנעוץ באדמה עמוד עץ שבאמצעו קרש קטן, שיצר כעין אות דל"ת. הנערים הצעירים נצטוו לעבור מתחת לקרש. כל מי שראשו לא הגיע לקרש, נותר במגרש. הגבוהים והחסונים חזרו למחנה. כאלף וארבע-מאות ילדים נותרו שם והועברו לבלוק מבודד, סגור ומסוגר.

בין הנערים האומללים היה גם תלמידי היקר, המופלג בתורה וביראת-שמים, משה רוזנברג הי"ד, מהעיר שלנטרן (בהונגריה). הוא כבר היה כבן עשרים, אך היה נמוך קומה. ראשו לא הגיע לקרש, ולפיכך צורף אל הנערים הצעירים.

כשנודע לנערים מהבלוק המבודד כי יש במחנה שופר, החלו לזעוק בקולי-קולות שיתקעו לפניהם בשופר, כדי לִזכות במצווה, בשעותיהם האחרונות.

לא ידעתי לשית עצות בנפשי. הדבר היה כרוך בסכנה עצומה. היום כבר עמד לפנות ועוד מעט אמורים הגרמנים להגיע לבלוק כדי לקחת את הנערים (באושוויץ היה הנוהג להעביר את הטרנספורט למשרפות בלילה).

לבסוף לא יכולתי לעמוד נוכח צעקותיהם של הנערים, שביקשו לרחם עליהם ולתקוע לפניהם בשופר. התקרבתי לבלוק שלהם ותקעתי בשופר את כל מאה הקולות. התעלמתי מאזהרת השומרים כי אם יבחינו בי הגרמנים, יצרפו גם אותי לנערים.

הפעם השנייה באותו יום, שנחרתה בליבי במיוחד, הייתה, כאמור, כאשר תקעתי בשופר לפני הקבוצה שעמדה להישלח מהמחנה אל מקום לא-נודע.

עמנו במחנה היה הרב הגאון רבי מנחם-מענדל קאראדר, דיין ומורה-צדק ור"מ במישקולץ. הוא נודע גם כצדיק.

באושוויץ היה חוק ולא-יעבור, שעל כולם להתגלח למשעי בכל יום. מכיוון שרבי מענדל לא רצה לגלח את זקנו בראש-השנה, היה סנטרו מכוסה זיפי-זקן כבר מהבוקר. כאשר עבר אחד השומרים על-פניו, הבחין בזיפי-הזקן. ללא שהיות העביר אותו לבלוק המבודד של הנערים, המיועדים להישלח למשרפות.

מאחר שעל הבלוקים היו ממונים אנשי אס-אס מיוחדים, שלא היה להם קשר ישיר והדוק עם מיפקדת המחנה, ידענו שאפשר לנסות להציל את רבי מענדל, בלי שמשגיחי הקאפו ייאלצו להחליפו באדם אחר.

התחלתי אפוא לשאת-ולתת עם שומרי הבלוק, לשחרורו של רבי מענדל. אלה השיבו כי היו מסכימים לעשות כן תמורת סכום כסף נכבד, אך הם חוששים שהשומר שהביא את הרב לבלוק, יזהה אותו שוב במחנה, ואזי יאלצו לתת את הדין.

הסדר במחנה היה שמדי פעם שלחו משם משלוחים של אנשים למחנות או למקומות עבודה אחרים, וכך בדיוק בראש-השנה עמדו לשלוח כאלף איש למחנה אחר. לאחר חיפוש נמצא אחד מן המיועדים להישלח, שהסכים להתחלף עם רבי מענדל – הוא יישאר באושוויץ ורבי מענדל יישלח במקומו. בדרך זו נמנע החשש שהשומר יפגוש את רבי מענדל במחנה ויזהה אותו.

אנשי הבלוק קיבלו את סכום הכסף שדרשו ועמדו לשחרר את רבי מענדל, אך ברגע האחרון דרשו ממנו להתגלח. סירובו של רבי מענדל להתגלח בראש-השנה היה כאמור הסיבה לכל העניין! מה עושים?

לבסוף הצלחתי לשכנע את רבי מענדל להתגלח, מדין פיקוח-נפש שדוחה את כל התורה כולה. הוא נכנע לטיעוניי רק לאחר שנזכר כי על יוסף הצדיק נאמר "ויגלח", ואמרו חז"ל שבראש-השנה יצא מבית-האסורים.

כעת מיהרתי עם רבי מענדל אל המקום שבו המתינו המועמדים להישלח למחנה אחר, כדי להשלים את עסקת ה'חליפין'. העניין סודר; רבי מענדל הצטרף אליהם ובמקומו בא האיש שהסכים להישאר במחנה.

כשסיפרתי לנשלחים שיש עמי שופר, הציפה אותם התרגשות עצומה. הם ביקשו ממני לתקוע לפניהם את מאה הקולות.

עדיין מהדהדים באוזניי קולות הבכי שפרצו מגרונותיהם של כל הניצבים שם, בזמן התקיעות. באותה שעה לא היה לי ספק כי קולות התקיעה והשברים והתרועה, שהתמזגו בקולות היבבה של הנוכחים, עולים מעלה-מעלה ומגיעים עד כיסא-הכבוד.

(על-פי ספרו של רבי צבי-הירש מייזליש – 'שו"ת מקדשי השם')

שנים רבות לא ידעה רוסיה רעב כבד כל-כך. המחירים האמירו מאוד, ומצרכי מזון בסיסיים נמכרו ביוקר. המצב הזה הכניס את המשק כולו להאטה, והמוני עובדים מצאו את עצמם בלי עבודה.

ליהודי רוסיה זו הייתה מכה כואבת במיוחד. באותה עת לא הורשו היהודים לגור בערים הגדולות, אלא בעיירות הקטנות, והם התפרנסו מחקלאות וממתן שירותים לחקלאים. עכשיו נשבר מטה לחמם.

מיום ליום החמיר המצב. במרוצת הזמן החלו העוני והרעב לתת את אותותיהם. מחלות ומחסור בתרופות הביאו לידי מותם של צעירים ומבוגרים.

בימים ההם נודע שמו של רבי אריה-לייב, 'הסבא משפולי'. המופתים שהתגלגלו על-ידו היו שמימיים, למעלה מדרך הטבע לגמרי.

על דלת ביתו התדפקו יהודים בתחינה שיעתיר לפני ריבון העולמים להעביר את רוע הגזֵרה. גם חבריו הצדיקים, שהתגוררו בעיירות הסמוכות, שלחו אליו מכתבים דחופים בבקשה לעורר רחמי שמים.

הסתגר הצדיק בחדרו יום תמים, לאחר שקיבל עליו תענית. הוא התעלה לשמי-רום, שפך את מרי שיחו בבכי מר, אך שערי התפילות היו נעולים.

בראותו זאת החליט הצדיק לעשות מעשה. עשרה מכתבים שיגר באותו יום לעשרה צדיקים, מזקני האדמו"רים, וקרא להם לבוא בהקדם האפשרי לעיירה שפולי.

אף שבמכתב לא פורטה סיבת ההזמנה הדחופה, הבינו מקבלי המכתבים כי בעת צרה כזאת ודאי יש לצדיק משפולי סיבה מספקת להטריחם לבוא אליו. בלי להתמהמה יצאו הצדיקים בדרך העולה לשפולי.

התכנסות צדיקים גדולים כאלה מביאה עמה רוממות רוח, אך הפעם חשו הכול במתיחות הכבדה העוטפת את ביקורם. בקול שקט פתח הצדיק משפולי ואמר: "רבותיי, לא הייתי מטריח אתכם לבוא לכאן אילו לא היה הדבר נוגע בפיקוח נפשות של כלל ישראל".

לאחר הפוגה קצרה הדהים הצדיק משפולי את המתכנסים: "מבקש אני לזַמן את הקב"ה לדין תורה!".

הצדיקים נרעדו והביטו ב'סבא' בהשתאות. "זקוק הייתי לבית-דין שבו מניין דיינים מומחים", המשיך ה'סבא'. "אִמרו לי אם תיענו לבקשתי".

הביטו החברים איש בפני רעהו, והשיבו כאיש אחד: "מוכנים אנו".

כשקיבל את הסכמתם פנה ה'סבא' אל שמשו וביקשו להכריז ליד שולחן 'בית-הדין' כי בפקודת העדה הקדושה הנמצאת כאן הוא מודיע, כי רבי אריה-לייב בן שרה מזמין את הקב"ה לדין תורה שייערך בעוד שלושה ימים.

לחברי בית-הדין הצדיקים הסביר הצדיק משפולי כי על-פי הכלל שהתובע הולך אחר הנתבע, הרי מכיוון ש"מלוא כל הארץ כבודו" – נמצא הקב"ה גם בחדר הזה, וממילא יתקיים הדין במקום הנתבע.

בשלושת הימים הבאים הסתגרו הצדיקים ועסקו איש-איש בתפילה ובתשובה, מתוך תענית. רק בלילות טעמו מעט.

הגיע מועד ה'דין תורה'. זה אחר זה נכנסו הצדיקים אל החדר  ביראה ופחד. אין זה דבר קל לבוא בתביעות כלפי הקב"ה. סופו של דין כזה מי ישורנו. אולם צרת יהודי רוסיה וגדולתו וקדושתו של הצדיק משפולי הכריעו את הכף.

אב בית הדין התבקש לזַמן את הקב"ה לדין-התורה המתקיים כאן עם התובע רבי אריה-לייב בן שרה. אחר-כך פנה אל התובע בבקשה להשמיע את טענותיו. הצדיק משפולי פתח ואמר:

"בתפילות ראש השנה אומרים אנו 'אבינו מלכנו'. ממה-נפשך, אם הקב"ה אבינו ואנו בניו, מוטלת על האב החובה לדאוג לבניו. ואף אם הבן חטא לפניו, מה אשמים הילדים הרכים?"… בכי נסער פרץ מפיו של 'הסבא', אך הוא המשיך:

"ואם לא זכינו, והנהגתו של הקב"ה עמנו היא כמלך כלפי עבדיו, הלוא על-פי דין תורה חייב האדון במזונות עבדו העברי, גם אם העבד חטא לפניו. ובפרט שהחטאים עצמם הם באשמת האדון, ששתל בליבו של העבד את  יצר הרע"…

כהנה וכהנה האריך הצדיק, פניו לוהטות כאש, ודמעות זולגות מעיניו. ואז פנה אל הדיינים ואמר: "דיינים מומחים, הוציאו לאור את המשפט והכריעו אם הצדק עמי".

בשלב זה יצא ה'סבא' מן החדר והשאיר את הדיינים לדון בדין לבדם, כמקובל בדיני תורה. לאחר ששקלו ומצאו ראיות לדבריו מכל חלקי התורה, נקרא ה'סבא' לחדר ואב בית-הדין השמיע את הפסק:

"מאחר שכל טענותיו של הצדיק רבי אריה-לייב בן שרה בצדק יסודן, פוסקים אנו כי על-פי דין תורה חייב הנתבע לזון ולפרנס את נשותיהם וילדיהם של כל בני ישראל, ומצד לפנים משורת הדין עליו לפרנס גם את בני ישראל עצמם. בטוחים אנו שאם ייתן להם הקב"ה את כל צורכיהם בגשמיות ורוחניות, יחזרו בתשובה וישובו לעבוד את ה' בכל ליבם".

לא עברו ימים אחדים ופתאום באה הישועה: השלטונות הודיעו כי יעבירו לאזור כמויות ענק של תבואה ומצרכי מזון מהמחסנים המרוחקים. הסוחרים, שחששו לאבד את סחורותיהם, מיהרו להוזיל את המחירים. בבת אחת פסק הרעב, וכאשר הגיעו משלוחי הענק של המזון כבר שָׁרו שובע ושפע בכל המדינה. אך לא רבים ידעו כי כל זה קרה בעקבות 'דין התורה' המופלא.