מסבירה תורת החסידות, שכאשר ראש-השנה חל בשבת, פועלת השבת את מה שהיה השופר צריך לפעול. עצם מהותה של השבת מעוררת אצל הקב"ה את הרצון למלוך על העולם, ולכן אין צורך בתקיעת השופר שלנו.

התבטלות גמורה

בתורת החסידות מבואר העניין בהרחבה על-יסוד פעולתם של השופר ושל השבת בעולמות העליונים, אך האמת היא שכן הדבר גם בעבודת האדם, כאן למטה. עבודת האדם בתקיעת שופר היא להתבטל לחלוטין לפני הקב"ה. השופר מעורר חרדה, והוא גורם לאדם להתבטל לפני ה' ולמסור לו את נפשו ורצונו.

גם השבת יש בה משמעות של התבטלות. אחד ההסברים לחובת השביתה ממלאכה בשבת הוא, שבשבת אנו עומדים לפני הקב"ה, וכאשר אדם עומד לפני המלך, עליו להתבטל לגמרי ולא לעסוק במלאכה כלשהי. בימות החול, כאשר הקדושה האלוקית אינה גלויה, מרגיש האדם את מציאותו העצמית ועל-כן הוא עוסק במלאכתו; אבל בשבת-קודש צריך האדם להתבטל לגמרי ולחוש כעומד לפני המלך, שאז אסור לו אפילו להרים את ידו לעניין צדדי.

אין מי שיתבטל

במובן זה יש יתרון לראש-השנה שחל בשבת. כאשר ראש-השנה חל ביום חול, צריך האדם להגיע לתחושת ההתבטלות על-ידי עבודתו. כלומר, מצבו הטבעי הוא, שהוא מרגיש את מציאותו האישית, אלא שהוא מבטל את עצמו כלפי הקב"ה ומכתיר אותו למלך עליו ועל העולם כולו.

לעומת זאת, בשבת מתעלה האדם לדרגה גבוהה יותר של התבטלות – אין הוא חש כלל את מציאותו האישית, שכן קדושת השבת ממלאה אותו בהרגשה של 'עומד לפני המלך'. במצב כזה אין כאן מציאות שצריכה להתבטל, אלא התחושה הטבעית היא שאין עוד שום מציאות מלבד הקב"ה.

מעלת השבת

נמצא אפוא, שכאשר ראש-השנה חל בשבת אין חיסרון בפעולת השופר. יתר על כן, השבת פועלת את פעולתו של השופר ביתר שאת וביתר עוז, הן בעולמות העליונים והן בנפש האדם.

כאשר ראש-השנה חל ביום חול נעשה הקב"ה מלך על-ידי עבודתם של ישראל, על-ידי התקיעה בשופר, ואילו כשראש-השנה חל בשבת, מתעלים בני-ישראל לדרגה כה גבוהה של התבטלות לקב"ה עד שאין הם יכולים אפילו לתקוע בשופר. המלכת הקב"ה נעשית אז על-ידי עצם ההתבטלות, הנובעת מקדושת השבת, והיא מגיעה לדרגה עליונה יותר ומביאה כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.

קמים מוקדם בבוקר לומר סליחות. לאחר התפילה נוהגים לערוך "התרת  נדרים" בפני שלושה או עשרה מהמתפללים, המהווים לצורך הענין הרכב סמלי של בית-דין. מולם ניצב המבקש בבקשה להתיר את  נדריו שנדר במרוצת השנה או למחול לו על דיבורים שהוציא מפיו שלא כדין התורה, כדי שיכנס ליום הדין נקי מכל הנדרים שלא קוימו.

המבקש מקריא בפניהם את נוסח ההתרה הכתוב בסידור והם עונים לו: "הכל יהיו מותרים לך" וכו'.

משתדלים לסיים את ההכנות לחג מבעוד יום כדי לפנות את המחשבות לקראת יום הדין.
נוהגים להרבות בצדקה ולעלות לקברי צדיקים, בכדי ל"גייס" תומכים במאמצים לזכות בדין.

פרוזבול

גם לקראת סיום שנת השמיטה בה נוהגת שמיטת כספים – פקיעת הלוואות – תיקנו חכמים את ה"פרוזבול" (תקנה לעשירים ועניים) והוא – העברת החובות של המלווים השונים לבית הדין, דבר שמאפשר לתבוע את חובותיהם מן הלווים גם לאחר השמיטה, היות שאין שמיטת כספים חלה על חובות שנמסרו לגביית בית הדין.

לפי אדמו"ר הזקן הזמן הראוי לבצע "פרוזבול" הוא לפני ראש השנה של שנת השמיטה.

 הפרוזבול מתקיים ע"י:

1- הצהרה בפני שלושה אנשים הנחשבים "בית דין".

נוסח ההצהרה: "הַרֵינִי מוֹסֵר לָכֶם כָּל חוֹבוֹת שֶיֵש לִי שֶׁאֶגְבֶּה אוֹתָם כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה". נהוג לבצע הצהרה זו בערב ראש השנה מיד לאחר התרת נדרים בפני המתירים.

2. מכמה סיבות עורר הרבי שכדאי ונכון לחתום על שטר פרוזבול של 'בית דין' תלמידי חכמים.

דברי הרבי אודות שטר פרוזבול:
"קיימת מעלה נוספת בעשיית שטר פרוזבול (לגבי אמירת נוסח הפרוזבול לפני שלושה אנשים): הדין הוא, ש"אין פרוזבול מועיל אלא-אם-כן יש קרקע כל שהוא ללווה, או דבר המחובר לקרקע. ואם אין לו – מזכה לו המלווה קרקע כלשהו" (שו"ע אדה"ז חו"מ) – בשעה שהדבר נעשה על-ידי הרב, שברשותו (או לאחד מהאנשים הכשרים שצירף אליו) בית פרטי, קל להבטיח שיהיה ללווה קרקע על-ידי כך שהרב יקנה… "קרקע כלשהו"
(לקוטי שיחות חכ"ד ע' 316).

לצורך כך ניתן כבר כעת לחתום על שטר הפרוזבול של בית דין רבני חב"ד – באתר רבני חב"ד: לחצו כאן>>>

ליל ראש השנה

מתפילת  ערבית של ר"ה במשך עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי עד לתפילת נעילה של יום הכיפורים אנו משבצים חמש תוספות לכל תפילות העמידה:

א. ברכה הראשונה: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים, למענך אלוקים
חיים".

ב. בברכה השניה מוסיפים : "מי כמוך אב הרחמן, זוכר יצוריו לחיים ברחמים".

ג. בברכה השלישית אומרים "המלך הקדוש" במקום "הא-ל הקדוש". ובימות החול, בהמשך התפילה, במקום: "מלך אוהב צדקה ומשפט", רק :"המלך המשפט".

ד. בברכת "מודים" נוספת הבקשה : "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך".

ה. בתפילת "שים שלום" מוסיפים את הפיסקה: "ובספר חיים…". מי ששכח לומר את השינויים והתוספות אינו צריך לחזור, פרט למי ששכח לומר "המלך הקדוש" שעליו מוטל לחזור ולהתפלל שנית מראש התפילה.

בתום תפילת ערבית של הלילה הראשון מאחלים איש לרעהו "לשנה טובה תכתב ותחתם".

בקהילות ישראל על עדותיהן השונות נפוצו מנהגים שונים הקשורים בסימנים ומסמלים שונים התלוים במאכלי החג. נציין כאן אחדים מהם: בכל ימות השנה נוהגים לאחר ברכת "המוציא" לטבול את פרוסת החלה במלח. בר"ה אנו מטבילים אותה בדבש, סמל לשאיפתינו לשנה טובה ומתוקה כדבש. לאחר מכן נוטלים פלח של תפוח מתוק טבול בדבש ולאחר ברכת "בורא פרי העץ" מאחלים : "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". יש האוכלים ראש דג או כבש, לסמל שנהיה לראש ולא לזנב. מנהג אחר הוא לאכול מפרי הרימון בתקוה שכמו גרגיריו הרבים כן ירבו זכויותינו. בסעודת הלילה השני של ראש-השנה נוהגים להניח על השולחן פרי חדש ובשעת ברכת שהחיינו בהדלקת הנהות ובקידוש מכוונים גם עליו,כדי לצאת ידי אותן דעות שסוברות ששני ימי ראש-השנה הם יום אחד ארוך ומספיק לברך פעם אחת "שהחיינו".

תפילת שחרית – תקיעת השופר

תפילת שחרית דומה במתכונתה לתפילת השבת. השוני העיקרי הוא בחזרת  הש"ץ (שליח הציבור – החזן), בה מתווספים פיוטים רבים, חלקם נאמרים בישיבה וחלקם בעמידה ובעת שארון-הקודש פתוח, הכל כמנהג הקהילה.

לאחר קריאת-התורה מתחילים לתקוע בשופר.

לפני התקיעות נוהגים לחזור שבע פעמים על מזמור מ"ג בספר תהילים: "למנצח לבני קורח מזמור". התוקע מברך שתי ברכות. האחת: "אשר קידשנו במצוותיו וציונו על תקיעת שופר", והשניה ברכת "שהחיינו" . בשעת הברכות יש להתכוון לצאת ידי חובת המצוה בברכותיו ותקיעותיו של התוקע, ואין לדבר פרט לעניית אמן, עד לגמר התקיעות הפרושות על פני כל תפילת מוסף. חכמים הפליגו רבות במעלתה וחשיבותה של מצות תקיעת השופר ומשום בך יש לדאוג שכל יהודי ויהודי יזכה לקיימה. זמן המצוה הוא מהנץ החמה עד לשקיעת החמה.

תשליך

לאחר תפילת מנחה ביום הראשון של ראש-השנה (כשחל היום הראשון בשבת, יוצאים לתשליך ביום השני של ראש השנה) יוצאים לעריכת "תשליך" על שפת הנהר, ליד הים, מעיין מים או בור מים. בתפילת "התשליך" אנו מבקשים מהקב"ה שימחול לנו על כל עוונותינו ויקיים את הבטחתו שנאמרה ע"י נביאיו להשליך את חטאינו במצולות ים לבל יוכרו עוד. בסיומה נוהגים לנער את שולי הבגדים (הטלית-קטן),סמל לניעור העוונות שדבקו בנו בשנה שחלפה.

בימי ראש-השנה אין מרבים במסיבות רעים וכיוצא בזה כדי שלא להסיח את הדעת מיום הדין. מנצלים כל רגע פנוי לתפילה ומרבים באמירת פרקי תהילים וכמו-כן ממעטים בשינה ובבטלה ובכל רגע פנוי משתדלים לומר תהילים.

'צום גדליה' הינו הרביעי מארבעת הצומות הקשורים לתהליך חורבן בית-המקדש והגלות של עם ישראל. הצום הראשון, בסדר החורבן, ב'עשרה בטבת' – בו החל המצור על ירושלים; השני – ב'שבעה עשר בתמוז' – בו הובקעה חומת ירושלים; השלישי – ב'תשעה באב' – בו נחרב בית-המקדש; והרביעי – בג' בתשרי – בו נרצח גדליה בן אחיקם, ועל שמו נקרא הצום "צום גדליה".

המעשה ארע אחרי חורבן בית המקדש הראשון, בתקופת הנביא ירמיהו. מלך בבל הותיר בארץ קומץ יהודים ומינה עליהם את גדליה בן אחיקם למושל ביהודה. ירושלים הייתה חרבה והוא קבע את מושבו במצפה, אליו נאספו גם יהודים מהארצות השכנות, אליהם נסו במהלך המלחמה. בעידודו של ירמיהו הנביא החלו לעבד את האדמה ולקומם את הריסות הארץ.

קבוצת קנאים, אשר לא שמעה בקול החכמים, שאפה להמשיך את המלחמה ולגרש את הכובש, בעזרת עמון ומצרים, וראתה בגדליה בן אחיקם "בוגד" ו"משתף-פעולה" עם האויב. הם כעסו גם על כך שלא היה ממשפחת המלוכה. ביום ג' בתשרי בא ישמעאל בן נתניה והרג את גדליה בן אחיקם. אז נפוצו הנשארים והחורבן היה מוחלט.

אמרו חכמים (ראש-השנה יח:), שיום זה של הריגת גדליה נקבע כצום, כמו שיום חורבן הבית נקבע כצום, "ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו".

הצום והאבל אינו רק על רציחת הצדיק, אלא בעיקר על כך שמעשה זה השלים את החורבן והביא להגליית שארית הפלטה שנותרה ביהודה.

אחד מפיוטי ה'סליחות' לצום גדליה מתאר את האסון שנגרם בעטיו מעשה רצח זה:

"אבלה נפשי וחשך תארי. בית תפארתי כנשף בו הארי (נוסח-אחר: "נשרף בידי"). גם פליטתי אשר עזבו ושארי, דועכו כהיום בשלושה בתשרי. האש והמים הזידונים שטפונו בדלקם, ובססו מקדש ובזזו חלקם. זקני שארית אשר פלטו מיום נקם, חובלו עתה ביום צום גדליה בן אחיקם. טורפו דלת עם הארץ, יתר הגזם אכל הארבה במרץ, כורמים ויוגבים פקודת מרגיז הארץ, לוהטו ולא היה בם גודר גדר ועומד בפרץ. מה אספר ואנחותי עצומות, נקטה נפשי ומקהלותי עגומות, שריגינו אשר נשארו מיקוד אש לתעצומות, עוד הם לא נתקימו ונותשו בחמות".

נתפלל שתתקיים בנו במהרה נבואתו של זכריה הנביא: "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח ; יט).

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

בתלמוד, במסכת ראש-השנה, מובא כי שלושה ספרים נפתחים בראש-השנה: ספר אחד בו רשומים הצדיקים הגמורים אשר נכתבים ונחתמים מיד לחיים. בספר השני נרשמים רשעים גמורים הנכתבים ונחתמים ישר למיתה. הספר השלישי הוא של בינונים, אלו שיש בידם מצוות ועבירות גם יחד. דינם לטובה ע"י תשובה נכונה ומעשים טובים, כאשר הקב"ה, במידת חסדו, "לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחיה".

בימים מיוחדים אלו נמצא ה' קרוב לכל הפונים אליו ומקרב את השבים בתשובה. על כך נאמר בספר 'ישעיהו': "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב. יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלוקיו כי ירבה לסלוח". כל זאת לפי שהקב"ה נמצא תמיד בקירבתינו, שהרי "מלוא כל הארץ כבודו". בימים מיוחדים אלו גדולה קירבתו עוד יותר והוא מצפה לתשובתו של כל יהודי. בעשרת ימי תשובה משובצים בתפילת העמידה קטעים מיוחדים (עיינו בפרוט במדור: "הלכות ומנהגים בראש השנה") ולאחריה פותחים את ארון-הקודש ואומרים את תפילת "אבינו מלכנו".

שבת זו שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים נקראת "שבת שובה" על שם המילים שבפתיחת ה"הפטרה" הלקוחה מספר 'הושע': "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך". יש מקומות הקוראים לשבת זו בשם "שבת תשובה", כיון שהיא חלה במרוצת עשרת ימי תשובה. בכל תפוצות ישראל דורש רב העיר או הקהילה במשך השבת בפני הציבור דברי התעוררות ותשובה.

"צום גדליה" – יום הצום חל מיד לאחר ראש-השנה בג' תשרי, (למעט שנים בהן חל בשבת ונדחה הצום ליום ראשון, ד' בתשרי). ביום זה נהרג גדליה בן אחיקם. מי שהיה ממונה מטעם מלכות בבל על היהודים שעדיין נשארו בארץ ישראל לאחר חורבן בית-המקדש הראשון וגלות היהודים לבבל. רצח זה גרם להתפוררות שארית הפליטה בארץ ובכך הושלמה למעשה גלות בית ראשון וזוהי הסיבה לקביעת התענית ביום זה.

תחילת הצום בעלות השחר וסופו בצאת הכוכבים. בתפילת שחרית קוראים "סליחות" מיוחדות לצום גדליה.

ליל ראש השנה

מתפילת  ערבית של ר"ה במשך עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי עד לתפילת נעילה של יום הכיפורים אנו משבצים חמש תוספות לכל תפילות העמידה:

ב. בברכה השניה מוסיפים : "מי כמוך אב הרחמן, זוכר יצוריו לחיים ברחמים".

ג. בברכה השלישית אומרים "המלך הקדוש" במקום "הא-ל הקדוש". ובימות החול, בהמשך התפילה, במקום: "מלך אוהב צדקה ומשפט", רק :"המלך המשפט".

ד. בברכת "מודים" נוספת הבקשה : "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך".

ה. בתפילת "שים שלום" מוסיפים את הפיסקה: "ובספר חיים…". מי ששכח לומר את השינויים והתוספות אינו צריך לחזור, פרט למי ששכח לומר "המלך הקדוש" שעליו מוטל לחזור ולהתפלל שנית מראש התפילה.

בתום תפילת ערבית של הלילה הראשון מאחלים איש לרעהו "לשנה טובה תכתב ותחתם".

בקהילות ישראל על עדותיהן השונות נפוצו מנהגים שונים הקשורים בסימנים ומסמלים שונים התלוים במאכלי החג. נציין כאן אחדים מהם: בכל ימות השנה נוהגים לאחר ברכת "המוציא" לטבול את פרוסת החלה במלח. בר"ה אנו מטבילים אותה בדבש, סמל לשאיפתינו לשנה טובה ומתוקה כדבש. לאחר מכן נוטלים פלח של תפוח מתוק טבול בדבש ולאחר ברכת "בורא פרי העץ" מאחלים : "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". יש האוכלים ראש דג או כבש, לסמל שנהיה לראש ולא לזנב. מנהג אחר הוא לאכול מפרי הרימון בתקוה שכמו גרגיריו הרבים כן ירבו זכויותינו. בסעודת הלילה השני של ראש-השנה נוהגים להניח על השולחן פרי חדש ובשעת ברכת שהחיינו בהדלקת הנהות ובקידוש מכוונים גם עליו,כדי לצאת ידי אותן דעות שסוברות ששני ימי ראש-השנה הם יום אחד ארוך ומספיק לברך פעם אחת "שהחיינו".

תפילת שחרית – תקיעת השופר

תפילת שחרית דומה במתכונתה לתפילת השבת. השוני העיקרי הוא בחזרת  הש"ץ (שליח הציבור – החזן), בה מתווספים פיוטים רבים, חלקם נאמרים בישיבה וחלקם בעמידה ובעת שארון-הקודש פתוח, הכל כמנהג הקהילה.

לאחר קריאת-התורה מתחילים לתקוע בשופר. כשחל ראש השנה בשבת לא תוקעים בשופר ביום זה אלא ביום השני שחל ביום חול.

לפני התקיעות נוהגים לחזור שבע פעמים על מזמור מ"ג בספר תהילים: "למנצח לבני קורח מזמור". התוקע מברך שתי ברכות. האחת: "אשר קידשנו במצוותיו וציונו על תקיעת שופר", והשניה ברכת "שהחיינו" . בשעת הברכות יש להתכוון לצאת ידי חובת המצוה בברכותיו ותקיעותיו של התוקע, ואין לדבר פרט לעניית אמן, עד לגמר התקיעות הפרושות על פני כל תפילת מוסף. חכמים הפליגו רבות במעלתה וחשיבותה של מצות תקיעת השופר ומשום בך יש לדאוג שכל יהודי ויהודי יזכה לקיימה. זמן המצוה הוא מהנץ החמה עד לשקיעת החמה.

תשליך

לאחר תפילת מנחה ביום הראשון של ראש-השנה (כשחל היום הראשון בשבת, יוצאים לתשליך ביום השני של ראש השנה) יוצאים לעריכת "תשליך" על שפת הנהר, ליד הים, מעיין מים או בור מים. בתפילת "התשליך" אנו מבקשים מהקב"ה שימחול לנו על כל עוונותינו ויקיים את הבטחתו שנאמרה ע"י נביאיו להשליך את חטאינו במצולות ים לבל יוכרו עוד. בסיומה נוהגים לנער את שולי הבגדים (הטלית-קטן),סמל לניעור העוונות שדבקו בנו בשנה שחלפה.

בימי ראש-השנה אין מרבים במסיבות רעים וכיוצא בזה כדי שלא להסיח את הדעת מיום הדין. מנצלים כל רגע פנוי לתפילה ומרבים באמירת פרקי תהילים וכמו-כן ממעטים בשינה ובבטלה ובכל רגע פנוי משתדלים לומר תהילים.

עצם המושג "תשליך" בא מהפסוק "ותשליך במצולות ים כל חטאתם", אותו אנו אומרים, בין השאר בטקס של ה"תשליך".

המהרי"ל נותן טעם אחר למנהג. הוא אומר, בעקבות המדרש, כי כאשר אברהם ויצחק בנו היו בדרך לעקידה, להר המוריה, העמיד בדרכם השטן כל מיני הפרעות ועיכובים, כדי שלא יוכלו למלא אחר הצו האלוקי. בין השאר היה עליהם לצלוח נהר שמימיו סוערים. כאשר הגלים איימו להציפם, התפלל אברהם אבינו אל השם וקרא "הצילנו אלקי כי הגיעו מים עד נפש" והם ניצלו מהמים הזידונים. כך, אומר המהרי"ל, שום עיכוב או מניעה לא יניאו אותנו מלמלא את מצוות השם, בנאמנות ובהידור האפשריים. מי שיכול להראות אהבת-השם כאהבת אברהם אבינו, שלא חשך את בנו-יחידו ואת מסירות-נפשו של יצחק שפשט צווארו לשחיטה – יכול להיות בטוח כי חטאותיו "יושלכו" לים.

בימי הביניים האפלים שימש המנהג של "תשליך" לא אחת סיבה ועילה בידי הגויים להאשים את היהודים בהרעלת בארות, מעיינות מים וכו'. לעתים נאלצו רבנים לאסור על בני קהילותיהם לקיים את המנהג העתיק, כדי שלא יסכנו את עצמם ברשעת הגויים הסובבים אותם.

בימינו אלה נערך ה"תשליך" בישראל בפרסום רב וברוב-עם. בתל-אביב יוצאים רבבות יהודים לשפת-הים, אנשים, נשים וטף, ואומרים את הפסוקים הנאמרים ב"תשליך". מחזה מרהיב-עין לראות בראש השנה, בשעות אחר הצהרים, איך שהמונים נוהרים, דרך הרחובות הראשיים של העיר לשפת הים, כדי לקיים את המנהג. הוא הדין בחיפה וערי הארץ האחרות. בירושלים, שאינה סמוכה לים, נוהגים ללכת לבורות מים ולמעין הנובע במוצא, או למעין השילוח, כדי לומר תשליך.

בניו-יורק היהודית היו שנים שההליכה ל"תשליך" היוותה חוייה מיוחדת במינה, כאשר אלפי יהודים חרדים, ליוו את הרבי מליובאוויטש, שהלך מבית מדרשו שב-770 איסטערן פארקוויי, לגן ציבורי קרוב, אשר בו אגם מלאכותי. המון נלהב ליווה את הרבי אל הגן וחזרה ושוטרים מיוחדים היו מופקדים מטעם עיריית ניו-יורק, כדי לשמור בכניסה לגן, מפני הדוחק הגדול. בדרך הלוך וחזור היו החסידים וסתם יהודים הנלוים אליהם שרים שירים חסידיים תוך התרוממות-הרוח כאשר דמותו האצילה של הרבי היתה הולכת לפניהם. בשנים המאוחרות יותר חצבו החסידים בריכה בחצרו של הרבי, כדי לאפשר לו לומר את תפילת "תשליך" במקום קרוב, ובזאת לחסוך את זמנו היקר של האדמו"ר, היודע לנצל כל דקה וכל שנייה לעבודת הקודש.

בגרסת רבנו חננאל וה'עין יעקב' בגמרא שם מופיעות עוד ארבע פסקאות. בסידור הראשון שבידנו, סידור רב עמרם גאון, מופיע נוסח בן עשרים וחמש פסקאות. בסידורים אחרים ניתוספו עוד בקשות, עד שבמנהג אשכנז-פולין יש ארבעים וארבע פסקאות. על-פי ה'לבוש', כל הבקשות שבי"ג הברכות האמצעיות של תפילת העמידה (שמונה-עשרה) מופיעות בנוסח 'אבינו מלכנו'.

ה'בית-יוסף' כתב שהנוהגים לומר את תפילת 'אבינו מלכנו' בראש-השנה (שאין מתוודים בו) ידלגו על כל מקום שנזכר בו חטא ועוון, וכן נהגו הספרדים והחסידים, ואילו הרמ"א כתב לאומרה "על הסדר". כאשר ראש-השנה חל בשבת, כבשנה זו, וכן בשבת שובה, אין האשכנזים אומרים אותה כלל, משום שאין 'שאלת צרכיו' בשבת. בין הספרדים יש נוהגים לאומרה, הן בראש-השנה והן בשבת שובה. בעשרת ימי תשובה הכול אומרים אותה בשחרית ובמנחה. ביום-הכיפורים אומרים אותה ללא דילוג, וכשחל בשבת, הנמנעים מלאומרה בשבת אומרים אותה רק במנחה (והאשכנזים – בנעילה), "שאם לא עכשיו – אימתי".

בנוסח אשכנז, וכן בנוסח חסידי חב"ד בדורותינו, נהגו לאומרה גם בתענית ציבור.

למנהג הספרדים, שליח-הציבור אומר 'אבינו מלכנו' והקהל עונה אמן, חוץ מכמה פסקאות שהציבור חוזר עליהן. למנהג האשכנזים, רבים אומרים מקצת הפסקאות (ויש הנוהגים לומר כך את כולה בנעילה) פסוק בפסוק, חזן וקהל, ולמנהג חב"ד אומרים את כולה יחדיו ללא חזרה.