קרה פעם אחת ומשלחת רבנים מגדולי ישראל הגיעה לפטרבורג, בירת רוסיא, להתייצב לפני המלך ניקולאי למען ביטול גזירה אחת שגזר על עם ישראל. היה זה בתקופת "הימים הנוראים" ובימים ההם טרם היו בתי-כנסיות בפטרבורג שהיתה מחוץ לתחום המושב. אולם בעיר המלוכה היה מספר גדול של חיילים יהודיים, "חיילי ניקולאי", היה להם מנין משלהם, והרבנים באו שם להתפלל ביום הכיפורים.

כשהגיעו לתפילת ה"נעילה" בקשו הרבנים שאחד מהם יעבור לפני התיבה להתפלל את התפילה הקדושה שבכל תפילות יום הכיפורים, אולם החיילים מיאנו להיעתר לבקשה זו, וטענתם היתה זו : "רבותי, אמרו החיילים, אין ספק כי אותו אדם שאתם רוצים שיעבור לפני התיבה ראוי יותר להתפלל תפלת ה"נעילה", אך בינינו יש אחר, אשר קידש שם שמים ועבר נסיונות ויסורים רבים כל-כך שגדולים וצדיקים מי יודע אם היו יכולים לעמוד בנסיונות כאלו ולו יש "חזקה" להתפלל "נעילה". ראו, והווכחו !". בסיימם את דבריהם פרמו את חולצתו של חייל זה ולנגד עיני הרבנים נתגלה חזה מלא פצעים וחבלות מהמכות האכזריות שספג, כמעט ולא נותר אף מקום קטן אחד שלא היה מוכה ופצוע מהיסורים האיומים שעברו עליו. הרבנים עמדו מוכי תדהמה מאדם זה ואמרו בפה אחד : "בודאי. אין אף אחד מבינינו שיהא ראוי להתפלל תפילת נעילה לפני ד' יותר טוב ממנו. יעבור הוא לפני התיבה ויצליח להעתיר מפני ד' לבטל את הגזירה האיומה שחופפת על עמנו המעונה!"

טרם התחיל חייל זה את אמירת ה"קדיש" שלפני תפילת פעילה עם הניגון העתיק המיוחד ל"קדיש" זה פתח ואמר : "רבונו של עולם , עמך ישראל, עומדים בשעה זו ומבקשים מלפניך נחת מבנים, בריאות, אריכות ימים ופרנסה. האם אנו "חיילי ניקולאי" נבקש נחת מבנים? – הרי בנים אין לנו, הרי כולנו רווקים! הנבקש אריכות ימים? – הרי חיינו אינם חיים! הנבקש פרנסה? – את כדי מחייתנו אנו מקבלים בקסרקטון ! אם כן מה נבקש לעצמנו ? לעצמנו אנו אין לנו מה לבקש, ואנו מבקשים איפוא, רק בשביל, יתגדל ויתקדש שמיה רבא!

אחד הסוחרים, יהודי מאחת העיירות שב"תחום המושב", נאלץ בשל מקרה מיוחד, לנסוע למוסקבה, כדי לסדר עניין דחוף ביותר. משום כך, היה עליו לצאת מביתו למחרת ראש-השנה בתקווה לחזור לביתו עד יום-הכיפורים. הוא לקח בחשבון, שבמקרה הגרוע, באם לא יספיק לחזור לביתו לפני היום-הקדוש, יוכל לעשות את היום הקדוש בקרב אותם יהודים מועטים, "בעלי הזכויות", הגרים ברשות במוסקבה. ליהודים הללו יש בית-מדרש קטן, בו הם מתפללים כל יום במניין.

אולם, מזג האוויר הגרוע בעונה זו ברוסיה, היתל בו, שיבש את תוכניותיו וקלקל את עצתו. עוד בראשית דרכו למוסקבה, החל יורד גשם שוטף ללא הפוגה והדרכים הפכו לביצה סמיכה. כתוצאה מכך, ארכה הדרך זמן רב יותר מהרגיל. כאשר הגיע ליל ערב יום-כיפור, היה הסוחר עדיין בדרכו למוסקבה. לעת ערב הגיע לכפר, לא הרחק מן העיר, אולם לא הייתה כל אפשרות להמשיך בנסיעה, הסוס היה תשוש ובקושי רב שרך את רגליו, וגם העגלה עמדה להתפרק בכל רגע. הסוחר, שלא רצה להסתכן ולהישאר על אם-הדרך באמצע הלילה במזג אויר גרוע, החליט להיכנס לכפר וללון בו.

הכפר היה מוכר לו היטב. בני הכפר היו שונאי ישראל מובהקים, ובמיוחד עלה על כולם, בעל בית-המרזח. שונא ישראל זה הצהיר, כי אינו מרשה ליהודי להציג את כף רגלו על מפתן ה"אכסניה" שלו. כאשר הלה השתכר, דבר שקרה כמעט כל יום, התנפל לא אחת על יהודי בדברי גידופין ואף במכות, במקרה שאורח תמים, שלא הכיר את טיבם של אנשי הכפר, נקלע לאכסנייתו.

לפיכך, נהגו הסוחרים היהודים לנסוע סחור-סחור סביב הכפר ולא לעבור בו. אכן, לגיבור סיפורנו, ידידינו הסוחר, היו את כל הסיבות שבעולם, לא לרצות אף לנסות את מזלו ולהתאכסן אצל פרא-אדם זה. אולם, במזג אויר שכזה אין ברירה! האם עדיף להישאר על אם הדרך באישון לילה תחת הגשם, עם סוס הנוטה להתפגר וזקוק לאורווה חמה ולמנת חציר ריחנית, ועגלה העומדת להתפרק בכל רגע… לבסוף, בלית ברירה, החליט הסוחר להיכנס לכפר וללכת לבית-המרזח, בתקווה שה' יעזור לו והוא ייצא משם בשלום.

למזלו גילה כי בעל בית-המרזח כבר ישן שנת שיכורים, אחרי שהערה לקרבו את מנתו היומית. נער השירות, שטיפל הן באורחים והן בסוסים, נתן לו חדר, הכניס את הסוס לאורווה ותמורת מטבע נוסף הסכים לעשות כל מה שהאורח יבקש ממנו. ואכן, ביקש הסוחר לחמם עבורו מים ולהביא לו תרנגול מהלול.

לאחר שהתפלל ערבית וטעם משהו, שכב הסוחר לישון. לפנות בוקר, מיד כשהתרנגול החל קורא, הוא קם בזריזות, נטל את ידיו וניגש לערוך סדר "כפרות". בינתיים ניעור גם בעל בית-המרזח משנת השיכורים שלו ובשמעו קולות משונים מחדר האורחים, שאל את נער השירות, מיהו האורח שפקד את ביתם. מששמע שהאורח הוא יהודי, נתמלא חמת-זעם, גמע כוסית יי"ש וניגש לחדר, כדי 'ללמד את היהודי לקח'.

בהתקרבו אל פתח החדר, נעצר והאזין לקולות. באופן פלאי, השפיעו עליו קולות אלו השפעה מוזרה. 'מתי שמעתי אי-פעם בחיי קולות נרגשים כאלה, של בקשה ותחנונים', הרהר לעצמו בעל האכסניה…

לאט ובזהירות הוא פתח את הדלת כדי סדק צר ונשאר תוהה ונדהם למראה עיניו: היהודי מחזיק בידו תרנגול, מסובב אותו סביב ראשו ותוך כך הוא מנגן איזו תפילה בלחן קורע לבבות, שכאילו ממיס את ליבו. נשאר הפונדקאי כמאובן, מחטט בזיכרונו, מתי ואיפה, אם בכלל, ראה פעם דבר כזה? הייתכן שהוא חולם בהקיץ? או שזה עדיין השפעת היי"ש ששתה אמש?

תוך כדי כך סיים היהודי את סדר ה"כפרות" שלו ובראותו את בעל בית-המרזח עומד בדלת, היה מוכן לגרוע מכל. אולם, במקום "קבלת הפנים" הרגילה, שאל הפונדקאי את היהודי בטון מתון-מתון: "איזה מין כישוף הוא זה, שאתה עושה כאן?"

"חס ושלום, אין זה כישוף. אנחנו היהודים לא עוסקים בכישופים כלל", השיב לו הסוחר בנחת, תוך שהוא מסביר לו בטוב טעם מה זה "כפרות" ומדוע יהודים עושים זאת.

"אצל היהודים היום הוא ערב יום-הכיפורים. זהו היום הקדוש ביותר בשנה. הבורא יתברך שמו נתן לנו היהודים, לכל היהודים – ויפילו לאלה שהתרחקו ממנו, – הזדמנות נוספת לתקן את מה שהם קלקלו, ולאפשר לנו לחזור אליו, כמו בן אובד שחוזר אל הוריו. בכך גם מבטיח לנו הבורא, כי על ידי תשובה ומעשים טובים נמחק כל העבר שלנו וכל מעשינו הרעים היו כלא היו. זה קורה, כמובן, לאחר שהאדם מתקן את כל העוולות שגרם לאנשים אחרים, אז הוא מנוקה מחטאיו, ונהיה ממש טהור כתינוק שזה עתה נולד".

"ובכן, כדי לחזק ולהעמיק את תחושת התשובה והחרטה, יש לנו בערב יום-כיפור מנהג מיוחד במינו, שנקרא "כפרות": לוקחים תרנגול לגבר או תרנגולת לאישה ואומרים שלוש פעמים תפילה הפותחת במילים "בני אדם" וכל פעם מסובבים את התרנגול שלוש פעמים סביב הראש ובכך מבקשים מהבורא, כי יצור חי זה, שעוד מעט יישחט, יהיה כפרה עבורנו, על כל חטאינו.

"התפילה מזכירה לנו, כי אפילו לאנשים שהם "יושבי חושך וצלמוות" במובן רוחני, יש תקווה כאשר הם מודעים למצבם, מעריכים נכונה את מעמדם וחוזרים בתשובה שלימה אל ה'. או אז מראה להם הקב"ה את חסדו, שאפילו אם יש להם ולו רק מלאך טוב אחד, שנוצר כתוצאה ממעשיהם הטובים, מיד פודה אותם הבורא מרדת שחת ומשיבם אליו.

"ובכן", המשיך הסוחר את הסברו, "כאשר יהודי נותן אל ליבו, שבאמת מגיע לו העונש החמור ביותר, על שלא שמע בקול ה', ורק הקב"ה ברוב חסדו מחליף לו את העונש, על ידי תרנגול הכפרה, משפיע עליו דבר זה השפעה עמוקה, עד עמקי נשמתו ומיד הוא נעשה בעל-תשובה בכל ליבו ובכל נפשו… וכך אנו באים אל הבורא ביום הכיפורים, כאשר אנו צמים ומתפללים במשך כל היום, במשך עשרים וארבע שעות, כשכולנו חדורים ברגש של תשובה ואנחנו בטוחים, כי ה' סולח ומוחל לנו. זהו משמעותו ופירושו של יום-כיפור, יום של כפרת עוונות".

* * *

דבריו של הסוחר עשו על הפונדקאי רושם גדול. כל התנהגותו השתנתה ובמקום לקלל ולגדף יהודים, כמנהגו, הוא החל מתעניין ושואל על יהודים במוסקבה, על בית-הכנסת שלהם ועוד.

הסוחר השיב לכל שאלותיו של הפונדקאי, על אף שמיהר לצאת לדרכו, ולבסוף ביקש את החשבון, כולל החציר והתרנגול לכפרות. בתחילה לא רצה הפונדקאי לקחת כסף, כי זו הפעם הראשונה, כך אמר, שיהודי מתאכסן אצלו, אולם הסוחר עמד על-כך שישלם את כל מה שלקח, ולבסוף נפרד ממנו לשלום.

* * *

בית המדרש הקטן, בו התפללו יהודי מוסקבה, התמלא מפה לפה. זמן רב לפני תחילת תפילת "כל נדרי" כבר היה צפוף. רובם, וביניהם גם הסוחר, נשארו במקומותיהם גם לאחר תפילת ערבית ואמרו תהילים במשך כל הלילה. גם למחרת בילו, כמובן, את כל היום בתפילות יום-כיפור בבית-הכנסת.

על אחד הספסלים האחוריים, ליד הדלת, ישב מישהו עטוף כולו בטלית. הוא החזיק את המחזור פתוח, אך הוא לא עלעל בו. ניכר היה שאינו מתפלל. הזר ישב ללא ניע, רק מפעם לפעם נראו כתפיו שמתחת לטלית מזדעזעות מבכי עצור. הוא היה שטוף בדמעות שזלגו מעיניו ללא הרף. איש לא שם לב אליו, מאחר שכל אחד היה עסוק עם עצמו…

בסוף תפילת נעילה, כאשי הציבור זעק מעומק הלב "שמע ישראל", קם גם הוא וצעק את הפסוק בכל כוחו, וכאשר שמע את קול התקיעה, הזדעזע ונפל מתעלף. מהומה פרצה. כל שכניו ניסו לעוררו ולהחזירו להכרתו, אולם ללא הצלחה. האיש השיב את נשמתו ליוצרה, עם יישמע ישראל" על שפתיו.

* * *

"מיהו הנפטר הזה?" – שאלו המתפללים את השמש, אך הוא השיב כי אינו מכיר אותו, כנראה איזה אורח, זר ובלתי ידוע.

"לא, לא!" העיר הסוחר, שמיד הכירו, "הלוא הוא בעל בית-המרזח של כפר פלוני…"

כולם התפלאו לשמע הגילוי המרעיש. כמה מהזקנים עוד זכרו את סיפורו של אותו פונדקאי. התברר, כי מוצאו היה ממשפחה יהודית טובה. בהיותו ילד, כבן שש-שבע, הוא נחטף מהוריו על-ידי צוענים נוודים. משהציק להם יתר על המידה העבירו אותו למנזר שם חונך על ידי כומר שונא ישראל שפיטם את ליבו ומוחו של הילד בשנאה עזה ליהודים.

"אבל איך הוא הגיע לכאן?? מה גרם לו לחזור לצור מחצבתו, לעם היהודי??" שאלו באי בית-המדרש המוסקבאי.

על שאלה זו לא הייתה לאיש תשובה מלבד הסוחר. הוא סיפר לשומעיו על הלילה שעבר עליו בפונדק של הנפטר, על הכפרות שערך שם ועל שיחתו עם הפונדקאי, ששאל אותו לפשר מנהג ה"כפרות" ואף שמע בעניין רב את הסבריו.

"כנראה זה הזכיר לו נשכחות, החיה אחדות מחוויות הילדות שלו ועורר אצלו את הנקודה היהודית, שהתלקחה לרצון עז של תשובה והשתפכות הנפש, עד כדי-כך, שהוא בא לבית-הכנסת, שהה בו במשך יום-הכיפורים ולבסוף הוציא את נשמתו בקדושה וטהרה" – סיים הסוחר את סיפורו.

מששמע את הדברים הללו, נזכר השמש, כי לפני תפילת "כל נדרי" נכנס הנפטר לבית-המדרש וביקש ממנו טלית. השמש נתן לו טלית ומחזור, הראה לו מקום לשבת והלה התעטף בטלית וישב שם כל היממה, כשהוא טבול בדמעותיו.

"מי יכול לשער גדלותה של נשמה יהודית" – סיכם השמש את הפרשה, באנחה כבדה.

* * *

למחרת יום-כיפור פנה הסוחר לסידור עניניו במוסקבה, וברוך-השם ראה בהם הצלחה, ופנה בדרך חזרה לביתו. בדרכו עבר באותו הכפר והופתע לראות, כי בית-המרזח היה למאכולת אש. במקום שבו עמד הפונדק, היו עתה ערימות עשנות וגם האורווה והלול וכל מה שהיה שייך לפונדק, נשרף כליל.

מנער השירות, שחיטט בין החורבות, נודע לסוחר, כי באותו בוקר, בו נסע, הסוחר, לדרכו, נעלם בעל הפונדק, מבלי להותיר אחריו עקבות, ולמחרת בערב, היה זה מוצאי יום-כיפור, פרצה שריפה, שכילתה את הבית וכל אשר בו. הוא עצמו, נער השירות, ניצל בעור שיניו ואילו משפחתו של הפונדקאי, אשתו וילדיו (הגויים), ניספו בדליקה…

הסוחר ראה בכך סימן, כי תשובתו של בעל הפונדק נתקבלה במלואה, וכי וודאי נפתחו בפניו שערי גן-עדן…

ערב יום-הכיפורים בעיירה ליובאוויטש. אווירה זכה אופפת את הרחובות, שבהם מתכוננים יהודים ליום הקדוש. בבית-המדרש יושב לו החסיד ר' שמואל ועוסק בתיקון הנפש, כדי להיכנס זך ונקי ליום הדין.

הדלת נפתחת, ולבית-המדרש נכנס הלך. היהודי מניח את צרורו בפינה, מחלץ את עצמותיו וצונח על אחד הספסלים. ר' שמואל הגביה את עיניו, ראה את האורח, קם והושיט ידו לשלום.

"איך מרגיש יהודי?", שאל את ההלך.

"אוי", נאנח האיש, "חושך הגלות. רק צרות באות על ראשנו. הנה, רק היום עברתי סמוך לארמונו של הפריץ הרשע לובומירסקי. פתאום שמעתי קריאה רמה: 'יהודי, עמוד!'. בתחילה נבהלתי, אך נרגעתי כשראיתי שהקורא אינו אלא משרת שביקש לקנות צעיף. בעוד המשרת מונה את מעותיו כדי לשלם לי, סיפר לפי תומו על משפחה יהודית שמושלכת זה שבוע ימים בבור- הכלא, עקב חוב שהם חייבים לפריץ, וכי אם לא ישולם החוב עד מחר, יוצאו להורג. אילו רק עמד לרשותי הסכום העצום שדרש הפריץ… הוא אשר אמרתי: חושך הגלות".

עיניו של החסיד התמלאו דמעות בעת שהאיש סיפר את סיפורו. הדבר נגע ללבו. כעבור רגע כבר לא היה עוד בבית-המדרש.

כלבים חורצי שיניים קיבלו את פניו בפתח ארמונו של הפריץ. הפריץ ישב סמוק פנים, זועם על חוצפתו של היהודי אשר העז להופיע בתוך ארמונו. "רוצה אני לדעת לכמה עולה סכום החוב של המשפחה האומללה", אמר החסיד.

"זה יעלה לך ביוקר", פלט הפריץ. "נוסף על סכום החוב, יהיה עליך להוסיף גם ריבית על שאיאלץ לבטל את טקס ההוצאה להורג". הסכום שנקב האדון שיתק את לבו של ר' שמואל. אך כרגע התעשת והשיב: "בעזרת ה' אצליח לגייס עוד היום את הסכום שביקשת".

הסכום היה עצום. מה עושים? מלבד זאת, ערב היום הקדוש היום, ועדיין יש לפניו הכנות רבות. הוא נשא את רגליו והחל להקיש על דלתות הבתים שנקרו בדרכו.

הסכום שהצטבר בידו היה זעום למדי. יותר משאסף כסף, אסף את סיפורי צרותיהם של אחיו היהודים.

לפתע מצא עצמו ניצב על פתח בית-המרזח. מבפנים נשמע קול צחוקם של כמה פורקי- עול, ריקים ופוחזים, אשר היום הקדוש המתקרב לא נגע ללבם. הוא החליט להיכנס פנימה. אין לו ברירה. הוא חייב להשיג מיד את הכסף.

מראה החסיד עורר את תמיהתם של משחקי הקלפים. לרגע נשתתקו הכול. על השולחן היו מונחות שלוש קופות גדושות. רבי שמואל פתח בדבריו ללא שהיות: "אני בא בעניין של פיקוח-נפש. צריך להציל משפחה ממוות. זכרו, כי יש קונה עולמו בשעה אחת".

מוחותיהם אפופי האלכוהול של יושבי בית-המרזח לא קלטו על מה בדיוק מדבר החסיד. לפתע פרץ אחד בצחוק רועם. כשנרגע קמעה אמר: "יש לי רעיון. אם תואיל לשתות עמנו מלוא הספל יין-שרף, תזכה בקופתי".

ר' שמואל הסכים. בתעצומות-נפש נטל לידיו ספל מלא משקה, בירך 'שהכול' בכוונה עצומה והריק את הספל אל קרבו, לקול צחוקם של הנוכחים. עתה היה בידו כשליש מן הסכום הדרוש.

שני המשחקים האחרים נענו גם הם לאתגר: "אם תשתה עוד שני ספלים מלאים, תזכה גם בקופותינו". הוא שתה גם את שני הספלים הבאים. עיניו אדמו וראשו היה סחרחר. זמן-מה נשען על הכותל, אוחז בחוזקה בסכום המלא.

רגליו כשלו. הוא הרגיש שלא יוכל ללכת. אך מוחו לא פסק מלצוות: "לך מהר אל הפריץ. זה עניין של פיקוח-נפש".

הפריץ לא האמין למראה עיניו. גם לבם של בני המשפחה העלובים סירב לקלוט את הנס שאירע להם. בעיניים דומעות ובמלים קטועות ביקשו להודות למצילם, אך זה לא שעה להם. מוחו היה מעורפל לחלוטין.

בית-המדרש הגדול היה מלא מפה אל פה. הכול היו נתונים בחרדה פנימית עמוקה בעת קבלת היום הקדוש. רגליו של ר' שמואל עמדו לו עד הכניסה לבית-המדרש. שם, ליד הכיור, התמוטט וצנח על אחד הספסלים.

מה היה לו לחסיד הגדול, ר' שמואל, ששרוע הוא על הספסל בערב היום הקדוש, לבוש בגדי חולין ושקוע בשינה עמוקה? – תמהו הכול תמיהה רבתי. התפילה נסתיימה, החסידים יצאו החוצה, והוא עודנו שוכב שם.

בבית-המדרש נשארו חסידים רבים, שהמשיכו בעבודת-היחיד שלהם בליל היום הקדוש. אמרו תהילים, שפכו שיח ותחנונים. באמצע הלילה פקח ר' שמואל את עיניו, וכמי שניעור מעולם אחר קם על רגליו, קרב אל הבימה, היכה עליה בידו בחוזקה והכריז בקול גדול ובנעימה של שמחת-תורה: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו!".

פחד אחז בנוכחים. האם נשתבשה חלילה דעתו של ר' שמואל, החסיד הגדול?! וכבר קרב המשמש כדי להוציאו מבית-המדרש.

לפתע השתרר הס. הרבי הסב את פניו אל הקהל ואמר: "הניחו לו לר' שמואל. הוא כבר נמצא הרבה לפנינו. בעבודה העצומה שעבד היום, כבר תיקן כל מה שצריך לתקן עד שמחת-תורה!".

בעירו של רבי משה גר יהודי אחד, אדם שעבר עבירות רבות וחטא חטאים גדולים, בחשבו כי כבר לא תועיל לו כל תשובה.

באחד מימי עשרת ימי תשובה פגש אותו אדם את רבי משה די ליאון ברחוב, ובנימה של לעג פנה אליו: "היכולה תשובה להועיל גם לפושע וחוטא כמוני ?!"

"אין דבר המונע ומעכב בפני התשובה, כשחושבים ומחליטים עליה ברצינות" – ענה הרב, והוסיף: "אולם בקשר אליך רק המוות יוכל לפדותך מהעבירות. אם תבקש על עצמך את המוות בתור כפרה על עוונותיך, אזי תתקבל תשובתך".

"והאם אזכה גם לעולם הבא?" – שואל העבריין.

"כן, יהיה לך 'עולם הבא' כמו לכל יהודי כשר" – הבטיחו הרב.

"יבטיח לי כבוד הרב, כי אהיה עמו במחיצתו בגן עדן, אם אחזור בתשובה" – דרש החוטא.

הרב הבטיח לו וילך לדרכו לבית המדרש. נכנסו הדברים בלבו של אותו יהודי חוטא וילך אחריו.

בארשת רצינות גמורה, בחרטה מלאה על חייו המלאים חטא, התחנן היהודי לפני הרב : "רבי, יעזור לי לחזור בתשובה. הנני מוכן ומזומן לכל. אפילו לקראת המוות ובלבד שיתכפרו עוונותי".

הושיב הרב את בעל התשובה הלזה על ספסל בבית המדרש, ויצוה להביא לו גליל עופרת ולהרתיחו בכלי על האש, עד שייהפך לנוזל רותח. אז קשר הרב ליהודי זה את עיניו במטפחת ואמר לו: "התוודה, עתה על עוונותיך".

היהודי פרץ בבכי, אמר את הוידוי בלב נשבר, והתחרט מקרב לב על עוונותיו הרבים.

"המקבל אתה עליך מיתה משונה זו?" – שאלו הרב.

"כן, רבי, ובלבד שיתכפרו עוונותי" – ענה בעל התשובה.

"אם כן פתח פיך ובלע" – צוה עליו הרב.

היהודי פתח את פיו ויבלע… אולם לא את העופרת הרותחת בלע, אלא כפית של דבש… אשר הרב הכניס לתוך פיו.

פרץ היהודי בשניה בדמעות שליש: "רבי, מה עוללת לי? האם חמד לו הרבי לצון? מואס הנני לחיות בגוף מסואב זה שלי, ברצוני להציל את נשמתי, קחו את חיי ובלבד הצילו את נשמתי!"

"בני, ענה לו הרב, אל תירא. היושב בשמים קבל את תשובתך!"

מאז לא נפקד מקומו של יהודי זה מבית המדרש, מקום אשר למד, התפלל וצם ימים שלמים, וחי את שארית שנותיו בתשובה.

זמן קצר לאחר פטירתו של רבי משה די ליאון נפטר גם יהודי זה, וברגעי חייו האחרונים בשכבו על ערש דווי, קרא: "פנו מקום לרבי משה די ליאון! הוא בא להוליכני לגן עדן". ובעוד מילים אלו על שפתיו החזיר את נשמתו הנקיה לבוראה.

היה זה ליל כל-נדרי. הבעל-שם-טוב עמד בבית מדרשו בקיטל וטלית והתכונן לתפילת יום הכיפורים. פתאום נראה כאילו צל עבר על פניו הקדושים. ניכר היה כי משהו מעיק על הבעש"ט, אך איש לא העיז לשאול אותו על כך.

את תפילת כל-נדרי אמרו בכוונה גדולה. לאחריה לפני תפילת ערבית, הכריזו על הפסקה קצרה. הבעש"ט עמד על עמדו שקוע בהרהוריו, עד שפתאום השתפך על שפתיו חיוך רחב ומאושר. הוא ממש קרן מרוב שמחה וציווה על החסידים להתפלל ערבית.

במוצאי יום כיפור היה הבעל-שם-טוב במצב-רוח מרומם והוא סיפר לתלמידיו את הסיפור הבא :

בכפר אחד היה גר חוכר יהודי. הוא היה יהודי נעים הליכות, ובעל-האחוזה, אשר החכיר לו את אדמותיו, העריכו מאד והתיחס אליו כאל ידיד אישי. חוכר זה נפטר פתאום ביום בהיר אחד והותיר אחריו אלמנה צעירה וילד קטן. לא היו ימים מרובים עד שגם האלמנה נפטרה מרוב צער והילד הקטן נותר יתום בלי אבא ואמא.

בעל האחוזה, שהיה, כאמור, ידידו של החוכר היהודי, לקח עתה את היתום הקטן אליו. ילדים משלו לא היו לו והוא נקשר בעבותות האהבה אל הילד היהודי הקטן, בו טיפל כאילו היה בנו יחידו.

כך עברו שנים אחדות. הילד גדל בביתו של בעל האחוזה הנוצרי בעושר ומותרות ולא ידע כלל על מוצאו היהודי.

פעם אחת, בשחקו עם ילדים אחרים שבאו עם הוריהם לביקור אל בעל האחוזה, נפלה קטטה ביניהם ואחד הילדים האורחים קרא לו "זשיד" (יהודי), באומרו כי הוא אינו בנו של בעל-האחוזה וממילא אינו "אחד משלהם", היות והוריו היו יהודים.

הילד רץ מיד אל בעל-האחוזה ושאלו לפשר הדבר. האם זה נכון. מה שאנטק אמר לי? – הקשה. "מה זה איכפת לך בני מה שהוא מדבר"? – ניסה בעל-האחוזה להרגיעו ולהסיח את דעתו. "אתה הלא יודע כי אני אוהב אותך כאילו היית בני יחידי ואני גם קבעתי אותך כיורשי היחידי. לכשתגדל יעבור כל אשר לי, כסף, זהב, שדות וכרמים – הכל – לרשותך".

הילד – נקרא לו יוסלה – ביקש את בעל האחוזה שיספר לו קצת על הוריו, מי הם היו ומה היו מעשיהם. ובעל האחוזה סיפר לו כי הוריו היו אנשים ישרים, יהודים חרדים שנמנו על ידידיו הטובים. אולם – הוא הוסיף – הם היו עניים מרודים ולא השאירו לך דבר מלבד איזה ספר ישן ושקיק בלוי ומיושן.

יוסלה ביקש לראות את הדברים שהוריו השאירו עבורו ובעל האחוזה, ששמר על הדברים כעל מזכרת, הראה לו שקיק של טלית ישן-נושן וספר עבה שהיה מחזור של הימים הנוראים.

יוסלה פתח את המחזור אולם הוא לא ידע לקרוא בו מילה אחת. הוא גם לא ידע למה משמש השקיק, למרות זאת הוא ביקש מבעל האחוזה שיתן לו את הדברים הללו ולאחר שמבוקשו ניתן לו, הוא שמר על המחזור והשקיק מכל משמר והם היו בעיניו – מבלי לדעת למה ומדוע – כמשהו קדוש שיש לנהוג בו כבוד.

עברו ימים אחדים ויוסלה יצא לטייל בכפר. בהלכו אנה ואנה הוא ראה יהודים אורזים חפציהם ומתכוננים לנסיעה. "אתם נוסעים אולי ליריד?" – שאל אותם יוסלה, שנחשב על ידי תושבי הכפר הגויים כבנו של בעל האחוזה.

"לא" – השיבו לו היהודים – "אין אנו נוסעים הפעם ליריד. אנו נוסעים לראש השנה לעיר הסמוכה, כדי שנוכל להתפלל יחד עם כל היהודים".

"מה זה ראש השנה"? – שאל אותם הילד.

והיהודים סיפרו לו כי ראש השנה הנו יום הדין, בו מבקשים היהודים מרבונו-של-עולם שיתן להם שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות. היהודים הסתכלו על יוסלה בעיניים מהן ניבט העצב והשתתפות-בצער ויוסלה הרגיש בעליל כי היהודים מרחמים עליו. אולם הם פחדו מבעל-האחוזה ועל כן לא יכלו לומר לו יותר.

בלב בלתי שקט חזר הילד לבית בעל-האחוזה. הוא לא מצא לעצמו מנוח. משהו טמיר ונסתר משך אותו אל היהודים. הלא יהודי הנהו !

בלילה ההוא חלם חלום בו ראה את אביו המנוח שאמר לו: "יוסלה, בני, הלא אתה יהודי ! לך לבית הכנסת להתפלל יחד עם כל היהודים. השם יתברך יאזין לתפילתך".

למחרת בלילה הוא שוב חלם. הפעם באה אליו אמו בחלום ואמרה לו : "בני יקירי, אתה הלא יהודי. מקומך בין אחיך היהודים ולא בביתו של בעל האחוזה. היום ראש השנה בעולם כולו. לך אל אחיך היהודים, עדיין אינו מאוחר מדי" !

עצוב ומדוכא היה יוסלה למחרת היום ולא מצא לעצמו מקום בטירת בעל האחוזה. למזלו נסע בעל האחוזה לציד, כך שיכול היה להרהר כל היום בחלומות המוזרים שפקדוהו, מבלי שאיש יפריעו בכך. משהו משך אותו לעיר, אל אחיו היהודים, משהו שכעצמו לא ידע את טיבו.

הוא לא יכול היה להחזיק מעמד יותר. בהחלטה נחושה הוא לקח את שקיק הטלית ובו המחזור, שקיבל בירושה מאביו, ויצא לדרך.

ימים אחדים הוא נדד בדרכים עד שהגיע לעיר גדולה, שאל איפה בית הכנסת היהודי ונכנס לשם. עייף, שבור ורצוץ הוא הגיע לשם לפנות ערב. היהודים בבית הכנסת עמדו עטופי לבנים והתפללו בכוונה ובדבקות. היה זה ליל יום כיפור והמתפללים אמרו כל נדרי.

הנער היהודי האזין לתפילותיו של אחיו והן נגעו ללבו. גם לבו הצעיר רצה להשתפך בתפילה מתוקה לפני רבונו-של-עולם אולם הוא לא ידע איך מתפללים. כאב הלב של הנער היהודי התועה קרע שחקים.

גם אותי – המשיך הבעש"ט את סיפורו – אפף צער על גורלו של הנער היהודי וחששתי שמא יברח הנער מבית המדרש כמבוהל ויאבד ח"ו לכלל ישראל.

אולם פתאום פתח הנער את המחזור אשר בשקו, פתחהו כאמצע ואמר : "רבונו-של-עולם , אינני יודע מה להתפלל ואיך להתפלל, מה לומר ומה לבקש. הא לך, רבונו-של-עולם, כל המחזור כולו ויהי רצון מלפניך כאילו התפללתי כמו שצריך , " באומרו זאת שיקע יוסלה את פניו במחזור הפתוח ודמעות מרות פרצו מעיניו.

דמעות עמדו בעיני התלמידים משכילה הבעל-שם-טוב את סיפורו. ולפעמים בשעת התפילה, שעה שנזכרו בקורותיו של הנער היהודי התועה, שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הרהרו: "רבונו-של-עולם ! הרי אנו לפניך כאותו נער תועה ! וכי יודעים אנו כיצד להתפלל וכיצד לכוון את הכוונות הטהורות של התפילות? הא לך כל הסידור, בו מצויות כבר כל התפילות וכל הכוונות. קבל תפילותינו הבאות מעומק הלב ותן לנו שנה טובה ומתוקה!".

(תודתנו לבעל המעשה על משלוח הסיפור)

ימים וחודשים עוברים עליו בשוחות הבוציות של שדה הקרב. הוא שוכב ללא ניע, הרובה דרוך אל מול האויב הגרמני, הנמצא עשרות מטרים ממנו. הוא חושב על אשתו ושלושת ילדיו. המחשבה עליהם נותנת לו כוח לשרוד ולעבור את אימי המלחמה.

כבר שנה ניטשת המלחמה העקובה מדם בין הכוחות הרוסים לגרמנים. רבבות צעירים כבר שילמו בחייהם. הכוחות שקולים, וסוף הקרבות אינו נראה באופק.

הפוגה קצרה ממטחי האש. חילופי משמרות. ר' זלמן ברונשטיין זוחל בזהירות אל הבונקר, משתרע על דרגש עץ ומנסה להירדם, בטרם יזעיקו אותו לשוב לעמדתו.

פתאום נכנס לבונקר קצין רוסי, מפזם שיר-לכת, ומתחיל להתגלח. ר' זלמן פקח את עיניו. הוא התקשה להבין מדוע החליט הקצין להתגלח דווקא באוהל החיילים הזוטרים. יותר מזה הפריע לו הזיוף הבוטה בשיר. הוא לא התאפק: "חבר קצין, השיר המקורי מושר קצת אחרת"…

מופתע פנה אליו הקצין: "מכיר אתה את השיר? אם-כן, אתה חייב לשיר אותו, אני אינני לא יכול בלעדיו". לא הועילו הסבריו של ר' זלמן שבמצב רוחו הנוכחי אין הוא מסוגל לשיר. הוא נאלץ לשיר את שיר-הלכת העליז, כשהקצין מאזין בהנאה גלויה.

כשסיים, החל הקצין לרטון על הצבא הרוסי: "איך שלחו זמר מחונן כל-כך לחזית? זה עוול לא-יכופר. עוד היום אני מעלה את העניין במפקדה".

ר' זלמן שב לשגרת המלחמה ושכח את כל העניין. עברו עוד ימים של קרבות, אש תופת וסכנת נפשות, שמהם ניצל בניסים. בזמנים האלה שם לנגד עיניו את דמות רבו, הריי"צ מליובאוויטש, וחש ביטחון מהידיעה שהרבי מתפלל לשלומו.

יום אחד עברה קריאה במכשירי הקשר: "מי כאן הזמר ברונשטיין?". הוא התייצב מיד לפני קצין הבונקר והלה הודיע לו: "קיבלתי פקודה להעבירך מיד למפקדה. קח את חפציך וזחל לשם. אבל היזהר! כל תנועה לא-נכונה עלולה להיות גורלית".

בלב מלא חשש עשה ר' זלמן את הדרך באדמה הבוצית, תוהה על סיבת הפקודה המוזרה. רק כאשר הועבר אל קציני התרבות, הממונים על המקהלה הצבאית, קישר זאת לדבריו של אותו קצין, שלפניו שר את שיר-הלכת.

עתה נדרש להציג קונצרט זוטא לפני המפקדים הבכירים. הוא ידע שעתידו תלוי במידת הצלחתו, והחל לשיר שוב את שיר-הלכת הרוסי, והפעם ביתר רגש. הקצינים יצאו מכליהם מהתפעלות. הם החלו לריב עליו, ולבסוף מצאו הסדר שיאפשר לשלבו בהופעות לפני פלוגות רבות.

עם הלהקה עבר ר' זלמן מבסיס לבסיס. המפקדים והקצינים היו לחבריו הטובים, ובמיוחד היה מקור גאווה לחיילים היהודים. באחד הקונצרטים אף נשלח אליו פתק מאת קצין יהודי ובו בקשה לשיר "משהו ביידיש". הוא אכן שר לפניהם שיר יהודי, שהזכיר להם את יהדותם.

תאריך ההופעה הבאה כבר נקבע. זו תהיה אחת ההופעות החשובות ביותר, לפני מאות רופאים צבאיים. התאריך: היום הקדוש, יום-הכיפורים… לר' זלמן היה ברור שלא יקיים הופעה ביום-הכיפורים.

בבוקר היום הקדוש ביקש ר' זלמן למסור למנהל המוזיקלי, כי תקפו אותו כאבים עזים בראשו ובגרונו, וכי לא יהיה מסוגל לשיר היום. המנהל ניסה ללחוץ עליו אך לשווא. באין-ברירה התקיימה ההופעה בלעדיו.

ר' זלמן ישב בחדרו, שקוע בתפילת יום-הכיפורים, ממה שזכר על-פה. אחריה החל באמירת פרקי תהילים. ברקע נשמעה שירת הזמרים ונגינת התזמורת הצבאית.

לפתע התדפקו על דלתו חדרו שלושה קצינים בכירים. "אתה הזמר ברונשטיין?" שאלו, ומיד המשיכו: "יודע אתה איזה יום היום?". ר' זלמן נחרד, אך אזר עוז וענה בביטחה: "כן, יום-הכיפורים".

פניהם התרככו ותחינה שקטה נשמעה מהם: "יהודים אנחנו. תוכל לשיר לפנינו כמה קטעים מתפילות היום הקדוש?". נרגש ענה להם ר' זלמן: "איך אוכל לשיר ו'רשמית' אינני מסוגל לשיר"…

לקצינים היה רעיון. מאחורי המחנה שכן יער עבות. שם יוכלו לשמוע את התפילה והשירה באין-מפריע. ר' זלמן חש בהתרגשות שאחזה בהם, והבין כמה הם משתוקקים להיזכר בבית אבא, בחיים היהודיים שטעמו בילדותם.

שם, ביער, תחת עץ עבות, עומד לו ר' זלמן מול שלושת הקצינים, עוצם את עיניו ומתחיל לזמר את תפילת 'כל נדרי', בנעימה המסורתית. "על דעת המקום . . אנו מתירין להתפלל עם העבריינים"…

הוא מסיים את 'כל נדרי' וממשיך ב'ונתנה תוקף'. תפילתו מתגלגלת בדבקות, וכל מילה ומילה מקבלת משמעות רבת-עוצמה. באמצע המלחמה, כשהעתיד לא ידוע, עומדות ביער שלוש נשמות יהודיות, והניצוץ שבהן בוער בלהט קדושת היום.

ר' זלמן סיים בקטע מקדושת מוסף: "שמע ישראל, הוא אלוקינו… הוא יושיענו ויגאלנו", ואז פקח את עיניו. הוא ראה מראה שלא שכח כל ימיו: שלושת הקצינים הקשוחים עמדו שפופים, בעיניים עצומות, והתייפחו כילדים. "מי יודע", חשב בליבו, "אם לא לשם כך שלחה אליי ההשגחה העליונה את הקצין בבוקר אותו יום, שם בבונקר"…

(ר' זלמן ברונשטיין עלה לארץ אחרי המלחמה והיה ממייסדי כפר-חב"ד. בימים הנוראים היה עובר לפני התיבה בבית-הכנסת המרכזי בכפר. נפטר לפני כשש שנים)

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

הסיפור הוא ארוך ומרטיט, אבל קצר המצע מלהשתרע, ולכן אעלה רק את הנקודה הקשורה במישרין לימים קדושים אלה;

יושב אני בבית משפחה יהודית צעירה ומתבוללת בעיר פרם אשר בהרי אורל. מולי יושב אלמוני, צעיר יהודי, אבל, כזה שאינו יודע דבר מיהדותו, מלבד עצם העובדה שהוא יהודי. גם על היום הקדוש ביותר בשנה – יום הכיפורים הוא לא שמע מעולם.

ישבתי על הכורסא בסלון הבית, ובמקום להרבות במלל, פיזמתי לעצמי באופן שגם הסובב ישמע, את אחד מניגוניו הידועים של רבנו הזקן בעל התניא – על המילים "אלי אתה ואודך". תוך כדי 'אמירת' הניגון התרגשתי וזלגו עיניי דמעות. כשהרמתי את עפעפיי, הופתעתי לראות את אותו אדם כשהוא יושב מולי, וגם – בוכה…

הסתבר שהרקע לבכייתו היה עצם הניגון שעורר בו את מיתרי הלב, וגם עקב העובדה, שהוא נותר בודד בנכר, לאחר שאשתו ובנם עלו ארצה, ואילו הוא סורב על ידי השלטונות לקבל רשיון עליה, וזאת, בשל העובדה שהוא היה מהנדס מאד בכיר, מאלה הנמנים על המעגלים הקרובים היודעים את הסודות הצבאיים המשמעותיים ביותר של האימפריה של ברית המועצות-רוסיה.
לכאלה ש'ידעו יותר מידיי' לא אפשרו את היציאה לחו"ל, מסיבות מובנות.

באותה תקופה, היה כמעט מן הנמנע לבצע שיחה טלפונית מחוץ לגבולות רוסיה. מה מאד חפצתי לבקש עבורו ברכה מכ"ק הרבי זי"ע מליובאוויטש שיזכה הנ"ל לצאת מן המצר אל המרחב, ולעלות לארצנו הק'.

באין אמצעי תקשורת טכנולוגי, מה עושים? 

נזכרתי, שבעבר, כאשר חסידים לא היו יכולים להגיע אל הרבי – הם היו כותבים 'פדיון נפש' ('קוויטל') על דף של ספר של הרבי.

בבית הכנסת הישן שנותר לפליטה בעיר פרם, שרד בדרך פלא ספר עתיק של כבוד קדושת 'הרבי האמצעי' (בנו של בעל התניא) בשם 'עטרת ראש'. 'קניתי במשיכה' את הספר הזה לפני שירד לטמיון ויאבד זכרו, והוא היה צמוד אלי באותו מפגש. והנה שלפתי את עטי, וכתבתי 'פדיון נפש' ('קוויטל') על אחד מדפי הספר (ר' בתמונה המצורפת), וביקשתי ש"יעקב (יאשה) בן אידה (אורלוב) מבקש ברכתו הק' לעליה בקרוב ממש לאה"ק".

כאמור, הסיפור הוא ארוך, וממש בקצירת האומר: מקטע זה ואילך החלו להתגלגל סידרה של מופתים וניסים גלויים, ומיודענו יעקב יאשה – כיום; הרב ר' יעקב שליט"א, יצא מעמק הבכא הרוסי, ועלה לארצנו הקדושה, "עלה" – תרתי משמע; הן בגשמיות והן ברוחניות. ומעתה ואילך, מכוח אותה פגישה לפני 24 שנה, ואותן ברכות של הרבי הוא ממש 'נולד מחדש'; עטור זקן ופיאות, לבוש סירטוק וגראטל חסידי, תלמיד חכם ועובד ה' (וכבר זכה לסיים כמה מסכתות בש"ס). רעייתו מורה למוסיקה בבית יעקב. והוא, עד לא מכבר שימש כמהנדס הראשי של ה'מכון מדעי טכנולוגי לבעיות ההלכה" בירושלים שבראשות הגרלוי"צ היילפרין שליט"א.

כשביקרתי אותו את ר' יעקב במעונו בשכונת רמות בירושלים, הוא חשף בפניי דבר פלא;
מסתבר, שיאשה בעבר והרב ר' יעקב דנן, הוא גם משורר. בצעירותו, היה כותב שירים, כמובן ברוסית. כאשר ליד כל שיר הוא גם ציין את תאריך כתיבת השיר.

שיר אחד ממחברת השירים שלו היה יוצא דופן בתכנו. השיר הזה, היה לא אחר מאשר שיר געגועים ל…יושב במרומים. גם ליד שיר זה נרשם התאריך.

בשנים האחרונות, בדק ר' יעקב את תאריך השיר וכיצד הוא נופל בתאריך העברי, והנה, לא יאומן, נורא נוראות – התברר שאת שיר הגעגועים הלזה לשכינה הקדושה הוא כתב ב- …יום הכיפורים.

וכאמור, אז, בתקופת כתיבת השיר, לא רק שעקב חוסר ידע הוא לא שמר על קדושת יום הכיפורים, אלא הוא היה 'תינוק שנשבה' ממש – עד כדי כך, שאפילו לא ידע שקיים מושג כזה ששמו יום הכיפורים!..

אין זאת אלא שנשמתו של רבי יעקב שליט"א נכספה וגם כלתה ביום הקדוש, באופן שלמעלה מטעם ודעת, לצור מחצבתה, מה שמצא את ביטויו במילות השיר.

* * * * *

לא בכדי כתב הרמב"ם בהלכות תשובה ש"יום הכיפורים הוא יום תשובה לכל", "לכל" ולא רק עבור פב"פ. כי אין לך אדם מישראל ששורש נשמתו, לפחות באופן של על-מודע אינו חש משהו מקדושתו של היום. יש מי שמזכים אותו משמיא ועובר בתוכיותו רטט – כר' יעקב הנ"ל, ויש מי שאצלו זה מתבטא באופן ד"אע"ג דאיהו לא חזי – מזליה חזי", כלומר, אף שהוא בחושיו ובתודעתו איננו מרגיש, אבל 'המזל' שלו, היינו, שורש נשמתו חש ומרגיש.

זה שלצערנו, הרבה יהודים כיום אף לא מגיעים לבית הכנסת ואפילו לא ביום הכיפורים, זה ממש לא בגלל שהם לא מעוניינים, אלא, הם פשוט לא יודעים 'איך לאכול את זה'; מה זה ומה טיבו, המוסד המסתורי והמעורפל הזה ש'הדוסים' מאכלסים אותו, שנקרא בית כנסת. הם בושים ונבוכים ולכן נרתעים. והראיה; המציאות בשטח של השנים האחרונות מוכיחה, כי כאשר, מקיימים לקראת יום הכיפורים בתי כנסת מאולתרים 'פתוחים' בדרך-כלל במאהלים ענקיים, ומקבלים בסבר פנים יפות את המוני הצעירים, ומדריכים אותם בסבלנות ובאהבת ישראל בכל הקשור בסדרי התפילה – הם באים, ועוד איך, ב"ה, ובהמוניהם!

כי זאת יש לדעת: יום כיפורים הוא מפגש בלתי אמצעי בין האבא בשמים לבנו – "בני ככורי ישראל". ו"יהודי אינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד מאביו שבשמים" כפי שמבואר באריכות בספרי תלמידי הבעש"ט.

                                  * * * * *

יושבים באוטובוס 2 יהודים, אחד מבוגר ואחד צעיר יחסית. והנה, מתפתח ביניהם ויכוח, האם לסגור את החלון או לפתחו. למבוגר מפריעה הרוח, הצעיר רוצה אויר. וכדרכו של ויכוח, נגררים השניים ל'מענה לשון', ואף למהלומות מילוליות. 

נעזוב לרגע את המחזה הנ"ל, ונפנה את הפוקוס לכיוון אחר;

כידוע וכמפורסם, שלאחר השואה האיומה, נותקו אבות מבנים, וילדים ניטלו מחיק אמותיהם. לא אחת, היה האב בטוח כי הבן הלך לכבשוני אושוויץ, וגם הבן לא היה לו ספק כי הוריו כבר אינם בין החיים.

וזה מה שקרה בסיפור שלנו אודות השניים שהתווכחו, עד כדי התגוששות, באוטובוס. מילה פה, מילה שם, ולפתע, הלא יאומן מכל מתבהר ומתחוור, ונחזיק חזק את הכסא; המבוגר והצעיר אינם אלא …אב ובנו שדרכיהם נפרדו באכזריות במלחמת העולם השניה האיומה, כאשר כל אחד בטוח שלעולם לא ייזכה לראות עוד את אביו/בנו.

ומעתה ואילך – איש על צווארי רעהו נופלים ובוכים מאין הפוגות, "ויחבקהו וינשקהו" וכו' וכו'. מי בכלל זוכר ואת מי זה עוד מעניין , שעד לפני רגעים ספורים הם התקוטטו כתרנגולים על איזה חלון. וכי מילתא זוטרתא? האב האובד נפגש עם הבן האובד? הכל מסביב מתעופף כאבק פורח ומתאדה כרוח נושבת.

וככל החיזיון הזה עושה עמנו אבינו אב הרחמן ביום הקדוש יום הכיפורים. הוא פשוט נפגש עמנו, ומתוודה אלינו, ואנו אליו. "כי אנו עמך ואתה אלוקינו, אנו בניך ואתה אבינו". וכשהוא ית' 'מתחבק' עמנו, אין כבר לסיטרא אחרא מה לומר עוד. בספרים הקדושים מבואר כי ביום הקדוש – ה'שטן' (ראשי תיבות; ש'וטה, ט'יפש, נ'אר) יוצא לחופשה מאולצת.

היינו, שיא השיאים של המדרגות האלוקיות נצמד לליבו של כל יהודי ומבצע בו 'ריסטארט' ו'ניקוי יבש'.

אמנם להלכה נפסק שלא דיי "בעיצומו ש יום" כדי לכפר, וצריך ביחד עם זה גם את התשובה, ולפיכך אומרים בתפילות היום כמה פעמים את הסדר של 'על חטא' – ברם, וידוי זה שאנו אומרים אינו אלא בבחינת 'הסרת המניע'. כמו שאמר רבי מענד'לה מקוצק זי"ע, שכאשר מתקיים ה"וזרקתי עליהם מים טהורים", כלומר כאשר מלמעלה, באתערותא דלעילא,שופכים וזורקים עלינו מים טהורים ואנחנו מצידנו אמורים להיות פאסיביים – התפקיד שלנו, מה שנותר לנו, הוא אך להסיר את 'החציצות' כדי שיתקיים "וטהרתם".

כאותו אחד, שמציע את עצמו לעזר, ועל כך משיבים לעומתו; "אם רק לא תפריע – כבר תעזור". הווי אומר, שביום הכיפורים הוא –עצמותו ובעצמו ולא אחר "יכפר עליכם לטהר אתכם", ואילו המשימה שלנו היא– אך לא לבעוט-לבעט חלילה ביום הכיפורים, להסיר את החציצות, במילים פשוטות; לא להפריע…

לא בכדי, צום יום הכיפורים – איננו בסתירה לשמחה. וכפי שהתבטא חסידי קוצקאי – "אם זוכה אני לפריבילגיה שהמלך עצמו, ולא מי ממשרתיו, רוחץ את הטינופת שלי, בבחינת "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון", איך זה שלא אהיה מאושר עד כדי שמחה?".

ומכוח זה , פסק אכן בשולחן ערוך הרב מיוסד על המגן אברהם ש"הלובש שק מחמת תשובה, צריך לפושטו ביום הכיפורים, מפני שהוא נקרא יום טוב, וצריך לכבדו בכסות נקיה".

* * * * *
ההלצה הידועה מספרת, על אחד בעל נערוו'ן, שחשש כי ביום הכיפורים הוא עלול להיכשל ב'ברכה לבטלה'; שהרי בתפילת היום הוא יאמר "ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח" וכו', ואילו הוא – אותו אברך, ספק לו אם נכשל בעבירה כל השנה…אשר על כן הוא תר אחרי איזה 'עבירה קלה' לקיימה בערב יום הקדוש, וכל זאת, כדי שהברכה יהיה לה על מה שתחול, ולא יוציא מפיו רח"ל ברכה לבטלה..

כשמתגלית כזו מדרגת אלוקית שאין למעלה הימנה ביום הקדוש – כולם מרגישים וכמהים לחזור בקדושה, ולא רק אנשים כערכנו שדי שמסתבר שפה ושם לפחות נכשלנו במהלך השנה באיזה עבירה קלה, אלא אף צדיקים גמורים באמת, שחלילה לחשדם שעברו בפועל איזה עבירה. וכך כתב אדמו"ר מוהרש"ב זי"ע מליובאוויטש: "מפני שלפי אמיתית גדולתו ורוממותו, גם העבודה אמיתית לחטא ייחשב". כמה שיהיה מרומם האדם, ברם, כאשר הוא ניצב נוכח המלך בעצמו ובעצמותו ית' – גם העבודה רוחנית הכי נעלית לחסרה תחשב ('חטא' מלשון 'חסרון'), ומשום הכי ,הוא חפץ להשתחרר ממצבו הנוכחי, וכך הוא נמשך אחריו ית' כמים, וכוסף להידבק בגופא דמלכא. 

מספרים שפעם הגיע אברך להרה"ק ה'בית ישראל' מגור זי"ע, ולשאלת הרבי ממה הוא מתפרנס, הוא השיב, שהוא עובד בישיבה של בעלי תשובה – "אבל אני לא בעל תשובה" הוסיף והבהיר האברך החכם-יתר, וכל זאת, כדי להיות נקי מה' ומישראל.

שאל אותו ה'בית ישראל'; "און פארוואס טעקע נישט" – ומדוע באמת (שגם 'צדיק' כמוך) לא יהיה בעל תשובה…

                                   * * * * *

חג הסוכות, זמן שמחתנו הוא 'ההתפרצות' וההתגלות של כל ההתרחשויות השמימיות של יום הקדוש.

אחת הסיבות המרכזיות אשר מעיבות על תחושות השמחה היא השאלה-הטרוניא, כאשר משהו לא מסתדר לפי המצופה והמתוכנן – "מדוע זה מגיע לי". אך, לאחר החיבור של עצם הנשמה עם עצם האלוקות ביום הכיפורים בבחינת "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" – אין לאדם יותר דרישות בכל הקשור ליתר גשמיות. 

לאחר המגהצה והמכבסה של יום הכיפורים – הוא יודע בצורה ריאלי מי הוא ומה הוא, 'האף קצת יורד' כמתבקש, ואז הוא מגיע למסקנה כי בעצם לא מגיע לי שום דבר. וגם המעט שיש – זו בהחלט סיבה מצוינת לשמוח ושוב לשמוח.

ולפיכך, גם כאשר הוא נכנס לסוכה, אותה דירת ארעי- ה'וילה' של החלק השני של חודש תשרי, שתקרתה אינה אלא "פסולת גורן ופסולת יקב", והוא יודע שה'פסולת' הזו אינה אלא המשך של 'ענני הכבוד', או/ו כפי שמבואר בספרי פנימיות התורה – שמ'ענן הקטורת' של הכהן הגדול בקודש הקודשים נוצר הסכך של הסוכה – אחרי השגות שכאלה, אין אושר ואין שמחה גדולה מזו, ואזי ה"ושמחת בחגך והיית אך שמח" עולה על גדותיו. במילים אחרות: שמחתו מרקיעה שחקים על זה שזכה להיות יהודי פשוט המסתופף בצל השכינה, 'צילא דמהימנותא', שבסוכה, "בצילו חמדתי וישבתי".

עדי התפרצות שיא של השמחה בשמחת תורה – שמחה על התורה ועם התורה, אשר גם זו אינה אלא תוצאה ישירה של ה'מתן תורה' של לוחות שניים אותם קיבלנו בדחילו ורחימו, תחת ההשראה של "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" – ביום הכיפורים.

לא בכדי אמרו חסידים, כי מי שאינו שמח דיו בשמחת תורה, סימן שלא בכה מספיק ביום הכיפורים..

(באדיבות 'שעה טובה')