מובא במדרש שארבעת המינים מסמלים ארבע קבוצות בעם ישראל. האתרוג יש בו טעם ובנוסף לכך הוא בעל ריח טוב. לכן הוא רומז לאותם יהודים שיש בהם תורה והם גם בעלי מעשים טובים.

הלולב, בפריו (התמר) יש טעם אך אין בו ריח. הוא מסמל את תלמידי החכמים העוסקים כל היום בלימוד התורה ולכן אין להם הזדמנויות רבות לעשיית מעשים טובים.

ההדס יש בו ריח אך אין בו טעם. הוא רומז לאותם אנשים הטרודים בפרנסתם ואין להם אפשרות להקדיש זמן רב ללימוד תורה. לעומת זאת הם מרבים במעשי צדקה וחסד.

הערבה אין בה לא טעם ולא ריח. היא מייצגת את הקבוצה הרביעית של יהודים שלא למדו תורה ואינם מקיימים מצוות כראוי.

לאחר שהוא מונה את הדרגות והסוגים בעם ישראל מסיים המדרש: "אמר הקב"ה יוקשרו כולם באגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו". איגוד ארבעת המינים בסוכות מעורר את עמנו על כל פלגיו והשקפותיו להתאחד. אמנם כבר, בחגים הקודמים לסוכות אנו חשים באווירת אחדות: "אתם נצבים היום כולכם…" – נאמר על ראש-השנה, אך בכל זאת כל אחד עסוק בעבודת התשובה הפנימית שלו בהתאם לדרגתו.

בחג הסוכות, למרות ההבדלים הנראים לעין, אנו מצווים לאגד ביחד את כל ארבעת המינים. והיה אם יחסר אחד מהם אפילו הפשוט ביותר – הערבה, לא קיימנו את המצווה.

לפי המדרש נראה כי המושלם והנעלה מכל ארבעת המינים הוא האתרוג שיש בו גם טעם וגם ריח והוא מסמל את הקבוצה הנבחרת ביותר בעם ישראל, של אלו העוסקים בתורה ומרבים במעשים טובים. לאור זאת נשאלת השאלה מדוע אנו מברכים "ברוך . . על נטילת לולב", הלא לכאורה היה צריך לבחור ולהזכיר דוקא את האתרוג?

בתלמוד ובפוסקים מובא הטעם הגלוי והפשוט הנעוץ בגובהו של הלולב מיתר המינים. כהרגלנו, נחדור לפנימיות הדברים ונמצא את ההסבר הרוחני.

תורת החסידות מצביעה על הבדל מהותי בין התורה למצוות. על המצוות נאמר שהן כמו איבריו של המלך (הקב"ה) לעומת התורה המאוחדת עם הקב"ה ממש. במילים אחרות; כמו אברי הגוף אשר נפרדים מהנפש אך מקיימים את רצונה ובטלים אליה, כך יהודי המקיים מצוות מתבטל אל רצונו של הקב"ה אך יחד עם זאת נשאר במציאותו העצמית ואינו מתאחד עם הבורא.

לא כן בלימוד התורה. יהודי לומד תורה והוגה בחכמתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, כשהוא מבין בשכלו הרי שחכמת התורה מתאחדת עימו. והיות ש"הוא (הקב"ה) וחכמתו אחד" נוצרת התייחדות בין היהודי לקב"ה. זוהי מעלתם המיוחדת של אותם אנשים המשקיעים את עצמם בלימוד התורה. הם מתייחדים עם הקב"ה יותר מאשר אותם אלו שפונים מלימודם ועוסקים גם במעשים טובים.

לכן, בחג הסוכות, שבו מודגשת אחדות ישראל, אנו מרימים על נס את חשיבות הלולב – מעלת היהודים המתמסרים לגמרי לתורה ויוצרים התאחדות מוחלטת עם הקב"ה.

נענועים

לפי האמור נבין עוד עניין מיוחד הנמצא דווקא בלולב ולא ביתר המינים – הנענועים. אותם נעגועים שרשרושם נשמע מעלי הלולב.

הרגל נפוץ כמעט אצל כל אחד להתנענע בעת התפילה או הלימוד. לכאורה דווקא במקום שחשוב להתרכז ולהתעמק בישוב הדעת אנו מוצאים התנהגות הפוכה בצורה של נענוע?!

ה'זוהר' מסביר את פשר הדבר בדמותו את הנשמה לנר, כדברי הפסוק "נר ה' נשמת אדם". נר שלהבתו מרצדת ומתנענעת כשהסיבה הפנימית לכך הוא טבע האש להשתחרר מן הפתילה ולחזור ולהדבק במקורה שבגלגל האש שלמעלה. כך גם כאשר היהודי עוסק בעניינים רוחניים גוברת בנשמתו התשוקה להדבק בבוראה וזו מתבטאת בנענועי הגוף, ובפרט בלימוד התורה שעל ידו, כאמור, מתאחד היהודי בייחוד נפלא ועצום עם הבורא. לכן נבחר דווקא הלולב, המייצג את אותם יהודים שכל ימיהם עוסקים בלימוד התורה, לנענע בו.

לסיכומו של דבר אנו רואים את גדלות התורה ולומדיה, אף שהמשולים לאתרוג גם לומדים תורה וגם מרבים במצוות אך מאחר שחייהם אינם מוקדשים רק לתורה אלא גם לחיי העולם הזה איננו מדגישים אותם כשאנו עומדים בתחילת השנה וצריכים לשאוב כוחות רוחניים למשך השנה כולה. אנו מציינים ומזכירים במפורש בברכה דווקא את הלולב – את אותם יהודים שכל חייהם "תורתם אומנותם".

וכשם שבתחילת השנה אנו מדגישים את ההתמסרות המוחלטת ללימוד התורה כך גם בתהילת החיים, בשנות הילדות והבחרות עלינו לשים את הדגש על לימוד התורה, שזהו היסוד האיתן לכל החיים.

חלקו הראשון של החודש הוא 'הימים הנוראים', ימי דין ורחמים, ימי תפילה ותשובה. בימים האלה אנחנו מטהרים את עצמנו מכל הדברים השליליים שאולי דבקו בנו בשנה שחלפה, מקבלים עלינו מחדש את מלכותו של הקב"ה וחושפים את הנקודה היהודית הפנימית שבתוכנו.

אבל כדי שנצליח במעשינו במשך כל השנה, לא די להצטייד ביראת-שמים ובהחלטות טובות. חיילים יוצאים לקרב ובפיהם שיר-ניצחון, מלאי שמחה והתרוממות-רוח. עלינו למלא את עצמנו במאגרים של שמחה, אהבת-ישראל ואהבת ה'.

זו משמעותם של ימי חג-הסוכות ושמחת-תורה. הסוכה, המבטאת את אהבת-ה' לעמו ואת הביטחון המוחלט שלנו בו ובהשגחתו; ארבעת המינים, המייצגים את כל הסוגים שבעם-ישראל, והמבטאים את רעיון האחדות הפנימית של כל חלקי העם היהודי.

וכל זה נכנס אחר-כך לתנור החם של שמחת-תורה – שמחה עצומה, טהורה, שאינה מבחינה בין יהודי ליהודי. שמחה שמאחדת את כל בני העם היהודי, מהגדול שבלמדנים ועד הפשוט שבפשוטים. שמחה שבה הלב נפתח באהבה אין-סופית אל ה' ותורתו, כפי שאנו רואים בכל שנה ושנה בבתי-הכנסת ובכיכרות הערים.

לא להתפרק מבפנים

ערכים אלו חשובים לנו דווקא במציאות הנוכחית, רוויית המתחים והעימותים. גם כשיש חילוקי-דעות אנו נדרשים לסלק את העוינות והשנאה. זאת אפשר להשיג רק על-ידי העמקת המכנה המשותף והרקמה הפנימית המחברת את כולנו. ככל שנחוש יותר שכולנו יהודים ואחים, כן אפשר לצפות שירד מפלס היריבות ותגבר האחדות.

הערכים הללו ממלאים את חגי תשרי, ובעיקר את חלקו השני של החודש – ימי חג-הסוכות ושמחת-תורה. אין אלה דברים שבתאוריה בלבד. ביום-הכיפורים ובשמחת-תורה כולנו רואים עד כמה המחיצות שבין חלקי העם הן מלאכותיות וחיצוניות. ההמונים הגודשים את בתי-הכנסת מעידים יותר מכול, כי בלב כולנו פועמת נשמה יהודית שהיא חזקה יותר מכל ההבדלים.

חשוב במיוחד להעמיק את האחדות נוכח המבחנים הקשים העומדים לפתחנו. לעיתים אנו שוקעים כל-כך במאבקים הפנימיים, עד שאנו שוכחים כי סביבנו אורבים זאבי-טרף, המייחלים להתפרקותה של החברה היהודית מבפנים. אסור לנו לתת לאויבינו את המתנה הזאת. ככלות כל הוויכוחים, כולנו יהודים, כולנו אחים. נצא לשנה החדשה מאוחדים ומלאי שמחה ועוז-רוח, ובע"ה נזכה שהאחדות והשמחה יביאו לנו את הגאולה האמיתית והשלמה.

אצל חסידי חב"ד מקובל כי באים גם האושיפיזין החסידיים: רבי ישראל בעל-שם-טוב (מחולל תנועת החסידות); תלמידו רבי דובער 'המגיד'; אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד, בנו רבי דובער, אדמו"ר האמצעי; רבי מנחם מענדל, אדמו"ר ה'צמח-צדק'; בנו האדמו"ר רבי שמואל; בנו האדמו"ררבי שלום דובער. כמו-כן מקובל שבאים גם אושפיזין לשמינית עצרת – האדמו"ר הקודם רבי יוסף-יצחק; וכיום מקובל אצל חסידים שיחד עמו בא גם חתנו וממלא מקומו, נשיא דורנו, רבי מנחם מענדל, הרבי מליובאוויטש.

לפי המסורת: ביום הראשון – יושב אברהם אבינו [ורבי ישראל בעל שם טוב]בראש כולם
ביום השני – יצחק אבינו [ורבי דובער 'המגיד']
ביום השלישי – יעקב אבינו [ורבי שניאור זלמן – אדמו"ר הזקן]
ביום הרביעי – משה [ורבי דובער – אדמו"ר האמצעי]
ביום החמישי – יוסף  [ורבי מנחם מענדל – אדמו"ר הצמח-צדק]
ביום השישי – אהרון  [ורבי שמואל – אדמו"ר מהר"ש]
וביום השביעי – דוד  [ורבי שלום דובער – אדמו"ר הרש"ב]
[ובשמיני עצרת – רבי יוסף יצחק – אדמו"ר הריי"צ, והרבי מנחם מענדל – אדמו"ר נשיא דורנו]

כלומר, בכל יום באים כל האושפיזין, אך בכל יום יושב בראשם אחד הרועים, על פי הסדר המפורט. וכתוב, שהאושפיזין אוהבים לראות אורחים בסוכה, ואז הם מברכים את כל היושבים בה בשפע של ברכות.

הכול אורחים

הרבי מליובאוויטש ביאר כי עניין זה של הכנסת אורחים מבטא את מהות עבודתנו בתקופת הגלות. עם-ישראל נמצא בתקופה זו במצב של 'אורח'. חז"ל המשילו את הגלות ל"בנים שגלו מעל שולחן אביהם". מקומו הטבעי והאמיתי של יהודי הוא להיות סמוך על שולחן אביו, הקב"ה. ממילא בזמן הגלות יהודי נמצא שלא במקומו, והוא בבחינת 'אורח' במקום לא-לו.

מדוע יצר הקב"ה מצב זה של גלות, שהופך את כל בני-ישראל ל'אורחים'? בגלל המעלה המיוחדת של עבודת ה' בזמן הגלות. מעלה זו גדולה ויקרה כל-כך לקב"ה, עד שבגללה הגלה את בניו מעל שולחן אביהם והפכם ל'אורחים'. זהו פירוש מעמיק יותר למאמר חז"ל: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה".

יתרון הגלות

אמרו חז"ל: "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות". כוונת הגלות והפיזור בין אומות-העולם אינה לשם עונש, אלא יש בכך 'צדקה' – מטרה חיובית. רצון ה' הוא, שהיהודים יחדירו את הקדושה האלוקית בכל מקום בעולם, ובכך יכינו אותו להיות 'דירה' לו יתברך בזמן הגאולה.

כך אומר גם הבעש"ט (ה'אושפיז' החסידי הראשון), על הפסוק "מה' מצעדי גבר כוננו" – שבכל מקום שיהודי נקלע אליו עליו לזכור, שאין הוא הולך לשם מעצמו, אלא הקב"ה הוא המוליכו לשם כדי למלא במקום זה תכלית אלוקית.

מעלת האורח

מצוות הכנסת אורחים מבטאת את חשיבותה וערכה של העבודה דווקא כשנתונים במצב של אורחים. על-ידי שיהודי זוכה להכנסת אורחים, נוצרת התעלות שעולה אף על 'הקבלת פני שכינה', הן מצד האורח והן מצד המארח.

זוהי המעלה המיוחדת של עבודת ה' בתקופת הגלות, ודווקא על-ידה זוכים להגיע גם ל'הקבלת פני שכינה' במידה השלמה ביותר, כפי שתהיה בזמן הגאולה, שאז נקבל כולנו את פני השכינה, שכן "ונגלה כבוד ה'", ומתוך שמחה וטוב-לבב.

באדיבות: אתר צעירי חב"ד

אתרוג – יש בו טעם (בהיותו פרי) וגם ריח טוב.

לולב – טעם יש לו (פרי התמר) אך ריח אין לו.

הדס – יש לו ריח אך אין לו טעם.

ערבה – אין לה לא טעם ולא ריח.

חלוקה זו מסמלת את כל הסוגים שבעם-ישראל:

טעם וריח – אלה היהודים, שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים.

טעם בלי ריח – יהודים בעלי תורה, שאינם עוסקים כל-כך במעשים טובים.

ריח בלי טעם – בעלי מעשים טובים, אך אין להם תורה.

לא טעם ולא ריח – אלה היהודים, שלא הגיעו לא לתורה ולא למעשים טובים.

שמא תאמר: רוצה אני רק את בעלי התורה ובעלי המעשים הטובים; אין רצוני במי שאין בו תורה או מעשים טובים, ובוודאי איני רוצה שום קשר עם מי שאין לו לא תורה ולא מעשים טובים.

אומרת לך התורה: באתרוג בלבד אינך יכול לקיים את המצווה; אף לא בצירוף הלולב וההדס. עליך לקחת איתך גם את הערבה, זו שאין בה לא טעם ולא ריח, ולהצמידה אל הלולב וההדס והאתרוג. רק כאשר כל הסוגים הללו יהיו חבוקים ומאוחדים – תוכל לגשת אל הבורא ולקיים את המצווה.

אין יהודי שהוא 'מחוץ למחנה'!

התוכן באדיבות:צעירי אגודת חב"ד © כל הזכויות שמורות

"מה קורה כאן?!", רטן ר' מענדל, אובד-עצות ונכלם. "היכן ה'מובחרים'?!", הרעים בקולו על העובד הנבוך שבלבל את היוצרות. במהרה התברר כי ה'מובחרים' נעלמו, כאילו בלעתם האדמה. עוד באותו היום פוטר העובד, אך היעלמות האתרוגים נותרה כתעלומה לא-פתורה.

באזור אחר של כדור-הארץ היו הכול טרודים במלחמת-העולם, ששיבשה באחת את כל סדרי החיים. ערים וכפרים ברחבי אירופה נכבשו בסערה תחת המגף הנאצי. מעטים נתנו את דעתם באותם ימים טרופים על עסקי לולבים ואתרוגים.

שונה היה המצב בעיירה בעלז, ששכנה על שפת נהר בוג, שעל-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב נקבע כגבול שבין רוסיה לגרמניה. באותם שבועות של חודש תשרי ת"ש השתלטו על בעלז הרוסים, שכמובן היו עדיפים מהגרמנים. מצב זה איפשר לבני בעלז לקיים חיי שגרה יחסיים. גבאי החצר יכלו אפוא להרשות לעצמם להיות טרודים בשאלה – מהיכן ישיגו השנה אתרוג מהודר לרבי אהרון מבעלז ולחסידים.

שנים נהג סוחר האתרוגים הירושלמי, ר' מענדל, לשלוח לרבי אתרוגים. שתי קופסאות היה שולח. אחת ובה אתרוגים מהודרים לברכה. קופסה זו הייתה נשלחת במטוס, כדי לשמור ככל האפשר על שלמות האתרוגים והידורם. קופסה שנייה, ובה אתרוגים פשוטים ואף פסולים, הייתה נשלחת אל הרבי כדי לתלות אתרוגים בסכך הסוכה. היא נשלחה באנייה.

באותה שנה הצר ר' מענדל על שהתמהמה במשלוח האתרוגים המהודרים לרבי, שכן בינתיים פרצה המלחמה וקשרי האוויר שובשו לחלוטין. אמנם את האתרוגים הפשוטים והפסולים הקדים ושלח באנייה, אך בכך לא הייתה כל נחמה, שכן אף אחד מאתרוגים אלה לא היה ראוי לברכה.

גם הגבאים בבעלז הביאו בחשבון את העובדה שעד כה הגיעה רק קופסת האתרוגים הפשוטים. הם הבינו כי על רקע המלחמה אין שום סיכוי שתגיע גם קופסת האתרוגים המהודרים. תחזיתם התאמתה. ימים אחדים לפני חג הסוכות התברר סופית כי אין אתרוג מהודר עבור הרבי. ומה יעשו כל יהודי בעלז בלי שום אתרוג ראוי לשמו?

להפתעת הגבאים ביקש הרבי להביא לחדרו את קופסת האתרוגים שהגיעה באנייה. על הקופסה הסגורה כתוב היה באותיות גדולות – 'לנוי סוכה'. "מי יודע", חלפה המחשבה במוחם של הגבאים הנואשים, "אולי בכל-זאת יימצא ביניהם אחד הראוי לברכה".

הקופסה נפתחה והרבי החל להוציא ממנה אתרוגים. למרבה הפלא והתדהמה, כל האתרוגים שבתוך הקופסה הבהיקו בניקיונם ובהדרם. אתרוג אחר אתרוג הוצא מהקופסה, וכל אחד ואחד – הדר שבהדר! איש לא הבין כיצד התרחש הנס. דבר אחד היה ברור – אתרוגים כאלה לא תולים בסכך הסוכה…

באותו חג-סוכות היה לרבי אתרוג מהודר ביותר, אך לא רק לו, אלא גם לקהילות אחדות בגליציה היו אתרוגים מהודרים ששלח אליהן הרבי.

בשנת תש"ד הגיע הרבי מבעלז לארץ-ישראל, לאחר שאיבד בשואה את כל משפחתו ואלפים מחסידיו שהיו קשורים אליו בכל נימי נפשם. הרבי התקבל בחום רב על-ידי יהודי הארץ, שראו בו אוד מוצל מאש וקרן אור באפלה.

בין מקבלי פניו המתין בתור גם סוחר האתרוגים הירושלמי, ר' מענדל. כשעבר ר' מענדל לפני הרבי והציג את עצמו, נשא אליו לפתע הרבי זוג עיניים מאירות. "יישר-כוח ר' מענדל על האתרוגים ששלחת אלינו בפעם האחרונה; הם היו מהודרים באופן יוצא מהכלל והצילו אותי ועוד אלפי יהודים!".

ר' מענדל הביט ברבי משתומם, מנסה לרדת לסוף דבריו. "הלוא שלחתי לרבי רק אתרוגים ל'נוי סוכה'?!", שאל בהיסוס.

"אך בתוך הקופסה היו אתרוגים מהודרים ביותר!", השיב לו הרבי בחיוך.

לפתע קלט ר' מענדל את שאירע. דברי הרבי החזירוהו באחת ארבע שנים לאחור, אל רגעי הכעס והמבוכה בחנות, כשתר אחר קופסת האתרוגים המהודרים ולא מצאה. פתאום קלט כי בגלל הטעות שעשה ממיין האתרוגים, כאשר הכניס את האתרוגים המובחרים ביותר לקופסת ה'נוי סוכה' – היו לרבי ולאלפי-אלפי יהודים בגליציה אתרוגים לברכה!

ליבו נצבט כשנזכר בדברים הקשים שהטיח אז באותו עובד מסכן ובפיטוריו ערב החג. עוד באותו היום התדפק ר' מענדל על ביתו של אותו עובד מפוטר וביקש את מחילתו. בהשתאות גדולה הקשיב העובד לסיפור המופלא. חיוך גדול של אושר נמתח על שפתיו, חיוך שפיצה אותו על הצער והבושה שספג ארבע שנים קודם-לכן.

גם בשנים הבאות הוסיף ר' מענדל להביא לרבי מבעלז אתרוגים מובחרים, לצד אתרוגים פשוטים ל'נוי סוכה'. את אלה לא היה צריך לשלוח במטוס או באנייה, אלא במו-ידיו הביא אותם והגישם לרבי, בחיל וברעדה.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

אולם לא כך הם פני הדברים, ידוע כי הסוכה הינה כולה, על כל מרכיביה – מצווה שלמה וכל ישיבה בה הינה מצווה המתבצעת הלכה ולמעשה בכל רגע נתון בו יושבים בתוכה זוכים להיות מוקפים במצוות.

הכניסה אל הסוכה אינה מותרת רק לסקטור זה או אחר של אנשים, הסוכה מקבלת את כולם במידה שווה ללא כל אפליה לא סמויה ולא גלויה, כל החפץ בא בשעריה.

זו המידה אותה נלמד מן הסוכה, נשכיל מן הדפנות, כן אותן דפנות הקולטות את כל הבא אל בין כותליהן ללא שהן בודקות בציציותיו, מקבלות אותו כפי שהוא על מעלותיו ועל חסרונותיו.

כך גם אנו, הן כהורים והן כמחנכים, חשוב שנדע תמיד לקבל, כדף חלק ללא כל רבב. לא להביט בקמטים ובסדקים, פשוט לקבל כפי שהם.

יכולת הקבלה הינה סם מרפא לכל תחלואי החברה העכשווית, חברה המתירה לעצמה הכל. ילדי הדור הנוכחי רגילים לגבולות גמישים נראים ובלתי נראים, מציאותיים ובלתי מציאותיים. דור זה גם מתאפיין בהורים מבולבלים, הורים שלא תמיד בטוחים שהם נותנים נכון, או עושים נכון.

חוסר עקביות זו עלולה לגרום להם דווקא ברגע הנכון לא לעשות את המעשה הנכו. דווקא אז, במקום לדעת לקבל, שם, במקום הרכות הרצויה הם עלולים להפעיל קשיחות בלתי נדרשת, שמאל דוחה המביאה לבסוף רק עין בוכה ועצבות בלתי נתפסת.

נלמד מדפנות הסוכה, נלמד לדעת לקבל. לדעת לשדר שדר של אהבה וחיבוק. שדר המביא בעקבותיו חשיבה חיובית אצל המקבל, חשיבה המביאה אותו לחשיבה חוזרת בדבר נחיצותו לחברה והיותו חלק בלתי נפרד ממנה.

אדם החש חלק מן החברה, יהיה בהמשך אף תורם לה ומתערה בה כחלק שווה בין שווים.

לבסוף, חשוב שנוסיף חלק חשוב לא פחות מכל אשר נאמר עד עתה.

הדבר הכי חשוב שנלמד מן הדפנות, לא להעיר, לא לדבר כשאין הדבר מתבקש באופן חריג ביותר. יפה השתיקה מנהרות של מילים ולעיתים עשויה דקת דומיה אחת להועיל יותר מהרצאה בנויה לתלפיות. הכל בהתאם לנסיבות ורוח הזמן והמקום.

רבי לוי יצחק, הצדיק מברדיצ’ב, הצטער צער רב על העדרו של אתרוג מעירו לקראת חג הסוכות. הוא שלח שליחים לארבע כנפות הארץ וציווה עליהם לחפש אתרוג בכל מחיר. כאשר העלו השליחים חרס, ביקש אותם רבי לוי יצחק, שיארבו ליהודים עוברי דרכים ואם יימצא אצל מישהו אתרוג, ישדלו אותו למוכרו בדמים מרובים, או לפחות להסכים ולבלות את חג הסוכות בברדיצ’ב ולזכות בכך את בני.העיר במצוות ארבעת המינים.

ואכן, באחד הימים נמצא יהודי, שהיה בדרכו לביתו אחרי נדודים רבים וברשותו היה אתרוג מהודר, יחד עם לולב, הדסים וערבות "קומפלט" שלם שבני ברדיצ’ב היו נותנים כל הון שבעולם כדי לרוכשו. השליחים שאלו את היהודי, אם הוא מוכן למכור להם את ארבעת המינים והם לא יעמדו אתו על המקח. אלא ישלמו לו כמה שרק יבקש מהם. היהודי סרב בתוקף, באומרו כי האתרוג אינו למכירה.

בלית ברירה הפצירו בו השליחים, שיואיל לפחות לעשות את חג הסוכות בעירם, והם יתייחסו אליו כאל אורח חשוב מאוד, המזכה את כל העיר כמצווה הגדולה. אולם היהודי השיב להם, כי אין באפשרותו להענות לבקשתם, באשר לא היה בביתו זה זמן רב ועז רצונו לבלות את החג בחברת אשתו וילדיו.

כאשר כלו כל הקיצין, הצליחו השליחים רק בזאת, שהיהודי הסכים להכנס לזמן קצר אצל הצדיק מברריצ’ב, כאשר הוא עבר ליד העיר, גס רבי לוי יצחק ניסה להשפיע עליו שישאר לחג והסביר לו, איזו זכות גדולה תהיה זו בשבילו, לזכות את כל הקהילה הגדולה במצוות ארבעת המינים. כאשר התברר כי הדברים הם אך לשוא, אמר לו הצדיק : אם תשאר כאן לחג הסוכות, אני מבטיח לך כי תהיה אתי במחיצתי, בגן עדן.

להבטחה זו לא עמד ביהודי הכח לסרב : הוא הסכים להשאר בברדיצ’ב לחג ולתת לכל בני הקהילה לברך על האתרוג שלו.

מיד סידרו ליהודי האורח אכסניה מכובדת והבשורה הטובה, כי הנה יש אתרוג לחג, נפוצה חיש מהר והעיר ברדיצ’ב צהלה ושמחה.

בלילה הראשון של סוכות. אחרי תפילת ערבית, כאשר היהודי האורח בקש להכנס לסוכתו של בעל האכסניה שלו, לקדש על היין ולברך "לישב בסוכה", הוא הופתע לראות, כי אין מניחין לו להכנס לסוכה. הוא ביקש ודרש ותבע במפגיע, אך כל זה היה ללא הועיל, וכי מה הוא יכול לעשות ? הוא יכול, כמובן, לעשות קידוש בבית, אבל איזה יהודי יוותר על קידוש בסוכה, שלא לדבר על אכילת כזית בסוכה ודוקא בלילה הראשון של חג הסוכות?

כאשר ראה שלא יעזרו לו כל טענות ומענות, פנה היהודי שלנו אל שכן. הוא ביקש להתלונן באזניו של בעל האכסניה שלו ולבקש רשות לעשות קידוש ולאכול כזית בסוכה. אולם גם שכן זה סרב לתת לו להכנס ותוצאות דומות השיג גם אצל שאר השכנים.

מבולבל ומיואש רץ היהודי שלנו אל רבי לוי יצחק, הצדיק מברדיצ’ב. הוא הבין, כי כנראה היתה זו הוראה של הצדיק, שלא יתנו לו להכנס לאף סוכה אחת בעיר. כשדמעות עומדות בעיניו, קבל היהודי באזני הצדיק, כי הנה מסרבים לתת לו להכנס אף לסוכה אחת בעיר. והרי זה עוול, שלא נשמע כמוהו. "וכי כך משלמים לי בעד הטובה שעשיתי, שהסכמתי להשאר כאן לחג, להתגלגל בבתי זרים במקום להיות בביתי עם משפחתי, כדי לזכות את בני העיר בברכת ארבעת המינים, ולבסוף לא נותנים לי לקיים את מצוות הישיבה בסוכה? !

"הצדיק מברדיצ’ב ניסה להרגיע את היהודי באומרו, כי הדין הוא, שאם אין אתרוג – לא מברכים. הוא הדין לגבי סוכה. אם אין, אזי אין, ומחמת אונס פטורים מן הסוכה במקרה כזה.

"הרבי ודאי צוחק ממני ! מה פירוש אין סוכה ? הלא יש בעיר סוכות רבות, רק שלא נותנים לי להכנס לתוכן. הייתי נותן הכל, רק שיתנו לי להכנס ולקיים את מצוות ישיבה בסוכה" – אמר היהודי שלנו.

"אם תוותר לי על ההבטחה שנתחי לך בדבר חלקך בגן עדן על ידי, אדאג לכך שיתנו לך להכנס לסוכה" – אמר לו הצדיק מתונות.

תנאי זה שהציג לו הצדיק בלבל את היהודי שלנו עוד יותר. הוא החל חוכך בדעתו כשנראה בעליל, שההחלטה קשה עליו ביותר, ואכן הנסיון שהועמד בפניו היה גדול : האם כדאי לו לוותר על הבטחה שכזו להיות במחיצתו של הצדיק בגן עדן וזאת בשביל קיום מצוות סוכה, או שכדאי לו לשלם את המחיר הגבוה של אי קיום מצוות סוכה, בשביל הבטחת גן העדן?

לאחר שהוא שקל בדעתו שעה ארוכה, החליט היהודי שלנו לוותר על ההבטחה, כדי שיוכל לקיים מצוות הישיבה בסוכה. הוא הודיע על כך לרבי לוי יצחק מברדיצ’ב.

עתה עלה על פני הצדיק חיוך אבהי והוא אמר ליהודי: "עכשיו, אחרי שויתרת על ההבטחה, אני חוזר ומבטיח לך אותו דבר. כל מה שרציתי הוא, שתזכה בחלקך בעולם הבא, עמי במחיצתי, בזכות ולא בחסד. וכיון שגילית מסירות נפש כה רבה, בשביל קיום מצוות הישיבה בסוכה, הרווחת את חלקך בגן- עדן ומעתה הוא נתון לך כדת וכדין.,.".

היות וכך, לא חסך הרב שלנו לא כסף ולא מאמץ כדי לרכוש לעצמו מדי שנה את האתרוג היפה ביותר שניתן להשיג. הוא נהג לשלוח שליח מיוחד, כמה שבועות לפני סוכות, כדי לחפש ולקנות לו אתרוג מהודר, מבלי להתחשב עם המחיר הנדרש תמורתו. השליח היה נוסע לעיר הגדולה – ואם הי' נחוץ אף לערים רחוקות יותר – היה בודק ובוחן את האתרוגים המוצעים למכירה ובוחר את היפה והמהודר ביותר. אף פעם עוד לא קרה שהשליח יחזור בלי אתרוג, עד ש…

…עד שפעם אחת קרה שהשליח חזר בידיים ריקות. הוא הסביר לרב המדוכא, כי הוא נסע למרחקים, בדק אתרוגים רבים, אולם אף אחד מהם אינו עונה לדרישותיו הגבוהות של הרב. היתה זו כנראה שנה לא טובה לאתרוגים, כי כולם מלאים פגימות, כתמים וכל מיני דברים הנוטלים מהפרי את הדרו.

כל תושבי העיירה (היהודים כמובן) השתתפו בצערו העמוק של הרב. מבוכה רבה השתררה לאור המחשבה כי העדר אתרוג בבית הרב ימנע מהתושבים את הברכה על 4 המינים, בהיות האתרוג של הרב בדרך-כלל האתרוג היחידי בעיירה קטנה ועניה זו.

אולם עד מהרה נפתח פתח תקוה. נוסע שעבר בעיירה ושמע על צערו של הרב, סיפר כי בעיר רחוקה, סמוך לגבול, יש יהודי אמיד אשר ברשותו אתרוג כשר ומהודר ביותר.

שניים ממעריציו הנאמנים ביותר של הרב יצאו מיד לדרך. ללא שהיות הם שכרו סוס ועגלה וכעבור חמישה ימים הגיעו לאותה עיר רחוקה, ליד הגבול. מיד הם נכנסו אל היהודי וביקשוהו להראות להם את האתרוג.

בעל האתרוג שמח להראות לאורחים את הפרי המהודר אשר ברשותו. בגאוה בלתי מוסתרת הוא הביא את קופסת הכסף ובה, עטוף בצמר גפן, האתרוג היפה והמושלם ביותר שראו אי-פעם,

"בדיוק בשביל הרב שלנו" – הפטירו שני השליחים ומיד הוציאו מכיסם את כל הכסף שהיה ברשותם, סכום הגון ביותר. אולם בעל האתרוג אמר "לא" באלף רבתי. "גם אני יהודי הנני" .- אמר לשליחים המופתעים – "וגם אני מחבב את מצות ארבעת המינים. על כן אני מצטער מאד רבותי, אך האתרוג שלי אינו למכירה".

שני השליחים החלו לשכנע את היהודי. הם דברו אל לבו ואמרו לו כי אין ספק שהוא יוכל להשיג לעצמו אתרוג אחר, אשר אפילו שלא יהיה כל כך מהודר כמו זה שמדובר בו, הרי שאפשר בכל זאת לברך עליו. מאידך הרב שלהם, נפשו יוצאת לאתרוג מהודר אשר הוא מקפיד מאד במשך כל השנים להשיגו. יתר על כל, אם לרב לא יהיה אתרוג, תישאר כל הקהילה בלי אפשרות לקיים מצוה זו.

בעל האתרוג אמר שהוא מצטער וניכר היה שאין זה מן השפה ולחוץ – אולם מעמדתו לא רצה לזוז. "זו הפעם הראשונה בחיי שהצלחתי להשיג אתרוג כה מהודר" – אמר – "ואין אני מוכן לוותר עליו, אפילו לא למען הרב שלכם. מצטער רבותי, נסו את מזלכם במקום אחר"

מלאי אכזבה איחלו השליחים לבעל האתרוג המאושר שנה טובה וחג שמח ועמדו ללכת. "חכו רגע" ! – קרא אחריהם בעל האתרוג – "יש לי תנאי מסויים שאם הוא יתמלא, הנני מוכן לתת את האתרוג שלי לרב שלכם אפילו במתנה".

"ומה הוא התנאי הזה"? – שאלו השליחים שנתמלאו שוב תקוה.

"הנה תראו", אמר בעל האתרוג, השם יתברך ברך אותי בעושר וכבוד ויש לי גם אשה טובה, אך למרבה הצער אין לנו ילדים. אני ואשתי שוב איננו צעירים כפי שהיינו, על כן אני מוכן לתת את האתרוג שלי במתנה לרב שלכם, אם הוא יברך אותי ואת אשתי שיהיה לנו בן בזמן הזה בשנה הבאה. אולם דעו לכם רבותי כי המתנה שלי ניתנת על תנאי. אם תנאי זה יתמלא ולתקופת השנה יוולד לי בן – הרי שהמתנה שלי – מתנה. אולם אם לאו – אני מודיע לכם בזה בפה מלא כי המתנה שלי בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, וביטול זה תוקפו מעכשיו. פירוש הדבר הוא כי דינו של האתרוג היה כדין חפץ שהוצא ממישהו בטענות שוא. במקרה זה ברור כי הרב שלכם בירך על אתרוג שאינו שלו וממילא לא קיים (ח"ו) את מצות ארבעת המינים.

פני השליחים נפלו למשמע התנאי החמור ותקוותם נגוזה חיש מהר. כיצד יכולים הם לקבל את האתרוג בתנאי זה ? הם ניסו שוב ושוב לשכנע את האיש שימכור להם את האתרוג וישליך על השם יהבו שישלם לו את גמולו הטוב, אולם ההוא עמד על דעתו ולא זז ממנה כמלוא הנימה. "תקחו אותו או תשאירו אותו" אמר "זה לשיקולכם. אני מוכן לתת אותו אך ורק בתנאי האמור". אחרי שהתיעצו בינם לבין עצמם, החליטו השליחים לקבל את התנאי של בעל האתרוג. הם לקחו את האתרוג המהודר ויצאו בדרכם הביתה.

 משהגיעו ונכנסו אל הרב, בישרו לו השליחים במאור-פנים כי יש להם אתרוג, ולא סתם אתרוג אלא מהודר שאין דומה לו !

 בראות הרב את האתרוג הנהדר אורו פניו והוא היה מוכן לצאת במחול מרוב שמחה של חיבוב מצוה.

"אולם…" החלו השליחים לגמגם "…אולם…

"מה אולם…? שאל הרב.

יש תנאי בקשר לאתרוג – אמרו השליחים וסיפרו לרב את כל הסיפור.

לרגע נעלמה ארשת האושר מעל פני הרב ואת מקומה תפסה הבעה רצינית. הרב שקע בהרהורים ולבסוף אמר : "אני אקבל את המתנה ואברך את הזוג שהשם יתברך ימלא את מבוקשם ואילו השם את הטוב בעיניו יעשה". עיני הרב אורו שוב בקחתו לידיו את האתרוג וכהזינו עיניו ביפיו הבלתי רגיל. הוא חיכה בחוסר סבלנות לחג הסוכות הממשמש ובא כדי שיוכל לקיים את מצוות ארבעת המינים ולברך על האתרוג היפה.

* * *

עברה כשנה ולפני סוכות בא שליח מאותה עיר רחוקה שליד הגבול. היהודי העשיר, שנתן את האתרוג במתנה שלח להודיע כי ברכת הרב נתמלאה וכן זכר נולד להם למזל-טוב. יחד עם ההודעה המשמחת שלח היהודי לרב אתרוג מהודר וכליל השלמות במתנה והפעם – ללא כל תנאי…

מכאן ואילך זה היה מנהגו של היהודי העשיר מידי שנה בשנה : הוא שלח לפני סוכות אתרוג מהודר לרב. פעם אחת הביא את האתרוג נער יפה-תואר. אני הוא "בן-האתרוג" – הציג את עצמו הנער בפני הרב. שמי משה ואבי שלח אותי אל כבוד תורתו ללמוד תורה ואורחות חיים.

משה, או כפי שהבריות כינו אותו "משה אתרוג", למד תורה בשקידה וקיים את המצוות בהידור הראוי לתלמיד חכם. אולם ביותר הוא חיבב את מצווה ארבעת המינים ובמיוחד את האתרוג, עליו בירך בשמחה פנימית מיוחדת.