חלקו הראשון של החודש הוא 'הימים הנוראים', ימי דין ורחמים, ימי תפילה ותשובה. בימים האלה אנחנו מטהרים את עצמנו מכל הדברים השליליים שאולי דבקו בנו בשנה שחלפה, מקבלים עלינו מחדש את מלכותו של הקב"ה וחושפים את הנקודה היהודית הפנימית שבתוכנו.

אבל כדי שנצליח במעשינו במשך כל השנה, לא די להצטייד ביראת-שמים ובהחלטות טובות. חיילים יוצאים לקרב ובפיהם שיר-ניצחון, מלאי שמחה והתרוממות-רוח. עלינו למלא את עצמנו במאגרים של שמחה, אהבת-ישראל ואהבת ה'.

זו משמעותם של ימי חג-הסוכות ושמחת-תורה. הסוכה, המבטאת את אהבת-ה' לעמו ואת הביטחון המוחלט שלנו בו ובהשגחתו; ארבעת המינים, המייצגים את כל הסוגים שבעם-ישראל, והמבטאים את רעיון האחדות הפנימית של כל חלקי העם היהודי.

וכל זה נכנס אחר-כך לתנור החם של שמחת-תורה – שמחה עצומה, טהורה, שאינה מבחינה בין יהודי ליהודי. שמחה שמאחדת את כל בני העם היהודי, מהגדול שבלמדנים ועד הפשוט שבפשוטים. שמחה שבה הלב נפתח באהבה אין-סופית אל ה' ותורתו, כפי שאנו רואים בכל שנה ושנה בבתי-הכנסת ובכיכרות הערים.

לא להתפרק מבפנים

ערכים אלו חשובים לנו דווקא במציאות הנוכחית, רוויית המתחים והעימותים. גם כשיש חילוקי-דעות אנו נדרשים לסלק את העוינות והשנאה. זאת אפשר להשיג רק על-ידי העמקת המכנה המשותף והרקמה הפנימית המחברת את כולנו. ככל שנחוש יותר שכולנו יהודים ואחים, כן אפשר לצפות שירד מפלס היריבות ותגבר האחדות.

הערכים הללו ממלאים את חגי תשרי, ובעיקר את חלקו השני של החודש – ימי חג-הסוכות ושמחת-תורה. אין אלה דברים שבתאוריה בלבד. ביום-הכיפורים ובשמחת-תורה כולנו רואים עד כמה המחיצות שבין חלקי העם הן מלאכותיות וחיצוניות. ההמונים הגודשים את בתי-הכנסת מעידים יותר מכול, כי בלב כולנו פועמת נשמה יהודית שהיא חזקה יותר מכל ההבדלים.

חשוב במיוחד להעמיק את האחדות נוכח המבחנים הקשים העומדים לפתחנו. לעיתים אנו שוקעים כל-כך במאבקים הפנימיים, עד שאנו שוכחים כי סביבנו אורבים זאבי-טרף, המייחלים להתפרקותה של החברה היהודית מבפנים. אסור לנו לתת לאויבינו את המתנה הזאת. ככלות כל הוויכוחים, כולנו יהודים, כולנו אחים. נצא לשנה החדשה מאוחדים ומלאי שמחה ועוז-רוח, ובע"ה נזכה שהאחדות והשמחה יביאו לנו את הגאולה האמיתית והשלמה.

אצל חסידי חב"ד מקובל כי באים גם האושיפיזין החסידיים: רבי ישראל בעל-שם-טוב (מחולל תנועת החסידות); תלמידו רבי דובער 'המגיד'; אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד, בנו רבי דובער, אדמו"ר האמצעי; רבי מנחם מענדל, אדמו"ר ה'צמח-צדק'; בנו האדמו"ר רבי שמואל; בנו האדמו"ררבי שלום דובער. כמו-כן מקובל שבאים גם אושפיזין לשמינית עצרת – האדמו"ר הקודם רבי יוסף-יצחק; וכיום מקובל אצל חסידים שיחד עמו בא גם חתנו וממלא מקומו, נשיא דורנו, רבי מנחם מענדל, הרבי מליובאוויטש.

לפי המסורת: ביום הראשון – יושב אברהם אבינו [ורבי ישראל בעל שם טוב]בראש כולם
ביום השני – יצחק אבינו [ורבי דובער 'המגיד']
ביום השלישי – יעקב אבינו [ורבי שניאור זלמן – אדמו"ר הזקן]
ביום הרביעי – משה [ורבי דובער – אדמו"ר האמצעי]
ביום החמישי – יוסף  [ורבי מנחם מענדל – אדמו"ר הצמח-צדק]
ביום השישי – אהרון  [ורבי שמואל – אדמו"ר מהר"ש]
וביום השביעי – דוד  [ורבי שלום דובער – אדמו"ר הרש"ב]
[ובשמיני עצרת – רבי יוסף יצחק – אדמו"ר הריי"צ, והרבי מנחם מענדל – אדמו"ר נשיא דורנו]

כלומר, בכל יום באים כל האושפיזין, אך בכל יום יושב בראשם אחד הרועים, על פי הסדר המפורט. וכתוב, שהאושפיזין אוהבים לראות אורחים בסוכה, ואז הם מברכים את כל היושבים בה בשפע של ברכות.

הכול אורחים

הרבי מליובאוויטש ביאר כי עניין זה של הכנסת אורחים מבטא את מהות עבודתנו בתקופת הגלות. עם-ישראל נמצא בתקופה זו במצב של 'אורח'. חז"ל המשילו את הגלות ל"בנים שגלו מעל שולחן אביהם". מקומו הטבעי והאמיתי של יהודי הוא להיות סמוך על שולחן אביו, הקב"ה. ממילא בזמן הגלות יהודי נמצא שלא במקומו, והוא בבחינת 'אורח' במקום לא-לו.

מדוע יצר הקב"ה מצב זה של גלות, שהופך את כל בני-ישראל ל'אורחים'? בגלל המעלה המיוחדת של עבודת ה' בזמן הגלות. מעלה זו גדולה ויקרה כל-כך לקב"ה, עד שבגללה הגלה את בניו מעל שולחן אביהם והפכם ל'אורחים'. זהו פירוש מעמיק יותר למאמר חז"ל: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה".

יתרון הגלות

אמרו חז"ל: "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות". כוונת הגלות והפיזור בין אומות-העולם אינה לשם עונש, אלא יש בכך 'צדקה' – מטרה חיובית. רצון ה' הוא, שהיהודים יחדירו את הקדושה האלוקית בכל מקום בעולם, ובכך יכינו אותו להיות 'דירה' לו יתברך בזמן הגאולה.

כך אומר גם הבעש"ט (ה'אושפיז' החסידי הראשון), על הפסוק "מה' מצעדי גבר כוננו" – שבכל מקום שיהודי נקלע אליו עליו לזכור, שאין הוא הולך לשם מעצמו, אלא הקב"ה הוא המוליכו לשם כדי למלא במקום זה תכלית אלוקית.

מעלת האורח

מצוות הכנסת אורחים מבטאת את חשיבותה וערכה של העבודה דווקא כשנתונים במצב של אורחים. על-ידי שיהודי זוכה להכנסת אורחים, נוצרת התעלות שעולה אף על 'הקבלת פני שכינה', הן מצד האורח והן מצד המארח.

זוהי המעלה המיוחדת של עבודת ה' בתקופת הגלות, ודווקא על-ידה זוכים להגיע גם ל'הקבלת פני שכינה' במידה השלמה ביותר, כפי שתהיה בזמן הגאולה, שאז נקבל כולנו את פני השכינה, שכן "ונגלה כבוד ה'", ומתוך שמחה וטוב-לבב.

באדיבות: אתר צעירי חב"ד

מובא במדרש שארבעת המינים מסמלים ארבע קבוצות בעם ישראל. האתרוג יש בו טעם ובנוסף לכך הוא בעל ריח טוב. לכן הוא רומז לאותם יהודים שיש בהם תורה והם גם בעלי מעשים טובים.

הלולב, בפריו (התמר) יש טעם אך אין בו ריח. הוא מסמל את תלמידי החכמים העוסקים כל היום בלימוד התורה ולכן אין להם הזדמנויות רבות לעשיית מעשים טובים.

ההדס יש בו ריח אך אין בו טעם. הוא רומז לאותם אנשים הטרודים בפרנסתם ואין להם אפשרות להקדיש זמן רב ללימוד תורה. לעומת זאת הם מרבים במעשי צדקה וחסד.

הערבה אין בה לא טעם ולא ריח. היא מייצגת את הקבוצה הרביעית של יהודים שלא למדו תורה ואינם מקיימים מצוות כראוי.

לאחר שהוא מונה את הדרגות והסוגים בעם ישראל מסיים המדרש: "אמר הקב"ה יוקשרו כולם באגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו". איגוד ארבעת המינים בסוכות מעורר את עמנו על כל פלגיו והשקפותיו להתאחד. אמנם כבר, בחגים הקודמים לסוכות אנו חשים באווירת אחדות: "אתם נצבים היום כולכם…" – נאמר על ראש-השנה, אך בכל זאת כל אחד עסוק בעבודת התשובה הפנימית שלו בהתאם לדרגתו.

בחג הסוכות, למרות ההבדלים הנראים לעין, אנו מצווים לאגד ביחד את כל ארבעת המינים. והיה אם יחסר אחד מהם אפילו הפשוט ביותר – הערבה, לא קיימנו את המצווה.

לפי המדרש נראה כי המושלם והנעלה מכל ארבעת המינים הוא האתרוג שיש בו גם טעם וגם ריח והוא מסמל את הקבוצה הנבחרת ביותר בעם ישראל, של אלו העוסקים בתורה ומרבים במעשים טובים. לאור זאת נשאלת השאלה מדוע אנו מברכים "ברוך . . על נטילת לולב", הלא לכאורה היה צריך לבחור ולהזכיר דוקא את האתרוג?

בתלמוד ובפוסקים מובא הטעם הגלוי והפשוט הנעוץ בגובהו של הלולב מיתר המינים. כהרגלנו, נחדור לפנימיות הדברים ונמצא את ההסבר הרוחני.

תורת החסידות מצביעה על הבדל מהותי בין התורה למצוות. על המצוות נאמר שהן כמו איבריו של המלך (הקב"ה) לעומת התורה המאוחדת עם הקב"ה ממש. במילים אחרות; כמו אברי הגוף אשר נפרדים מהנפש אך מקיימים את רצונה ובטלים אליה, כך יהודי המקיים מצוות מתבטל אל רצונו של הקב"ה אך יחד עם זאת נשאר במציאותו העצמית ואינו מתאחד עם הבורא.

לא כן בלימוד התורה. יהודי לומד תורה והוגה בחכמתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, כשהוא מבין בשכלו הרי שחכמת התורה מתאחדת עימו. והיות ש"הוא (הקב"ה) וחכמתו אחד" נוצרת התייחדות בין היהודי לקב"ה. זוהי מעלתם המיוחדת של אותם אנשים המשקיעים את עצמם בלימוד התורה. הם מתייחדים עם הקב"ה יותר מאשר אותם אלו שפונים מלימודם ועוסקים גם במעשים טובים.

לכן, בחג הסוכות, שבו מודגשת אחדות ישראל, אנו מרימים על נס את חשיבות הלולב – מעלת היהודים המתמסרים לגמרי לתורה ויוצרים התאחדות מוחלטת עם הקב"ה.

נענועים

לפי האמור נבין עוד עניין מיוחד הנמצא דווקא בלולב ולא ביתר המינים – הנענועים. אותם נעגועים שרשרושם נשמע מעלי הלולב.

הרגל נפוץ כמעט אצל כל אחד להתנענע בעת התפילה או הלימוד. לכאורה דווקא במקום שחשוב להתרכז ולהתעמק בישוב הדעת אנו מוצאים התנהגות הפוכה בצורה של נענוע?!

ה'זוהר' מסביר את פשר הדבר בדמותו את הנשמה לנר, כדברי הפסוק "נר ה' נשמת אדם". נר שלהבתו מרצדת ומתנענעת כשהסיבה הפנימית לכך הוא טבע האש להשתחרר מן הפתילה ולחזור ולהדבק במקורה שבגלגל האש שלמעלה. כך גם כאשר היהודי עוסק בעניינים רוחניים גוברת בנשמתו התשוקה להדבק בבוראה וזו מתבטאת בנענועי הגוף, ובפרט בלימוד התורה שעל ידו, כאמור, מתאחד היהודי בייחוד נפלא ועצום עם הבורא. לכן נבחר דווקא הלולב, המייצג את אותם יהודים שכל ימיהם עוסקים בלימוד התורה, לנענע בו.

לסיכומו של דבר אנו רואים את גדלות התורה ולומדיה, אף שהמשולים לאתרוג גם לומדים תורה וגם מרבים במצוות אך מאחר שחייהם אינם מוקדשים רק לתורה אלא גם לחיי העולם הזה איננו מדגישים אותם כשאנו עומדים בתחילת השנה וצריכים לשאוב כוחות רוחניים למשך השנה כולה. אנו מציינים ומזכירים במפורש בברכה דווקא את הלולב – את אותם יהודים שכל חייהם "תורתם אומנותם".

וכשם שבתחילת השנה אנו מדגישים את ההתמסרות המוחלטת ללימוד התורה כך גם בתהילת החיים, בשנות הילדות והבחרות עלינו לשים את הדגש על לימוד התורה, שזהו היסוד האיתן לכל החיים.

אתרוג – יש בו טעם (בהיותו פרי) וגם ריח טוב.

לולב – טעם יש לו (פרי התמר) אך ריח אין לו.

הדס – יש לו ריח אך אין לו טעם.

ערבה – אין לה לא טעם ולא ריח.

חלוקה זו מסמלת את כל הסוגים שבעם-ישראל:

טעם וריח – אלה היהודים, שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים.

טעם בלי ריח – יהודים בעלי תורה, שאינם עוסקים כל-כך במעשים טובים.

ריח בלי טעם – בעלי מעשים טובים, אך אין להם תורה.

לא טעם ולא ריח – אלה היהודים, שלא הגיעו לא לתורה ולא למעשים טובים.

שמא תאמר: רוצה אני רק את בעלי התורה ובעלי המעשים הטובים; אין רצוני במי שאין בו תורה או מעשים טובים, ובוודאי איני רוצה שום קשר עם מי שאין לו לא תורה ולא מעשים טובים.

אומרת לך התורה: באתרוג בלבד אינך יכול לקיים את המצווה; אף לא בצירוף הלולב וההדס. עליך לקחת איתך גם את הערבה, זו שאין בה לא טעם ולא ריח, ולהצמידה אל הלולב וההדס והאתרוג. רק כאשר כל הסוגים הללו יהיו חבוקים ומאוחדים – תוכל לגשת אל הבורא ולקיים את המצווה.

אין יהודי שהוא 'מחוץ למחנה'!

התוכן באדיבות:צעירי אגודת חב"ד © כל הזכויות שמורות

שאול, שהוא גיבור סיפורנו, חי בשלווה, יחד עם אשתו ושתי בנותיו, בעיירה קטנה. הוא לא התעניין בפוליטיקה, אולם היה נחוש בדעתו לנהל רוח חיים יהודי מלא, כפי שראה זאת בבית אביו, וגם לעזור ליהודים אחרים, שרצו אף הם לנהל את חייהם על מבועי התורה והיהדות.

בשקט ובהצנע היה שאול מכנס ידידים ושכנים, כדי לארגן "מנין" לתפילה וכן סידר שיעורים ללימוד תורה. הואיל ולימודי יהדות היו אסורים בתכלית, נאלצו ללמד את הילדים הקטנים בקבוצות קטנות, בסודיות גמורה, ממש בתנאי מחתרת. וכאשר בא חג הסוכות, הוא אף העז ובנה לעצמו סוכה קטנה, בחצר האחורית של ביתו, שם היו באים ידידיו ומכריו, ביחידות ובצנעה מרבית, כדי לקיים את מצוות הישיבה בסוכה.

דברים אלה ורבים אחרים עשה שאול, מבלי להתחשב בסיכון בטחונו האישי, כדי לעודד את היהודים לקיים את דתם בנסיבות הקשות ביותר. לקראת סוף אותו קיץ, שבו אירע המעשה, היה מצב היהודים קשה מאשר תמיד. המשטרה החשאית הגבירה את גיחותיה על בתי היהודים ויהודים רבים נעצרו כ"אויבי המדינה".

אשתו של שאול, שחששה לשלומו, ביקשה ממנו בדמעות בעיניה, שיעזוב את העיר לזמן מה. היא הייתה בטוחה כי המשטרה החשאית שמה עין עליו. הוא נמצא "על הכוונת" ומי יודע מה עלול לקרות לו. היא אפילו ביקשה את שתי בנותיה שינסו להשפיע על אביהן לעזוב את העיר ולחזור כאשר יהיה רגוע יותר. שאול היה נרגש ביותר, בשמעו את דברי אשתו ובנותיו, אך ביודעו, כי יהודים רבים תלויים בו, בקיום מינימום של אידישקייט, לא היה לו לב לעזוב את הכל מאחוריו ולהסתלק. הוא הכיר אמנם בהגיון שבדבר וחשב כי למען בטחונו האישי, היה עושה טוב, אם היה עובר לזמן-מה לעיר בה חי אח של אשתו, אך הוא חשב שעדיין מוקדם מדי לעשות זאת. הוא חיכה עד אחרי ראש השנה, כי הרי מי ידאג למנין, אם הוא לא יהיה כאן? בלי מנין בראש השנה? בלי תקיעת שופר? זה פשוט לא יתכן…

הוא ביקש איפוא את אשתו לגלות עוד קצת סבלנות. כן הוא יעזוב, מיד אחרי ראש השנה.

ראש השנה עבר בשלום, ברוך השם, הדבר נתן חיזוק והשראה חדשה לשאול והוא אמר לאשתו: "יקירתי, הלא תראי ותודי שאין אני יכול לעזוב דוקא לפני יום כיפור. הנה היום הקדוש ביותר ממשמש ובא, בעוד שבוע נתפלל ונצום ונחזור בתשובה. אני מוכרח להישאר כאן עד אחרי יום הכיפורים".

גם יום הכיפורים עבר בשלום, בעזרת השם. יהודי ה"מנין" לא ניסו להשפיע על שאול שישאר, אך מבטיהם הסגירו את רחשי לבם. אם ידידם היקר, שאול, יעזוב עכשיו, יהיה להם חג סוכות שיהיה ההיפך משמח. לא תהיה סוכה ולא אתרוג ולולב ואנה הם באים?! ואילו אשתו אמרה לו: "אתה רואה, שאול. אין ידידיך אומרים לך מלה שלא תלך, כי הם מכירים בסכנה האורבת לך".

אולם שאול השיב, כי עיניהם אומרות לו הכל. לכן אשתדל להיזהר יותר מתמיד. אבנה את הסוכה לא במקום הרגיל, קרוב אל שער הבית, אלא בפינה, מאחורי המחסן, בצורה שתהיה מוסתרת היטב מעין רואים. היא תיראה כלפי חוץ, כתוספת של המחסן ולא תעורר תשומת לב מיותרת. בעזרת השם יהיה הכל בסדר ומיד אחרי סוכות אסע, אם ירצה השם…"

שאול אמר ועשה. הוא בנה סוכה, הסתיר אותה היטב וכיסה אותה בסכך כשר למהדרין. הסוכה הייתה קטנה מתמיד, אבל איזו שמחה הייתה, כאשר היהודים בליל החג, אחד אחד קידשו על היין ואמרו "לישב בסוכה". היו כאלה שגם אכלו את ארוחותיהם שם, לפחות בשני הימים הראשונים של "זמן שמחתינו".

שאול היה מלא שמחה, אולם אשתו הייתה מודאגת יותר מתמיד. היא חזתה שחורות וחזרה וביקשה את בעלה לרחם על עצמו ועל משפחתו, לא לדחות יותר את יציאתו ולעבור מהר לעיר בה גר גיסו. לבסוף, לא יכול שאול לעמוד בפני דמעותיה והבטיח לה חגיגית, כי הוא יסע למחרת היום. "הלילה ארגנתי שיעור לקבוצת צעירים. זה יהיה מעין "מסיבת פרידה" ולמחרת אסע, אם ירצה השם" – אמר לאשתו.

באותה לילה הוא שב הביתה מאוחר יותר מתמיד. הוא בילה שעה ארוכה עם הצעירים, כי מי יודע, מתי יפגוש אותם שוב. הוא היה עייף למדי ובמצב רוח רציני ולפתע הרגיש כי הוא צמא. לקח איפוא כוס מים, אך מיד נזכר, כי כמנהג חסידים, אין הוא רגיל אפילו לשתות מים מחוץ לסוכה. הוא עודד את עצמו לא להתעצל, לבש מעיל, כי היה קריר בחוץ ועם כוס המים ביד, יצא אל הסוכה.

שאול נכנס לסוכה שהיתה נתונה בעלטה מוחלטת. התישב, שתה את כוס המים ונשאר יושב לזמן-מה. כל דקה של ישיבה בסוכה היה יקר לו…

כנראה שהוא התנמנם קצת ולפתע התעורר לשמע דפיקות רמות על שער הבית. הוא קפץ על רגליו והיטה אוזן, כדי לשמוע את המתרחש. הדפיקות התחדשו ביתר שאת ועתה לא היו לשאול כל ספקות: "הנה הם באו לקחת אותי" – הוא אמר לעצמו. הוא השתדל לא לאבד עשתונותיו, לשמור על קור רוח ולראות איך יפול דבר.

לאחר שניות שנראו לו כנצח, הוא שמע קולותיהם של שני גברים שצעקו ברוסית: "פתחו את הדלת! זו המשטרה !" לאחר מכן שמע את קולה של אשתו מתערב בקולותיהם של הללו. בבית הועלה אור והאורחים הבלחי קרואים ערכו כנראה חיפוש יסודי. אחר כך הוא שב ושמע את קולותיהם: "זה לא מובן כלל. הייתי בטוח שנתפוס אותו והנה הציפור התעופפה לה…"

סילון של אור, שבא מפנסו של אחד השוטרים, שטף את החצר, אך שאול היה מוחבא היטב מאחורי הקיר של הסוכה. לאחר מכן השתרר שקט וצעדיהם המתרחקים של הסוכנים החשאיים, בישרו כי הסכנה חלפה, לפחות לשעה קלה.

שאול פעל מהר. הוא אפילו לא נכנס לביתו אלא הסתלק, דרך הפתח האחורי של הבית, עקף את הרחובות הראשיים ובדרכי עקיפין הגיע אל אחת התחנות הצדדיות של הרכבת העוברת את העיירה. הוא חשש כי בתחנה הראשית יהיה מסוכן מדי עבורו, כאשר המשטרה החשאית עלולה לחפש אחריו שם.

כאשר הגיע לתחנה, בדיוק עמדה הרכבת לצאת משם והוא קפץ ונכנס לאחד הקרונות. הוא אפילו לא ידע, לאן נוסעת הרכבת, אך זה גם לא היה חשוב לו. העיקר להסתלק מכאן – חשב – ובמהירות האפשרית, בינתיים חיכתה לו בבית אשתו המודאגת, שלא ידעה מה קרה לבעלה. היא היתה אסירת תודה שבעלה לא חזר הביתה אותו לילה – כפי שהיא חשבה – וכך הוא נמלט מידי רודפיו. אולם מה הלאה? מה יהיה עליו, אם יחפשו אותו שוב? היא היתה בטוחה, כי השם יעזור לבעלה איפה שלא יהיה והוא ישמור עליו שלא יפול לידי מבקשי נפשו. עם תקווה זו בלב, לא נותר לה אלא להמתין ולראות, איך יפול דבר, יחד עם בטחונה העז, היא היתה מודאגת למדי והימים נראו לה נמשכים כנצח. היא חיכתה לאיזו מלה, הודעה מבעלה, שתבשר לה שהכל בסדר אתו. והנה, כעבור שבוע או יותר, הביא לה הדוור מכתב מגיסתה, שקריאתו הביאה לה דמעות גיל בעיניה. במכתב היה כתוב, כי גיסתה מצטערת להודיע לה, כי בעלה לא מרגיש טוב זה זמן-מה. "למרבה המזל – היא כתבה – יש לנו אורח שעבר באחרונה אותה מחלה עצמה וכך הם הלכו שניהם יחד, כדי לנוח קמעה ולרפא את מחלתם". גיסתה הביעה תקווה שהיא ובנותיה מרגישות בטוב וסיימה את המכתב באיחולי "להתראות".

עתה היה לה ברור, כי אחיה ובעלה סבלו מאותה "מחלה", אולם ברוך השם הם עתה "בקו הבריאות", היינו במקום מבטחים. עתה היא תחכה בסבלנות לד"שים נוספים, עד שתבוא ההודעה המיוחלת, בה ייאמר, היכן ומתי יכולה היא ובנותיה לפגוש את בעלה במקום מגוריו החדש.

זה לקח קצת זמן, אך בסופו של דבר התאחדה המשפחה בעיר רחוקה. רק אז סיפר שאול לאשתו ולבנותיו על דרך הצלתו המופלאה, הודות למצוות סוכה שקיים באותו לילה…

התנאים לסוכה כשרה

א. הסוכה חייבת להיות תחת כיפת השמים. ב. יש להקים תחילה את הדפנות ורק אח"כ לשים את הסכך. ג. לכתחילה צריכות להיות לפחות שלוש דפנות חזקות ובדיעבד מספיקות שתי דפנות בתוספת דופן שלישית ברוחב כ3- אינטש לפחות. ד. הסכך חייב להיות מגידולי קרקע שנתלשו ממקום גידולם. ניתן להשתמש במחצלאות שנעשו במיוחד לצורך הסכך ולא נעשה בהם כל שימוש אחר. ה. יש לדאוג לסכך סמיך, כדי שבשעת צהרים יהיה בסוכה יותר צל משמש.

ארבעת המינים

נאמר בתורה (ויקרא כ"ג) : "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר (אתרוג), כפות תמרים (לולב) וענף עץ עבות (הדס), וערבי נחל…". על מה יש להקפיד בבחירת ארבעת המינים?

על האתרוג להיות הדור ונאה כשמו "פרי עץ הדר", בעל צורה מגדלית: החלק התחתון, בו נמצא העוקץ, רחב, והחלק העליון, בו נמצא בדרך כלל הפיטם, צר יותר. על האתרוג להיות שלם וללא פגימות, ומקפידים לקנות דוקא אתרוג שאינו מורכב מזנים שונים. יש כמובן להזהר שלא לקחת בטעות לימון (ההבדל ביניהם מצוי בקליפה: הלימון חלק יותר ואילו בקליפתו של האתרוג ישנם שקעים ובליטות). חסידי חב"ד מהדרים אחר אתרוגים מסוג "קלברי", שמקום גידולם באיטליה.

הלולב – גדל בראש עץ הדקל. הידורו מתבטא בישרותו ובצמידות עליו. יש להקפיד כי הענף המרכזי לא יהיה מפוצל.

הדס – יש ליטול שלושה ענפי הדס. הידור ההדס הוא בהיותו "משולש", דהיינו שבכל נקודת מוצא של העלים יהיו שלושה עלים היוצאים מאותה נקודה עצמה.

ערבה – נוטלים שתי ערבות. קני הערבה הם בדרך כלל אדמדמים והעלים צרים וארוכים. גם כאן יש להזהר שלא להחליף אותם בעלי האקליפטוס הדומים במקצת לערבות. יש לשמור על הערבות לבל יתיבשו ולכן נוהגים מדי פעם להחליפם בימי חול-המועד.

בערב החג נוהגים להכנס לסוכה ולאגד את ארבעת המינים ביחד, כאשר שדרת הלולב מופנית כלפי האוגד (באופן האגידה קיימים מנהגים שונים).

באזורים ההרריים של הקווקז, המהווים חלק מברית המועצות, גרו יהודים עוד בזמנים קדומים ביותר. בקרב יהודי המקום נתקיימה מסורת. שלפיה הם מצאצאי עשרת השבטים וכי אבותיהם באו לשם אחרי ששלמנאסר מלך אשור החריב את מלכות עשרת השבטים. עד לפני זמן לא רב היו שם גם מעט יהודים ממוצא אירופי, וביניהם מספר חסידי חב"ד שנשלחו לשם על ידי הרבי, כדי לפתוח שם ישיבות ותלמודי תורה. בין השאר התקיימה ישיבה חב"דית בעיר קוטאיס. בעיר זו, כמו גם בעיר טיביליס, היו מרוכזים מרבית היהודים של איזור זה. מספרם המגיע לעשרים וחמשה אלף בקירוב. שפתם היתה ניב גרוזיאני עתיק, הם היו עוסקים במסחר ומלאכה וכלפי חוץ היה מראיהם דומה לזה של שכיניהם הלא-יהודים. בשנות החמישים עלו מהם כמה מאות לישראל והתיישבו במרוכז בקריית מלאכי. בשכונה הנקראת "נחלת הר חב"ד".

בערב סוכות נוהגים היו איכרים לא-יהודים להביא לעיר ענפים ירוקים של עצי מחט, שזה עתה נקטפו, במטרה למכור אותם ליהודים לצרכי סכך לסוכה. יהודי הקווקז היו רגילים לבנות סוכות פשוטות וקטנות, בנויות על ארבע מוטות התקועים באדמה, כשהקירות הנשענים עליהם עשויים אף הם מענפי עצים. אחדים בונים את הסוכה שלהם בחצר, ואילו אחרים – על הגגות. הסוכה, כאמור, קטנה מאד ורק שנים-שלשה גברים מבני המשפחה יכולים לשבת בה ולאכול את ארוחותיהם. בניגוד לקהילות אחרות, אין היהודים בקווקז נוהגים לקשט את סוכותיהם. הרבנים שלהם מבלים את כל השבוע בסוכה, וגם ישנים בה, אלא אם כן גשם שוטף מאלץ אותם להכנס הביתה לישון.

יהודי הקווקז עניים מדי, מכדי שכל אחד מהם יוכל להרשות לעצמו לקנות אתרוג ולולב פרטי משלו. לכן הם רוכשים לעצמם ארבעה מינים "קולקטיבי", לכל בית כנסת. בדרך כלל מביאים אליהם את האתרוג והלולב מאירן (פרס) הקרובה. הם מביאים את האתרוג לבית הכנסת בחיבה רבה ובכבוד גדול. כל אחד ניגש לפי התור, נוטל את הלולב והאתרוג, מנשק אותם בדחילו ורחימו, אומר את הברכות, מנענע, מנשק אותם שוב ומניח אותם, כדי שהבא אחריו יוכל לקיים אף הוא את המצווה. לא עובר זמן רב, עד שהאתרוג מאבד את צבעו המקורי וממש קשה להכיר אותו מרוב הידים שטיפלו בו והנשיקות שלהן זכה.

בליל שמיני עצרת עושים יהודי הקווקז מסיבה גדולה ומבלים את מרבית שעות הלילה בשמחה וששון, עד שעולה השחר ואז הם מתפללים תפילת שחרית. גם הנשים עושות מסיבה משלהן ומציינות את זמן שמחתנו בדרך המיוחדת להן.

בקרב יהודי דאגסטן

יהודי דאגסטן ידועים בכינויים "יהודי ההר". הם חיים בהררי הרפובליקה של דאגסטן, הנמצאת אף היא באזור הקווקז, כמו שאר יהודי האיזור, גם הם נמצאים במקומם זמן רב למדי וגם הם מאמינים שהם צאצאי עשרת השבטים. הם מדברים מין ז'רגון של השפה הפרסית, שמילים עבריות מועטות מעורבות בו. הם אנשים גבוהים, חזקים וציוריים ועסוקם בחקלאות, גידול צאן ובורסקאות. בימים עברו הם היו מרוכזים בכפרים מיוחדים משלהם. שכל אוכלוסיתם היתה יהודית. בימינו אלה הם מעורבים באוכלוסיה הכללית, אולם הם דבקים באמונתם וגאים כהיותם יהודים.

יהודי דאגסטן אוהבים לעשות סוכות יפות, אותן הם מקשטים בשיחונים ומרבדים, עבודת יד, שבעשייתם הם מומחים גדולים. האתרוגים והלולבים שלהם מובאים אליהם מפרס, או מהאיזורים הדרומיים של רוסיה. אחרי התפלה הם מברכים איש את רעהו בשמחה רבה ומזמינים את כולם לסוכה לכיבוד קל. בצורה כזו עובר עליהם חג הסוכות, כחג של שמחה לכל הקהילה.

בליל הושענא רבה הם מתכנסים בבית הכנסת, מדליקים נרות והמלומדים שבהם קוראים בפניהם את ספר "דברים" וכן גומרים את כל ספר תהלים. בבקר מוקדם הם מתפללים שחרית, אומרים "הושענות", ועורכים שבע הקפות בצורה הדומה לזו שלנו. בליל שמיני עצרת הם גם עורכים הקפות, כמו מרבית הקהילות ברוסיה (עלינו לזכור כאן, כי בחו"ל שמיני עצרת ושמחת תורה הם שני ימים נפרדים, לא כמו בארץ, שכאן זה רק יום אחד). הנשים מביטות בהקפות מעזרת הנשים, כשהפנים שלהן מכוסות בצעיפים. הילדים נאספים במרכז בית הכנסת ומנשקים את ספרי התורה. הגברים והנערים הבוגרים רוקדים כשבידם ספרי התורה בשמחה רבה ושרים תפילות שונות במנגינות המוזרות לאזנים אירופיות.

בקרב יהודי כורדיסטאן

הרי כורדיסטאן והאיזור המאוכלס כורדים, שייכים בחלקם לפרס ועירק ובחלקם לתורקיה. גם כאן נמצאים יהודים מזמנים קדומים וגם הם לא מוכנים לוותר על האמונה במסורת שלהם, האומרת, כי אבות אבותיהם היו בני עשרת השבטים האבודים . מספרם הגיע לפני כחמישים שנה ל15- אלף ועיקר עיסוקם היה בחקלאות וגידול צאן. רבים מהם עלו מאז לישראל וכאן הם ייסדו מושבים, שבהם הם שומרים על מנהגיהם המיוחדים, לבושם והזקנים – אף שפתם.

היהודים הכורדיים מצטיינים בגובהם ובשריריהם. הם דומים במידה רבה למוסלמים בגלל לבושם, הגברים מכסים את ראשם בטורבאנים. יהודים כורדיים נראים ססגוניים מאד בלבושם החגיגי, במיוחד בשבתות וימים טובים. בתי הכנסת שלהם מצטיינים בפשטותם, הם יושבים בפנים על מחצלות, כדרך יהודי המזרח. לפני כניסתם לבית הכנסת, הם מסירים את נעליהם. גם בסוכה, כמו בבית, הם יושבים על מרבדים.

בין היהודים הכורדיים, כמו בין יהודי הקווקאז, יש שני סוגים עיקריים: היהודים החיים בעמקים ואלה ה"הרריים". האחרונים עורם כהה יותר ושערם שחור. הם מגדלים זקנים שאותם אין הם מקצצים, או מדללים לעולם. כך שאחדים מהם נראים מפחידים בפראותם, עם הפגיונים החדים הקשורים לירכיהם.

מנהגיהם דומים כמעט בכל לאלה של יהודי עירק. בשבת ובחגים ובמיוחד בחג הסוכות הם עורכים שורה של מסיבות עליזות.

אצל יהודי עדן

עדן הינה עיר נמל בדרום ים-סוף, שפעם היתה שייכת לחסות בריטית ועתה היא אחת הערים החשובות של רפובליקת דרום תימן. גם כאן היו היהודים בין המתיישבים הראשונים כבר לפני 500 שנה כתב רבי עובדיה מברטינורא, כי לירושלים "הגיעו יהודים מארץ עדן… היהודים שם שחומי עור. הם לא בקיאים ביותר בתלמוד זולת ברי"ף והרמב"ם…".

לפני פרוץ מלחמת העולם השניה היו בעדן ארבעה בתי כנסת והאוכלוסיה היהודית מנתה אלפים רבים. היהודים העדניים היו עוסקים במלאכות שונות. מאז קום מדינת ישראל עלו מרבית היהודים העדניים ארצה. בהיותם בעדן היה הרובע היהודי, בבוא חג הסוכות, נראה כמו גן ירק גדול. הם היו בונים את סוכותיהם על גגות הבתים ומכסים אותם בסכך ירקרק, השובה את העין. הם גם נהגו לישון בסוכה, לו גם מסיבה זו, כי בגובה הגגות היה האויר קריר יותר. סוכות רבות היו מקושטות בצורה יפה, כשעל הקירות ניתלו בגדים ססגוניים ומגג הסוכה תלויים תפוחים, רמונים ואתרוגים והפירות הללו היו ממלאים את האויר בריח נעים.

יהודי עדן אהבו להאריך שבת בסוכותיהם. הארוחות ארכו זמן רב והיו מלוות בניגונים עליזים, אחדים בעברית ואחדים בערבית. בשעות הלילה היו כל הסוכות מוארות בשלל אורות צבעוניים, שהבהיקו דרך פנסים צבעוניים, מיובאים מהודו הרחוקה.