רבי לוי יצחק, הצדיק מברדיצ’ב, הצטער צער רב על העדרו של אתרוג מעירו לקראת חג הסוכות. הוא שלח שליחים לארבע כנפות הארץ וציווה עליהם לחפש אתרוג בכל מחיר. כאשר העלו השליחים חרס, ביקש אותם רבי לוי יצחק, שיארבו ליהודים עוברי דרכים ואם יימצא אצל מישהו אתרוג, ישדלו אותו למוכרו בדמים מרובים, או לפחות להסכים ולבלות את חג הסוכות בברדיצ’ב ולזכות בכך את בני.העיר במצוות ארבעת המינים.

ואכן, באחד הימים נמצא יהודי, שהיה בדרכו לביתו אחרי נדודים רבים וברשותו היה אתרוג מהודר, יחד עם לולב, הדסים וערבות "קומפלט" שלם שבני ברדיצ’ב היו נותנים כל הון שבעולם כדי לרוכשו. השליחים שאלו את היהודי, אם הוא מוכן למכור להם את ארבעת המינים והם לא יעמדו אתו על המקח. אלא ישלמו לו כמה שרק יבקש מהם. היהודי סרב בתוקף, באומרו כי האתרוג אינו למכירה.

בלית ברירה הפצירו בו השליחים, שיואיל לפחות לעשות את חג הסוכות בעירם, והם יתייחסו אליו כאל אורח חשוב מאוד, המזכה את כל העיר כמצווה הגדולה. אולם היהודי השיב להם, כי אין באפשרותו להענות לבקשתם, באשר לא היה בביתו זה זמן רב ועז רצונו לבלות את החג בחברת אשתו וילדיו.

כאשר כלו כל הקיצין, הצליחו השליחים רק בזאת, שהיהודי הסכים להכנס לזמן קצר אצל הצדיק מברריצ’ב, כאשר הוא עבר ליד העיר, גס רבי לוי יצחק ניסה להשפיע עליו שישאר לחג והסביר לו, איזו זכות גדולה תהיה זו בשבילו, לזכות את כל הקהילה הגדולה במצוות ארבעת המינים. כאשר התברר כי הדברים הם אך לשוא, אמר לו הצדיק : אם תשאר כאן לחג הסוכות, אני מבטיח לך כי תהיה אתי במחיצתי, בגן עדן.

להבטחה זו לא עמד ביהודי הכח לסרב : הוא הסכים להשאר בברדיצ’ב לחג ולתת לכל בני הקהילה לברך על האתרוג שלו.

מיד סידרו ליהודי האורח אכסניה מכובדת והבשורה הטובה, כי הנה יש אתרוג לחג, נפוצה חיש מהר והעיר ברדיצ’ב צהלה ושמחה.

בלילה הראשון של סוכות. אחרי תפילת ערבית, כאשר היהודי האורח בקש להכנס לסוכתו של בעל האכסניה שלו, לקדש על היין ולברך "לישב בסוכה", הוא הופתע לראות, כי אין מניחין לו להכנס לסוכה. הוא ביקש ודרש ותבע במפגיע, אך כל זה היה ללא הועיל, וכי מה הוא יכול לעשות ? הוא יכול, כמובן, לעשות קידוש בבית, אבל איזה יהודי יוותר על קידוש בסוכה, שלא לדבר על אכילת כזית בסוכה ודוקא בלילה הראשון של חג הסוכות?

כאשר ראה שלא יעזרו לו כל טענות ומענות, פנה היהודי שלנו אל שכן. הוא ביקש להתלונן באזניו של בעל האכסניה שלו ולבקש רשות לעשות קידוש ולאכול כזית בסוכה. אולם גם שכן זה סרב לתת לו להכנס ותוצאות דומות השיג גם אצל שאר השכנים.

מבולבל ומיואש רץ היהודי שלנו אל רבי לוי יצחק, הצדיק מברדיצ’ב. הוא הבין, כי כנראה היתה זו הוראה של הצדיק, שלא יתנו לו להכנס לאף סוכה אחת בעיר. כשדמעות עומדות בעיניו, קבל היהודי באזני הצדיק, כי הנה מסרבים לתת לו להכנס אף לסוכה אחת בעיר. והרי זה עוול, שלא נשמע כמוהו. "וכי כך משלמים לי בעד הטובה שעשיתי, שהסכמתי להשאר כאן לחג, להתגלגל בבתי זרים במקום להיות בביתי עם משפחתי, כדי לזכות את בני העיר בברכת ארבעת המינים, ולבסוף לא נותנים לי לקיים את מצוות הישיבה בסוכה? !

"הצדיק מברדיצ’ב ניסה להרגיע את היהודי באומרו, כי הדין הוא, שאם אין אתרוג – לא מברכים. הוא הדין לגבי סוכה. אם אין, אזי אין, ומחמת אונס פטורים מן הסוכה במקרה כזה.

"הרבי ודאי צוחק ממני ! מה פירוש אין סוכה ? הלא יש בעיר סוכות רבות, רק שלא נותנים לי להכנס לתוכן. הייתי נותן הכל, רק שיתנו לי להכנס ולקיים את מצוות ישיבה בסוכה" – אמר היהודי שלנו.

"אם תוותר לי על ההבטחה שנתחי לך בדבר חלקך בגן עדן על ידי, אדאג לכך שיתנו לך להכנס לסוכה" – אמר לו הצדיק מתונות.

תנאי זה שהציג לו הצדיק בלבל את היהודי שלנו עוד יותר. הוא החל חוכך בדעתו כשנראה בעליל, שההחלטה קשה עליו ביותר, ואכן הנסיון שהועמד בפניו היה גדול : האם כדאי לו לוותר על הבטחה שכזו להיות במחיצתו של הצדיק בגן עדן וזאת בשביל קיום מצוות סוכה, או שכדאי לו לשלם את המחיר הגבוה של אי קיום מצוות סוכה, בשביל הבטחת גן העדן?

לאחר שהוא שקל בדעתו שעה ארוכה, החליט היהודי שלנו לוותר על ההבטחה, כדי שיוכל לקיים מצוות הישיבה בסוכה. הוא הודיע על כך לרבי לוי יצחק מברדיצ’ב.

עתה עלה על פני הצדיק חיוך אבהי והוא אמר ליהודי: "עכשיו, אחרי שויתרת על ההבטחה, אני חוזר ומבטיח לך אותו דבר. כל מה שרציתי הוא, שתזכה בחלקך בעולם הבא, עמי במחיצתי, בזכות ולא בחסד. וכיון שגילית מסירות נפש כה רבה, בשביל קיום מצוות הישיבה בסוכה, הרווחת את חלקך בגן- עדן ומעתה הוא נתון לך כדת וכדין.,.".

היות וכך, לא חסך הרב שלנו לא כסף ולא מאמץ כדי לרכוש לעצמו מדי שנה את האתרוג היפה ביותר שניתן להשיג. הוא נהג לשלוח שליח מיוחד, כמה שבועות לפני סוכות, כדי לחפש ולקנות לו אתרוג מהודר, מבלי להתחשב עם המחיר הנדרש תמורתו. השליח היה נוסע לעיר הגדולה – ואם הי' נחוץ אף לערים רחוקות יותר – היה בודק ובוחן את האתרוגים המוצעים למכירה ובוחר את היפה והמהודר ביותר. אף פעם עוד לא קרה שהשליח יחזור בלי אתרוג, עד ש…

…עד שפעם אחת קרה שהשליח חזר בידיים ריקות. הוא הסביר לרב המדוכא, כי הוא נסע למרחקים, בדק אתרוגים רבים, אולם אף אחד מהם אינו עונה לדרישותיו הגבוהות של הרב. היתה זו כנראה שנה לא טובה לאתרוגים, כי כולם מלאים פגימות, כתמים וכל מיני דברים הנוטלים מהפרי את הדרו.

כל תושבי העיירה (היהודים כמובן) השתתפו בצערו העמוק של הרב. מבוכה רבה השתררה לאור המחשבה כי העדר אתרוג בבית הרב ימנע מהתושבים את הברכה על 4 המינים, בהיות האתרוג של הרב בדרך-כלל האתרוג היחידי בעיירה קטנה ועניה זו.

אולם עד מהרה נפתח פתח תקוה. נוסע שעבר בעיירה ושמע על צערו של הרב, סיפר כי בעיר רחוקה, סמוך לגבול, יש יהודי אמיד אשר ברשותו אתרוג כשר ומהודר ביותר.

שניים ממעריציו הנאמנים ביותר של הרב יצאו מיד לדרך. ללא שהיות הם שכרו סוס ועגלה וכעבור חמישה ימים הגיעו לאותה עיר רחוקה, ליד הגבול. מיד הם נכנסו אל היהודי וביקשוהו להראות להם את האתרוג.

בעל האתרוג שמח להראות לאורחים את הפרי המהודר אשר ברשותו. בגאוה בלתי מוסתרת הוא הביא את קופסת הכסף ובה, עטוף בצמר גפן, האתרוג היפה והמושלם ביותר שראו אי-פעם,

"בדיוק בשביל הרב שלנו" – הפטירו שני השליחים ומיד הוציאו מכיסם את כל הכסף שהיה ברשותם, סכום הגון ביותר. אולם בעל האתרוג אמר "לא" באלף רבתי. "גם אני יהודי הנני" .- אמר לשליחים המופתעים – "וגם אני מחבב את מצות ארבעת המינים. על כן אני מצטער מאד רבותי, אך האתרוג שלי אינו למכירה".

שני השליחים החלו לשכנע את היהודי. הם דברו אל לבו ואמרו לו כי אין ספק שהוא יוכל להשיג לעצמו אתרוג אחר, אשר אפילו שלא יהיה כל כך מהודר כמו זה שמדובר בו, הרי שאפשר בכל זאת לברך עליו. מאידך הרב שלהם, נפשו יוצאת לאתרוג מהודר אשר הוא מקפיד מאד במשך כל השנים להשיגו. יתר על כל, אם לרב לא יהיה אתרוג, תישאר כל הקהילה בלי אפשרות לקיים מצוה זו.

בעל האתרוג אמר שהוא מצטער וניכר היה שאין זה מן השפה ולחוץ – אולם מעמדתו לא רצה לזוז. "זו הפעם הראשונה בחיי שהצלחתי להשיג אתרוג כה מהודר" – אמר – "ואין אני מוכן לוותר עליו, אפילו לא למען הרב שלכם. מצטער רבותי, נסו את מזלכם במקום אחר"

מלאי אכזבה איחלו השליחים לבעל האתרוג המאושר שנה טובה וחג שמח ועמדו ללכת. "חכו רגע" ! – קרא אחריהם בעל האתרוג – "יש לי תנאי מסויים שאם הוא יתמלא, הנני מוכן לתת את האתרוג שלי לרב שלכם אפילו במתנה".

"ומה הוא התנאי הזה"? – שאלו השליחים שנתמלאו שוב תקוה.

"הנה תראו", אמר בעל האתרוג, השם יתברך ברך אותי בעושר וכבוד ויש לי גם אשה טובה, אך למרבה הצער אין לנו ילדים. אני ואשתי שוב איננו צעירים כפי שהיינו, על כן אני מוכן לתת את האתרוג שלי במתנה לרב שלכם, אם הוא יברך אותי ואת אשתי שיהיה לנו בן בזמן הזה בשנה הבאה. אולם דעו לכם רבותי כי המתנה שלי ניתנת על תנאי. אם תנאי זה יתמלא ולתקופת השנה יוולד לי בן – הרי שהמתנה שלי – מתנה. אולם אם לאו – אני מודיע לכם בזה בפה מלא כי המתנה שלי בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, וביטול זה תוקפו מעכשיו. פירוש הדבר הוא כי דינו של האתרוג היה כדין חפץ שהוצא ממישהו בטענות שוא. במקרה זה ברור כי הרב שלכם בירך על אתרוג שאינו שלו וממילא לא קיים (ח"ו) את מצות ארבעת המינים.

פני השליחים נפלו למשמע התנאי החמור ותקוותם נגוזה חיש מהר. כיצד יכולים הם לקבל את האתרוג בתנאי זה ? הם ניסו שוב ושוב לשכנע את האיש שימכור להם את האתרוג וישליך על השם יהבו שישלם לו את גמולו הטוב, אולם ההוא עמד על דעתו ולא זז ממנה כמלוא הנימה. "תקחו אותו או תשאירו אותו" אמר "זה לשיקולכם. אני מוכן לתת אותו אך ורק בתנאי האמור". אחרי שהתיעצו בינם לבין עצמם, החליטו השליחים לקבל את התנאי של בעל האתרוג. הם לקחו את האתרוג המהודר ויצאו בדרכם הביתה.

 משהגיעו ונכנסו אל הרב, בישרו לו השליחים במאור-פנים כי יש להם אתרוג, ולא סתם אתרוג אלא מהודר שאין דומה לו !

 בראות הרב את האתרוג הנהדר אורו פניו והוא היה מוכן לצאת במחול מרוב שמחה של חיבוב מצוה.

"אולם…" החלו השליחים לגמגם "…אולם…

"מה אולם…? שאל הרב.

יש תנאי בקשר לאתרוג – אמרו השליחים וסיפרו לרב את כל הסיפור.

לרגע נעלמה ארשת האושר מעל פני הרב ואת מקומה תפסה הבעה רצינית. הרב שקע בהרהורים ולבסוף אמר : "אני אקבל את המתנה ואברך את הזוג שהשם יתברך ימלא את מבוקשם ואילו השם את הטוב בעיניו יעשה". עיני הרב אורו שוב בקחתו לידיו את האתרוג וכהזינו עיניו ביפיו הבלתי רגיל. הוא חיכה בחוסר סבלנות לחג הסוכות הממשמש ובא כדי שיוכל לקיים את מצוות ארבעת המינים ולברך על האתרוג היפה.

* * *

עברה כשנה ולפני סוכות בא שליח מאותה עיר רחוקה שליד הגבול. היהודי העשיר, שנתן את האתרוג במתנה שלח להודיע כי ברכת הרב נתמלאה וכן זכר נולד להם למזל-טוב. יחד עם ההודעה המשמחת שלח היהודי לרב אתרוג מהודר וכליל השלמות במתנה והפעם – ללא כל תנאי…

מכאן ואילך זה היה מנהגו של היהודי העשיר מידי שנה בשנה : הוא שלח לפני סוכות אתרוג מהודר לרב. פעם אחת הביא את האתרוג נער יפה-תואר. אני הוא "בן-האתרוג" – הציג את עצמו הנער בפני הרב. שמי משה ואבי שלח אותי אל כבוד תורתו ללמוד תורה ואורחות חיים.

משה, או כפי שהבריות כינו אותו "משה אתרוג", למד תורה בשקידה וקיים את המצוות בהידור הראוי לתלמיד חכם. אולם ביותר הוא חיבב את מצווה ארבעת המינים ובמיוחד את האתרוג, עליו בירך בשמחה פנימית מיוחדת.

שאול, שהוא גיבור סיפורנו, חי בשלווה, יחד עם אשתו ושתי בנותיו, בעיירה קטנה. הוא לא התעניין בפוליטיקה, אולם היה נחוש בדעתו לנהל רוח חיים יהודי מלא, כפי שראה זאת בבית אביו, וגם לעזור ליהודים אחרים, שרצו אף הם לנהל את חייהם על מבועי התורה והיהדות.

בשקט ובהצנע היה שאול מכנס ידידים ושכנים, כדי לארגן "מנין" לתפילה וכן סידר שיעורים ללימוד תורה. הואיל ולימודי יהדות היו אסורים בתכלית, נאלצו ללמד את הילדים הקטנים בקבוצות קטנות, בסודיות גמורה, ממש בתנאי מחתרת. וכאשר בא חג הסוכות, הוא אף העז ובנה לעצמו סוכה קטנה, בחצר האחורית של ביתו, שם היו באים ידידיו ומכריו, ביחידות ובצנעה מרבית, כדי לקיים את מצוות הישיבה בסוכה.

דברים אלה ורבים אחרים עשה שאול, מבלי להתחשב בסיכון בטחונו האישי, כדי לעודד את היהודים לקיים את דתם בנסיבות הקשות ביותר. לקראת סוף אותו קיץ, שבו אירע המעשה, היה מצב היהודים קשה מאשר תמיד. המשטרה החשאית הגבירה את גיחותיה על בתי היהודים ויהודים רבים נעצרו כ"אויבי המדינה".

אשתו של שאול, שחששה לשלומו, ביקשה ממנו בדמעות בעיניה, שיעזוב את העיר לזמן מה. היא הייתה בטוחה כי המשטרה החשאית שמה עין עליו. הוא נמצא "על הכוונת" ומי יודע מה עלול לקרות לו. היא אפילו ביקשה את שתי בנותיה שינסו להשפיע על אביהן לעזוב את העיר ולחזור כאשר יהיה רגוע יותר. שאול היה נרגש ביותר, בשמעו את דברי אשתו ובנותיו, אך ביודעו, כי יהודים רבים תלויים בו, בקיום מינימום של אידישקייט, לא היה לו לב לעזוב את הכל מאחוריו ולהסתלק. הוא הכיר אמנם בהגיון שבדבר וחשב כי למען בטחונו האישי, היה עושה טוב, אם היה עובר לזמן-מה לעיר בה חי אח של אשתו, אך הוא חשב שעדיין מוקדם מדי לעשות זאת. הוא חיכה עד אחרי ראש השנה, כי הרי מי ידאג למנין, אם הוא לא יהיה כאן? בלי מנין בראש השנה? בלי תקיעת שופר? זה פשוט לא יתכן…

הוא ביקש איפוא את אשתו לגלות עוד קצת סבלנות. כן הוא יעזוב, מיד אחרי ראש השנה.

ראש השנה עבר בשלום, ברוך השם, הדבר נתן חיזוק והשראה חדשה לשאול והוא אמר לאשתו: "יקירתי, הלא תראי ותודי שאין אני יכול לעזוב דוקא לפני יום כיפור. הנה היום הקדוש ביותר ממשמש ובא, בעוד שבוע נתפלל ונצום ונחזור בתשובה. אני מוכרח להישאר כאן עד אחרי יום הכיפורים".

גם יום הכיפורים עבר בשלום, בעזרת השם. יהודי ה"מנין" לא ניסו להשפיע על שאול שישאר, אך מבטיהם הסגירו את רחשי לבם. אם ידידם היקר, שאול, יעזוב עכשיו, יהיה להם חג סוכות שיהיה ההיפך משמח. לא תהיה סוכה ולא אתרוג ולולב ואנה הם באים?! ואילו אשתו אמרה לו: "אתה רואה, שאול. אין ידידיך אומרים לך מלה שלא תלך, כי הם מכירים בסכנה האורבת לך".

אולם שאול השיב, כי עיניהם אומרות לו הכל. לכן אשתדל להיזהר יותר מתמיד. אבנה את הסוכה לא במקום הרגיל, קרוב אל שער הבית, אלא בפינה, מאחורי המחסן, בצורה שתהיה מוסתרת היטב מעין רואים. היא תיראה כלפי חוץ, כתוספת של המחסן ולא תעורר תשומת לב מיותרת. בעזרת השם יהיה הכל בסדר ומיד אחרי סוכות אסע, אם ירצה השם…"

שאול אמר ועשה. הוא בנה סוכה, הסתיר אותה היטב וכיסה אותה בסכך כשר למהדרין. הסוכה הייתה קטנה מתמיד, אבל איזו שמחה הייתה, כאשר היהודים בליל החג, אחד אחד קידשו על היין ואמרו "לישב בסוכה". היו כאלה שגם אכלו את ארוחותיהם שם, לפחות בשני הימים הראשונים של "זמן שמחתינו".

שאול היה מלא שמחה, אולם אשתו הייתה מודאגת יותר מתמיד. היא חזתה שחורות וחזרה וביקשה את בעלה לרחם על עצמו ועל משפחתו, לא לדחות יותר את יציאתו ולעבור מהר לעיר בה גר גיסו. לבסוף, לא יכול שאול לעמוד בפני דמעותיה והבטיח לה חגיגית, כי הוא יסע למחרת היום. "הלילה ארגנתי שיעור לקבוצת צעירים. זה יהיה מעין "מסיבת פרידה" ולמחרת אסע, אם ירצה השם" – אמר לאשתו.

באותה לילה הוא שב הביתה מאוחר יותר מתמיד. הוא בילה שעה ארוכה עם הצעירים, כי מי יודע, מתי יפגוש אותם שוב. הוא היה עייף למדי ובמצב רוח רציני ולפתע הרגיש כי הוא צמא. לקח איפוא כוס מים, אך מיד נזכר, כי כמנהג חסידים, אין הוא רגיל אפילו לשתות מים מחוץ לסוכה. הוא עודד את עצמו לא להתעצל, לבש מעיל, כי היה קריר בחוץ ועם כוס המים ביד, יצא אל הסוכה.

שאול נכנס לסוכה שהיתה נתונה בעלטה מוחלטת. התישב, שתה את כוס המים ונשאר יושב לזמן-מה. כל דקה של ישיבה בסוכה היה יקר לו…

כנראה שהוא התנמנם קצת ולפתע התעורר לשמע דפיקות רמות על שער הבית. הוא קפץ על רגליו והיטה אוזן, כדי לשמוע את המתרחש. הדפיקות התחדשו ביתר שאת ועתה לא היו לשאול כל ספקות: "הנה הם באו לקחת אותי" – הוא אמר לעצמו. הוא השתדל לא לאבד עשתונותיו, לשמור על קור רוח ולראות איך יפול דבר.

לאחר שניות שנראו לו כנצח, הוא שמע קולותיהם של שני גברים שצעקו ברוסית: "פתחו את הדלת! זו המשטרה !" לאחר מכן שמע את קולה של אשתו מתערב בקולותיהם של הללו. בבית הועלה אור והאורחים הבלחי קרואים ערכו כנראה חיפוש יסודי. אחר כך הוא שב ושמע את קולותיהם: "זה לא מובן כלל. הייתי בטוח שנתפוס אותו והנה הציפור התעופפה לה…"

סילון של אור, שבא מפנסו של אחד השוטרים, שטף את החצר, אך שאול היה מוחבא היטב מאחורי הקיר של הסוכה. לאחר מכן השתרר שקט וצעדיהם המתרחקים של הסוכנים החשאיים, בישרו כי הסכנה חלפה, לפחות לשעה קלה.

שאול פעל מהר. הוא אפילו לא נכנס לביתו אלא הסתלק, דרך הפתח האחורי של הבית, עקף את הרחובות הראשיים ובדרכי עקיפין הגיע אל אחת התחנות הצדדיות של הרכבת העוברת את העיירה. הוא חשש כי בתחנה הראשית יהיה מסוכן מדי עבורו, כאשר המשטרה החשאית עלולה לחפש אחריו שם.

כאשר הגיע לתחנה, בדיוק עמדה הרכבת לצאת משם והוא קפץ ונכנס לאחד הקרונות. הוא אפילו לא ידע, לאן נוסעת הרכבת, אך זה גם לא היה חשוב לו. העיקר להסתלק מכאן – חשב – ובמהירות האפשרית, בינתיים חיכתה לו בבית אשתו המודאגת, שלא ידעה מה קרה לבעלה. היא היתה אסירת תודה שבעלה לא חזר הביתה אותו לילה – כפי שהיא חשבה – וכך הוא נמלט מידי רודפיו. אולם מה הלאה? מה יהיה עליו, אם יחפשו אותו שוב? היא היתה בטוחה, כי השם יעזור לבעלה איפה שלא יהיה והוא ישמור עליו שלא יפול לידי מבקשי נפשו. עם תקווה זו בלב, לא נותר לה אלא להמתין ולראות, איך יפול דבר, יחד עם בטחונה העז, היא היתה מודאגת למדי והימים נראו לה נמשכים כנצח. היא חיכתה לאיזו מלה, הודעה מבעלה, שתבשר לה שהכל בסדר אתו. והנה, כעבור שבוע או יותר, הביא לה הדוור מכתב מגיסתה, שקריאתו הביאה לה דמעות גיל בעיניה. במכתב היה כתוב, כי גיסתה מצטערת להודיע לה, כי בעלה לא מרגיש טוב זה זמן-מה. "למרבה המזל – היא כתבה – יש לנו אורח שעבר באחרונה אותה מחלה עצמה וכך הם הלכו שניהם יחד, כדי לנוח קמעה ולרפא את מחלתם". גיסתה הביעה תקווה שהיא ובנותיה מרגישות בטוב וסיימה את המכתב באיחולי "להתראות".

עתה היה לה ברור, כי אחיה ובעלה סבלו מאותה "מחלה", אולם ברוך השם הם עתה "בקו הבריאות", היינו במקום מבטחים. עתה היא תחכה בסבלנות לד"שים נוספים, עד שתבוא ההודעה המיוחלת, בה ייאמר, היכן ומתי יכולה היא ובנותיה לפגוש את בעלה במקום מגוריו החדש.

זה לקח קצת זמן, אך בסופו של דבר התאחדה המשפחה בעיר רחוקה. רק אז סיפר שאול לאשתו ולבנותיו על דרך הצלתו המופלאה, הודות למצוות סוכה שקיים באותו לילה…

באזורים ההרריים של הקווקז, המהווים חלק מברית המועצות, גרו יהודים עוד בזמנים קדומים ביותר. בקרב יהודי המקום נתקיימה מסורת. שלפיה הם מצאצאי עשרת השבטים וכי אבותיהם באו לשם אחרי ששלמנאסר מלך אשור החריב את מלכות עשרת השבטים. עד לפני זמן לא רב היו שם גם מעט יהודים ממוצא אירופי, וביניהם מספר חסידי חב"ד שנשלחו לשם על ידי הרבי, כדי לפתוח שם ישיבות ותלמודי תורה. בין השאר התקיימה ישיבה חב"דית בעיר קוטאיס. בעיר זו, כמו גם בעיר טיביליס, היו מרוכזים מרבית היהודים של איזור זה. מספרם המגיע לעשרים וחמשה אלף בקירוב. שפתם היתה ניב גרוזיאני עתיק, הם היו עוסקים במסחר ומלאכה וכלפי חוץ היה מראיהם דומה לזה של שכיניהם הלא-יהודים. בשנות החמישים עלו מהם כמה מאות לישראל והתיישבו במרוכז בקריית מלאכי. בשכונה הנקראת "נחלת הר חב"ד".

בערב סוכות נוהגים היו איכרים לא-יהודים להביא לעיר ענפים ירוקים של עצי מחט, שזה עתה נקטפו, במטרה למכור אותם ליהודים לצרכי סכך לסוכה. יהודי הקווקז היו רגילים לבנות סוכות פשוטות וקטנות, בנויות על ארבע מוטות התקועים באדמה, כשהקירות הנשענים עליהם עשויים אף הם מענפי עצים. אחדים בונים את הסוכה שלהם בחצר, ואילו אחרים – על הגגות. הסוכה, כאמור, קטנה מאד ורק שנים-שלשה גברים מבני המשפחה יכולים לשבת בה ולאכול את ארוחותיהם. בניגוד לקהילות אחרות, אין היהודים בקווקז נוהגים לקשט את סוכותיהם. הרבנים שלהם מבלים את כל השבוע בסוכה, וגם ישנים בה, אלא אם כן גשם שוטף מאלץ אותם להכנס הביתה לישון.

יהודי הקווקז עניים מדי, מכדי שכל אחד מהם יוכל להרשות לעצמו לקנות אתרוג ולולב פרטי משלו. לכן הם רוכשים לעצמם ארבעה מינים "קולקטיבי", לכל בית כנסת. בדרך כלל מביאים אליהם את האתרוג והלולב מאירן (פרס) הקרובה. הם מביאים את האתרוג לבית הכנסת בחיבה רבה ובכבוד גדול. כל אחד ניגש לפי התור, נוטל את הלולב והאתרוג, מנשק אותם בדחילו ורחימו, אומר את הברכות, מנענע, מנשק אותם שוב ומניח אותם, כדי שהבא אחריו יוכל לקיים אף הוא את המצווה. לא עובר זמן רב, עד שהאתרוג מאבד את צבעו המקורי וממש קשה להכיר אותו מרוב הידים שטיפלו בו והנשיקות שלהן זכה.

בליל שמיני עצרת עושים יהודי הקווקז מסיבה גדולה ומבלים את מרבית שעות הלילה בשמחה וששון, עד שעולה השחר ואז הם מתפללים תפילת שחרית. גם הנשים עושות מסיבה משלהן ומציינות את זמן שמחתנו בדרך המיוחדת להן.

בקרב יהודי דאגסטן

יהודי דאגסטן ידועים בכינויים "יהודי ההר". הם חיים בהררי הרפובליקה של דאגסטן, הנמצאת אף היא באזור הקווקז, כמו שאר יהודי האיזור, גם הם נמצאים במקומם זמן רב למדי וגם הם מאמינים שהם צאצאי עשרת השבטים. הם מדברים מין ז'רגון של השפה הפרסית, שמילים עבריות מועטות מעורבות בו. הם אנשים גבוהים, חזקים וציוריים ועסוקם בחקלאות, גידול צאן ובורסקאות. בימים עברו הם היו מרוכזים בכפרים מיוחדים משלהם. שכל אוכלוסיתם היתה יהודית. בימינו אלה הם מעורבים באוכלוסיה הכללית, אולם הם דבקים באמונתם וגאים כהיותם יהודים.

יהודי דאגסטן אוהבים לעשות סוכות יפות, אותן הם מקשטים בשיחונים ומרבדים, עבודת יד, שבעשייתם הם מומחים גדולים. האתרוגים והלולבים שלהם מובאים אליהם מפרס, או מהאיזורים הדרומיים של רוסיה. אחרי התפלה הם מברכים איש את רעהו בשמחה רבה ומזמינים את כולם לסוכה לכיבוד קל. בצורה כזו עובר עליהם חג הסוכות, כחג של שמחה לכל הקהילה.

בליל הושענא רבה הם מתכנסים בבית הכנסת, מדליקים נרות והמלומדים שבהם קוראים בפניהם את ספר "דברים" וכן גומרים את כל ספר תהלים. בבקר מוקדם הם מתפללים שחרית, אומרים "הושענות", ועורכים שבע הקפות בצורה הדומה לזו שלנו. בליל שמיני עצרת הם גם עורכים הקפות, כמו מרבית הקהילות ברוסיה (עלינו לזכור כאן, כי בחו"ל שמיני עצרת ושמחת תורה הם שני ימים נפרדים, לא כמו בארץ, שכאן זה רק יום אחד). הנשים מביטות בהקפות מעזרת הנשים, כשהפנים שלהן מכוסות בצעיפים. הילדים נאספים במרכז בית הכנסת ומנשקים את ספרי התורה. הגברים והנערים הבוגרים רוקדים כשבידם ספרי התורה בשמחה רבה ושרים תפילות שונות במנגינות המוזרות לאזנים אירופיות.

בקרב יהודי כורדיסטאן

הרי כורדיסטאן והאיזור המאוכלס כורדים, שייכים בחלקם לפרס ועירק ובחלקם לתורקיה. גם כאן נמצאים יהודים מזמנים קדומים וגם הם לא מוכנים לוותר על האמונה במסורת שלהם, האומרת, כי אבות אבותיהם היו בני עשרת השבטים האבודים . מספרם הגיע לפני כחמישים שנה ל15- אלף ועיקר עיסוקם היה בחקלאות וגידול צאן. רבים מהם עלו מאז לישראל וכאן הם ייסדו מושבים, שבהם הם שומרים על מנהגיהם המיוחדים, לבושם והזקנים – אף שפתם.

היהודים הכורדיים מצטיינים בגובהם ובשריריהם. הם דומים במידה רבה למוסלמים בגלל לבושם, הגברים מכסים את ראשם בטורבאנים. יהודים כורדיים נראים ססגוניים מאד בלבושם החגיגי, במיוחד בשבתות וימים טובים. בתי הכנסת שלהם מצטיינים בפשטותם, הם יושבים בפנים על מחצלות, כדרך יהודי המזרח. לפני כניסתם לבית הכנסת, הם מסירים את נעליהם. גם בסוכה, כמו בבית, הם יושבים על מרבדים.

בין היהודים הכורדיים, כמו בין יהודי הקווקאז, יש שני סוגים עיקריים: היהודים החיים בעמקים ואלה ה"הרריים". האחרונים עורם כהה יותר ושערם שחור. הם מגדלים זקנים שאותם אין הם מקצצים, או מדללים לעולם. כך שאחדים מהם נראים מפחידים בפראותם, עם הפגיונים החדים הקשורים לירכיהם.

מנהגיהם דומים כמעט בכל לאלה של יהודי עירק. בשבת ובחגים ובמיוחד בחג הסוכות הם עורכים שורה של מסיבות עליזות.

אצל יהודי עדן

עדן הינה עיר נמל בדרום ים-סוף, שפעם היתה שייכת לחסות בריטית ועתה היא אחת הערים החשובות של רפובליקת דרום תימן. גם כאן היו היהודים בין המתיישבים הראשונים כבר לפני 500 שנה כתב רבי עובדיה מברטינורא, כי לירושלים "הגיעו יהודים מארץ עדן… היהודים שם שחומי עור. הם לא בקיאים ביותר בתלמוד זולת ברי"ף והרמב"ם…".

לפני פרוץ מלחמת העולם השניה היו בעדן ארבעה בתי כנסת והאוכלוסיה היהודית מנתה אלפים רבים. היהודים העדניים היו עוסקים במלאכות שונות. מאז קום מדינת ישראל עלו מרבית היהודים העדניים ארצה. בהיותם בעדן היה הרובע היהודי, בבוא חג הסוכות, נראה כמו גן ירק גדול. הם היו בונים את סוכותיהם על גגות הבתים ומכסים אותם בסכך ירקרק, השובה את העין. הם גם נהגו לישון בסוכה, לו גם מסיבה זו, כי בגובה הגגות היה האויר קריר יותר. סוכות רבות היו מקושטות בצורה יפה, כשעל הקירות ניתלו בגדים ססגוניים ומגג הסוכה תלויים תפוחים, רמונים ואתרוגים והפירות הללו היו ממלאים את האויר בריח נעים.

יהודי עדן אהבו להאריך שבת בסוכותיהם. הארוחות ארכו זמן רב והיו מלוות בניגונים עליזים, אחדים בעברית ואחדים בערבית. בשעות הלילה היו כל הסוכות מוארות בשלל אורות צבעוניים, שהבהיקו דרך פנסים צבעוניים, מיובאים מהודו הרחוקה.

כאשר הזעיקו אותנו למלחמת המגן של עם-ישראל באמצע יום-הכיפורים הייתי מוצב כחייל מילואים ביחידת חרמש, בגדוד 128 (חטיבה 14). כל העם היה מגוייס. מקום השירות שלנו היה בסיני, באזור הצפוני (ציר טסה).

נעים ונדים היינו במדבר בזחל"ם שלנו, ללא מקום קבוע. הכול היה נייד, ולא היה לנו מושג היכן נהיה בעוד שעה. ההפעלה שלנו נעשתה באמצעות הקריאה בקשר, ללא תכנון מקדים. עיקר הפעילות שלנו הייתה בלילה. במשך היום חנינו בדרך-כלל מתחת לרשתות הסוואה, פרוסים על-פני השדה, כל זחל"ם בנפרד.

הקרבות היו עדיין בעיצומם. בערב חג-הסוכות, כשאנו נעים על הכביש, בשיירה, פגשנו את הרב החטיבתי נוסע בג'יפ. הרב מסר לי בקבוק יין ואגודה של ארבעת המינים.

ערב חג-הסוכות עבר עלינו במנוחה, לאחר לילה של פעילות. כל החיילים שכבו בצל הזחל"מים המוסווים וחל איסור לצאת אל מחוץ לרשתות.

בשעות אחר-הצהריים הביאו לנו אספקה של מזון ומים ואישרו לכל חייל מימייה אחת של מים לרחצה. חברי יואל הצהיר שאפשר להתקלח ולחפוף ראש במימייה אחת, ואמנם כך עשינו ואף החלפנו בגדים נקיים לכבוד החג המתקרב ובא.

אבל מה על סוכה לכבוד חג-הסוכות?

נשארו לנו כשעתיים עד כניסת החג והשאיפה להכין סוכה הייתה גדולה.

אבל איך? מהיכן נמצא מדבר דפנות, עמודים, סכך כשר וקישוטים?

התחלנו לטכס עצה. ביקשנו רשות להקים סוכה על הזחל"ם אבל לא קיבלנוה בגלל הצורך להשאיר את הזחל"ם בזמינות מבצעית לקראת הצפוי. החג מתקרב והולך ועדיין אין סוכה. החלטנו להקים סוכה במקום שבו חנינו וקיווינו שלא יזעיקו אותנו עד כניסת החג.

יואל, המשתייך למשפחת 'האוגרים' (כל פריט ללא בעלים נאסף אליו למאגר, שמא יהיה לו שימוש בעתיד), ניגש עמנו לחטט במאגר אוצרותיו. מצאנו אצלו ארבעה ברזילי-זווית, חבל שאורכו כתריסר מטרים וחבילת חוטי קשירה, שהתגלגלה ליד האפסנאות בעת הגיוס ללא בעלים מוצהרים ומצאה את דרכה אל האוצר.

החלטנו שבעזרת כל אלה נוכל לבנות סוכה כשרה. מיד התחלנו בבניית הסוכה. חמישה חיילים קיבלו אישור לצאת אל מחוץ לרשתות ההסוואה.

חיילים שהתעוררו ממנוחתם שפשפו את עיניהם ולא הבינו את פשר מעשינו. לאחר שקלטו במה מדובר חפצו גם הם להצטרף לבניית הסוכה. בשעות אחרי-הצהריים המאוחרות, כשעה לפני כניסת החג, קיבלנו פקודה לקפל את רשתות ההסוואה והותר לנו להסתובב בשטח. או-אז הצטרפו רבים למלאכה.

הקמנו עמודי זווית (בגובה מטר ועשרה). קשרנו את החבל בראשי הזוויתנים. קשרנו חוטי קשירה בין הזוויתנים, במרחק של כעשרים ס"מ זה מזה, וזכינו בקירות מדין 'לבוד', בשלוש דפנות. בחלק העליון קשרנו בין החבלים חוטי קשירה רבים כדי להניח עליהם שיחים לסכך.

חיילים רבים נפוצו על פני השדה לתור אחר סכך. השיחים באזור שבו היינו היו קטנים ודלילים. לאחר כשעה מאומצת אספנו די שיחים לסכך את הסוכה.

עם כניסת החג הייתה לנו סוכה כשרה שגודלה כחמישה-עשר מטרים רבועים, וגובהה קצת יותר ממטר. חסרו לנו כמובן – שולחנות, כיסאות, תאורה וקישוטים. הסתדרנו בלעדיהם, שהרי אלה אינם ממעכבי המצווה.

התפללנו מוקדם. לתפילה הצטרפו חיילים רבים שבדרך-כלל לא נהגו לבוא לבית-כנסת. בסיום התפילה נכנסו לתוך הסוכה כל המתפללים ואט-אט הצטרפו כל שאר חיילי הפלוגה, חוץ מהשומרים. קידשנו על היין, בירכנו 'לישב בסוכה' ואכלנו מנות-קרב מחוממות. השירה החלה מיד וסחפה את כל החיילים, שישבו מקופלים על הרצפה (לא נמצא מי שאמר צר לי המקום שאשב בסוכה), ושרנו שירי חג.

חזקה עלינו פקודת המפקדים שלא לשיר בקול רם מדי ולהתכונן לתזוזה ברגע שנקבל פקודה, אולם עד שהתקבלה הפקודה ישבנו ושרנו שעה ארוכה.

הספקנו לברך ברכת המזון ובדיוק ברגע שסיימנו לברך הגיעה הפקודה בקשר לצאת למשימה הבאה. זו הייתה הפעם היחידה באותו חג שזכינו לשבת בסוכה.

בטוח אני כי כל האושפיזין באו לבקרנו בסוכה זו, אשר בה נתקיים "ויעשו כולם אגודה אחת".

יצאנו לדרכנו למשימה הבאה והסוכה נשארה בשטח, לחכות לאושפיזין אחרים.

ישיבה כזו בסוכת שלום של אחדות ישראל השאירה בי חותם לשנים רבות.

מאז בניתי לי סוכה קטנה, בגודל מינימלי, מתקפלת וניידת, שאני יכול להשתמש בה בכל מקום ולהקימה בתוך דקות. בסוכה זו משתמשים ילדיי בטיולי סוכות. בני הבכור, שנולד במלחמת יום-הכיפורים, ייקח אותה השנה לשירות מילואים בחג-הסוכות.

סיפור זה סיפרתי לבני-משפחתי בלילה הראשון של חג-הסוכות במשך עשרים ושמונה שנים. השנה החלטתי לחלוק אותו עם כל עם-ישראל, בתקווה שבמהרה נוכל לשבת יחד בסוכת עורו של לווייתן.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

"מה קורה כאן?!", רטן ר' מענדל, אובד-עצות ונכלם. "היכן ה'מובחרים'?!", הרעים בקולו על העובד הנבוך שבלבל את היוצרות. במהרה התברר כי ה'מובחרים' נעלמו, כאילו בלעתם האדמה. עוד באותו היום פוטר העובד, אך היעלמות האתרוגים נותרה כתעלומה לא-פתורה.

באזור אחר של כדור-הארץ היו הכול טרודים במלחמת-העולם, ששיבשה באחת את כל סדרי החיים. ערים וכפרים ברחבי אירופה נכבשו בסערה תחת המגף הנאצי. מעטים נתנו את דעתם באותם ימים טרופים על עסקי לולבים ואתרוגים.

שונה היה המצב בעיירה בעלז, ששכנה על שפת נהר בוג, שעל-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב נקבע כגבול שבין רוסיה לגרמניה. באותם שבועות של חודש תשרי ת"ש השתלטו על בעלז הרוסים, שכמובן היו עדיפים מהגרמנים. מצב זה איפשר לבני בעלז לקיים חיי שגרה יחסיים. גבאי החצר יכלו אפוא להרשות לעצמם להיות טרודים בשאלה – מהיכן ישיגו השנה אתרוג מהודר לרבי אהרון מבעלז ולחסידים.

שנים נהג סוחר האתרוגים הירושלמי, ר' מענדל, לשלוח לרבי אתרוגים. שתי קופסאות היה שולח. אחת ובה אתרוגים מהודרים לברכה. קופסה זו הייתה נשלחת במטוס, כדי לשמור ככל האפשר על שלמות האתרוגים והידורם. קופסה שנייה, ובה אתרוגים פשוטים ואף פסולים, הייתה נשלחת אל הרבי כדי לתלות אתרוגים בסכך הסוכה. היא נשלחה באנייה.

באותה שנה הצר ר' מענדל על שהתמהמה במשלוח האתרוגים המהודרים לרבי, שכן בינתיים פרצה המלחמה וקשרי האוויר שובשו לחלוטין. אמנם את האתרוגים הפשוטים והפסולים הקדים ושלח באנייה, אך בכך לא הייתה כל נחמה, שכן אף אחד מאתרוגים אלה לא היה ראוי לברכה.

גם הגבאים בבעלז הביאו בחשבון את העובדה שעד כה הגיעה רק קופסת האתרוגים הפשוטים. הם הבינו כי על רקע המלחמה אין שום סיכוי שתגיע גם קופסת האתרוגים המהודרים. תחזיתם התאמתה. ימים אחדים לפני חג הסוכות התברר סופית כי אין אתרוג מהודר עבור הרבי. ומה יעשו כל יהודי בעלז בלי שום אתרוג ראוי לשמו?

להפתעת הגבאים ביקש הרבי להביא לחדרו את קופסת האתרוגים שהגיעה באנייה. על הקופסה הסגורה כתוב היה באותיות גדולות – 'לנוי סוכה'. "מי יודע", חלפה המחשבה במוחם של הגבאים הנואשים, "אולי בכל-זאת יימצא ביניהם אחד הראוי לברכה".

הקופסה נפתחה והרבי החל להוציא ממנה אתרוגים. למרבה הפלא והתדהמה, כל האתרוגים שבתוך הקופסה הבהיקו בניקיונם ובהדרם. אתרוג אחר אתרוג הוצא מהקופסה, וכל אחד ואחד – הדר שבהדר! איש לא הבין כיצד התרחש הנס. דבר אחד היה ברור – אתרוגים כאלה לא תולים בסכך הסוכה…

באותו חג-סוכות היה לרבי אתרוג מהודר ביותר, אך לא רק לו, אלא גם לקהילות אחדות בגליציה היו אתרוגים מהודרים ששלח אליהן הרבי.

בשנת תש"ד הגיע הרבי מבעלז לארץ-ישראל, לאחר שאיבד בשואה את כל משפחתו ואלפים מחסידיו שהיו קשורים אליו בכל נימי נפשם. הרבי התקבל בחום רב על-ידי יהודי הארץ, שראו בו אוד מוצל מאש וקרן אור באפלה.

בין מקבלי פניו המתין בתור גם סוחר האתרוגים הירושלמי, ר' מענדל. כשעבר ר' מענדל לפני הרבי והציג את עצמו, נשא אליו לפתע הרבי זוג עיניים מאירות. "יישר-כוח ר' מענדל על האתרוגים ששלחת אלינו בפעם האחרונה; הם היו מהודרים באופן יוצא מהכלל והצילו אותי ועוד אלפי יהודים!".

ר' מענדל הביט ברבי משתומם, מנסה לרדת לסוף דבריו. "הלוא שלחתי לרבי רק אתרוגים ל'נוי סוכה'?!", שאל בהיסוס.

"אך בתוך הקופסה היו אתרוגים מהודרים ביותר!", השיב לו הרבי בחיוך.

לפתע קלט ר' מענדל את שאירע. דברי הרבי החזירוהו באחת ארבע שנים לאחור, אל רגעי הכעס והמבוכה בחנות, כשתר אחר קופסת האתרוגים המהודרים ולא מצאה. פתאום קלט כי בגלל הטעות שעשה ממיין האתרוגים, כאשר הכניס את האתרוגים המובחרים ביותר לקופסת ה'נוי סוכה' – היו לרבי ולאלפי-אלפי יהודים בגליציה אתרוגים לברכה!

ליבו נצבט כשנזכר בדברים הקשים שהטיח אז באותו עובד מסכן ובפיטוריו ערב החג. עוד באותו היום התדפק ר' מענדל על ביתו של אותו עובד מפוטר וביקש את מחילתו. בהשתאות גדולה הקשיב העובד לסיפור המופלא. חיוך גדול של אושר נמתח על שפתיו, חיוך שפיצה אותו על הצער והבושה שספג ארבע שנים קודם-לכן.

גם בשנים הבאות הוסיף ר' מענדל להביא לרבי מבעלז אתרוגים מובחרים, לצד אתרוגים פשוטים ל'נוי סוכה'. את אלה לא היה צריך לשלוח במטוס או באנייה, אלא במו-ידיו הביא אותם והגישם לרבי, בחיל וברעדה.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות