מובא במדרש שארבעת המינים מסמלים ארבע קבוצות בעם ישראל. האתרוג יש בו טעם ובנוסף לכך הוא בעל ריח טוב. לכן הוא רומז לאותם יהודים שיש בהם תורה והם גם בעלי מעשים טובים.

הלולב, בפריו (התמר) יש טעם אך אין בו ריח. הוא מסמל את תלמידי החכמים העוסקים כל היום בלימוד התורה ולכן אין להם הזדמנויות רבות לעשיית מעשים טובים.

ההדס יש בו ריח אך אין בו טעם. הוא רומז לאותם אנשים הטרודים בפרנסתם ואין להם אפשרות להקדיש זמן רב ללימוד תורה. לעומת זאת הם מרבים במעשי צדקה וחסד.

הערבה אין בה לא טעם ולא ריח. היא מייצגת את הקבוצה הרביעית של יהודים שלא למדו תורה ואינם מקיימים מצוות כראוי.

לאחר שהוא מונה את הדרגות והסוגים בעם ישראל מסיים המדרש: "אמר הקב"ה יוקשרו כולם באגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו". איגוד ארבעת המינים בסוכות מעורר את עמנו על כל פלגיו והשקפותיו להתאחד. אמנם כבר, בחגים הקודמים לסוכות אנו חשים באווירת אחדות: "אתם נצבים היום כולכם…" – נאמר על ראש-השנה, אך בכל זאת כל אחד עסוק בעבודת התשובה הפנימית שלו בהתאם לדרגתו.

בחג הסוכות, למרות ההבדלים הנראים לעין, אנו מצווים לאגד ביחד את כל ארבעת המינים. והיה אם יחסר אחד מהם אפילו הפשוט ביותר – הערבה, לא קיימנו את המצווה.

לפי המדרש נראה כי המושלם והנעלה מכל ארבעת המינים הוא האתרוג שיש בו גם טעם וגם ריח והוא מסמל את הקבוצה הנבחרת ביותר בעם ישראל, של אלו העוסקים בתורה ומרבים במעשים טובים. לאור זאת נשאלת השאלה מדוע אנו מברכים "ברוך . . על נטילת לולב", הלא לכאורה היה צריך לבחור ולהזכיר דוקא את האתרוג?

בתלמוד ובפוסקים מובא הטעם הגלוי והפשוט הנעוץ בגובהו של הלולב מיתר המינים. כהרגלנו, נחדור לפנימיות הדברים ונמצא את ההסבר הרוחני.

תורת החסידות מצביעה על הבדל מהותי בין התורה למצוות. על המצוות נאמר שהן כמו איבריו של המלך (הקב"ה) לעומת התורה המאוחדת עם הקב"ה ממש. במילים אחרות; כמו אברי הגוף אשר נפרדים מהנפש אך מקיימים את רצונה ובטלים אליה, כך יהודי המקיים מצוות מתבטל אל רצונו של הקב"ה אך יחד עם זאת נשאר במציאותו העצמית ואינו מתאחד עם הבורא.

לא כן בלימוד התורה. יהודי לומד תורה והוגה בחכמתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, כשהוא מבין בשכלו הרי שחכמת התורה מתאחדת עימו. והיות ש"הוא (הקב"ה) וחכמתו אחד" נוצרת התייחדות בין היהודי לקב"ה. זוהי מעלתם המיוחדת של אותם אנשים המשקיעים את עצמם בלימוד התורה. הם מתייחדים עם הקב"ה יותר מאשר אותם אלו שפונים מלימודם ועוסקים גם במעשים טובים.

לכן, בחג הסוכות, שבו מודגשת אחדות ישראל, אנו מרימים על נס את חשיבות הלולב – מעלת היהודים המתמסרים לגמרי לתורה ויוצרים התאחדות מוחלטת עם הקב"ה.

נענועים

לפי האמור נבין עוד עניין מיוחד הנמצא דווקא בלולב ולא ביתר המינים – הנענועים. אותם נעגועים שרשרושם נשמע מעלי הלולב.

הרגל נפוץ כמעט אצל כל אחד להתנענע בעת התפילה או הלימוד. לכאורה דווקא במקום שחשוב להתרכז ולהתעמק בישוב הדעת אנו מוצאים התנהגות הפוכה בצורה של נענוע?!

ה'זוהר' מסביר את פשר הדבר בדמותו את הנשמה לנר, כדברי הפסוק "נר ה' נשמת אדם". נר שלהבתו מרצדת ומתנענעת כשהסיבה הפנימית לכך הוא טבע האש להשתחרר מן הפתילה ולחזור ולהדבק במקורה שבגלגל האש שלמעלה. כך גם כאשר היהודי עוסק בעניינים רוחניים גוברת בנשמתו התשוקה להדבק בבוראה וזו מתבטאת בנענועי הגוף, ובפרט בלימוד התורה שעל ידו, כאמור, מתאחד היהודי בייחוד נפלא ועצום עם הבורא. לכן נבחר דווקא הלולב, המייצג את אותם יהודים שכל ימיהם עוסקים בלימוד התורה, לנענע בו.

לסיכומו של דבר אנו רואים את גדלות התורה ולומדיה, אף שהמשולים לאתרוג גם לומדים תורה וגם מרבים במצוות אך מאחר שחייהם אינם מוקדשים רק לתורה אלא גם לחיי העולם הזה איננו מדגישים אותם כשאנו עומדים בתחילת השנה וצריכים לשאוב כוחות רוחניים למשך השנה כולה. אנו מציינים ומזכירים במפורש בברכה דווקא את הלולב – את אותם יהודים שכל חייהם "תורתם אומנותם".

וכשם שבתחילת השנה אנו מדגישים את ההתמסרות המוחלטת ללימוד התורה כך גם בתהילת החיים, בשנות הילדות והבחרות עלינו לשים את הדגש על לימוד התורה, שזהו היסוד האיתן לכל החיים.

חלקו הראשון של החודש הוא 'הימים הנוראים', ימי דין ורחמים, ימי תפילה ותשובה. בימים האלה אנחנו מטהרים את עצמנו מכל הדברים השליליים שאולי דבקו בנו בשנה שחלפה, מקבלים עלינו מחדש את מלכותו של הקב"ה וחושפים את הנקודה היהודית הפנימית שבתוכנו.

אבל כדי שנצליח במעשינו במשך כל השנה, לא די להצטייד ביראת-שמים ובהחלטות טובות. חיילים יוצאים לקרב ובפיהם שיר-ניצחון, מלאי שמחה והתרוממות-רוח. עלינו למלא את עצמנו במאגרים של שמחה, אהבת-ישראל ואהבת ה'.

זו משמעותם של ימי חג-הסוכות ושמחת-תורה. הסוכה, המבטאת את אהבת-ה' לעמו ואת הביטחון המוחלט שלנו בו ובהשגחתו; ארבעת המינים, המייצגים את כל הסוגים שבעם-ישראל, והמבטאים את רעיון האחדות הפנימית של כל חלקי העם היהודי.

וכל זה נכנס אחר-כך לתנור החם של שמחת-תורה – שמחה עצומה, טהורה, שאינה מבחינה בין יהודי ליהודי. שמחה שמאחדת את כל בני העם היהודי, מהגדול שבלמדנים ועד הפשוט שבפשוטים. שמחה שבה הלב נפתח באהבה אין-סופית אל ה' ותורתו, כפי שאנו רואים בכל שנה ושנה בבתי-הכנסת ובכיכרות הערים.

לא להתפרק מבפנים

ערכים אלו חשובים לנו דווקא במציאות הנוכחית, רוויית המתחים והעימותים. גם כשיש חילוקי-דעות אנו נדרשים לסלק את העוינות והשנאה. זאת אפשר להשיג רק על-ידי העמקת המכנה המשותף והרקמה הפנימית המחברת את כולנו. ככל שנחוש יותר שכולנו יהודים ואחים, כן אפשר לצפות שירד מפלס היריבות ותגבר האחדות.

הערכים הללו ממלאים את חגי תשרי, ובעיקר את חלקו השני של החודש – ימי חג-הסוכות ושמחת-תורה. אין אלה דברים שבתאוריה בלבד. ביום-הכיפורים ובשמחת-תורה כולנו רואים עד כמה המחיצות שבין חלקי העם הן מלאכותיות וחיצוניות. ההמונים הגודשים את בתי-הכנסת מעידים יותר מכול, כי בלב כולנו פועמת נשמה יהודית שהיא חזקה יותר מכל ההבדלים.

חשוב במיוחד להעמיק את האחדות נוכח המבחנים הקשים העומדים לפתחנו. לעיתים אנו שוקעים כל-כך במאבקים הפנימיים, עד שאנו שוכחים כי סביבנו אורבים זאבי-טרף, המייחלים להתפרקותה של החברה היהודית מבפנים. אסור לנו לתת לאויבינו את המתנה הזאת. ככלות כל הוויכוחים, כולנו יהודים, כולנו אחים. נצא לשנה החדשה מאוחדים ומלאי שמחה ועוז-רוח, ובע"ה נזכה שהאחדות והשמחה יביאו לנו את הגאולה האמיתית והשלמה.

אצל חסידי חב"ד מקובל כי באים גם האושיפיזין החסידיים: רבי ישראל בעל-שם-טוב (מחולל תנועת החסידות); תלמידו רבי דובער 'המגיד'; אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד, בנו רבי דובער, אדמו"ר האמצעי; רבי מנחם מענדל, אדמו"ר ה'צמח-צדק'; בנו האדמו"ר רבי שמואל; בנו האדמו"ררבי שלום דובער. כמו-כן מקובל שבאים גם אושפיזין לשמינית עצרת – האדמו"ר הקודם רבי יוסף-יצחק; וכיום מקובל אצל חסידים שיחד עמו בא גם חתנו וממלא מקומו, נשיא דורנו, רבי מנחם מענדל, הרבי מליובאוויטש.

לפי המסורת: ביום הראשון – יושב אברהם אבינו [ורבי ישראל בעל שם טוב]בראש כולם
ביום השני – יצחק אבינו [ורבי דובער 'המגיד']
ביום השלישי – יעקב אבינו [ורבי שניאור זלמן – אדמו"ר הזקן]
ביום הרביעי – משה [ורבי דובער – אדמו"ר האמצעי]
ביום החמישי – יוסף  [ורבי מנחם מענדל – אדמו"ר הצמח-צדק]
ביום השישי – אהרון  [ורבי שמואל – אדמו"ר מהר"ש]
וביום השביעי – דוד  [ורבי שלום דובער – אדמו"ר הרש"ב]
[ובשמיני עצרת – רבי יוסף יצחק – אדמו"ר הריי"צ, והרבי מנחם מענדל – אדמו"ר נשיא דורנו]

כלומר, בכל יום באים כל האושפיזין, אך בכל יום יושב בראשם אחד הרועים, על פי הסדר המפורט. וכתוב, שהאושפיזין אוהבים לראות אורחים בסוכה, ואז הם מברכים את כל היושבים בה בשפע של ברכות.

הכול אורחים

הרבי מליובאוויטש ביאר כי עניין זה של הכנסת אורחים מבטא את מהות עבודתנו בתקופת הגלות. עם-ישראל נמצא בתקופה זו במצב של 'אורח'. חז"ל המשילו את הגלות ל"בנים שגלו מעל שולחן אביהם". מקומו הטבעי והאמיתי של יהודי הוא להיות סמוך על שולחן אביו, הקב"ה. ממילא בזמן הגלות יהודי נמצא שלא במקומו, והוא בבחינת 'אורח' במקום לא-לו.

מדוע יצר הקב"ה מצב זה של גלות, שהופך את כל בני-ישראל ל'אורחים'? בגלל המעלה המיוחדת של עבודת ה' בזמן הגלות. מעלה זו גדולה ויקרה כל-כך לקב"ה, עד שבגללה הגלה את בניו מעל שולחן אביהם והפכם ל'אורחים'. זהו פירוש מעמיק יותר למאמר חז"ל: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה".

יתרון הגלות

אמרו חז"ל: "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות". כוונת הגלות והפיזור בין אומות-העולם אינה לשם עונש, אלא יש בכך 'צדקה' – מטרה חיובית. רצון ה' הוא, שהיהודים יחדירו את הקדושה האלוקית בכל מקום בעולם, ובכך יכינו אותו להיות 'דירה' לו יתברך בזמן הגאולה.

כך אומר גם הבעש"ט (ה'אושפיז' החסידי הראשון), על הפסוק "מה' מצעדי גבר כוננו" – שבכל מקום שיהודי נקלע אליו עליו לזכור, שאין הוא הולך לשם מעצמו, אלא הקב"ה הוא המוליכו לשם כדי למלא במקום זה תכלית אלוקית.

מעלת האורח

מצוות הכנסת אורחים מבטאת את חשיבותה וערכה של העבודה דווקא כשנתונים במצב של אורחים. על-ידי שיהודי זוכה להכנסת אורחים, נוצרת התעלות שעולה אף על 'הקבלת פני שכינה', הן מצד האורח והן מצד המארח.

זוהי המעלה המיוחדת של עבודת ה' בתקופת הגלות, ודווקא על-ידה זוכים להגיע גם ל'הקבלת פני שכינה' במידה השלמה ביותר, כפי שתהיה בזמן הגאולה, שאז נקבל כולנו את פני השכינה, שכן "ונגלה כבוד ה'", ומתוך שמחה וטוב-לבב.

באדיבות: אתר צעירי חב"ד

אתרוג – יש בו טעם (בהיותו פרי) וגם ריח טוב.

לולב – טעם יש לו (פרי התמר) אך ריח אין לו.

הדס – יש לו ריח אך אין לו טעם.

ערבה – אין לה לא טעם ולא ריח.

חלוקה זו מסמלת את כל הסוגים שבעם-ישראל:

טעם וריח – אלה היהודים, שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים.

טעם בלי ריח – יהודים בעלי תורה, שאינם עוסקים כל-כך במעשים טובים.

ריח בלי טעם – בעלי מעשים טובים, אך אין להם תורה.

לא טעם ולא ריח – אלה היהודים, שלא הגיעו לא לתורה ולא למעשים טובים.

שמא תאמר: רוצה אני רק את בעלי התורה ובעלי המעשים הטובים; אין רצוני במי שאין בו תורה או מעשים טובים, ובוודאי איני רוצה שום קשר עם מי שאין לו לא תורה ולא מעשים טובים.

אומרת לך התורה: באתרוג בלבד אינך יכול לקיים את המצווה; אף לא בצירוף הלולב וההדס. עליך לקחת איתך גם את הערבה, זו שאין בה לא טעם ולא ריח, ולהצמידה אל הלולב וההדס והאתרוג. רק כאשר כל הסוגים הללו יהיו חבוקים ומאוחדים – תוכל לגשת אל הבורא ולקיים את המצווה.

אין יהודי שהוא 'מחוץ למחנה'!

התוכן באדיבות:צעירי אגודת חב"ד © כל הזכויות שמורות

אושפיזין

נאמר בזוהר הקדוש : בשעה שהאדם יושב בסוכה בצל האמונה, השכינה פורשת כנפיה עליו מלמעלה ושבעת תרועים הנאמנים עושים מדורם עמו, כלומר, נעשים "אושפיזין" (אורחים)להסב עימו בסוכה. שבעת אושפיזיןאלו הם נשמות אברהם, יצחק,יעקב,משה אהרון, יוסף ודוד. המשותף לכולם- נדודיהם הרבים במשך ימי חייהם. בהזמנתם אנו מדגישים ששוב לא ננדוד ולא נעקר.בכל ימי החג מבקרים אותנו השבעה אלא שבכל יום אחד מהם בא בראש. התנאי להשארותם של האורחים הנכבדים בסוכתנו הוא הזמנת אורחים נוספים, בעיקר עניים וגלמודים שאין ברשותם סוכה. כאשר נשמח ונאכיל אותם ישמח גם הקב"ה והאושפיזין עימו יברכו את בעל הסוכה. הרבי הקודם של תנועת חב"ד,רבי יוסף יצחק שניאורסון זצ"ל גילה כי ישנם גם אושפיזין חסידיים,הלא הם הבעל שם טוב,מייסד תנועת החסידות, תלמידו וממשיך דרכו המגיד ממזריטש, ויתר אדמו"רי חב"ד.

ארבעת המינים

השכם בבוקר, לפני תפילת שחרית, נוטלים את הלולב (רצוי בסוכה) ביד ימין, כששדרת הלולב מולנו, האתרוג לשמאלו, ומברכים: "ברוך . . אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב". ביום הראשון מוסיפים אף את ברכת "שהחיינו". מחברים את האתרוג עם יתר המינים ומנענעים את ארבעת המינים לארבע הרוחות, למעלה ולמטה (קיימים מספר מנהגים לגבי סדר הכיוונים). בשבת אין נוטלים את ארבעת המינים. היות שנאמר בתורה על ארבעת המינים "ולקחתם לכם" – אין יוצאים ידי חובה במושאלים, וכשנותנים לחבר לברך יש לומר לו בפירוש שהדבר ניתן לו במתנה. לאחר תפילת שחרית אומרים "הלל שלם" וכל העת מחזיקים את ארבעת המינים ומנענעים בהם במקומות המיוחדים לכך.

חול המועד

חמשת הימים שבין שני ימי החג הראשונים (בחו"ל) ועד שמיני-עצרת ושמחת-תורה נקראים ימי חול-המועד. מותר לעשות בהם מלאכה אך ההיתר אמור רק לגבי אותן מלאכות שהינן לצורך החג, או מלאכות שאי עשייתן תגרום נזק כספי. ימים אלו מציינים בסעודות חגיגיות ובבגדים מיוחדים ומאחלים איש לרעהו "מועדים לשמחה". בימי חול- המועד אין מסתפרים ולא מכבסים (פרט לבגדי ילדים קטנים). נוהגים גם שלא להניח תפילין בימים אלו.

הושענא רבה

"הושענא-רבה" – היום האחרון של סוכות. יום זה מאופיין גם כיום האחרון של ה"ימים נוראים" וזוהי ההזדמנות האחרונה לתיקון המעשים לאחר ראש-השנה ויום-הכיפורים. כבר בליל הושענא-רבה מתכנסים בביהכנ"ס ואומרים במשך כל הלילה "תיקון", במסגרתו קוראים את ספר דברים וספר תהילים. בתפלת שחרית מקיפים יחד עם ארבעת המינים את במת קריאת התורה שבע פעמים. בסיומן מניחים את ארבעת המינים ונוטלים אגודה של 5 ערבות קשורות יחדיו אותן חובטים 5 פעמים בקרקע. זהו מנהג המקובל מימי הנביאים שטעמיו מיוסדים על תורת הקבלה.

חגי ישראל משופעים בכוונות ובמעשים טובים.

משכימים לאמירת סליחות, מאחלים 'לשנה טובה' איש לרעהו, מרבים בתפילה ובצדקה ובכלל לא חוסכים בדבש. כמו שאומרים 'הכל דבש' . . . העיקר שיהיה בסדר. שלא נדבר על רגע בחירת האתרוג, רבים וטובים משקיעים בתהליך זה זמן יקר בהסבירם כי שלל הסברים טובים האחד ממשנהו למה דווקא הכי מהודר ומדוע סוג צמיחה זו עדיפה מחברתה . . . ועוד מגוון הסברים טובים ונאים .

בתוך קלחת העשייה יש רבים וטובים הנוטים לשכוח את ה'ושננת לבניך'. כן העיקר חסר מן הספר, בתוך קלחת העשייה הבלתי פוסקת, המירוץ לאמירת סליחות וההליכה לעריכת הכפרות משכיחים את העשייה האמיתית – חינוך הילדים.

בעת בה הנכם בוחרים אתרוג זכרו כי האתרוג האמיתי הינו ילדכם, הוא הזקוק לשימת לב ראויה, הוא זה שיש לעוטפו באריג נעים ומלטף של אהבת אין קץ.

לחשוב אתרוג אין פירושו לעטוף ולחנוק, אדרבא, לעטוף ולהותיר אוויר לנשימה, להשאיר מרווח מספק לחשיבה עצמאית ומתפתחת, אלא שהכל חשוב שיהיה במינון הנכון ותוך שמירה על הכללים הראויים כדי שהאתרוג יהיה ראוי לברכה.

מצוות החינוך אינה נופלת מכל ההידורים האחרים בהם רצוף חודש החגים, אלא שבעוד שישנן תפילות אשר תוצאותיהן הינן ארוכות טווח לעיתים, תוצאות ההשקעה באתרוג האישי שלנו הינן מיידיות וכן גם נושאות רווחים ארוכי טווח. ילד המקבל בנוסף להוראות גם מילות הערכה יוסיף נוי וכוח, טיפוח נכון מחשל אותו מפני פגעי הזמן והסביבה וכפי שנאמר "על כל פשעים תכסה אהבה", מול כל פגעי העולם תגן אהבתכם את ילדכם, הוא לעולם יזכור זאת ויחזיר לכם שבעתיים מלא חופניים נחת יהודי אמיתי.

אולם לא כך הם פני הדברים, ידוע כי הסוכה הינה כולה, על כל מרכיביה – מצווה שלמה וכל ישיבה בה הינה מצווה המתבצעת הלכה ולמעשה בכל רגע נתון בו יושבים בתוכה זוכים להיות מוקפים במצוות.

הכניסה אל הסוכה אינה מותרת רק לסקטור זה או אחר של אנשים, הסוכה מקבלת את כולם במידה שווה ללא כל אפליה לא סמויה ולא גלויה, כל החפץ בא בשעריה.

זו המידה אותה נלמד מן הסוכה, נשכיל מן הדפנות, כן אותן דפנות הקולטות את כל הבא אל בין כותליהן ללא שהן בודקות בציציותיו, מקבלות אותו כפי שהוא על מעלותיו ועל חסרונותיו.

כך גם אנו, הן כהורים והן כמחנכים, חשוב שנדע תמיד לקבל, כדף חלק ללא כל רבב. לא להביט בקמטים ובסדקים, פשוט לקבל כפי שהם.

יכולת הקבלה הינה סם מרפא לכל תחלואי החברה העכשווית, חברה המתירה לעצמה הכל. ילדי הדור הנוכחי רגילים לגבולות גמישים נראים ובלתי נראים, מציאותיים ובלתי מציאותיים. דור זה גם מתאפיין בהורים מבולבלים, הורים שלא תמיד בטוחים שהם נותנים נכון, או עושים נכון.

חוסר עקביות זו עלולה לגרום להם דווקא ברגע הנכון לא לעשות את המעשה הנכו. דווקא אז, במקום לדעת לקבל, שם, במקום הרכות הרצויה הם עלולים להפעיל קשיחות בלתי נדרשת, שמאל דוחה המביאה לבסוף רק עין בוכה ועצבות בלתי נתפסת.

נלמד מדפנות הסוכה, נלמד לדעת לקבל. לדעת לשדר שדר של אהבה וחיבוק. שדר המביא בעקבותיו חשיבה חיובית אצל המקבל, חשיבה המביאה אותו לחשיבה חוזרת בדבר נחיצותו לחברה והיותו חלק בלתי נפרד ממנה.

אדם החש חלק מן החברה, יהיה בהמשך אף תורם לה ומתערה בה כחלק שווה בין שווים.

לבסוף, חשוב שנוסיף חלק חשוב לא פחות מכל אשר נאמר עד עתה.

הדבר הכי חשוב שנלמד מן הדפנות, לא להעיר, לא לדבר כשאין הדבר מתבקש באופן חריג ביותר. יפה השתיקה מנהרות של מילים ולעיתים עשויה דקת דומיה אחת להועיל יותר מהרצאה בנויה לתלפיות. הכל בהתאם לנסיבות ורוח הזמן והמקום.