אמצעי הביטחון המקובל, מלבד שעבוד הנכס, הוא החתמת ערבים, שיהוו רשת הגנה להחזר ההלוואה, על כל צרה שלא תבוא. הערבים הנפוצים הם ההורים של מבקשי ההלוואה, שבדרך כלל מוכנים לשעבד את עצמם לטובת ילדיהם.

■ ■ ■

בהיסטוריה שלנו אנו מכירים סגנון שונה של ערבות. ערבות בה הילדים השתעבדו לטובת הוריהם. לא, לא מדובר חלילה על זמנים אפלים בהם השתמשו בילדים למילוי אינטרסים של ההורים. מדובר על זמן נאצל, מרומם ונשגב: זמן מתן תורה. וכך מספרים חז"ל:

לפני שהקדוש-ברוך-הוא ניאות לתת את התורה לעמו, הוא דרש ערבים נאמנים כי אכן הם ישמרוה. בני ישראל ניסו להציע את האבות ואת הנביאים, אך אלוקים לא הואיל להסתפק בהם. הוא דרש ערבים בטוחים יותר מההורים. בסופו של דבר אמרו עם ישראל: "בנינו ערבים בעדינו", והבחירה התקבלה. כך ניתן האור הירוק למעמד מתן תורה. וכמו שכתב דויד המלך בתהלים (ח, ג): "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" – התורה שמכונה 'עוז' ("השם עוז לעמו ייתן") 'נוסדה' ונהייתה שלנו בזכות העוללים והיונקים.

הסיפור הזה תמוה מאוד. מילא מנהל בנק חושש ממצב של חדלות פירעון מצד הלווה, בו ימצא את עצמו מול שוקת שבורה. אבל הקדוש-ברוך-הוא הוא כל יכול ותמיד יוכל לגרום לעם ישראל לרצות לקיים את המצוות. לשם מה הוא צריך ערבים, ואם כבר צריך – מדוע הילדים טובים לו יותר מהאבות והנביאים הקדושים?

ההסבר הוא, שהשם לא תהה כיצד יוכל לגרום לנו לרצות לקיים את המצוות, אלא הוא רצה להפוך את קיום המצוות שלנו למצב נצחי. ואת הנצחיות הזו לא מספקים האבות וגם לא הנביאים. האבות והנביאים אכן ענקי רוח הרבה מעבר להשגתנו. אין טעם לנסות אפילו לשער את שיעור קומתם הרוחנית. אבל לא הם מי שמבטיחים את המשכיותנו ועתידנו. היחידים שמבטיחים המשכיות הם הילדים. רק התחייבות לחינוך הילדים וגידולם על ברכי היהדות הנאמנה מהווה ערובה טובה לכך שהעם לא ישכח את המתנה שקיבל מבוראו. רק חינוך יהודי מבטיח שהתורה תמשיך להיות מונחלת מדור לדור, לנצח. 

■ ■ ■ ​

בכל שנה, אומרים חז"ל, חוזר ונשנה מחדש בחג השבועות מעמד קבלת התורה – בעת קריאת עשרת הדיברות בבתי הכנסת. זו כביכול 'חתימה מחדש' על ה'חוזה' שלנו עם אבינו שבשמים – ולמעמד כזה ראוי לבוא עם הערבים. לכן מורה הרבי מליובאוויטש ומבקש להביא לשמיעת עשרת הדיברות אפילו עוללים ויונקים.

בכל רחבי הארץ ובתפוצות בכל מוקדי חב"ד נערכות בחג השבועות (גם) קריאות מיוחדות של עשרת הדיברות עבור אימהות ותינוקות וכל מי שאינו יכול להגיע אל הקריאות שבשעת התפילה. הבה נבטיח את עתידנו ונבוא ונביא עמנו את הערבים.

באדיבות: הגאולה, מעניין ועכשווי – לחשיבה ומודעות בעידן הגאולה.

לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה. האדמו"ר ומשפחתו נאלצו לעזוב את העיירה ליובאוויטש, שהייתה בירת חסידות חב"ד יותר ממאה שנים, ולנדוד למרחקים. בתוך כך התחוללה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, והחלה רדיפת הדת הקשה ביותר במהלך ההיסטוריה היהודית.

אם לא דיי בכך, הרבי, האב, חלה פתאום והסתלק, ובנו קיבל את ההנהגה בעיצומה של תקופה קשה וסוערת. הוא נעצר כמה וכמה פעמים בידי השלטונות, ולבסוף נאסר מתוך שאיפה לחסלו. בניסי ניסים ניצל, אך נאלץ לעזוב את רוסיה. עכשיו התחיל פרק של נדודים בלטוויה ובפולין, ואז פרצה מלחמת העולם השנייה והתרגשה השואה הנוראה. הרבי הצליח להינצל עם קומץ בני משפחה וחסידים, אבל איבד בשואה בני משפחה אחרים וחסידים רבים.

הרבי הגיע לארה"ב שבור ורצוץ גופנית, ושם פגש יהדות מנוכרת ומתבוללת. רבים וטובים ניסו להסביר לו כי אמריקה שונה, ואין סיכוי להקים בה חיים יהודיים וחסידיים כפי שהיה באירופה. הרבי החל לפעול נגד כל הסיכויים, כשהוא נתקל בקשיים עצומים ובהעדר אמצעים. בתוך כך גברה מחלתו, וכעבור כעשר שנים לבואו לארה"ב נסתלק.

אפשר להניח שמי שראה את זוועותיה של אחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה האנושית, ואת תהומות השפל שאליהן בני-אדם יכולים להידרדר, יפַתח גישה מרירה כלפי העולם. המציאות שפגש במרוצת שנות חייו הייתה של רוע ואכזריות, דיכוי ורדיפה, ערכים שקורסים ומבנים קהילתיים וחברתיים שנשברים לרסיסים.

אבל מאמר החסידות האחרון שהניח לחסידיו קודם הסתלקותו נפתח בפסוק "באתי לגני", והוא מסביר שם שהעולם הוא למעשה גן פורח, מקום משכנו ועיקר דירתו של בורא העולם. האירועים הנוראים שחווה לא השפיעו על תפיסת עולמו, הרואה בעולם את הטוב שבו ואת הפוטנציאל להיות גן משגשג של טוב וקדושה.

ביו"ד בשבט תש"י (1950) הסתלק הרבי הריי"צ ועל כיסאו עלה חתנו, הרבי מליובאוויטש. את מאמר החסידות האחרון של חותנו הפך לצוואת חיים בעבור הדור כולו. זה האתגר של כולנו, לימד – לגלות את ה'גן' שבתוך העולם. לא להיבהל מהקשיים ומהרוע, מהתדמיות ומתפיסות העולם שהשתרשו, אלא להוביל את העולם לתכליתו ולייעודו, כפי שקבע לו הקב"ה.

ואכן, הבלתי-ייאמן קרה. יהדות שורשית החלה ללבלב באמריקה הקרה. פינות עולם נידחות החלו להאיר. היהדות זקפה את ראשה והחלה להשמיע את קולה בביטחון ובעוצמה; והאמונה כי בקרוב ממש יגיע העולם לגאולתו ולתכליתו חִלחלה ותפסה אחיזה בלב המונים. זה כוחו של חזון אמת.

אדמו"ר הזקן העביר סכומי כסף גדולים לארץ ישראל, למחייתם של חסידים שחיו בה בעוני מרוד, והמתנגדים לדרכו ניצלו עובדה זו כדי לטפול עליו עלילת שווא כאילו הוא הקים תנועה יהודית מרדנית נגד שלטון הצאר ברוסיה וכי הכספים שמעביר נועדו לתמוך בממלכה העותומאנית, אויבתה של רוסיה. הרבי נעצר וגזר דינו אמור היה להיות מוות. אולם בחסדי השם הוא שוחרר ממאסרו בי"ט בכסלו.

במהלך החקירה, נחקר אדמו"ר הזקן רבות על התנועה החדשה שהקים ועל שיטתו בעבודת השם. החוקרים הרוסיים רצו לוודא שאכן לא מדובר בתנועה מרדנית, וכך יצא שבמקום להיחקר על החשדות הכספיים, נחקר הרבי בעיקר על תורת החסידות. אדמו"ר הזקן הסביר זאת בכך שהמאסר הגשמי הוא תוצאה של אירוע רוחני שהתרחש באותה שעה בשמים – קטרוג של השטן על לימוד והפצת תורת החסידות. שחרורו של אדמו"ר הזקן מהמאסר בי"ט כסלו היווה הוכחה שהקטרוג הוסר.

לא היה זה הקטרוג הראשון על הפצת החסידות. כבר שנים קודם לכן התעורר קטרוג שמימי על תורת החסידות שייסד הבעל שם טוב, ואף הוא בוטל תודה להשם. הקטרוג הנוכחי התמקד בשיטתה של חסידות חב"ד דווקא, כך שיום זה הוא במיוחד יום חגה של תורת חסידות חב"ד

■  ■  ■ 

אחד המאפיינים המייחדים את חסידות חב"ד מיתר ענפי החסידות הוא היחס להתקשרות לצדיק. בחסידויות האחרות מדגישים את ההתקשרות לצדיק כתחליף לעבודה עצמית. את הפסוק "צדיק באמונתו יחיה" דורשים במשמעות של יעניק חיות לאחרים (את המילה 'יחיה' קוראים בניקוד פתח מתחת לח'). כלומר, הצדיק באמונתו מחיה את חסידיו, כך שלא נדרש מהם להגיע בעצמם לאיכויות גבוהות של אמונה ויראת שמים.

בחסידות חב"ד מדגישים גם את הקריאה המקורית של הפסוק: כל צדיק חי באמונתו הוא. בוודאי צריכה ומוכרחת להיות התקשרות לצדיק, אבל לא כתחליף לעבודה עצמית. בראש ובראשונה, מוכרח כל אחד לעבוד את קונו בעצמו.

הרבי הקודם מליובאוויטש, כבוד קדושת אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק) המשיל זאת לכריית פחם ושליית פנינים: הכורים והשולים חייבים להסתמך על הוראות המדריך על מנת להצליח כל אחד במשימתו, אך את החמצן לנשימה עליהם לשאוף בכוחות עצמם ולא להסתמך על כך שהמדריך ישאף אותו עבורם. כך כל חסיד, צריך לעבוד את השם בצמוד להוראות המדריך – הרבי, הצדיק – אך עליו לעבוד וללמוד חסידות, שמשמשת חמצן לנשמתו, בעצמו.

■  ■  ■ 

תורת החסידות משולה לפחם, משום שכמו שהפחם מספק אור וחום חיוניים לגוף, כך החסידות מספקת אור וחום רוחניים החיוניים לנשמה. ותורת החסידות משולה גם לפנינים, שאינן צורך חיוני קיומי, אלא הן מיועדות לקישוט וליופי. בנמשל, מקביל אליהן לימוד חסידות בכמויות גדולות ואיכותיות, כזה שאמנם לא מחויב לקיומה של הנשמה, אך הוא 'מקשט' אותה באופן מיוחד.

עם ישראל משול לכלה שעומדת להתחתן עם הקדוש-ברוך-הוא בגאולה השלמה. דורנו הוא דור הגאולה, ואנחנו – הכלה – צריכים להיות 'מקושטים' כראוי בחתונה. נדרש אפוא מאתנו ללמוד עוד ועוד חסידות, כדי להיראות טוב בחתונתנו הקרובה בגאולה השלמה, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש. 

"חג שמח! לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תיכתבו ותיחתמו". 

יעקב ידע היטב לקראת מה הוא הולך. בדרכו, נגלה אליו הקדוש-ברוך-הוא בחלום הלילה והבטיח כי ישמור עליו. כשהתעורר, זכר יעקב את החלום והתפלל: "ושבתי בשלום אל בית אבי". הוא קיבל על עצמו להקריב קרבנות להשם אם אכן ישוב בשלום.

כ-35 שנים לאחר מכן שב יעקב אכן בשלום. לאחר שנים ארוכות בבית לבן, שנהיה גם לחותנו, במהלכן התמודד יעקב עם מזימות ותככים קשים ומתישים, הוא ברח משם עם נשותיו וילדיו. לבן רדף אחרי חתנו הנמלט, אך הפגישה ביניהם הסתיימה באורח פלא בלחיצת יד והקמת גלעד. בהמשך הדרך, קרוב יותר לבית אביו, עבר יעקב עימות נוסף עם עשיו אחיו שבא בראש מחנה בן 400 איש. יעקב התכונן למלחמה שנראתה בלתי נמנעת, אולם שוב הפגישה הסתיימה בשלום. אף טיפת דם לא נשפכה והאחים אפילו התחבקו והתנשקו.

בסמוך לשבת בה קוראים את קורות יעקב, נציין את חג הגאולה של הרבי השני בשושלת חב"ד, המכונה 'אדמו"ר האמצעי'. הרבי נאסר על-ידי שלטון הצאר ברוסיה, לאחר שהואשם במרידה במלכות. הפרשייה העגומה הסתיימה בכי טוב, והרבי שוחרר מכלאו כשהוא זכאי מכל אשמה.

בדומה ליעקב, שהעימותים של עשיו ולבן מולו הסתיימו בשלום ובהכרה במעמדו של יעקב – כך גם העימות של שלטון הצאר נגד אדמו"ר האמצעי הסתיים בהכרה מלאה של רבי השלטון ועושי דברם בצדקתו המוחלטת של הרבי.

הרבי השתחרר לחופשי ביום י' בכסלו תקפ"ז (10 בדצמבר 1826). בשיעור היומי שבספר תהילים, לפי חלוקה לימי החודש, קוראים בכל י' בחודש את הפסוק: "פדה בשלום נפשי מקרב לי" (נה, יט). פסוק זה נאמר על-ידי דויד המלך לאחר שנרדף על ידי אבשלום בנו, שבגד בו וניסה לתפוס את השלטון. דויד הודה להשם על כך שהקרב הסתיים בשלום.

כיצד זה קרה? "כי ברבים היו עמדי", מסביר דויד. רבים מחיילי אבשלום היו בתוך-תוכם נאמנים לדויד וייחלו לניצחונו. בסתר ליבם הם ידעו מי צודק. האויבים לכאורה התגלו כידידים.

בדומה לכך היה אצל אדמו"ר האמצעי: הקרב של השלטונות מולו הסתיים בשלום, ובהכרתם של האויבים בצדקתו. כמו שהסתיימו הקרבות של לבן ועשיו עם יעקב, בהכרתם של הדוד והאח במעלתו וצדקתו של יעקב.

המלחמה בין כוחות הטוב והרע, בין נציגי האור מול אלה של החושך, נמשכת כבר אלפי שנים. מלחמה שלאורך הדורות פושטת צורה ולובשת צורה. לעתים מנצח הטוב ניצחון מוחץ ולעתים, לצערנו, להפך. ברוב הזמן זה סוג של תיקו מדמם.

אולם כעת אנחנו לקראת ההכרעה הסופית. רגע האמת קרוב מתמיד והפעם זה לא יהיה ניצחון חד צדדי. הניצחון הסופי יבוא על ידי 'שכנוע' היריב שהאמת איתנו. כוחות הרוע ירכינו ראש וייאלצו להכיר באמת של הטוב, של הקדושה. הבריאה כולה תכיל בשמחה ובששון את הגילוי המפעים של המלכות האלוקית בעולם בגאולה השלמה, והפדייה מהגלות המרה תהיה בשלום וברינה. ובלשונו של ישעיה הנביא (לה, י): "ופדויי השם ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם".

פעולת המילה נקראת ברית בהיותה "אות ברית" החתומה ומוטבעת בבשרנו, כביטוי לקשר שבין עם ישראל והקב"ה. מיומו השמיני והלאה נושא עימו כל אדם מישראל את אות הברית הזה ואינו נפרד ממנו לעולם. לא היה עוד בישראל אות, ששמר על יחודו של עם ישראל ומנע התבוללות וטמיעה כאות ברית-המילה.

חז"ל ציינו, כי על אף ההתכחשויות של רבים בעם, בתקופות שונות, לרבות ממצוות התורה, נשארה ברית-המילה נחלת העם לדורותיו. היו אף שמסרו נפשם על קיום מצווה זו ; בתקופות הקשות ביותר, כשהיה ברור שניתן לזהות יהודי על פי מילתו, נטלו היהודים את הסיכון ולא ויתרו על מילת בניהם.

טעות היא לנמק את ברית המילה בשיקולי בריאות או היגיינה (למרות שמחקרים הוכיחו כי בברית-מילה יש כדי להוריד את אחוז הסיכון ללקות במהלה ממארת). המטרה האמיתית של ברית-המילה היא הטבעת החותם בבשר בברית קודש ביננו ובין ה'.

המצווה היא למול דווקא ביום השמיני ועל כן דוחה ברית המילה את השבת, ואפילו את יום הכיפורים. אמנם התורה אומרת "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" אך על פי העיקרון של "וחי בהם" אין למול תינוק ביום השמיני, אם משקלו מועט מדי, אם לקה בצהבת, או מכל סיבה אחרת שעליה מורה הרופא. "פקוח נפש" דוחה כל מצוות 'עשה' שבתורה, ועל כן דוחים את הברית אפילו על ספק "פקוח נפש". המילה עצמה כוללת שלושה שלבים ; מילה, פריעה ומציצה, המבוצעים בזריזות על ידי מוהל מומחה וירא שמים, מוכר ידוע ומוסמך.

המילה נערכת במעמד של עשרה אנשים (אך חוסר מנין אינו מעכב את עריכתה) ויש לעורכה בצמוד לסעודה שהיא סעודת מצווה המהווה מרכיב חשוב במצוות ברית מילה. בשל חשיבות סעודת המצווה אין להזמין קרואים לברית, כי לא יתכן שלא להיענות להזמנה של השתתפות במצווה חשובה שכזו, ולכן מודיעים בלבד את זמן האירוע ומקומו ולא מזמינים רשמית ופורמלית.

שיהיה במזל טוב! ולכל עת וצורך בית חב"ד לשירותך!

הסוכה מתייחדת בכך שיש בה מקום לכל אחד. ברמה הרעיונית, יכולים כל ישראל לשבת באותה סוכה ולקיים בה יחד את המצווה – כמו שאמרו חז"ל: "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת". וזה יתרון בלעדי למצוות סוכה. אין עוד אף מצווה שמאפשרת אחווה במידה כזו בין כל היהודים.

ארבעת המינים מביעים את מסר האחדות בהיבט שונה: בערך המוסף שיש לכל חלקי העם, המסומלים בארבעת המינים כשהם יחד דווקא. האתרוג – לו טעם וגם ריח – מסמל את היהודים המלאים בתורה ובמצוות. הלולב – שלפריו (התמר) טעם ולא ריח – מסמל את היהודים הלומדים תורה, אך לא מצטיינים בקיום המצוות. ההדס – לו ריח ולא טעם – מסמל את היהודים המלאים מצוות כרימון, אך אינם מצטיינים בלימוד התורה. הערבה – חסרת הטעם והריח – מסמלת את היהודים שאין בהם שום מצוינות, לא בתורה ולא במצוות.

אוגדים את המינים ונוטלים אותם יחד – ודווקא כך מקיימים את המצווה. אם חסר מין אחד – אפילו זו הערבה, שכשהיא לעצמה אין בה שום ייחודיות – אין שום מצווה בנטילת יתר המינים! רק החיבור בין כל המינים יחד, המסמלים את כל הסוגים שבעם, יוצר מעמד של תשמיש מצווה. של מציאות שניתן להתקשר דרכה אל מי שציווה את המצווה – הקדוש-ברוך-הוא.

מצוות ארבעת המינים מלמדת, כי הקשר בין כל היהודים נחוץ לכל היהודים. כמו המינים, גם לנו קדושה ייחודית רק מכוח האחדות בין כולנו. בלעדי האחווה נפסדים לא רק מי שמזוהים עם הערבה הפשוטה, אלא גם מי שמזוהים עם האתרוג ההדור. כי הקדוש-ברוך-הוא משרה קדושה וברכות באיכות אחרת לגמרי כאשר שוררת בין כולנו אהבה ואחווה אמתית.

כך אנחנו אומרים בכל תפילה: "ברכנו אבינו – כולנו כאחד". הברכה מגיעה רק כאשר אנחנו באחדות, כולנו כאחד. כמו תמונת תצרף (פאזל), שיופיה מותנה בכך שלא נפרד ממנה אף חלק אחד ולא משנה מהו – כך היופי האמיתי של פסיפס העם תלוי באחווה שבין כל חלקיו. רק אז מעניק לנו אבינו ברכות מיוחדות.

את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מפרשים חז"ל: אהוב את הזולת – כמוך, כאילו הוא חלק ממך, עצמך ובשרך. כשם שאתה אוהב את כל אברי גופך במידה שווה, למרות שונות-הערך ביניהם – כך עליך לאהוב את כל אחיך במידה שווה, למרות השונות ביניכם. שלמותך שלך מותנית באחווה בינך לבין כל רעיך, כך שאהבתך אותם היא בעצם ממד של אהבתך את עצמך.

עם התגלותו של מלך המשיח בגאולה השלמה, תבוא לידי ביטוי הזיקה העמוקה בין כל העם. מובא בספרים, כי הגאולה לא תושלם עד שיצא אחרון היהודים מן הגלות. כל עוד יישאר בגלות יהודי, לא משנה מיהו – יישאר עמו בגלות גם חלק מהשכינה כביכול, וממילא תתעכב גם גאולתם של יתר העם. רק כאשר ישתחררו מהגלות כל חלקי השכינה, נוכל לזכות בגילויי האלוקות הגדולים של הגאולה.

אחד הביטויים של אותם גילויים אלוקיים יהיה, לדברי חז"ל, בסעודת-מלכים שיכין הקדוש-ברוך-הוא לכולנו מבשרו של לווייתן עצום-ממדים. הסעודה תיערך בסוכת-ענק שתיבנה מעורו של אותו לווייתן. אנו מצדנו נמשיך להדק את האהבה ואחווה שבינינו, בין כל המינים שבעם – ונבקש מהקדוש-ברוך-הוא להמחיש בפועל ממש את הישיבה של כל ישראל בסוכה אחת – בסוכת עורו של הלווייתן.

באדיבות: עלון הגאולה מעניין ועכשווי.

מידי שנה, בתזמון מושלם, נקראת פרשת נשֹא, בה נרמזת מצוות הביכורים, מיד לאחר חג השבועות.  מצוות הביכורים מוזכרת בפרשת-השבוע בפסוק: "וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכוהן, לו יהיה". חז"ל מסבירים כי מדובר בפסוק זה אודות הביכורים. במצווה זו מסמן יהודי את הפירות הראשונים והמובחרים, ובתום תהליך ההבשלה הוא מוביל אותם בכבוד ובשמחה גדולה אל הכהן.

הרעיון העומד מאחורי המצווה הוא חינוך להכרת הטוב. בדיוק כפי שבחור צעיר המקבל מהוריו מימון מלא ללימודים, טבעי שכשיתקבל התואר הוא ירוץ לשתף אותם בשמחה – כך החקלאי רץ עם הפירות המובחרים של היבול הראשון ונותן אותם לכוהן המייצג את השם.

זהו אקט של תודה והכרה כי למרות העמל והיגיעה שהשקיע בשתילה, בטיפוח ובגידול העץ, הכול בידי הבורא והכול שייך לו – תמיד, גם לאחר שהיבול בידינו.

למעשה, מצוות הביכורים היא אחת מתוך שורה ארוכה של מצוות המקיפות את חיי היהודי ומרגילות אותו להפריש מפרי עמלו להשם באמצעות נתינה לכהן או לנזקקים. מצוות כמו תרומה, מעשר, מעשר כספים, לקט, שכחה, פאה, צדקה ומצוות דומות נוספות.

אלפי שנים טרם הופעתו של הסוציאליזם המודרני הציבה התורה בבסיס קיומה של חברה יהודית את הרעיון של חובת השיתוף והתמיכה בנזקקים ומעוטי יכולת. התורה אינה מותירה זאת כאפשרות התלויה בטוב לבו ונדיבותו של האדם, אלא מצווה אותו לנהוג כך, ככתוב: "וכי ימוך אחיך עמך… והחזקת בו".

מצוות אלו נובעות (בין השאר) מתוך רעיון עמוק יותר, לפיו הבורא מקיים בכל חברה אנשים חלשים ונזקקים לצד אנשים בעלי יכולת גבוהה יותר, על מנת שאלו יפרנסו את אלו ויצרו יחד חברה סינרגטית, המבוססת על ערכים של ערבות הדדית ותמיכה.

זו הסיבה שביהדות, התמיכה בזולת מכונה צדקה – מלשון צדק. המפריש מיכולותיו לזולת הזקוק להן עושה צדק, שהרי יכולות אלו הופקדו בידיו במטרה שיחלוק אותן עם הזולת. כשיהודי מעניק מרכושו לזולת, הוא ממלא את ייעודו ומצדיק את האמון שנתן בו הבורא ובכך גם גורם שהשם יוסיף להעניק לו ברכה ושפע.

כאשר אדם מפריש מעשר ממשכורתו ומרווחיו הוא מקדש את ליבת חייו הגשמיים. כאשר הוא מגשים כראוי את התכלית שלשמה הוא התברך בהכנסות – לא רק הסכום המופרש לצדקה הופך לקדוש, אלא כל רווחיו, עסקיו ועבודתו. כל העמל והיזע שהשקיע בדרך אל הרווח הופכים לקדושים.

עוד נאמר על הצדקה כי היא מקרבת את הגאולה. בגאולה העתידה יגיע העולם לשלמותו הרוחנית. הביטוי הגשמי לכך יהיה שפע בלתי נדלה, כמו שמתאר זאת הרמב"ם: "מעדנים מצויים כעפר". הצדקה וערך העזרה והערבות ההדדית ימשיכו להתקיים ברבדים נעלים יותר.

החיים במודעות פיננסית-רוחנית כזו הם חיים גאולתיים. אימוץ דפוסי חשיבה כלכליים-גאולתיים מעניק מימד חדש ורוחני ומכניס את השם כשותף מלא בעסקים.

ומי יכול לסרב לשותף כל יכול?

באדיבות: הגאולה מעניין ועכשווי – שבועון לחשיבה ומודעות בעידן הגאולה.

בסוף השנה חזרו העובדים למלאכתם. המתח המעמדי פג מעט, פריון העבודה עלה, וזאת למרות שאיש לו שילם לעובדים דמי אבטלה.

אם-כך, ודאי תשאלו, מדוע התקיימה השביתה?

זוהי השבתת מצווה הכתובה בתחילת פרשתנו פרשת "בהר": "וידבר ה' אל משה בהר סיני . . ושבתה הארץ שבת לה"' – זו השנה השביעית הנקראת שנת השמיטה.

מה עניין שמיטה להר סיני?

על הפסוק הנ"ל שואל הפרשן המקראי, רש"י, את השאלה (שחלק ממנה הפך לניב שגור בפי העם) : "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני" – ומדוע מוזכרת דווקא מצווה זו בקשר להר סיני ("וידבר ה' . . בהר סיני . . ושבתה הארץ שבת לה"')?

משיב על כך רש"י: ללמדך – "מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".

מצוות השמיטה באה אפוא ללמד על כל המצוות; כשם שבה נאמרו כל פרטי המצווה במעמד מתן-תורה, אף כל המצוות נאמרו בפרוטרוט למשה רבינו בהר סיני. אולם עדיין נשאלת השאלה : מדוע נבחרה דווקא מצוות השמיטה כדי ללמד ממנה לכל המצוות
האחרות?

שתי גישות

במצוות השמיטה מתבטאת גישתה של היהדות לסדר ואורח חייו של היהודי החי עלי אדמות בעולם הזה הגשמי.

מצד אחד אומרת התורה ליהודי ; "שש שנים תזרע שדך…" – עליך לחיות בתוך מסגרות העולם הטבעי ולהתקיים בדרך זו דווקא. אל תתנתק מן העולם, פעל דווקא בחיי החולין ואל תעסוק רק בעניינים רוחניים של תורה ותפילה.

מצד שני מודיעה התורה ליהודי שאחת לשבע שנים עליו להתנתק מחיי החולין, לעזוב את עבודת האדמה ולקיים "שנת שבתון", שמטרתה – עיסוק בעניינים רוחניים. באשר לפרנסתו בשנה זו מבטיחה התורה : "וציויתי את ברכתי" – עליו לסמוך על הקב"ה הכל-יכול ועל עזרתו העל-טבעית.

לכאורה נראים הדברים סותרים זה לזה: להטיף לעבודה ועשיה במסגרת העולם, ובד-בבד לומר כי בשנת השמיטה יש להמנע מכל עשיה ולסמוך על ישועה ניסית?!

לאמיתו של דבר זהו רצונה של תורה – לשלב את שתי הגישות. על האדם לעשות ככל יכולתו לפעול בדרכים הטבעיות העומדות לרשותו, וביתד עם זאת להאמין בעזרת ה' הבאה באופן של למעלה מדרך הטבע. כך, לאחר שש שנות עבודה והישגים, לא ישים מבטחו בעבודתו וביגיע כפיו אלא יזכור שבכל דבר דרושה עזרת ה'.  משנת השמיטה שואב היהודי כוח לשנים הבאות בהן יעסוק בעבודת העולם, לתוכו יחדיר אור וקדושה רוחניים.

הדבר מתבטא גם בסדר הפסוקים שבפרשתנו: תחילה מצווה התורה: "ושבתה הארץ שבת לה"' ורק אח"כ – "שש שנים תזרע שדך…". לכאורה היה הסדר צריך להיות הפוך, שכן תחילה, בבואם לארץ, עבדו בני-ישראל שש שנים, ורק בהגיעם לשנה השביעית שבתו ממלאכה? – אלא שסדר מיוחד זה בא ללמדנו ששנת השמיטה משפיעה על כל שש השנים האחרות, וקדושתה נותנת כוח להאיר את עבודת החול.

מחזירית שנתית, שבועית היומית

שש שנים והשביעית שבתון – מחזוריות שנתית. מעין זו אנו מוצאים גם בימי השבוע: שש ימי החול ובסופם שבת – יום המנוחה בו
פנוי האדם לעסוק בתורה ותפילה.

ביום השבת מתעלים כל ימי החול ועבודתם, והשבת משפיעה ומברכת את ששת הימים הבאים.

כך גם בחיי היום-יום. במשך היום עוסק היהודי לפרנסתו, במילוי צרכי גופו באכילה שתיה ושינה, אך יחד עם זאת, בכל יום, חייב
הוא להקדיש זמן ללימוד התורה ולתפילה. בפרק זמן זה הוא מתעלה מעל מגבלות העולם ומתקשר עם הקב"ה.

זהו אפוא המוטיב הנלמד ממצוות השמיטה, שתפקידה לגלות את סוד קיומו של העם היהודי בכלל ושל כל יהודי בפרט – השילוב בין התנהגות טבעית ועל-טבעית.

לנגד עינינו מתגשמים זה אחר זה הסימנים שנתנו לנו חז"ל על תקופת 'עקבתא דמשיחא'. העולם הולך ומכשיר את עצמו לגאולה

בחג הפסח אנחנו מספרים את ניסי יציאת מצרים, וגם מטפחים את האמונה בגאולה השלמה העתידה לבוא. החסידות מלמדת שחג הפסח נחלק לשני חלקים: הימים הראשונים של החג קשורים לגאולה ממצרים, ואילו החג האחרון של פסח קשור עם הגאולה העתידה.

למעשה, הציפייה לגאולה מלווה אותנו כל ימות השנה. שלוש פעמים ביום אנו מתפללים על הגאולה, ומצהירים לפני הקב"ה: "כי לישועתך קיווינו כל היום". כדאי לשים לב, איננו אומרים "כל יום" אלא "כל היום". כלומר, לא דיי לצפות לגאולה פעם אחת במשך היום, אלא אנו אמורים לצפות לה כל היום כולו.

הרמב"ם כולל את האמונה בביאת המשיח בתוך שלושה-עשר עיקרי האמונה היהודית. וכך הדברים מנוסחים בתמצית י"ג העיקרים: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף-על-פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". גם בשעות קשות ונוראות, ואפילו על פתחי המִשרפות, שרו יהודים על אמונתם העזה בביאת המשיח.

הקרקע נסללה

בכל דור ודור קיוו היהודים שהמשיח יבוא בימיהם, אולם בימינו פעמי המשיח נשמעים בעוצמה. התיאורים במקורות על הסימנים המבשרים את בואו של המשיח מתגשמים לנגד עינינו. מתרחשים אירועים שלא קרו כמותם במשך אלפיים שנות גלות, וכולם מובילים לכיוון אחד – הכנת הקרקע לעולם חדש, עולם של גאולה.

כל מי שסוקר בעין בוחנת את האירועים שהתרחשו בעולם בכלל ובעם ישראל בפרט בדורות האחרונים עומד נפעם לנוכח העקביות של התהליכים, המקרבים את העולם כולו אל תקופת הגאולה.

לנגד עינינו מתגשמים זה אחר זה הסימנים שנתנו לנו חז"ל על תקופת 'עקבתא דמשיחא'. התהפוכות שאירעו בעולם מעידות בבירור כי העולם הולך ומכשיר את עצמו לימים שבהם "אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".

מתו כל האידאות הכפרניות. אבדו מן העולם כל האידאולוגיות שהוליכו אחריהן מאות מיליונים בדורות עברו. העולם כולו חוזר אט-אט אל האמונה בבורא אחד ואל הערכים הבסיסיים שניתנו בתורה בעבור כל בני האנוש. אשפת הכפירה והאמונה בחומר סולקה, והעולם בשל עכשיו יותר ויותר לתיקונו במלכות שמים.

בזכות האמונה

בזמן הזה חשוב במיוחד לטפח את הציפייה לגאולה, שהיא-עצמה בכוחה לקרבה ולהחישה. ידוע שעצם הציפייה למשיח והתפילה והתביעה לקב"ה שיחיש את בוא הגאולה – הן שיביאוה מהר יותר.

אמנם חולף עוד יום ועוד יום והגאולה עדיין לא באה, אבל כאן בדיוק מקומה של האמונה. זו צריכה להתחזק ולהתעצם, מתוך ידיעה ברורה שהגאולה קרובה כל-כך. גם בני ישראל במצרים "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"; אך כשהגיעה עת הגאולה – לא עִכבם הקב"ה אפילו כהרף עין.

נתחזק אפוא באמונה בבוא הגאולה ובציפייה לקראתה. נאכל בשביעי של פסח את 'סעודת משיח', שמטרתה להחדיר את האמונה בבוא המשיח ללבנו ולנפשנו. ויהי רצון שעוד השנה נזכה לערוך את 'סעודת המשיח' המושלמת, עם משיח צדקנו עצמו.

אין עוד עם בעולם שחוגג בדבקות כזאת חג בן יותר משלושת-אלפים ושלוש-מאות שנים. אין עוד אומה ולשון שיש לה זיכרון היסטורי ארוך כל-כך, ומערכת מגובשת של מצוות, הלכות ומנהגים, שבכוחה לחבר המוני בני-אדם החיים בימינו עם אירוע שהתרחש לפני שנים רבות כל-כך.

במובן זה אנחנו עם יחיד ומיוחד. כל ילד יהודי נושא עמו מורשת עשירה ועתיקה, וכך ניתנת לנו פרספקטיבה שמעמידה באור הנכון את האירועים השוטפים. מה ערכן של סערות היום-יום מול הקיום היהודי הנצחי!

אמונה שעומדת במבחן

המבט הזה על הקיום היהודי יש בו לרומם אותנו מעל החולף והרגעי. וכי יש בכוחנו לקלוט מה משמעותם של שלושת-אלפים ושלוש-מאות שנה? ממלכות קמו ונפלו, העולם השתנה פעמים אין-ספור, דברים שהטרידו מאוד בזמן מסויים נהפכו לזיכרון עמום, ובמקומם באו דאגות חדשות.

לפנינו מצטייר מסע ארוך ומפותל שמתקדם והולך לעבר נקודת הסיום שלו. הגאולה ממצרים הייתה ראשיתו של תהליך הגאולה, שיגיעו לשלמותו בגאולה השלמה העומדת לפנינו. עם היציאה ממצרים זכינו למנה מסויימת של חירות, אבל את החירות האמיתית יביא לנו משיח-צדקנו, הגואל האחרון שאנו מצפים לו כל-כך.

לא קל לדבוק בהתמדה בלהט האמונה הזאת. עוד יום עובר, עוד שנה חולפת, ועדיין בן-דוד לא בא. לאורך ההיסטוריה היו רגעים שהרגשנו כי הגאולה עומדת בשער, הושט היד וגע בה, אבל הגלות התמשכה ואף גברה והחריפה.

האמונה הזאת נבחנה גם בגאולה ממצרים. משה בא ובישר לעם-ישראל את בשורת הגאולה. העם התמלא תקווה – "ויאמן העם". ומיד אחר-כך באה האכזבה: פרעה החמיר את גזֵרותיו, הורה להפסיק לספק תבן, הכביד את העול. האכזבה הייתה גדולה כל-כך, עד שבני-ישראל באו בתרעומת קשה אל משה ואהרון, ואפילו משה זעק אל ה': "למה הרעותה לעם הזה! למה זה שלחתני!". אך אחרי כל זה החלו ניסי הגאולה והביאו לידי יציאת מצרים.

לא להרפות

אנו מאמינים כי תקופתנו היא עת הגאולה. גדולי ישראל בדורות האחרונים דיברו על כך בצורה המפורשת ביותר. הרבי מליובאוויטש הצהיר בבהירות כי הכול כבר מוכן לגאולה, והיא צריכה לבוא בכל רגע ורגע. אלא שככל הנראה אמונתנו נבחנת שוב ושוב, ותפקידנו לעמוד במבחן ולא להרפות מעוצמת האמונה והציפייה.

חג הפסח בכלל הוא חג הגאולה, ובשביעי של פסח מאירה הארת המשיח, כפי שלימד הבעש"ט. זה הזמן לחזק את אמונתנו בגאולה הקרובה ולהתפלל שכבר תבוא תיכף ומיד ממש. נסעד אפוא כולנו את 'סעודת המשיח', שמחדירה את האמונה בגאולה הקרובה אל תוך ליבנו ונפשנו ואף אל תוך גופנו הגשמי, ויהי רצון שנזכה לחגוג את החג עם משיח-צדקנו, בבית-המקדש השלישי, ומתוך שמחה ורוב טוב.