באדיבות: http://jem.co.il

"שלא תדע! עוד פעם פרצו לבית שלי, זו הפעם השלישית בחודש הזה… איך זה שלך אף אחד לא פורץ"?

עונה לו מושק'ה, "לי יש משהו ששומר עלי!"

"מה זה?" שואל סטפן בסקרנות אדירה.

"מזוזה בכניסה. מזוזה קדושה הנמצאת על הדלת, שומרת ומגינה עלי".

סטפן הנרגש, שומע שיש פיתרון לפריצות. פונה למושקה –

"אתה חייב, אבל חייב, לקנות לי מזוזה שכזו!"

מושק'ה מחייך ועונה, "מה קרה לך? זה רק ליהודים. אתה הרי לא יהודי."

"מה זה משנה, יהודי-לא יהודי? המזוזה שומרת? היא תשמור גם עלי…!"

וכך סטפן מנדנד למושקה יום יום. עד שלמושקה אין ברירה, הוא קונה מזוזה. נותן לסטפן הנרגש שמציב אותה בכניסה, והכל טוב.

חולף בדיוק חודש, ודפיקות בדלת.

מושק'ה פותח את הדלת. בכניסה עומד סטפן, מחייך עליו עם המזוזה ביד.

"מה קרה?" שואל מושק'ה המופתע.

"אני רוצה להחזיר לך את המזוזה." עונה סטפן.

"למה להחזיר זה לא עבד?" שואל מושקה

"עבד מצויין, אף גנב לא הגיע אלי הביתה מאז." עונה סטפן.

"אז למה להחזיר?" שואל מושק'ה

"כי קרה לי משהוא יותר גרוע מזה." עונה סטפן.

"מה יותר גרוע מגנבים שפורצים לך הביתה וגונבים לך הכל?" שואל מושק'ה

עונה סטפן, "המזוזה בולטת בכניסה, ולכן כולם בטוחים שגר כאן יהודי, ובעקבותיה כל הקבצנים מגיעים אלי…"

"לא. תודה!" מסכם סטפן, "אני כבר מעדיף את הגנבים…"

– – – –

השבת נקרא את פרשת פרה העוסקת במצוות פרה אדומה נפתחת במילים "זאת חוקת התורה אשר צוה ה’ לאמר".

פרה אדומה, היא סמל המצוות שלא שייך להבין אותם. למה שאפר פרה אדומה יטהר טמא מת? היא גם מכילה בתוכה ניגודים: מצד אחד היא מטהרת את טמאים, אבל כנגד, הכהן שמזה עליהם את אפר הפרה הוא בעצמו נטמא!

לכן הפרשה מתחילה במילים "זאת חוקת התורה", "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אין לך רשות לערער אחריה". גם אם אתה לא מבין, אתה חייב לבצע.

כידוע, התורה מחולקת לשלשה סוגי מצוות.

משפטים, עדות וחוקים.

משפטים – מצוות ששכל האדם מבין שצריך לקיים אותם. כמו למשל כיבוד אב ואם, ואיסור גזל וגניבה.

עדות – מצוות שלא היינו חושבים מעצמנו לבצע אותם, אבל ברגע שצווינו, אנחנו מבינים מדוע צריך לעשות אותם. כמו למשל אכילת מצה בפסח, או ישיבה בסוכה – שהן כדי להזכיר לנו את יציאת מצרים. כל עם עושה אירועים וטקסים, לציון מאורעות משמעותיים שקרו לו בעבר.

והחוקים – הסוג השלישי, מצוות שאי אפשר להבין אותם בכלל בשכל, אין לנו שמץ של הבנה בהם. אנחנו עושים אותן רק בגלל שהקב"ה הורה לנו לעשות. למשל פרה אדומה ובכלל דיני הטומאה והטהרה.

– – – –

מטבע הדברים כשאנחנו עושים משהוא שאנו מבינים, אנחנו עושים את זה הרבה יותר בשמחה. כמו מצוות המזוזה בה פתחנו.

וזה הדבר המיוחד ב"חוקים" – כאן מתבטא הקשר של היהודי עם בוראו מלוא העוצמה. כשאדם עושה את המצוות של המשפטים, וגם של העדות. לא תמיד ניכר שהוא עושה את זה בשביל בורא העולם בלבד. כשאדם מכבד את ההורים שלו, זה ברור ומובן. הוא הרי כל כך אוהב אותם. הם נתנו לו כל כך הרבה. זה טבעי שהוא ירצה להחזיר להם. אותו דבר גזל וגניבה וכדומה.

לעומת זאת כשאנו עושים מצווה של חוק, אנו עושים אותן נטו, בגלל שזהו רצונו של הבורא.

– – – –

אך לכאורה היה צריך להיות כתוב – "זאת חוקת הפרה", ולא זאת חוקת התורה…

אלא שכאן טמון מסר נפלא. כשאדם מקיים את המצוות, כל המצוות, כולל המצוות של המשפטים והעדות שהוא מבין. הוא צריך לעשות אותן בגלל שהן "חוקת התורה". בגלל שהקב"ה ציווה אותנו. מתוך התבטלות מלאה לקב"ה. ולא בגלל שהוא מבין את הסיבה לקיום המצווה.

אם ניקח את זה כמסר מפרשת פרה, קיום המצוות שלנו יהיה שונה לגמרי.

ביום זה אנו מסיימים בו את קריאת פרשיות התורה שקוראים מדי שבוע, ועל-כן זהו חג של סיום התורה והתחלתה המחודשת. מאחר שהוא בא אחרי ימי חג-הסוכות,

שבהם אנו שמחים מדי יום בשמחה מוגברת, מגיעה השמחה בחג זה לשיאה, והיא סוחפת את כל שדרות עם-ישראל.

זו השמחה שלך!

מספרים שראו פעם עם-הארץ מובהק רוקד בכל כוחו בשמחת-תורה. שאלוהו: "מה אתה שמח? אילו היית מתייגע בתורה כל השנה, ניחא; אך מכיוון שאתה עם-הארץ,

מה פשר השמחה?". השיב האיש: "וכשאחי משיא את בנו, אינני שמח בשמחתו?".

סיפור נחמד – ולא-מדויק. השמחה בשמחת-תורה אינה של האח הלמדן אלא גם של עם- הארץ. ביום הזה איננו שמחים על מידת הלימוד והידיעה בתורה. אילו זו היתה מהות השמחה, מן הראוי היה שיפתחו את ספר-התורה וילמדו מתוכו, ואילו אנו רוקדים עם ספר-התורה, כשהוא סגור ומכוסה.

השמחה בשמחת-תורה היא על עצם היותנו יהודים ועל עצם הקשר שלנו עם התורה. תחושה זו קיימת אצל כל יהודי, ולכן השמחה היא של כולנו, מהגדולים ועד הקטנים, מהלמדנים ועד מי שאינם יודעים אפילו אות בתורה.

שמחו, יהודים, זו השמחה של כולנו!

למה שמחים ורוקדים?

בשמחת-תורה מסיימים את הקריאה בתורה, ולרגל זה נוטלים את התורה בידיים, רוקדים עמה ושמחים בה. ונשאלת השאלה: ביום חגה של התורה, האם לא היה מתאים יותר לפתוח את ספר- התורה, ללמוד ולהתפלפל בה? ומי רוקד בשמחת-תורה עם התורה? הכול! מילא תלמידי-החכמים שהגו כל השנה בתורה, אך עמי-הארצות, מה להם כי ירקדו עמה?!

ההסבר לכך הוא: הקשר של יהודי עם הקדוש-ברוך-הוא ועם התורה, עומד מעל ומעבר להתנהגותו החיצונית ומידת ידיעותיו בתורה. השמחה היא על עצם העובדה שיש לנו תורה, ושמחה זו מפעמת גם בלבו של היהודי שלא למדה מעולם. לכן הכול שמחים בתורה, והשמחה מתבטאת בריקוד, שבזה אין הבדל בין הלמדן לאיש הפשוט.

שמחת-תורה – הלכה למעשה

א. היום השמיני של החג נקרא שמיני-עצרת – שמחת-תורה (לחוץ לארץ: השמיני- שמיני-עצרת, והתשיעי – שמחת-תורה) כיום זה (בחוץ לארץ : בימים אלו) אומרים שהחיינו בקידוש.

 ב. בחוצה-לארץ: בשמיני עצרת צריך לאכול עוד בסוכה. אך אין לברך ברכת לישב בסוכה.

ג. במוסף של שמח"ת (ובחו"ל : במוסף של שמיני-עצרת) מתחילים לומר בשמונה-עשרה "משיב הרוח ומוריד הגשם", עד יום ראשון של חג הפסח.

 ד. בליל שמח"ת ולמחרתו ביום (ובחו"ל: אף בליל שמע"צ) עורכים "הקפות".

 ה. בשמחת-תורה קוראים את כולם לעלות לתורה, אף הילדים הקטנים עולים לתורה יחד עם המבוגרים – בשמחת-תורה מסיימים את קריאת-התורה הקדושה, ומתחילים מחדש מ"בראשית".

אסרו חג

א. היום שלמחרת שמחת-תורה נקרא "אסרו-חג" (היום שעודנו קשור ומסור לחג).

בסוף פרשת השבוע, שמיני, נקרא על העופות הטמאים השונים האסורים באכילה. אחת מהעופות הוא: עוף 'השלך'. עוף זה דואה מעל הים, וכשהוא מזהה דג בתוך המים, הוא צולל למטה ושולה אותם מתוך הים, לכן הוא נקרא 'שלך'.

התלמוד מספר על רבי יוחנן כשהיה רואה את עוף השלך, היה מצטט את הפסוק: "משפטיך תהום רבה" כביכול  היה "משליך"  זאת לאופן בו הקב"ה מנהל את העולם..

מה קורה אם יש דג שהגיע זמנו. איך הקב"ה מבצע את המשימה? כמובן בהרבה דרכים, אבל אחת מהן זה על ידי השלך, שהיה יורד ומוציא אותו מהים.

המשפט הזה של רבי יוחנן, הטיל פצצה על עם ישראל.

היום עם ישראל כולו מאמין במושג "השגחה פרטית". אבל עד דורו של הבעל שם טוב הקדוש, זה לא היה נחלת הכלל.

מי שלמד קבלה ידע שהכל מנוהל מלמעלה. לעומת זאת מי שלא למד קבלה, שזה בעצם היה רוב עם ישראל, המושג של השגחה פרטית, שהקב"ה מנהל את כל מה שקורה בעולם, אפילו הדשא הנידח אי שם בהונדורס שעף ברוח, גם זה מכוון מלמעלה, את זה חידש הבעל שם טוב.

ההוכחה שהוא הביא, היתה בדיוק מהמשפט הזה של רבי יוחנן. הנה, אותו שלך ששלה את הדג מהים, דווקא את זה ולא את זה, זה מכוון מלמעלה. ככה בעצם הכל מכוון מלמעלה, מהקב"ה בהשגחה פרטית מנוהל על ידו.

וכאן נשאלת השאלה, למה נבחר דווקא השלך ששולה את הדגים מהים, כדי ללמד אותנו על השגחה פרטית?

ההסבר החסידי לכך הוא:

מהו הטבע? טבע מלשון טביעה. כוחותיו של הקב"ה מנהלים את העולם, אבל אנחנו לא רואים את זה במוחש ובפועל בעולם, זה טבוע בתוך העולם. אנחנו מסתכלים על העולם, אבל אנחנו לא רואים איך הקב"ה מנהל את עולמו, בדיוק כמו הים שמכסה על כל מה שבתוכו.

ניקח אנייה שטבעה בים, כל כולה שלימה, לגמרי נמצאת. אבל אנחנו לא רואים אותה. נוציא אותה מהים, נוציא אותה מההסתר שלה, אז אנחנו נראה את כולה.

אותו דבר אם אנחנו נסתכל על הטבע, נתבונן בטבע ונתעמק, אנחנו נראה על כל צעד ושעל את ההשגחה הפרטית המופלאה שמנהלת אותו.

מתי כמובן נזכה באמת לראות את הכל במוחש ובגלוי? זה יהיה כשהגאולה תבוא "וראו כל בשר יחדיו כי פי השם דיבר" נראה איך שהקב"ה מנהל את הטבע.

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש

יש בעלי חיים שהפכו להיות מפורסמים כבר בחייהם. חיה כזו היא אתונו של בלעם, שהתפרסמה בשל העובדה שהיא פתחה את פיה והתחילה לדבר. הביטוי "ויפתח ה' את פי האתון" הפך להיות חלק מהלקסיקון הישראלי כביטוי לאדם שמדבר שטויות. מי הייתה אתונו של בלעם ומה היא אמרה?

הנה הסיפור: בלק בן ציפור, מלך מואב חושש שעם ישראל שלפני זמן קצר יצא ממצרים, עומד להילחם איתו, נוקט ביוזמה מקורית, הוא שולח משלחת מכובדת לבלעם בן בעור, נביא גוי בעל כוח מיסטי. בבקשה כי הוא יבוא אליו ויקלל את עם ישראל. בחלום הלילה, האלוקים מופיע ומזהיר את בלעם שלא ללכת עם המשלחת. נציגי בלק חוזרים בידיים ריקות. מלך מואב לא מתייאש ושולח משלחת שניה; שוב נגלה האלוקים בחלום, אך הפעם הוא מעניק לבלעם את האישור המיוחל כשהוא מזהיר אותו כי "אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". סיפור האתון מתרחש בדרך, תוך כדי שבלעם עושה את דרכו יחד עם המשלחת המכובדת של זקני מואב כדי לקלל את עם ישראל. המלאך נעמד בדרך מול בלעם. האתון ראתה אותו אך בלעם לא ראה את המלאך; האתון סטתה מהדרך וירדה אל השדה, ובלעם – שלא הבין מדוע היא עשתה זאת – היכה בה. הדרך התפתלה ועברה דרך שביל מגודר, ושבו הופיע המלאך וחסם את דרכה של האתון. הפעם היא נצמדה לקיר תוך שהיא לוחצת את רגלו של בלעם, ושוב היכה אותה בלעם. כאשר הם עברו דרך שביל צר ביותר והמלאך הופיע בפעם השלישית, לא נותרה לאתון המסכנה כל ברירה והיא רבצה ארצה. גם בפעם הזו היכה אותה בלעם.

אך אז אירע הנס. "ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם: מה עשיתי לך כי היכתני זה שלוש רגלים (פעמים)?" היא השתמשה בביטוי שלוש רגלים כדי לרמוז לו שהוא מתכנן לקלל אומה החוגגת את שלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות אלוקים כועס על בלעם שמסכים ללכת לבלק כדי לקלל את עם ישראל. אבל למה? האם ה' בכבודו ובעצמו לא התגלה אליו בחלום והרשה לו להצטרף אליהם? המדרש מסביר כי בדרך בה אדם רוצה ללכת, שם מוליכים אותו. ה' לא רצה שבלעם ילך עם נציגי בלק; אך לאחר שבלעם ביקש שוב ושוב, ה' נעתר לבקשתו. ומזה אנחנו למדים: כי לאדם ניתנה בחירה חופשית למרות שהכל בידי שמים, אבל חוץ מיראת שמים, אלוקים מייעץ לאדם לבחור בחיים ובתורה, אבל האדם בסופו של דבר מחליט מה יהיה גורלו. ביום ראשון הקרוב נצום את צום שבעה עשר בתמוז, הפותח את שלושת שבועות האבלות על חורבן הבית, שנחרב בגלל שנאת חינם, נוסיף במעשים של אהבת חינם ונזכה תיכף ומיד ממש לבניית בית המקדש השלישי והגאולה השלימה.

שבת שלום!

לפני למעלה מ-400 שנה (בשנת ה'ש"ס בערך), בתקופתו של המהר"ל מפראג, התיישב בפראג גאון גדול בתורה ושמו ר' שמואל צדוק. היו לו שני בנים, הבכור משה והשני יהודה אריה. הם התחנכו בדרכי התורה ולמדו אצל מלמדים מצוינים.

למרות היותו גאון בתורה, היה ר' שמואל צדוק מגדולי המתנגדים ללימוד הקבלה והמוסר ואף היה מרבה ללעוג לחכמי הקבלה שהיו בפראג. גם את בניו הדריך בגישה זו.

כאשר המהר"ל מפראג הוכיחו על מעשיו, עזב את פראג ועבר עם משפחתו לעיר לבוב.

הבכור ר' משה הלך בדרכי אביו בהתמדתו הגדולה בלימוד התורה, אך התנגדותו ללימוד הקבלה והמוסר הייתה גדולה עשרת מונים מאביו.

הוא היה תלמיד חכם גדול ומופלג בבקיאות בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, ברמב"ם ובספרי ההלכה, אך בפסקי הלכה, דעתו הייתה תמיד להקל.

אחרי פטירת אביו הלכה והתרופפה אצלו השמירה על קיום המצוות, וכך אט אט הדרדר מצבו הרוחני עד כי הוא אכל נבלה וטריפה, חילל את השבת והמועדים. מרוב צער מתה אשתו היהודייה והוא נשא אישה נכרית. אך יחד עם זאת, את לימודי הקודש הוא לא עזב… והמשיך לשקוד בהתמדה גדולה בלימוד תורה. הוא עשה זאת ללא כיסוי ראש. כשחידש חידושים בעת הלימוד היה כותבם גם בשבתות וחגים…

ברבות השנים, קיבל ר' אברהם משה, שהיה נכד אחיו, הדרכה מרבי אליהו בעל-שם איך לעורר מחדש אצל ר' משה את ה'נקודה' היהודית.

ברשימותיו של הרבי הריי"צ מליובאוויטש מסופר באריכות, איך שבסבלנות מרובה הצליח ר' אברהם משה לעורר בו זיכרונות ילדות, ואלו הצליחו להבעיר בו את התשוקה לחזור ולנהוג כראוי ליהודי, כאשר היה אז. בסופו של תהליך ארוך חזר ר' משה למוטב.

תשעה החודשים האחרונים לחייו עברו על ר' משה כבעל תשובה גמור.

✿

 בפרשתנו מפרטת התורה מהם הסימנים של כל בעלי החיים הכשרים ומותרים באכילה, הבהמות, העופות והדגים.

בפירוט אודות הדגים אשר במים כתוב בתורה:   "כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת … שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם"

חכמי ישראל גילו לנו עובדה מעניינת אודות טבע הדגים, ואמרו: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ! ויש (דגים כאלו) שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת". דהיינו, בעצם מספיק לראות 'קשקשת', בכדי להתיר את הדג לאכילה, כי בטוחים אנו שיש לו גם 'סנפיר', אבל אם אנו רואים רק סנפיר, אין זו הוכחה שיש לו גם קשקשת.

הלכה זו אינה קשורה רק לדגים שבים, היא קשורה גם אלינו, בני אדם.

כיצד ?

✿

הדגים נמצאים תמיד בתוך המים, המים הם מקור חיותם. הדגים מסמלים את היהודים שזכו להיות 'יושבי אוהל'. דהיינו, הם עוסקים בלימוד התורה בקביעות.

הדג הטהור שבמים צריך שני סימני טהרה, קשקשת וסנפיר, וכך גם לומדי התורה צריכים שתי סימני טהרה, קשקשת וסנפיר.

שני פרטים אלו אינם חלק מהותי מגופו של הדג, הם תוספות הנלוות עליו, אבל הם אלו היוצרים את סימני טהרתו.

מהם הסנפיר והקשקשת של לומדי התורה, שהם ורק הם הופכים אותם ללומדי תורה באמת ?

מדוע לא מספיק לימוד תורה כשלעצמו ? מה חסר ללומדי התורה בכדי להכשירם ?

נתבונן למה משמשים הקשקשת והסנפירים אצל הדגים:

ה'קשקשת' משמשת כלבוש הגנה על הדג מפגעים חיצוניים. ובמובן הרוחני היא מסמלת 'יראת שמים'. דהיינו, הקפדה על שמירת ההלכה כרצון ה'. ההכרה הפנימית שהתורה אינה סתם חכמה אלא זו כחמה אלוקית ויש לגשת אליה בטהרה. וכו'. אמנם אפשר ללמוד תורה ולהבינה גם ללא יראת שמים, אבל או אז אין ללומד את ההגנה והשמירה שיכוון לאמיתתה של תורה, ולימוד תורה באופן זה, עלולה להפוך ל'סם המוות'. כמו בסיפור של ר' משה…

יראת שמים דומה ל'חומר משמר' שמכניסים במאגרי התבואה, בכדי לשמרם לטווח ארוך שלא תירקב, אין אפשרות לוותר על זה. באותה מידה אין לוותר על יראת שמים שתהיה קודמת לחכמתו.

ה'סנפיר' לעומתה, משמש את הדג בעיקר לנוע בתוך מרחב המים, לשוט מקצה לקצה במהירות. במובן הרוחני הוא מסמל את הכוח 'לחדש' בתורה, לקשר דבר מ'קצה' אחד לשני ולמצוא את התיווך והביאור הנכון.

ועל זה אומרים חכמים, "יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת", דהיינו, שהכוח לחדש בתורה עדיין אינו סימן מספק לטהרה. כי יתכן חלילה מצב שאין זה לימוד נכון… שוב, כמו ר' משה שחידש בתורה תוך כדי חילול שבת ואכילת טריפות. אבל "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר", אם יש ללומד יראת שמים, הרי זה עצמו מספיק עבורנו לקבוע שהוא בוודאי גם מחדש בתורה בצורה ראויה, ובהחלט הוא "דג כשר".

✿

אחד הרבנים הבחין בתלמיד שלומד ללא יראת שמים. כעבור מספר חדשים כשהתלמיד הספיק כבר ללמוד כמה מסכתות מהתלמוד, ראה הרב שכיסוי הראש שהיה לו, שמוט בצדי הראש. פנה אליו הרב בשאלה: 'כמה מסכתות אתה צריך עוד ללמוד כדי שהכיפה תוסר לגמרי מראשך ?…'

שנזכה ללמוד תורה מתוך יראת שמים

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בסוף פרשת השבוע, שמיני, נקרא על העופות הטמאים השונים האסורים באכילה. אחת מהעופות הוא: עוף 'השלך'. עוף זה דואה מעל הים, וכשהוא מזהה דג בתוך המים, הוא צולל למטה ושולה אותם מתוך הים, לכן הוא נקרא 'שלך'.

התלמוד מספר על רבי יוחנן כשהיה רואה את עוף השלך, היה מצטט את הפסוק: "משפטיך תהום רבה" כביכול  היה "משליך"  זאת לאופן בו הקב"ה מנהל את העולם..

מה קורה אם יש דג שהגיע זמנו. איך הקב"ה מבצע את המשימה? כמובן בהרבה דרכים, אבל אחת מהן זה על ידי השלך, שהיה יורד ומוציא אותו מהים.

המשפט הזה של רבי יוחנן, הטיל פצצה על עם ישראל.

היום עם ישראל כולו מאמין במושג "השגחה פרטית". אבל עד דורו של הבעל שם טוב הקדוש, זה לא היה נחלת הכלל.

מי שלמד קבלה ידע שהכל מנוהל מלמעלה. לעומת זאת מי שלא למד קבלה, שזה בעצם היה רוב עם ישראל, המושג של השגחה פרטית, שהקב"ה מנהל את כל מה שקורה בעולם, אפילו הדשא הנידח אי שם בהונדורס שעף ברוח, גם זה מכוון מלמעלה, את זה חידש הבעל שם טוב.

ההוכחה שהוא הביא, היתה בדיוק מהמשפט הזה של רבי יוחנן. הנה, אותו שלך ששלה את הדג מהים, דווקא את זה ולא את זה, זה מכוון מלמעלה. ככה בעצם הכל מכוון מלמעלה, מהקב"ה בהשגחה פרטית מנוהל על ידו.

וכאן נשאלת השאלה, למה נבחר דווקא השלך ששולה את הדגים מהים, כדי ללמד אותנו על השגחה פרטית?

ההסבר החסידי לכך הוא:

מהו הטבע? טבע מלשון טביעה. כוחותיו של הקב"ה מנהלים את העולם, אבל אנחנו לא רואים את זה במוחש ובפועל בעולם, זה טבוע בתוך העולם. אנחנו מסתכלים על העולם, אבל אנחנו לא רואים איך הקב"ה מנהל את עולמו, בדיוק כמו הים שמכסה על כל מה שבתוכו.

ניקח אנייה שטבעה בים, כל כולה שלימה, לגמרי נמצאת. אבל אנחנו לא רואים אותה. נוציא אותה מהים, נוציא אותה מההסתר שלה, אז אנחנו נראה את כולה.

אותו דבר אם אנחנו נסתכל על הטבע, נתבונן בטבע ונתעמק, אנחנו נראה על כל צעד ושעל את ההשגחה הפרטית המופלאה שמנהלת אותו.

מתי כמובן נזכה באמת לראות את הכל במוחש ובגלוי? זה יהיה כשהגאולה תבוא "וראו כל בשר יחדיו כי פי השם דיבר" נראה איך שהקב"ה מנהל את הטבע.

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש