"ויבואו כל איש אשר נשאו לבו" – אלו שברשותם החומרים הדרושים לבניית המשכן הזדרזו להביאם, ואפילו הנשים נדבו בלב שלם את תכשיטי הזהב שלהן. המוכשרות שבהן טוו בעצמן את הפרוכות, ונשיאי השבטים תרמו את האבנים היקרות שנדרשו עבור האפוד והחושן של הכהן הגדול.

משה מודיע לבני-ישראל מי נבחר להיות הממונה על המלאכה: בצלאל בן אורי משבט יהודה, שזכה "וימלא אותו רוח א-לקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה", כאשר לעזרתו הועמד אהליאב בן אחיסמך משבט דן.

העבודה היתה רבה, עד שהאחראים עליה הגיעו יום אחד אל משה והודיעוהו כי מרבים העם להביא אף יתר על הצריך, ואז מצווה משה להעביר קול במחנה שאין עוד צורך בתרומה.

בחלק זה של הפרשה נעשית חזרה על כלי הקודש של המשכן, עליהם סופר בפרטיות בפרשת 'תרומה': על היריעות שכיסו את המשכן ; על הקרשים המצופים זהב שהיוו את הקירות, ועל יסודות הכסף שלהם ; ארון הקודש שבבניתו התאמץ במיוחד בצלאל ; שולחן הפנים ; מנורת הזהב; המזבחות וכיור הכהנים, ולסיום: מידות חצר המשכן.

המשך יבוא בשבוע הבא – פרשת פקודי…

קדושה בדברים המותרים

פירושה המדויק של המילה "קדושה" הוא "הבדלה", כפי שכתוב בסוף הפרשה: "והייתם לי קדושים . . ואבדיל אתכם מן העמים". ולכן הציווי "קדושים תהיו" דורש מאיתנו להיבדל משאר האומות. ההבדל בין עם ישראל לגויים אינו יכול להיות תלוי בעובדה שאנו, בניגוד לשאר העמים, חיים על פי דרך התורה ומקיימים מצוות, שהרי לגויים אין כלל קשר ושייכות לתורה. ההבדל צריך להתבטא דוקא בסוג הדברים המשותפים ודומים לכאורה בין היהודים לגויים, שבאלו מצווה עלינו התורה "קדושים תהיו".

בתחומים כמו אכילה ושתיה, מסחר וכד' לא ניכר לכאורה ההבדל בין היהודי לגוי. אך כשהיהודי מחדיר את קדושת התורה גם בשטחים אלו ולא רק באכילת מאכלים כשרים ואמינות במסחר כפי חוקי התורה אלא מתוך ידיעה כי כל אלו הם רק אמצעי לקידום המטרה הרוחנית, אכילת המזון נועדה לחיזוק הגוף כדי שיוכל לעבוד את ה' כראוי והגדלת הרווחים מהביזנס מטרתה להפריש סכומים יותר גדולים לצדקה בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים". החדרת הקדושה בדברים המותרים היא זו שבעצם מבדילה אותנו מכל העמים.

אומנם הרבה קשיים עומדים בפנינו כדי לבצע משימה זו, בפרט בזמן הגלות כשחושך כפול ומכופל מסתיר על האור האמיתי. מאין שואבים את הכוחות לכך?

תשובה לכך אנו מוצאים בהמשך הפסוק: "כי קדוש אני". בכל מקום שהיהודי נמצא הוא קשור עם הקב"ה, עם "אתה קדוש", ולכן עם ישראל הוא "גוי קדוש" עד שהוא ממש דומה לקב"ה. עובדה זו נותנת לו את הכח להחדיר את הקדושה בכל מקום, גם בענייניו הגשמיים כאכילה מסחר ושאר עיסוקיו בעולם הזה.

לדורות הבאים

את ההשקפה האמורה, החדרת הקדושה בכל פרט בחיים, צריך היהודי להעביר לדורות הבאים אחריו. לכך מרמזת המצווה השניה: "איש אמו ואביו תיראו". המחנכים הראשונים של האדם מיום הוולדו הם הוריו ועליהם מוטלת המשימה לנטוע בילדים את התחושה כי אנו שונים משאר העמים, אנו בני עם קדוש! כדי לסייע לנו למצוא את הדרך כיצד להעביר את תחושת הקדושה לילדים בא הציווי השלישי בפרשתנו: "את שבתותי תשמורו". השבת מהווה אות וסימן לקשר שבין הקב"ה לעם ישראל. היא מציינת את האמונה בששת ימי בראשית ובריאת העולם על ידי הקב"ה, בריאה הנמשכת יום יום באמצעות השגחתו התמידית של הבורא וחידוש העולם בכל רגע.

השקפה זו היא בניגוד לזו של שאר העמים, הטוענים כי "עזב ה' את הארץ" והשאיר את הנהגת העולם בידי גורמים טבעיים. לכן ניתנה השבת אך ורק לעם היהודי ולא לשאר אומות העולם. ולכן מובא בתלמוד כי "גוי ששבת חייב מיתה". השבת מזכירה לנו כי גם הטבע נשלט בידי הקב"ה ובכוחה של השבת אנו מעבירים את הכרת קדושת עם ישראל לדורות הבאים.

גם מסמיכות הציווי על שמירת השבת לשמירת המקדש – "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" – אנו למדים כי השבת היא זו שמסייעת לאדם לקדש את כל ענייניו ולבנות את המשכן הפרטי שלו. זו הדרך לקירוב וזירוז בניית בית המקדש השלישי, במהרה בימינו.