על משמעותו של חודש אלול נצטט מספר אימרות וסיפור.

הרבי הקודם מחב"ד, הרבי יוסף יצחק שניאורסון היה מתאר בלשונו: "בעבר, כשהגיע אלול, הייתה נופלת על כולם מרה שחורה. הכול היו כמו מתכסים בענן. שררה עצבות גדולה, וענן של עצב היה נסוך על פני כול. הבעל שם טוב הכניס חיות בעבודה.. הוא סילק החוצה את זוהמת המרה שחורה והעצבות, והביא לידי כך, שגם צדיק יודע שעליו לחזור בתשובה".

על אדמו"ר ה'אמצעי' של חב"ד מסופר, שבהיותו ילד שמע פעם אחת את רופא העיירה אומר: "אנחנו כבר בתוך-תוכו של אלול, ועדיין לא העמדתי את העלוקות". הוא התכוון לומר, שהימים כבר ימי סוף הקיץ, ימי אלול, ועדיין לא השיג את העלוקות (עלוקות אפשר היה להשיג רק בקיץ, שכן בחורף היו מסתתרות).

לאחר מכן, כשחזר הילד מן ה'חדר', פגש חבורה עליזה של חסידים. אמר להם הילד: "אנו כבר בתוך-תוכו של אלול, ועדיין לא העמדתם את העלוקות ואתם יושבים ומתבדחים". תהו החסידים והילד הסביר, שתפקיד העלוקה להקיז את הדם המקולקל ולהשקיט את רתיחת הדם, וזו עבודת חודש אלול – עבודת ההכנה לראש-השנה.

הגיעו הדברים לאוזני אבי הילד, רבנו הזקן, והוא הגיב: "זו דרכו של הבעל שם טוב, שמכל דבר שרואים או שומעים צריכים להפיק לקח בעבודת ה'. אנחנו עמלנו וכאבנו על כך, ואילו אצל בנינו זה כבר דבר טבעי ומוּלד. מי שילך בדרך זו – מבטיח אני לו כי ימשיך ניצוץ טוב שיסייעו בעבודה, לו ולזרעו לדורי-דורות".

בראש-השנה של אותה שנה הייתה רצפת בית-המדרש רטובה מדמעות, בעקבות דבריו של אדמו"ר האמצעי. בשמחת-תורה של אותה שנה התגוללו בבית-המדרש נעליים קרועות, מן השמחה ומן הריקודים הגדולים, בעקבות הבטחת רבנו הזקן..

זקני החסידים לדורותיהם הזהירו את מחונכהם, שבכל זמן מזמני השנה יזכרו איך היה נראה זמן זה אצל חסידים בשנים שעברו. איך היו נראים פעם אצל חסידים חודש אלול, ימי הסליחות, ההקדמה לראש-השנה ויום-הכיפורים, זמן שמחתנו, ימי החול, שבתות ומועדי השנה (ספר המאמרים תש"ט עמ' 207).

חודש החשבון הוא חודש אלול. במשך השנה עושים רק חשבונות שבטוחים כי לא יביאו לידי חלישות או אף לידי שמץ של ייאוש בעבודה. אבל בחודש אלול עורכים חשבון-נפש מקיף ויסודי (איגרות-קודש כרך ח עמ' עב).

החסיד רבי שמואל-בצלאל מליובאוויטש היה אומר: "בעת אמירת 'אשמנו' צריכים להכות על הלב במקל, לא ביד. כשמכים אותו ביד, חושב היצר-הרע שמלטפים אותו" (ליקוטי-דיבורים כרך ג, עמ' תצג).

וכך תורת החסידות מפרשת את רמזי אלול: "כי לולא התמהמהנו, כי עתה שבנו זה פעמיים". כאשר אדם מתמהמה ומאריך בחשבון-הנפש בחודש אלול ('לולא' אותיות אלול), שבנו – לפי אופן זה תהיה התשובה שלו, זה פעמיים – התשובה הכללית של ראש-השנה והתשובה הפרטית של יום-הכיפורים (הוספות לכתר-שם-טוב, סימן יג).

"אריה שאג מי לא יירא". 'אריה' – ראשי-תיבות: אלול, ראש-השנה, יום-הכיפורים, הושענא-רבה. כשמגיעים ימים אלו – לב מי לא יירא (בשם השל"ה).

עיקר 'פרנסתו' היה בחודש אלול. בימים אלו היה מרבה לדבר על הפחד והמורא שצריך כל אחד ואחד לחוש מיום הדין הקרב ובא.

אחד האדמו"רים החסידיים, שמאוד לא אהב את הגישה ה'מאיימת' של הדרשן, ביקש ממנו לסור לביתו, כדי לשוחח על מהותו של חודש אלול.

ה'דרשן' נענה בחיוב והגיע לפגישה.

האדמו"ר שוחח עמו בלבביות, ובין הדברים סיפר לו אודות חלום מבהיל, שחלם אחד מחסידיו. בו הוא ראה את עצמו יוצא מהעיר ונכנס ליער עבות. החסיד ניסה לצאת מהיער ולחזור ל'דרך המלך', אך לא הצליח. הוא מצא את עצמו מסובך בעומק היער.

כשהחל החסיד לשמוע קולות של חיות טורפות, נתקף בפחד ואימה עצומים. כעבור זמן קצר הוא היה מוקף בבעלי חיים שהגיחו מכל כיוון אפשרי, והתקרבו אליו בצעדי ענק…. כמעט שפרחה נשמתו.

בשלב זה עצר האדמו"ר את התיאור המפחיד, ופנה ל'דרשן' בשאלה, מה הוא מציע לחסיד המפוחד, לעשות כעת ? מה הדבר הכי נכון לעשות כדי להתמודד או להינצל מהמצב המסובך ?

ה'דרשן' ניסה לחשוב וככל שהתעמק יותר בתמונת המצב, התחיל בעצמו לרעוד… באמרו שזה אכן מאוד מבהיל ואינו יודע מה להציע לחסיד המפוחד.

חייך האדמו"ר ואמר, לדעתי, העצה היא פשוטה ביותר !

כדי להינצל מ'חיות הטרף' ולהישאר בחיים, הוא צריך פשוט להתעורר מהחלום…

✿

במהלך ימי חודש אלול תוקעים בשופר בכל יום. המטרה העיקרית של תקיעת שופר, הוא להעיר ולעורר את נפש האדם. כלשון הרמב"ם, 'עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם', ועל אף שמטרת התקיעה היא לזעזע את האדם. בכל אופן, ההתעוררות לתשובה צריכה להיות לא מתוך פחד אלא מתוך שמחה.

כשיהודי מתעורר מ"שינתו", הוא לא צריך להתבונן ולחשוב, שעומד מולו מלך מפחיד ומאיים. ההיפך, הוא צריך לחוש שהמלך מקבלו באהבה וחיוך. אדמו"ר הזקן ממשיל את הקב"ה בימי חודש אלול, למלך שהעם יוצא להקביל פניו בשדה "והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם".

גם כשהחשבון נפש האישי לא כל כך מרנין… בהחלט יתכן שנכשל במהלך השנה בכמה דברים ש'הרחיקו' אותו משולחן המלך… אך ההזדמנות פז שנותן הקב"ה בימים אלו להתקרב מחדש, מביאה לאדם שמחה פנימית.

✿

ידוע שלמילה 'אלול' יש כמה ראשי תיבות, אחד מהם הוא פסוק מ'שיר השירים': "אני לדודי ודודי לי". מבואר בתורת החסידות שהטעם ששלמה המלך בחר לכנות את הקב"ה בפסוק זה, בתואר "דודי", כדי להדגיש שהקשר והיחס בין הקב"ה לבני ישראל מושתת על קירוב ואהבה, קשר זה בא לידי ביטוי במיוחד בחודש אלול.

בלי אור החסידות, תשובה מתקשרת עם אווירה קודרת, רצינית עד אימה, עם בכי, עם סיגופים ותעניות, עם נפש ממורמרת ומיוסרת. עד שיש כאלה שאומרים כי ראשי תיבות אלול – אוי לי ואבוי לי…

החסידות לעומת זה, באה ומלמדת, שגם התשובה יכולה לבוא מתוך חיוך ושמחה, מתוך מרץ ורעננות, מתוך ריקוד ועליצות-הנפש – ואין סתירה ביניהם.

החסידות ממקדת את המבט אל הצד החיובי שבעבודת התשובה. זו לא התעלמות מהמגרעות ומהצדדים שליליים, אלא שהיא מבקשת לעקור את הרע על ידי הגברת הטוב. ככל שיגבר כוחם של הטוב והחיוב, יצטמצם כוחם של הרע והשלילה.

סילוק הרע, אף שהכרחי הוא, מלכלך את הידיים, ולכן צריך לעשות זאת בקיצור ובזריזות האפשרית ולחזור מיד להתעסקות בטוב, בחיוב, באור. מי ששם יותר מדי דגש על ניקוי הרע, ימצא את עצמו בסוף מתעסק ברע רוב ימי חייו,

✿

פעם הגיע הבעל שם טוב לאחת העיירות, בעשרת ימי תשובה, והתעניין אצל הקהל מי יהיה החזן ביום הכיפורים, ואיך מתנהלת תפילתו. המתפללים סיפרו שרב העיר הוא החזן והתפילה מתנהלת בשירה. אפילו קטעי הווידוי נאמרים בניגונים שמחים מאוד.

ביקש הבעש"ט לדבר עם הרב, ושאל אותו מדוע הוא אומר את הווידוי על החטאים בניגונים שמחים,

השיב לו הרב, משל לעבד המלך, שתפקידו לנקות את החצר מן הלכלוך, למרות שהוא נאלץ להתעסק עם 'לכלוך', הוא מאושר ! כי זכה לשרת את המלך. ומרוב שמחה שגורם נחת רוח למלכו האהוב הוא שר ומזמר גם בשעה שמנקה את חצרו מן הלכלוך…

כששמע זאת הבעש"ט אמר, יהי חלקי עמכם. ונשאר עמם לתפילות יום הכיפורים.

✿

בימים אלו 'המלך בשדה', הקב"ה מתקרב אל כל אחד ואחת מאתנו ומקבל את תשובתנו באהבה ובפנים שוחקות. הוא נותן לנו יכולת לפתוח דף חדש ולהתחיל מהתחלה.

שיהיה לכולם שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

מצוות החג:

ישיבה בסוכה –  נאמר בתורה: "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. למען יידעו דרתיכם כי בסוכות הושבתי את בני-ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוקיכם" (ויקרא כ"ג, מב,מג):

בליל החג הראשון מצווה לאכול בסוכה. הסוכה צריכה להיות עשויה משלוש דפנות לפחות, העשויות מחומר חזק וקשיח. הסכך צריך להיות צפוף, כדי שרוב שטח הסוכה יהיה מוצל. עושים בסוכה 'קידוש',

אחרי ה'קידוש' מברך המקדש:

"ברוך אתה א-דני אל-הינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה".

וכן ברכת 'שהחיינו' (בעת אמירת ברכה זו מתכוונים גם על מצוות בניית הסוכה):

"ברוך אתה א-דני א-לוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והיגיענו לזמן הזה"

. מעתה ועד שמחת- תורה (ולא עד בכלל) אוכלים כל ארוחה בסוכה.

איך בונים סוכה?

ארבעת המינים – נאמר בתורה: ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר (הוא האתרוג) כפת תמרים (לולב), וענף עץ-עבת (הדסים), וערבי-נחל (ערבות); ושמחתם, לפני יהוה אלהיכם שבעת ימים. וחגתם אתו חג לה'.."

מקיימים מצווה זו בכל יום מימי החג, חוץ מבשבת. לפיכך כאשר היום הראשון של חג הסוכות חל בשבת, אין נוטלים לולב ואתרוג ביום זה, אלא מתחילים במצווה זו רק ביום ראשון של חול-המועד ומהדרים לקיימה בסוכה.

אוחזים את הלולב (עם ההדסים והערבות) ביד ימין ומברכים:

"ברוך אתה א-דני אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו על נטילת לולב".

אחר-כך לוקחים ביד שמאל את האתרוג ומברכים "שהחיינו":

"ברוך אתה א-דני א-לוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והיגיענו לזמן הזה".

בסיום הברכה מצמידים את האתרוג ללולב ומנענעים אותם. (בימים האחרים של החג אין מברכים עוד "שהחיינו" אלא מי שזו לו הפעם הראשונה השנה לקיים את המצווה). את מצוות ארבעת המינים אפשר לקיים מזריחת השמש ועד שקיעתה.

נשים פטורות ממצוות ישיבה בסוכה ונטילת לולב, אך הן רשאיות לקיימן ולברך עליהן.

איך מברכים על ארבעת המינים?

שמחת בית-השואבה –

נאמר בתורה: "ושמחת בחגך . . והיית אך שמח" (דברים ט"ז, י"ד). לפיכך נקרא החג גם "זמן שמחתנו", וכך שמו בתפילות החג.

מצווה מיוחדת לשמוח בחג הסוכות. לכן עורכים בכל לילה שמחות וריקודים, זכר לשמחה שהיתה בבית-המקדש – "שמחת בית-השואבה", שעליה נאמר: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

הושענא-רבה וחביטת הערבות – זהו היום שבו נגמר דין העולם. הגם שהדין נחתם ביום הכיפורים. אבל הקדוש-ברוך-הוא אינו גומר את החתימה ביום-הכיפורים אלא ממתין עד 'הושענה רבה', ואז הוא מעניק לנו ולכל ישראל "גמר חתימה טובה".

בחג הסוכות נידונים על המים, לכן מתפללים ביום 'השוענא-רבא' על המים וביום זה הנהיגו הנביאים (מטעמים המיוסדים על תורת הקבלה) לחבוט בקרקע  5 חבטות עם 5 ערבות מאוגדות.

חול-המועד

בחול המועד לא חייבים במצוות 'כבוד' ו'עונג' כמו ביום-טוב, ועם זה הם אסורים בהספד ובתענית, ו"כל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג… חייב האדם להיות שמח וטוב-לב, הוא ובניו ואשתו ובני-ביתו וכל הנלווים אליו שנאמר (דברים טז,יד): 'ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך…'".

יש ללבוש בגדים נאים וחגיגיים, משום שמחה ורצוי לאכול בכל יום סעודה של לחם. מכיוון ש"אין שמחה אלא ביין" – חובה (על הגברים) לשתות 'רביעית' יין (או מיץ ענבים) בכל יום מימי החג. מצווה לשמח את אשתו וילדיו ואת כל הנלווים אליו. "כיצד משמחן? הקטנים – נותן להם קְלָיות ואגוזים (=ממתקים), והנשים – קונה להן (אפילו בחול-המועד) בגדים ותכשיטים כפי ממונו", ולפחות נעליים חדשות לכבוד החג. כמו"כ, בחול-המועד יש להוסיף בלימוד התורה.